ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

{אתגר כתיבה 55} קצה הנהר

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
MichaelOrin
הודעות: 48
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

{אתגר כתיבה 55} קצה הנהר

שליחה על ידי MichaelOrin » 05 נובמבר 2018, 16:24

אז, היי לכולם! :)
הרבה זמן שלא פרסמתי כאן, אבל הטיול הגדול ומחשבות על אולי לעסוק בכתיבה בצורה מקצועית בעתיד החזירו אותי אל הלפטופ הנאמן שלי...
בכל מקרה, החלטתי להתחמם קצת כדי לחזור לעניינים, והחלטתי לעשות את זה באמצעות אתגרי הכתיבה שיש לכם פה.
וכיאה לקטע ראשון אחרי הרבה זמן שלא כתבתי יצא לי מוזר ומאוד מאוד משונה...
אין לי שום מושג מה יהיו הביקורות לסיפור הזה.
בחרתי באתגר 55- אהבת ילדות, כי זה התאים לי לאיזה רעיון שחשבתי עליו היום.
מקווה שתהנו, ואשמח לביקורת מכל סוג!

(מזהיר שוב, מאוד מוזר)
ספוילרהצג

הנהר היה קשה לחצייה היום.
הזרם היה חזק מהרגיל, וכל צעד שנעשה בתוך המים נולד ממאבק ממושך.
הסלע היה אחוז טוב בין ידיו של הקיגיסטן וזה מה שהיה חשוב לו.
יכול להיות קשה, וזה אפילו בסדר, אבל העיקר שהסלע יהיה אחוז טוב.
הקיגיסטן הרים את ראשו האפור, העגול, בעל הצוואר העבה, והסתכל קדימה, אל המשך הנחל.
כולם צעדו יחד איתו. הוא לא ראה עכשיו את אביו ואחותו, הם בטח כבר היו הרחק מקדימה, אבל כל השאר היו כאן יחד.
זזים בקצב איטי, מדוד ושקול, עיניהם הצהובות מביטות קדימה או משפילות מבט אל הסלעים הגדולים האחוזים בידיהם. מתנדנדים, פעם משעינים את כל משקל גופם על רגל אחת, ומיד לאחר מכן מעבירים את המשקל לרגל השנייה.
הוא לא היה רעב, למרות שצעדו זמן רב. יהיה זמן לאוכל. הקיגיסטן הרים את ראשו ורחרח את האוויר. עדיין היה צהריים והאוויר היה קליל. השמש הסתווית הכתה בגבם האפור והרחב, שהיה כפוף לחלוטין, בעודם מגינים על רכושם יקר הערך.
רעש חזק נשמע מהמשך השיירה, רעש לא טבעי.
אחד מהקיגיסטנים החליק על אבן חלקלקה שנחה על קרקעית האגם.
האם נפל? האם נפצע? האם הפיל את הדבר החשוב מכל?
הקיגיסטנים הביטו לכיוונו של הקיגיסטנית שהרימה את עצמה בחזרה מתוך הנהר. למרות שהביטו לעברה, הם לא נעצרו או התקרבו אליה. הם המשיכו ללכת. תמיד ללכת.
היא התרוממה מתוך הנהר, וידיה הגדולות חיבקו את הסלע שלה, צמוד לחזה ובטנה.
היא הסתובבה במקומה, וחזרה לאיטה אל השיירה. בלי להשמיע הגה, בלי להוציא המייה, המשיכו הקיגיסטנים בדידוי האיטי שלהם אל עבר המשך הנהר.
הם המשיכו ללכת וללכת. מדי פעם דגים אדומים וצהובים עברו בין רגליהם העבות, אבל הם התעלמו מהם כליל. מדי פעם הם עברו מתחת לענפי עצים שהשתלשלו מטה. מדי פעם המים הגיעו להם עד לגובה החזה, ולפעמים הם ממש הסתירו את כל צווארם.
אבל החלק המסוכן במסעם, ידע הקיגיסטן, עוד נמצא בהמשך הדרך.
היתושים הציקו לו. הוא לא העז להרים אף אחת מידיו אוחזות הסלע, אז הוא רק הזיז את ראשו הגדול וניסה להרחיק אותם ממנו, אך ללא הצלחה רבה מדי.
בהמשך הנהר, בהמשך הדרך, וגם מאחוריו, שאר הקיגיסטנים התמודדו עם אותה הבעיה.
אבל הם המשיכו במסעם בנחישות, מתעלמים מהעקיצות ומהטרדה.
כמות היתושים הלכה ופחתה ככל שהחושך הקר ירד על העמק. כאשר השמש שקעה מאחוריהם, המים כבר הפכו לקפואים ממש. אבל רגליהם העבות, ידועות הסבל והמים של הקבוצה, היו מכוסות שכבה של עור קשה, שרק הלך והתקשח במהלך שנות חייהם.
ולכן, היה לו קצת קשה. העור שלו לא היה עבה כמו של שאר המשפחה שלו. המים היו קרים לו במיוחד. הוא חיבק חזק יותר את האבן שלו, וקירב אליה את פניו. לא צריך ללכת עוד הרבה זמן. עוד קצת, וייגמר.
ואכן, הורגשה האטה מסוימת בקצב ההתקדמות של החבורה. הילוכם האיטי והמגושם, שהיה איטי בלאו והכי, הפך לזחילה של ממש.
וזה אומר רק דבר אחד.
הם עולים על קרקע יבשה.
כי החושך יורד. כי עכשיו קר מאוד וכדאי לעצור עכשיו.
חלוקי הנחל עליהם דרכו הלכו והתקרבו אל פני המים בעודם מרדידים. בהתחלה בהדרגה, ואז מהר מאוד.
הנהר אולי פנה שמאלה, אבל הם המשיכו ישר. הם המשיכו ישר כדי שהם יוכלו לעלות אל היבשה.
אחד אחר השני טיפסו הקיגיסטנים על שביל העפר, שצמחים ירוקים דקים ורבים גדלו משני צדדיו.
הם טיפסו עד שהגיעו לחלק מישורי קצת יותר, שהשקיף על הנהר בו התהלכו היום ובו יתהלכו גם מחר.
אחד הקיגיסטנים הרים את הסלע שלו גבוה מאוד מעל לראשו, ככל שיכלו ידיו המגושמות להתארך וככל שהצליח גופו הגוצי להתנשא.
הוא הרים את הסלע, עד שחשב שהשיג את תשומת לבם של הרבה מהקבוצה ואז הנחית אותו על האדמה.
הסלע שלו השמיע קול ריסוק כאשר התנגש באדמה שמתחת, מוחץ כמה אבנים קטנות.
הוא לא פחד לגורל הסלע שלו. זה היה סלע גדול, חזק מאוד וגם איכותי. ולכן הוא לא פחד שהוא יישבר.
הקיגיסטנים הביטו במחזה כאשר גופיהם קפואים. ולאחר שהסלע נחת, כאילו איזה שהוא קסם נשבר, נפנה כל אחד למלאכתו.
כל אחד מהפרטים שבקבוצה, כאילו השתייכו לאיזה שהוא מוח משותף, הרכין את ראשו אל הקרקע והחל להסתובב במקומו, מחפש דבר מה באמצעות עיניו הצהובות והקטנות.
הילוכם על הקרקע היה אפילו גוצי יותר משהיה בתוך המים.
כמה מהם, אגב הסתובבות סביב עצמם או בעודם מדדים באיטיות קדימה, כשלו במקומם, מבלי שגורם כלשהו דחף אותם או הפריע להם.
אבל לבסוף, חרף קשייהם, כולם מצאו את שחיפשו.
הם הניחו את סלעיהם במקומות שונים על מדרון ההר ונשכבו לצידם, ידיהם מחבקות אותם.
הקיגיסטן הניח את הסלע שלו על כר דשא מרוחק יחסית מכל השאר, אבל לא מרוחק מדי. הוא הביט בו כשהוא עדיין עומד, עוד בטרם נשכב לצידו.
אולם לאחר רגע קט כנראה נחה דעתו שכן הוא נשכב לצד סלעו, מחבק אותו קרוב מאוד אל חזהו.

קולות התזוזה העירו אותו. הוא פקח את עיניו וכופף את ראשו הצידה ולמעלה. חורי הנשימה שלו נעו ונדו בעודו מריח את מזג האוויר.
קריר, צונן, נטול לחות. עכשיו בוקר. זמן לזוז.
הוא נעמד על רגליו הגדולות והרים את הסלע.
מלפניו, השבט כבר התחיל לזוז בעוד פרטיו מסתדרים בשיירה ארוכה ואיטית, מדדים ומחליקים את דרכם אל עבר הנהר שהיה ביתם.
הוא הצטרף לשיירה לאט, תופס מקום בין קיגיסטן גדול מאחוריו וקיגיסטנית נמוכה מלפניו.
הקיגיסטנית שמלפניו הייתה מגושמת מן השאר וכמעט נפלה פעם או פעמיים לפני שהגיעו לנהר, שהיה יציב בהרבה.
המים היו חמימים ונעימים למגע. הם הרגישו הרבה יותר טוב מהאוויר שמעליהם.

וכך הם המשיכו ללכת בעוד מי הנהר בהם צעדו הלכו והעמיקו. בהתחלה הם כיסו רק את תחילת רגליהם הגליליות ולאחר כשעתיים של הליכה בקצב איטי אך אחיד לחלוטין, הם כבר הגיעו לחזם, בעוד סנטרם המושפל מגרד את פני הים.

קול נקישה חד נשמע מהמשך הדרך, מתוך המים. הקיגיסטנים הבינו היטב את פירוש הדבר.
תוך כדי הליכה, שלא חדלה אפילו לא לרגע קט, הם הרימו את ראשיהם גבוה ככל אפשר וחורי הנשימה שלהם התרחבו והתכווצו שוב ושוב. לא במהירות אמנם, אבל כן בתכיפות גבוהה.
הקיגיסטנית שמלפניו השפילה את ראשה, מכניסה את כולו לתוך המים, בטרם הקשיתה את גבה וצללה מטה.
גם הוא עשה כמותה, בעודו מכניס קודם את ראשו אל תוך המים ואז פוקח את עיניו.
מבעד לקרום הצהוב המכסה את אישוניו הוא הביט בשבטו העושה את דרכו בתוך מימי הנהר הסוערים.
הם צללו ושחו קדימה במיומנות, ידיהם הצמודות לגופם אוחזות בסלעיהם היקרים מכל.
הם צללו קדימה ולמטה, הרחק הרחק למטה, סלעיהם הכבדים משקיעים אותם אל עבר קרקעית הנהר.
צבע אדום התפרץ לפתע בנקודה מרוחקת כלשהי בקרקעית הנהר. אחד מהקיגיסטנים, אותו אחד שהרים את סלעו יום קודם לכן כאשר עצרו למנוחת הלילה, הנחית את סלעו על גבו של סרטן נהרות גדול מימדים, שגודלו כמעט השתווה לגודלו של הסלע שפגע בו.
ואז, אחד אחרי השני, צללו גם שאר הקיגיסטנים ונחתו על הקרקעית, מרימים את סלעיהם ומנחיתים אותם מטה.
חלק פגעו בסלעים, או באדמה ריקה. חלק פגעו בגב הסרטנים, אך רק מעט מהם הצליחו לפצח את שכבת העצם הקשה שהגנה על החרקים הימיים ולחשוף את בשרם הרך.
הקיגיסטן הביט מטה, אל הקרקעית שהייתה היישר מתחתיו.
אחד מהקיגיסטנים הגדולים, אחז בסרטן מפוצח-עצם באמצעות שיניו, והחל לקרוע את בשרו מתוכו.
הקיגיסטן החליט להצטרף אליו. באמצעות סלעו הוא שקע מטה, עד שרגליו נגעו בקרקעית הנהר.
הוא קירב את ראשו אל עבר הסרטן המת ונגס בחלק הרך שהיה בתחתיתו, קורע בשר, ממלא את שדה ראייתו בדם האדום.
קיגיסטן אחד נוסף הצטרף אל הסעודה, ואז אחד נוסף.
בעודם עדיין אוחזים בסלעיהם, הם קרעו את הסרטן גדול המימדים לגזרים, נעזרים בשיניהם המחודדות או בכפות ידיהם המגושמות.
ואז, לאט לאט הפעילות בתחתית הנהר פחתה, עד שהפסיקה.
קיגיסטן ראשון החל לעלות מעלה, אל נקודה רדודה יותר במימי הנהר, והשאר עשו כמותו, עוזבים את שאריות הסרטנים ודוחפים-בועטים באמצעות רגליהם.
הם לא עלו אל פני המים. לא.
יש להם עוד מרחק גדול לעשות והם לא יכלו להתפשר על קצב איטי מדי.
בעודם עדיין אוחזים בסלעיהם, הם בעטו ברגליהם, גופם מאוזן ביחס לרצפה ודחפו כנגד זרימת המים העיקשת.
הם מאוד מאוד קרובים ליעדם, וכעת כשבטניהם מלאות יש להם את הכוח הדרוש על מנת להגיע אליו.
אבל דווקא עכשיו צריך לשמור על ריכוז.
הם שחו במשך דקות ארוכות. חזהו של הקיגיסטן החל לבעור מרוב כאב. הוא פלט יללת אומללות והצמיד את ראשו אל סלעו, ממשיך לדחוף ברגליו קדימה בנחישות, אפילו בנואשות.
כל כוח רצונו גויס על מנת שלא ליפול לפיתוי ולעלות לנשום את האוויר הצח שלמעלה. אם יעשה כן, ייקח אותו הזרם אחורה אחורה, ויפריד אותו מלהקתו לנצח.
חיבוקו הלך והתהדק. עיניו הביטו בסלע שלו ועל הכתוב עליו ואז נעצמו בחוזקה, בעודו ממשיך במאבקו.
דחיפות רגליו נעשו מאמץ מודע, שכל אחת לוותה בצריבה עזה בשריריהן, ובתחושת השריפה הנוראה שבחזהו, בעוד האוויר שלקח שעות קודם לכן הולך ואוזל.
עיניו נפקחו, ונעצמו, ונפקחו שוב, בעודן מחפשות אחר סימן לקרקעית ההולכת וקרבה.
קול נקישה נשמע מן המרחק, וכולם ידעו היטב במה מדובר.
הם קרובים. הוא קרוב. בעוד כמה מטרים, עוד כמה דחיפות רגל...
רגלו התנגשה בחלוק נחל. חלוק נחל ששכב על קרקעית הנהר.
גופו התהפך ועבר למצב מאונך, רגליו מתייצבות על האדמה, ראשו מגיח אל מעל פני המים.
חורי הנשימה שלו התרחבו והתכווצו בקצב מהיר בעוד הכאב בריאותיו מתפוגג במהירות. מרוב הקלה הוא כמעט הרפה את שרירי זרועותיו. כמעט.
הוא הביט קדימה. מלפניו, נעצרו הקיגיסטנים, ונעמדו במעין שורה מוזרה, ממאנים להתקדם. משהו עצר אותם.
הקיגיסטן הרים את ראשו ורחרח את האוויר.
חמים, יבש. צהריים עכשיו. צהריים, אבל צהריים מסוכנים.
הוא דידה את דרכו קדימה אל השיירה שמקדימה, ודחף את עצמו בין שני גופים אפורים גדולים, מביט אל המחזה שמנע מכולם להתקדם.

חבורה גדולה, שמספרם היה כנראה זהה פחות או יותר לשלהם, של יצורים בהירים ורזים צפו בהם, עומדים בשורה בדיוק כמותם.
הם היו אמנם דקים מהם, אבל יותר גבוהים.
ומוזר מכל, אף אחד מהם לא החזיק אף סלע.
הקיגיסטן הגדול, זה שהרים את הסלע שלו בלילה הקודם וזה שצלל מטה ופיצח את גבו של הסרטן התקדם קדימה והרים גבוה את הסלע שלו.
הוא הרים את הסלע שלו כדי להראות אותו לכולם. כדי שהוא לא יהיה מוסתר מתחת למים.
כדי שיראו איזה גדול ויפה הוא וכדי שיראו שהוא לא רוצה לתקוף איתו כדי לא להרוס אותו.
אחד אחרי השני, הרימו הקיגיסטנים את הסלעים שלהם וצעדו כמה צעדים קדימה, כדי להראות לכולם את הסלעים שלהם.
אבל משום מה, היצורים הדקים לא הרימו אף סלע.
הקיגיסטן הגדול חיכה כמה זמן, אבל היצורים לא הגיבו כמו שצריך.
הוא הנמיך את הסלע שלו והסתיר אותו מתחת לפני המים, והחל לצעוד אחורה באיטיות. שבטו עקב אחר מעשיו, נסוגים אחורה בזהירות, ומפמפמים אוויר אל תוך ריאותיהם במרץ. יהיה עוד מקום לעגון בו בהמשך עיקול הנהר.
כולם נסוגו אחורה, למעט אחד.
הקיגיסטן התקדם קדימה בביטחון והושיט את הסלע שלו קדימה, לא למעלה.
מאחוריו השבט שלו צפה בו מתקדם בחרדה גוברת.
הוא עלה מתוך הנהר, מים מטפטפים מזרועותיו וגבו. הוא הלך קדימה אל עבר היצור הקדמי ביותר מבין שורת היצורים.
היה ליצור מעין רעמה אדומה שהשתלשלה מראשו ועד למותניו. מעמידתו וגזרתו המשונה, שיער הקיגיסטן שמדובר בנקבה.
הוא התקרב אל הנקבה המשונה והגיש לעברה את הסלע שלו.
הנקבה הביטה אחורה בעצבנות, אל שאר חבריה.
"לירות בו?” היא שאלה אותם, וידה זלגה אל האקדח הכסוף שבחגורתה.
"הם לא אמורים להיות מזיקים.” ענה לה קול גברי מאחוריה. “בדגש על אמורים.”
הקיגיסטן נעצר היישר מולה, מטר וחצי מפריד ביניהם, והושיט לה את הסלע שלו. עיניו הצהובות, הצרות, נפגשו בעיניה.
"מה הוא רוצה?” שאל הקול הגברי.
האישה השפילה מבט אל עבר החפץ המוצע אליה.
הסלע היה די קטן בהשוואה לסלעים שהשאר אחזו בידיהם. גדולו היה בערך כגודלו של ראשה. גם היצור עצמו היה קטן יותר והיא שיערה שהוא היה נמוך בערך בראש משאר הפרטים הבוגרים ממנו.
היא הוציאה שפתון מכיס במכנסיה, פתחה את הפקק שלו, וסובבה את תחתיתו עד שתוכנו בלט החוצה.
היא שירבטה את שמה על הסלע של היצור, ואז התרחקה קצת.
שמחה ניכרה בתנועותיו של הקיגיסטן. הוא הסתובב על עקביו, החליק קצת, והביט בשרבוט החדש על הסלע שלו, בעודו מעמיק חזרה אל תוך מדי הנהר.
קול נפץ נשמע והקיגיסטן התמוטט מטה, לועו המעלה עשן של אקדחה של האישה מונף מאחוריו.
הקיגיסטנים מאחוריו פרצו בצווחות רמות והיסטריות ודידו במהירות אל תוך הנהר, נמלטים מהר ככל שיכלו, מותירים את הקטן מביניהם לדמם מאחור.

"למה עשית את זה?” שאל אותה הגבר.

"סתם. יצור מטומטם.” היא ענתה, והצביעה על הסלע הקטן ששכב ליד הגופה. “כנראה איזו ילדה שיחקה איתו קצת אז הוא חשב שאפשר לגשת לבני אדם מתי שבא לו.”

הגבר התקרב אל הגופה של הקיגיסטן והביט בסלע שהונח על ידו.
'טומטום' נכתב על הסלע בכתב יד ילדותי.
הגבר הפנה את מבטו מן הסלע, והביט ביצור. הוא בעט בו קצת והפך אותו על גבו.
"באמת טומטום" הוא מלמל לעצמו ואז התרחק, מצטרף אל שאר חבריו.
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 1541
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21

{אתגר כתיבה 55} קצה הנהר

שליחה על ידי אביעד » 06 נובמבר 2018, 00:34

עוד לא קראתי בהעמקה כי לילה וזה (אבל ממה שקראתי זה נחמד+++), אבל אלו אתגרי כתיבה עצמיים, ויש לך 55 כאלה כשאין לך את אותה כמות הודעות בפונדק, מה גם שחלקן עוסק בדברים אחרים. אשמח לדעת - איפה שאר האתגרים?
MichaelOrin
הודעות: 48
הצטרף: 21 ינואר 2014, 22:48

{אתגר כתיבה 55} קצה הנהר

שליחה על ידי MichaelOrin » 06 נובמבר 2018, 04:00

מממ לא כתבתי אף אתגר כתיבה חוץ מזה עכשיו. סתם בחרתי אחד באקראי שהתאים לי לסיפור אבל כן אתגר אותי. אני מאמין שאכתוב עוד כמה נוספים (ואולי לא, ואולי אכתוב את כולם, מה שיזרום בתכלס).
ואני מאוד שמח שאהבת מה שקראת עד עכשיו!

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה