ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

"גבירת הצללים" פרק חמישי

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרק שלישי

שליחה על ידי הלדין » 03 אוגוסט 2018, 22:30

פרק שלישי: "על מחזור העונות"
חלק ראשון: "מבעד למראה"

אני חייבת להודות שזכרונותיי מהלווייתה של אמי מטושטשים. הזכרון הברור, החד והראשון שלי מביטה במראת ההרד ומבעדה נשקפת אמי אפורת עור ובעלת פנים מזוותות. והיא לוחשת לי מילים חסרות פשר. מתחת למראה היה נייר שעליו שמשום מה נכתב עליו: "הוא נעור מהצללים."

הייתי שרועה על רצפת לשכתה הראשית של חברת "מפעלי אלמוות" במאת'. גופי הארוך ודק הגו שרוע על מחלפותיי הזהובות הפרועות. אני מודה על כך שאף אחד מהרב-אומנים שתחת הנהלתי לא היה שם. המשרת האישי שלי, גַאלַאבוֹרֶד, היה שם למרות שבאותו הרגע הוא היה כמעט חלק מהריהוט מבחינתי. לא שבטחתי בו. כמה פעמים ביקשתי מליוואגור הראדורן, שההמונים הוגים את שם משפחתו כרוֹאדְרֶת', לבחור לעצמי משרת או, יותר טוב, משרתת אישית שיהיו יותר לטעמי האישי כגבירתו?

לדברי משרתי, שכן אני לא זוכרת את זה, תבעתי שמאבדן, שרת התרבות של מאת', והאמא של הזונות כפי שהחלטנו לקרוא לה, תשרת אותי אישית כיאות למעמדי הנשגב. לאחר שהפעיל שיקול אישי או התייעץ עם ליוואגור, משרתי האישי הזעיק את נוֹר במקום. מאבדן רק איבדה את הגבר שלה, מהוין, במגיפה הלבנה. זה לא היה ראוי להטריד אותה. היא הייתה הסטייה האישית שלי. אם נור הייתה גבר, לא הייתי מורשית לנהל איתה קשר – יש גבול לאדישותו של ליוואגור לגברים ולנשים שלקחתי למיטתי חשוכת הילדים. כן, אני עקרה. ליוואגור, לדבריו, התחתן איתי כדי להשיג מיקום משמעותי במאת' עילית. כן, בטח...

נור נכנסה בזהירות ללשכה. ראיתי שהיא מתמרנת בין שברי זכוכית ופיסות הרד מוצקות למחצה שזרמו סביב נעליה. נור הייתה בהירת שיער אף יותר ממני ובעלת עיניים ירוקות. היא הייתה במדי רב-האומנית הירוקים שלה כשהצלקת על לחיה הימנית פועמת. היה לה שיער קצר שנחתך בסכין שהייתה על בגדיה, מוסתרת היטב. כשאני מסתכלת למעלה, לעבר המראה, הרמתי יד מכוסה בשברי זכוכית לעברה. נשמע שהיא חיפשה מה לומר לי. לא היה לי ספק שמשרתי האישי הדריך אותה היטב מה לומר לי ומה לא לומר לי. היא, בכל זאת, ניסתה להכניס נימה אישית לדיבורה. נור הייתה אחת היתומות שלא יזהו את המושג של משפחה במראה. היא מעולם לא חסרה לה ומעולם לא חיפשה לעצמה אחת. קשריי עם אחיי היו כחידה עבורה.

"שנאת את אמך, ווירדת'." הצליחה נור למצוא משהו חכם לומר לבסוף "אז למה את על הרצפה?"

גיהקתי. כנראה ששתיתי לפני כן. אני לא זוכרת. נור שילבה את זרועותיה, המכוסות בירוק, כאילו ניסתה להתגונן מפניי ואמרה: "כשהגבר שלי, פֵרוֹסֶד, מת, הרגשתי כאילו איבדתי מישהו שרק לאחר מותו, הערכתי כמה הוא היה יקר לי באמת. – " לא האמנתי לה " – יצא לי לפגוש פעם את אמך. היא הייתה כח שאי אפשר להתעלם ממנו לטוב או לרע. כזה היה פרוסד. לא הערכתי כמה נלחם כדי לשמור את נישואינו כשהיה עדיין בחיים. – " היו שמועות שאם לא היו ממנים אותי לגבירה מנהלת של מאת', הוא היה האדון המנהל. לא הצטערתי על מותו. " – אז אני מבינה."

"ביקשתי זונה. אם הייתי רוצה מישהו שינחם אותי, הייתי מבקשת שיקראו לאחד מאחיי." נהמתי לעבר ניסיונותיה הטובים ביותר של נור לנחם אותי. חשבתי לבקש ממנה להתפשט. והקאתי. משהו בתערובת הנוזלים שהשתמשתי כדי למחוק אותי חזר כל הדרך חזרה לשם.

"אז קיבלת אותי." אמרה נור בארסיות, מושכת בכתפיה, "את לא מעריכה אפילו את העובדה שהם הביאו אותי. הדברים שאת ואני עשינו היו מסתיימים באונס לשתינו, וירדת'. במקום שגדלתי בו, לקחו אותי פעם עם האחרות לצפות. וללמוד."

קלטתי שהצלחתי להעליב אותה. אחרי כל המאמץ שהשקיעה בנאום הקטן שלה מקודם.

"את לא אוהבת אותי. את אוהבת את המקום שלך לידי כמו שאהבת את המקום שלך ליד – " התחלתי לגרגר וראיתי את הסומק עולה על פניה של נור. היא שנאה לשמוע את האמת. והיא נשארה. ידיה נותרות רפויות ליד חליפתה הירוקה. זה לא הוכיח שהיא אוהבת אותי. זה הוכיח שהיא דאגה למקום שלה לידי. אם לא אצא מזה, המקום שלה לידי עמד בסכנה. ככה פירשתי את העובדה שלא עזבה אותי.

"אהבה בנויה על הרבה עיקרים קטנים בחיים. אני די בטוחה שרק אחרי שאת תלכי, אדע אם באמת אהבתי אותך. במצבך כרגע, אני חושבת שאפילו את לא היית אוהבת אותך." אמרה נור והפעם בשפה שאהבתי לשמוע מהספרים שמשרתי האישי נהג להשמיע לי. חיפשתי משהו לשתות – חשבתי אפילו לקרוא לגאלאבורד שיביא לי עוד משהו לשתות אם שתיתי את המזווה. חשדתי שמשרתי האישי הבטיח לנור משהו בתמורה לנוכחותה פה. שפתיה היו משוכות בחוזקה לעברי. כולנו מספרים לעצמנו סיפור קטן ונחמד ובו אנחנו הגיבורים או לפחות הקורבנות. בסיפור של נור, הייתי הנבל שהכריח אותה לשכב איתו. אני פשוט נהניתי לקחת משהו שהיה של פרוסד העלוב ועתה היה שלי. כנראה שנור צדקה. אני אכן הייתי הנבל של הסיפור שלה. היא פשוט לא הייתה מספיק מוכשרת להסתיר את דעתה לגבי התפקיד שלי בסיפור חייה.

"הוא נעור מן הצללים." נהמתי, מצביעה לעבר שורה שנכתבה מתחת למראת ההרד "האם יש לך מושג מה זה?"

"לא, ווירדת'." התיזה נור בחוסר סובלנות "מתי היית בהלווייה בארידית לאחרונה?"

ואז היטיתי את ראשי וקברתי את עצמי בשערי הזהוב. שמעתי את אמי לוחשת באוזניי, לחישות שלא הבנתי עדיין. לחישות על כך שנור הפכה לבעיה. ובעיות תמיד צריך לפתור.

חלק שני: "ספינת התעתועים"

בפעם הבאה שהתעוררתי, הייתי בתא. הייתי לבושה בכותונת שינה ארודה כמיטב המסורת של בית הראדורן. שיערי הזהוב כבר נקצץ והוחלק ככל הניתן כשמדובר באישה ישנה. פניי ועורי נוקו בעדינות מרסיסי הזכוכית. הרגשתי כאילו השלתי עשר שנים מגילי האמתי - הגיל שבו רחם האישה נסגר. לא יכולתי להיכנס להריון גם אם הייתי פורייה.

מבעד לחלון, גבעות הדמים המיוערות התחילו להימוג לתוך מישורי נסיכות מנוחה. ניסיתי לקום ורעדתי כאילו מישהו הצמיד לי תער לגוף. זכרתי רק במעורפל כמה שתיתי קודם. אחרי כמה נסיונות, ועם גוף שסירב לציית לפקודותיי הפשוטות ביותר, הדלת לתאי נפתחה – ורב-האומנית נור באה עם מנחת פיוס. על צלחת הרד פשוטה היא נשאה יונק דבש קטן, מסוכר, שטעמו עורר אותי תמיד היות וידעתי שהציידים שצדו אותו עברו על חוק המלכה. נהניתי מהעובדה שאני עשירה דיי לאכול אותו מבלי להיתפס.

ואז גופי רעד
שוב, לאימתי. שמעתי את הציידים צדים את יונק הדבש. חצים של אש ושל אדמה עד שיונק הדבש מת, נלכד מתחת לעפר. צליל מותו, נחנק למוות, גרם לי לשקול את הנאתי מלאכול אותו. העדפתי לא לדעת דברים מסוימים. העדפתי לא לדעת איך פרוסד, הגבר של נור, נהרג. גאלאבורד חס עליי עם הפרטים הקטנים. הוא היה כזה קולני בימים שקדמו למותו המצער.

"אז השמיים והאדמה החליפו את מקומם. והלירד הראדורן התערב ממקום רביצתו ומינה... אותך." שמעתי את פרוסד, קולו נוקב ומאשים אותי בכך שלא הייתי מספיקה לזה. "אבל אני מאמין במידתו הטובה של הלירד שלנו."

לא האמנתי שמצפוני מייסר אותי. באמת שמעתי אותו מדבר אליי כשחשבתי על המפגר. הדבר היחיד הטוב מזה שאיבדתי את חוסר הרצון וחטפתי את יונק הדבש מהצלחת. נור, מגלגלת את עיניה, הצביעה לעבר הנבל הקטן שראש המשפחה צריך לנגן בו לפני האוכל. לצדו נחו מקלות האחיזה עם הווים המאונקלים ששימשו לאחיזה ופירור האוכל. חרקתי. ראיתי פעם מה קרה למישהו שלא ניגן את המנגינה הזאת. האוכל לא הגיע לפיו עד שניגן. האיש היה אבי החורג, ברגאת'.

אז ניגנתי, פורטת על מיתריו באגביות.

כשאחזתי במקלות האחיזה, שמעתי עגלות נושאות חולים לתוך הספינה מעל פני הארץ. שמעתי רופאים צועקים כמויות של מתכת לערות לחוליהם. ובלעתי את יונק הדבש. גמעתי. חשבתי על כך שלקחתי מפרוסד את אשתו. היא פשוט הבינה איך העולם התנהל. הכל עניין של כח. היחידים שבאמת אהבתי היו אחיי. אמי טוענת שהיא אוהבת אותי. המנוחה. יכול להיות שאבי החורג יישא מישהי שאצטרך לקרוא לה אמא בעתיד הקרוב, כשהוא יחזור לממלכה. הייתי רוצה להיות אוהבת ונאהבת מחוץ למשפחתי הקטנה. עד אז, אסתפק בכוח שיחמם את לבי הקפוא.

ואז בכיתי לתוך הצלחת. נור הניחה את כפפתה הירוקה על כתפי, מנסה לנחם אותי. אני הרמתי את מבטי לעברה והבנתי לאן הספינה מפליגה ולמה זה עשוי להיות רעיון גרוע. הופתעתי שהייתי צלולה דיי למצוא בי את הכח לכך כפי שהלילה, עד כמה שהייתי שתויה, לא אמרתי לנור שביקשתי מגאלאבורד שיתנקשו בחיי פרוסד אחרי שהודתה שכן חסר לה. עד כמה שנור טוענת שהוא חסר לה, לאחרים הוא באמת חסר. וכל מה שאויביי בעולם זה צריכים הוא אדם שהומת כדי שאהיה הגבירה המנהלת. ונור לא תמצמץ לפני שתחליף צד. לצד האדם שינקום את מות הגבר שלה. זה מצלצל טוב אפילו באוזני חסרת שורשים כנור.

"את יכולה לחזור למאת'." אמרתי, מוחה את הדמעות מעל לחיי הסמוקות, "אני אסתדר."

נור השפילה את מבטה, גורעת אבק מעל כתפיי, ואמרה: "הלילה, ראיתי את ידייך מכוסות בזכוכית. אני יכולה להבין שהיית שיכורה מכדי להרגיש כאב אבל... את לא דיממת בכלל, וירדת'? איך זה ייתכן בכלל?"

"אני עדיין גבירתך, נור." אמרתי בעדינות "נותרו לי כמה סודות שאני יכולה לשמור, נכון?"

"את מלכת עכברוש, נכון?" שאלה נור, העווייה בלתי נשלטת של גועל נצפית בזווית פיה, "לפעמים הם שוכחים להעמיד שהם אנושיים. ואז הם לא מדממים גם אם הם נשרטים."

"אמי הייתה קוסמת, נור." אמרתי בשאיפה עמוקה "הקסם שלה הגן עליי באותו הלילה."

"לא ידעת עד עכשיו שאמך הייתה קוסמת." קבעה נור וגאלאבורד הופיע בדלת, נוקש. "רב-האומנית נור," אמר משרתי האישי "צייתי לגבירתך וירדת'. סירה תיקח אותך למאת, גברתי."

נור התנתקה ממני ולטשה מבט קר לעבר משרתי האישי. היא אמרה: "הבטחת לי משהו, גאלאבורד." בטרם עזבה את התא עם הצלחת ריקה. ידעתי מה ליוואגור הבטיח לנור: להיות ממלאת מקומי במאת' בעת היעדרותי. הישרתי מבט לעבר משרתי האישי ואמרתי: "נור מתחילה להיות בעיה."

"גבירתי, ממתי נור הפסיקה להיות בעיה? האם החלטת סוף סוף לסיים את יחסיכן, גבירתי?" שאל משרתי האישי, כמעט בשקיקה בעודו מסתכל לגבי צלה הארוך של נור. חשקתי את שפתיי, המוכתמות בבשר יונק הדבש, ואמרתי: "אני צריכה לחשוב על זה." ומבעד לזכוכית, שמעתי את אמי המתה אומרת שעליי להקשיב לגאלאבורד ולפתור את זה. נור נאמנה רק לעצמה. ואני גבירתה כל עוד היא לא חושבת שאין לי תחליף טוב יותר. ייתכן שעליי לבקש מגאלאבורד את מה שביקשתי ממנו לגבי פרוסד. ומצאתי שאני בוכה.

משרתי האישי הציע לי ממחטת בד.

חלק שלישי: "זמן ומרחב"
"ואור כוכב הא'קאיב האיר את הארצות שלא ידעו את אור הכוכב." קרא גאלאבורד מספרו של קרכרות', "זכרו את בת החמה". זה היה סיפורה של הנסיכה הנימויאנית האחרונה שמנהיגה את מה שנותר מהאנושות לאחר שהזרים שעבדו את מרביתה הבוגדני. לקרכרות' היה מאד חשוב שלנסיכה יהיו צאצאים כדי ששושלת דראגדר תמשיך דרכה – ועם זאת, הספר פרט על נימה נסתרת בנפשי. האמונה של הנסיכה האחרונה הייתה לפלא.

והספינה עצרה. גאלאבורד הקריא לי את "זכרו את בת החמה" לאורך מסענו לעמק הזה, עמק אבן הדם, נחלתם של בני הראדורן, מה שעשה אותם לאצילים אמתיים ולא סתם אנשים אמידים. גאלאבורד הניח את הספר בספרייה והכין אותי לפגישה עם ליוואגור – הגבר שלי.

מבעד לחלון ראיתי את קווי המתאר של עיר בירתם, מי דם, נחשפים כיד העולה ממעמקיו המותכים של הר געש. מהתהום האדומה שהקיפה את מצודתם הגאה ועד לרמות התקווה שבאדמות הספר שמעבר להן הורשו לעגון הספינות. העיר הייתה מבוצרת מירכתיים ועד ראש, הד לעידן אחר בו אצילים צמאי דם היו נלחמים בבוקר, כורתים שלום בצהריים, וחוזרים להילחם בערב.

לפי הנוהג, עליי לטבול באדמת אבן הדם לפני שאדרוך על אדמה. ולא היה פירור אחד של אדמה על הספינה. הבנתי שליוואגור יפגוש אותי על סיפונה. לבסוף, הייתי מוכנה ומשרתי האישי ליווה אותי אל הסיפון הראשי שם הוא כבר חיכה לי.

ליוואגור הראדורן, היורש לעמק אבן הדם, היה צעיר ממני. למרות שקשה לראות את שנותיי בשיערי הצהוב והמטופח ובעיניי האפורות. היו לי כבר שערות שיבה שעקרתי. צבעיו של ליוואגור היו כהים משלי כיאה לאדם שאבותיו הגיעו ממצולות דרארי. שיערו היה זהוב כהה יותר בתצורת יהלום על פנים מרובעות ומגולחות שהתאימו לתסרוקתו. הוא לבש מעיל, שנרכס בשבעה כפתורים שכל אחד ייצג יסוד אחד, וענד את שבע הטבעות שהענקתי לו בעת נישואינו. הבעת פניו הביעה רוך על פי שפניו לא נראו מתאימים לה. פניו נועדו להיות פניו של אציל גאה ומצווה.

עמדנו על הסיפון הראשי, בין עמודי ההרד, מתחת לשמיים הזהובים חסרי העננים. "ברכות, ווירדת'." אמר ליוואגור, ידיו נעות על פני הכפתורים שעל המעיל שלו. נדמה שהוא מנסה לסדר את מחשבותיו הגועשות שעסקו בדברים שלא זכרתי שהובאו לידיעתו.

"ברכות, האת'ן ליוואגור." השבתי בברכה המקובלת, קדה.

לאחר שהפסיק להתעסק עם הכפתורים שלו, הוא אמר: "למרות שפגשתי את אמך פעם אחת, בעת נישואינו, אני משתתף בצערך על מותה. – " דבריו נשמעו לי כנים אם כי מעט נאמרים מתוך נימוס. מות אמי היה קשור למה שהוא רצה לדבר עליו. "אני חוזר מפגישה, הגבירה ווירדת', במגדלי נימוי שם דיברתי עם אחד ממכריה הוותיקים של אמך המנוחה, השר האוואנהאר."

הכרתי את השם ואפילו פגשתי את האיש בנסיבות מאופקות. לא הייתי צריכה להיות... מופתעת. ועדיין הופתעתי מכך שאחד מאנשי המלכה העליונה מודע בכלל לקיומי הפחות.

"את מחליפת צורה." אמר ליוואגור, כמעט יורק את המילה, "אביך הנו מחליף צורה."

יכולתי לחוש שליוואגור חיפש את הדרך הטובה ביותר לומר לי את זה. הייתי, בכנות, המומה יותר מכך שליוואגור יודע יותר על אבי האמתי מאשר ממני. עצם היותי מחליפת צורה נשמע לי כמו משהו מהספרים שהייתי מורה לגאלאבורד לקרוא לי. באגדות, מחליפי הצורה הוצגו כמגניה של האנושות מפני הזרים ומדריכיה בימות שלום. האמנתי במחליפי צורה פחות משהאמנתי באבירי היסודות. ועתה ליוואגור טען באוזניי שאני מחליפת צורה – אז הטענה הבאה שלו תהיה שאני אחת מאבירי היסודות.

" – ואת פוריה." אמר ליוואגור בנימה מאופקת יותר "עם מותה של אמך, התפנה מקום. כל עוד אמך חיה, את היית עקרה. קסם ההגנה שהוטל עליכן נועד אך ורק לשתיכן." וחזרנו לעולם המוכר והמובן יותר. ליוואגור לא קרא לי כדי לנחם אותי על מות אמי. הוא קרא לי כדי למנוע ממני להרות לגבר אחר את ילדו. ליוואגור קפץ את ידיו והציע: "גבירתי, חובתך מובנת לך, נכון?"

הושטתי לו את ידי והובלתי אותו, גאלאבורד הולך לפנינו, בחזרה לתאי. ובפעם הקודמת, שכבתי איתו רק כדי שנמממש את נישואינו. הוא הבטיח לי שעם תשע עשרה גבירות, קנאתו לא תתעורר אם ישמע שאני בקשר עם גבר או אישה אחרת היות ואנוכי עקרה. עתה הייתי פוריה ונישואינו מומשו בפעם השניה.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 13 אוגוסט 2018, 01:09, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
dragonitzan
הודעות: 2684
הצטרף: 15 ספטמבר 2016, 15:19
מיקום: מול המחשב, או מעבר לו.

"גבירת הצללים" פרק שלישי

שליחה על ידי dragonitzan » 12 אוגוסט 2018, 11:39

פרק טוב. כרגיל, אתה כותב נהדר, ויש לי רק בעיה אחת שחוזרת אצלך:
חוסר תיאור של המספר. אני לא יודע את שם המספרת. או את המראה שלה. גילה. גובהה. אני לא יודע עליה דבר מלבד מה שקורה בראשה.
חוץ מזה - פרק נהדר.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרק שלישי

שליחה על ידי הלדין » 12 אוגוסט 2018, 15:34

תודה על התגובה. :D

ידוע לי בכאב שיש לי בעיה עם תיאורים. עברתי עתה שוב על הפרק: כנראה שצריך לחזור יותר פעמים על שמה. הוא, בפירוש, מוזכר. לגבי גילה, הכנסתי התייחסות לעניין למרות שנראה לי שזה מובן שהיא לא תרצה לדבר על פרט כה רגיש.

סיימתי עתה את הצגת המספרים. איזה מבין המספרים הכי אהבת?

מה אהבת בפרק?
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרק שלישי

שליחה על ידי הלדין » 14 אוגוסט 2018, 21:11

פרק רביעי: "שלהבת אבודה"
חלק ראשון: מסע בין זהויות

הלהבה שיחררה אותי ממשאה של מוירין. הרגשתי כזרד הנישא מעל השלהבת האבודה של קיומי כשהחלקתי לזכרונות שלא ידעתי שהיו לי מעולם. כמחליפת צורה בשלה, נעשיתי מודעת לזכרונות שצברתי בתקופות קיומי האחרות. הרגשתי יותר כאילו חלמתי. החלום היה בהיר מהערות. מרביתם של הזכרונות חזרו על עצמם במידה רבה של שעמום. חיי בתקופות קיום אחרות לא היו תמיד שונים זה מזה באופן תהומי. כמובן שניפיתי אותם.

"למה שינוי מה שכבר קרה הוא מעשה של תוהו?" שמעתי את עצמי שואלת את סיליק. לסיליק מוולסקה היו עיניים משונות עם זהוב מסביב לאישוניו הכחולות. שיערו השחור היה חלק ואצבעותיו היו מיובלות מנגינת נבל. המילה שצפה במחשבתי הייתה לאיאני. סיליק היה לאיאני. למרות שאני בטוחה שלמדתי עליהם כילדה, הופתעתי שקיימים כאלה. ישבנו בכיכר הראשית של אחוזת טאלות', תחת שמיים צהובים ועמודים גבוהים ונישאים.

"אם התוהו הוא יצירה אינסופית והחוק הוא בחירה, הרי ששינוי מה שקרה הוא, למעשה, לשנות את האפשרות שנבחרה, מוירין." אמר סיליק בסובלנות לשאלתי המתוחכמת מדי. הופתעתי שאני יכולה להגיע לדקויות כאלו של חשיבה שנראו לי מתאימות יותר לסירקוני. הייתי בערך איך שאני זוכרת שנראיתי: נמוכת קומה עם שיער אדום ועור ורוד כהה מאד.

"אז אם החוק טוב והתוהו רע, האם לשנות את מה שהיה רע?" שאלה מוירין את המורה.

"כדי שתהיה בחירה, צריכים להיות טוב ורע. התוהו אינו טוב ורע. הוא נעשה כזה דרך המנסרה של החוק. העניין, מויירין, שבוצעו בחירות רעות שהובילו לעתיד רע מבחינתי." הסביר סיליק מוולסקה בפתיחות "ולכן צריך לשנות את מה שהיה. זה תלוי בנקודת המבט. אני בא מהעתיד כך שכל מעשיי משנים את מה שהיה. האם לא תהית איפה יכולת להיות? איפה יכולת להיות אם לא הייתי לוקח אותך כתלמידתי?"

עמדתי בכיכר שבה סיליק לימד אותי את הידוע לו. בית האחוזה הסריח מרקבובית אנשי העננים שטיפסה מעליו אחרי שכיסתה חצי ממלכה. העמודים שזכרתי מילדותי כבר נפלו. הייתי עדיין נמוכה ואדומת שיער עם עיניים כחולות ששלהבת בערה בהם. משרתי הבית נשאו שרביטים, שרשראות וסכינים. בני טאלות', שנותרו בחיים ולא הלכו אחרי אחי, נשאו חרבות. אחי התאום היה תמיד איטי לקלוט את המציאות לפני שהיא נשכה לו את התחת. הוא טען במועצת הקלאן שאפשר לשאת עם המלך שאחוות אלף כרי הדשא המליכה.
עובדה שהם מרשים לחיירסאן סאמוור לשאת את תאריו ואת נחלותיו. אחיה התאום וקשה ההבנה לא מבין שמי שהמליכו את המלך היו אצילי החרב. ואלה יתבעו את ראשו של חיירסאן סאמוור במוקדם או במאוחר. בינתיים המלך שהם המליכו נהנה לשסות את מי שאמורים להיות בני ברית – הגנארידים כבר מתו ומגדלי נימוי שבה לבית הארו; נחילי חיילים הציפו את עמק אבן הדם וראשו של השר האוואנהאר הותז מעל חומות נימוי כראש אחיו בטרם פרץ המרד המזופת.

ובלי לקבל את ברכת המועצה, אחי עזב עם נאמניו לנימוי.

שליח מהתצפיתנים רץ לעברי ואמר: "חיירסאן סאמוור צועד לעבר האחוזה, גבירתי. וראש אחיך התאום נישא לפני מחנהו. צדקת שהם לא יסכימו להסכם שלום איתנו עכשיו."

אחיה התאום היה מבזבז את זמנו על מי שהיה תלמידו המסור ביותר של הלירד קוויל, אדון המנגינה לשעבר של אקדמיית שמיים נופלים. אני מחלקת הוראות לקרב של חיי. הקרב שממנו לא אחזור. לפחות אמות מוות שאפילו אצילוני החרב שתומכים באויב יכבדו.

בתקופת חיים אחרת, מילות העידוד החמות של אמי רוכסאנה מנשבות באוזניי, מלבות את שלהבת גאוותי. אני, בתו של סירדרת' טאלות', שהיה מלך בקרב עשרת המלכים, צועדת. כאן הייתי גבוהה יותר מגרסאותיי המאוחרות יותר, עורי חלבי ובוהק ועיניי תכולות. שיערי עדיין היה אדום אף כי גונו היה קרוב פה לאדמה אדומה ופחות לגון האוכרה הרגיל שלו. הצלחתי לשכנע כמה מצעירי מסדר אבירי הדם להילחם במשרתם החנף של אנשי העננים, המלך שהמליכה אחוות אלף כרי הדשא, ששלח את חיירסאן סאמוור להשמיד את המסדר. נכון שאנחנו רמץ למה שהיה פעם אחווה של מחליפי צורה. כבר דורות לא הבשיל אצלנו ולא אחד כזה. לאבי סירדרת' אין מושג למה לאכזבתו. הוא היה מעדיף לא להיות מחליף הצורה האחרון. אנחנו צועדים על רקבובית אנשי העננים שכיסתה חצי ממלכה. אפילו מבעד למגפיים אני מרגישה בכפור אנשי העננים שבא מעבר למציאות שעיניי רואות. האלוף ששלח המלך המטונף הוא חיירסאן סאמוור. אני מרגישה זעם כלפי רוצח אביו, תלמידו המסור ביותר של הלירד קוויל. כך ירש את תאריו ואת נחלותיו ומימן את האחווה.

אני שולפת חרב לעבר הגבר בהיר השיער, שצמתו מתבדרת ברוח, ועיניו קרות ואכזריות. להבו שורק באוויר וברקים מגיצים ממנו. אור עובר דרך להב החרב שלי ואני רואה אור.

חלק שני: "רוחות העבר"

בצרידת אצבע, אני מתכנסת מול סיליק מוולסקה. גבותיי מתעוותות בתיעוב כלפיו עתה שאני יודעת שהוא בחר בי ואז נטש אותי רק בגלל שהחליט שקטל אמי היא אות לחולשה. מעגל כסוף בוער סביבי, מונע ממני להתקרב ולו צעד אחד כלפיו. הוא נועץ בי מבט עצוב. לא הייתי לי צורה ברורה.

"אבירי היסודות היו צריכים לתת לך להישאר מאושרת בבורותך, מויירין." אמר סיליק, כונס את אצבעותיו המיובלות "אבירי האש והאוויר חושבים שאת תתאימי למשימה הזו."

"בזמנו אתה גם חשבת כך." התזתי לעברו, מנסה לשבור את המעגל "אתה נטשת אותי."

"אני רק בוחר ומכשיר אותכם. כח אחר מחליט אם אתם מתאימים. הוא לא בחר בך, מוירין, ולכן אני המשכתי הלאה עד שמצאתי את קנת'ן הורווינד." סיפר סיליק לעצמו סיפור שלקח ממנו את כל האחריות והטילה אותה על אחר. הוא היה יכול להילחם עליי.

"האם יש סיבה לפגישתנו?" שאלתי, מסננת לעברו רוק או משהו שנשמע לי כיריקה, לפחות. הרוק התאדה כנגד המעגל הבוער שהוא הציב כנגדי להגנתו. סיליק אמר, מחייך, "משום שהבחנתי בהתעוררות ההילה שלך. כזכור לך, אני לא כבול לזמן ומרגע שיצאת, ביכולתי לקרוא לך. לגבי הסיבה לפגישתנו, רציתי לראות מה יצא ממך בקו הזמן הנוכחי."

"הזכרת משימה." נהמתי "מהי?"

סיליק רעד ואמר: "בכנות, אין לי שמץ של מושג. הם לא מדברים איתי." ואז הוסיף , מושך בכתפיו הצרות, "אני לא חושב שהאחים הללו חושבים במונחים של הטלת משימות. הם יייצרו לך אפשרויות, מוירין. זה מה שעשה אחד מהם עם קית'. הוא אמר לו להעירו. ואם הוא יתעורר מוקדם ממה שהיה, האפשרויות ייפתחו מחדש וייתכנו בחירות חדשות."

"יחסית לאחד מיועציו של היורש להא'קאיב, לא נשמע כזה כל יודע." סיננתי בלעג מר.

"למדתי שעדיף להעניק לתלמידיי שאלות ושאת התשובות יחפשו לבד." אמר סיליק "למעשה, זה השיעור שלמדתי ממך, מוירין."
ועדיין משהו אומר לי שהוא למד לא להילחם על תלמידיו הרבה לפני שהוא פגש אותי. בניגוד למה שדרך הא'קאיב מלמדת, הוא נאלץ לסמוך על הכח שיישאו בעתיד תלמידיו. הכח שהיה צריך להיות שלי בעולם צודק.

"העובדה שלקחתי את מה שלימדת אותי וקטלתי את אמי מעידה שאני עניתי על השאלה, לבד." עניתי לעבר מורי לשעבר והבנתי באותו הרגע למה התכוון שהוא נתן לי תשובות. הוא אמר לי בדיוק מה הוא רוצה ממני ואני עשיתי עם זה מה שרציתי מזה. הוא טעה בזה. הוא היה צריך להנחות אותי יותר בעדינות... כמו שסירקוני הנחתה אותי בעדינות. התגעגעתי אליה.

"היות ואתה לא כבול לזמן, מה עתיד יחסיי עם סירקוני?" שאלתי בציפיה לקבל תשובה.

"הזמן נוטה לזרום בתבנית שהוא זרם קודם." ענה סיליק במסתוריות "פשוט חשבי מהי סירקוני עבורך ותהיה לך התשובה לשאלתך. אני סיימתי לענות על שאלותייך במקומך."

ואז שמעתי את סירקוני קוראת לי ואני נעניתי לה.

חלק שלישי: "החור"

היינו בחדרנו בפונדק הפרחוני שעל שפת טיילת הענבר. ואני הייתי בקצהו של נר שחור. כך נשאו אותי בחזרה לחדרנו. סירקוני הגיעה לפה כמה שחובותיה ושאר עיסוקיה התירו. בשאר הזמן המטפסים המרגיזים, עם פרחיהם הלבנים, היו הדבר היחיד שאירח לי לחברה.

"ואז פנה אליי נציגם של בני הראדורן ביאנדארס ושאל לשלומך." ליהגה סירקוני ספק מדברת אליי ספק מדברת לעצמה "הוא אמר שווירדת' הראדורן תהיה מעוניינת בך כ... משרתת."

השם לא אמר לי כלום. רק כשאימצתי את זכרוני המופלג, נזכרתי בנישואיה לליוואגור. ועדיין לא שמעתי עליה מעולם עד עכשיו כאילו רק עתה באה לעולם. והיא הייתה חשובה. היא באה פעם ליאנדארס לרגל עסקיה. היא לא זיהתה אותי בעודה מטיילת בטיילת הענבר. ועדיין הרגשתי שהזכרון הזה חדש כאילו הוא הופיע יש מאין. זכרוני, שנפרש על פני כמות אינסופית של תקופות חיים, לא הצליח להפיק אלא רסיסים של מידע לגבי הגבירה וירדת'.

"אני שומעת." אמרתי לסירקוני. הסומק על פניה החיוורות של סירקוני היה הכל עבורי. היא דאגה לי. היא לא כמו סיליק שהפסיק להאמין בי מרגע שלא התאמתי לרעיונותיו המוגבלים על גיבורים וגבורה. ואז עברה לי המחשבה שיכול להיות שזו הייתה מטרתו: להעיר אותי מהשקיעה בזכרונות. אם הוא דאג לי, הוא הפגין את זה בצורה מאד עלובה, לדעתי.

"כבר כתבתי לאביך – " התחילה סירקוני להשתפך. קפאתי במקום. אף פעם לא אמרתי לסירקוני מילה על אבי. מחליף הצורה היחיד בדורו שכמעט אנס אותי כשברחתי לנחלתו. לא שהייתי הוגנת. עד שהזכרונות הציפו אותי, הודיתי על כך שעצר את עצמו כמעט ברגע האחרון לעלות עליי אחרי שהבין, מסיבה שלא הבנתי עדיין, שאני בתו. האם הוא גם זכר? האם זכר את התקופה שחייתי שם? ואז נזכרתי שסיפרתי לסירקוני על אבי החורג, כמובן. הגבר האומלל מהקלאן שהתחתן עם אמא. היא בטח כתבה לו אבל רק כדי לוודא, שאלתי.

"לאביך, מוירין. את סירבת להחליף צורה במשך כמעט מחזור. חשבתי שיהיו לו תובנות." אמרה סירקוני "את זוכרת שסיפרת לי עליו בפעם ההיא שהגבירה וירדת' ביקרה בטיילת. אמרת שהיא בטח עוד אחת מילדיו."

היו לי זכרונות מתקופות חיים שלמים שהסבירו לי איך לזהות שקרים. והשקר שסירקוני סיפרה סבל מבעיה אחת: עד שהחלפתי צורה לראשונה, לא ידעתי מה זה מחליף צורה. עצרתי את נשימתי כשקלטתי שסירקוני הבינה את זה לפניי. זכרתי שחתכה אותי בשנתי. עתה זכרתי את זה. והזכוכית חתכה כאילו בתוך ערפל. גם מחליפי צורה לא בשלים לא... מדממים.

"העניין, אהובתי, הוא שלא ידעתי על הגבירה וירדת' עד שדיברת עליה." אמרתי בריחוק.

"אז את לא זוכרת את זה." אמרה סירקוני, מתנשפת קלות, "ניסיתי לעזר לך להבשיל, מוי-מוי."

עכשיו היא התחילה להסתבך בתוך השקר של עצמה. הופתעתי שאני לא מתרגזת עליה. זכרונות מתקופות חיים שלמות הראו לי את הדרך החוצה מהתקף זעם. עדיף לדבר איתה, לתת לה לחשוב שאני מאמינה לה. ואז הבנתי מאיפה זה בא. מהמוירין שלעגה לתאומה. ככה היא הייתה נוהגת בסירקוני. היא הייתה אצילת ההון שאמי תמיד רצתה שאהיה פעם. ועדיין המשמעת שלה מנעה ממני לשרוף את סירקוני על שקריה.

"מה את מציעה לעשות, אהובה?" שאלתי וידעתי מה היא תענה. באותו הרגע, למרות שאהבתי אותה, התחילה לעלות בי התחושה שפגישתנו לא הייתה בדיוק יד המקרה. וסירקוני חיכתה לרגע הזה.

ארור יהיה סיליק!

"עלייך לקבל את ההצעה הזו, מוי-מוי." אמרה סירקוני, עיניה נוצצות לעברי בפיתוי, פיתוי להחטיף לה אגרוף בפרצוף, "היית שלהבת אבודה במשך יותר מדי זמן בחייך. עתה, הגיע הזמן להיות חלק ממדורה."

והיא צדקה. הגיע הזמן לשוב הביתה ולדבר עם אחי קשה ההבנה לפני שיהיה מאוחר מדי. מאוחר מדי להוכיח לסיליק שהוא טעה לגביי.
והוא היה צריך להילחם עליי יותר בפניו ולא להמשיך הלאה למועמד הבא.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרק רביעי

שליחה על ידי הלדין » 14 ספטמבר 2018, 22:29

פרק חמישי: "שביל של נוצות"
חלק ראשון: על כנפי החלום

מאז הלוויית אבי התחלתי לחלום חלומות שאני עף. גברים בדרך כלל חולמים שהם מתחפרים במערה מתחת לאדמה, הרחק מתחת לרוחות הרקיע העוינות. הם הולכים במערה כאילו הייתה מוארת באור יום בטבעיות גמורה כשהם שומעים את הרוחות מכות מלמעלה. אני חלמתי שאני עף.

אפילו המאמין האדוק ביותר ברוחות האוויר לא חולם שהוא עף. שאלתי את פוארה נייבורן בעודנו משלימים פערים מהיעדרותה עקב לימודיה באקדמיית הנסיך גארית'. פוארה למדה להיות ידעונית רוחות האוויר. היא נשבעה שאת זה איש מקרוביה אינו חולם. אני יודע מהספרים שהמלומדים מאמינים שמקור החלומות על המערות הקבורות באדמה היא זכרון רחוק מהתקופה שבה אבות אבותינו נפלו מהשמיים. גופנו עדיין נטר לרוחות. נטר על כך שבגדו בו ולא נשאו אותו יותר. לפעמים חלמתי שאני עף עם אחרים כמוני, שחורי נוצה. ניסיתי לצייר אותם כשהתעוררתי אך דמות בני לווייתי לא עלתה על הנייר. אני גם כך לא צייר בנשמתי.

חלמתי על העיירה. עפתי מעל מים ירוקים, מעבר ליערות שמעבר. בכל פעם שעפתי, ידעתי מה אני מחפש עד שנשכחה ממני הסיבה ושבתי על עקבותיי. ראיתי הרים נישאים. שמעתי את נגן הנבל של מרעיד הארץ בהיכלו הנסתר. היו שאלות במחשבתי שלא שרדו. לא הצלחתי לזכור מה רציתי לשאול אותו. מה שלא חלמתי עליו היה על הגבירה ווירדת'. אדם אומנם לא אמור לבחור על מה הוא חולם. עם זאת, מחשבותיי בערות עסקו בווירדת'. ובפגישה הקצרה שהייתה לנו. ומן הדין שחלומותיי יעסקו בה. במקום זה, חלמתי שעפתי.
לפעמים החלומות היו נקטעים בחיזיונות על אדם קטן, שעורו כגון הנחושת עף בחלל סגור ודומם להחריד, עיניים צופות בו. וגבר. אישה. שניהם. ממתין, חנוט באבן חיה להתעורר. ושמותיהם היו על לשוני כשהתעוררתי. הם לא הוזכרו באף אחד מהספרים של משפחתי. איש לא כתב על דיאוראס שעף בשחקים. איש לא כתב על מאראגיד, לירד הרינאם המנודה. כיום אני יודע שהייתי צריך לחפש את זה בהיכל דוואמירן בעיירת שמיים נופלים. יש גבול. הספרים שאבי אסף לא הכילו את כל הידע שבעולם זה. ואז חלמתי על היערות.

חלק שני: צל הרקיע

התעוררתי לצליל צעקות מחוץ לבית משפחתי. ומהעובדה שלא שמעתי את הצעקות הללו, הבנתי שאלה היו צעקות נשים. קמתי מגומחת השינה שלי והעפתי מבט כאוב לעבר גומחת השינה הריקה של אבא. הבית היה מספיק מרווח כדי שהגברים והנשים יודרו זה מזה אף על פי ששמעתי היטב את הנחרות של אחותי סייג מחדרי שכן הקירות בביתנו היו דקיקים. לא הייתה פרטיות בביתי.
מבעד לחלון ההרד הפתוח חסר הזגוגיות ראיתי רב-אומנית זהובת שיער שהשתוותה בקומתה הגבוהה לאמי מתנצחת עמה בקולניות.

זיהיתי מהסרט שהיא כרכה סביב פרק היד שלה שהיא עבדה עבור בית רואדרת', אדוני ההרד. אז היא לא הייתה בשטח הביתי שלה. כל העיירה והגלגל שלה היו שייכים לטאלות'.

רב-האומנית החזיקה בידה נוצה שחורה. נוצה שחורה כמו אלו שהיו לי בחלומותיי עד כה. מצמצתי בעיניי ואז קלטתי שכל החצר הייתה מלאה בנוצות שחורות. ריח חזק עלה באפי. ריח הנוצות החריף. היו אנשים שהריחו נוצות אפילו בשיכון ראשי הצוותים כשחשבו שאיש לא שומע אותם. אבי סלד מזה, ומסיבה זו, העדפתי להפנות את גבי למנהג הגס הזה.

פתחתי את הדלת האחורית ומעליי טפחה השמש העולה. בזווית עיני ראיתי את מירדרד. המריבה העירה גם את השכנים. עם זאת, הבחנתי שרק מירדרד היה בחוץ. אם יצרתי את הרושם הלא נכון, מירדרד היה, ובכן, ראש המשפחה שלו. ורק הוא הוציא את אפו החוצה.

"האם אתה מוכן לומר לי על מה השתיים רבות?" שאלתי אותו כשהתקרבתי אליו. ארוסה של אחותי, שהיה בכותונת שינה אדומה כמוני, השעין את כף ידו על החומה הקטנה מסביב לביתנו ונדמה שהוא שקל את המשך דבריו. לא הייתי חירש לכך שמירדרד לא רצה שיחשבו שיש בינינו קשר למרות שהיה מאורס לאחותי. הוא חש שראשי הצוותים האחרים לא יכבדו אותו אם יתיידד עם בנו של ת'אורגוי מויירוין. לאבי הייתה נטיה לדחוף אנשים.

לבסוף הרצון לדבר מאחורי הגב ולו עם בנו של ת'אורגוי מויירווין גבר על הבושה. הייתי בטוח שראשי הצוותים דיברו עליי איתו מאחורי גבי כל הזמן. הם רק חשבו שאני לא יודע.

"איזה מפגר מינה ת'מסוממת הזאתי לגביר ת'מנהלת בהיעדר הנוכחית. המסוממת הזאתי שמעה ששביל חדש של נוצות מרשרש בחור הזה. אמא שלך טוענת שנפלה פה אי הבנה." הסביר מירדרד בלשונו את המצב. הבחנתי איך המשלב שלו קפץ לקראת סוף הפסקה.

מירדרד אולי חשד שאני מפגר אבל ידע בוודאות שאמי לא. וייתכן שהיא שומעת אותו. בכל זאת הרחתי את הנוצות השחורות. ואז הקדשתי יותר תשומת לב לרב-האומנית מקודם. הבחנתי שהיא ריחפה קלות באוויר, תוצאה ידועה של עישון נוצות עורברב, שכנראה, עושנו לפני שהגיעה לכאן. זה כשלעצמו מספיק מפחיד כדי לדאוג שאנשים יישארו בבתיהם. מישהו השווה באוזניי פעם נוצות לשיכר. שניהם מרגיעים מאד את הנפש – למרות שהשפעתם משתנה מאדם לאדם והיו כמה שיכורים שלא רציתי להיות בחברתם.

"השמועה ת'אחותך סייג דופק משהו זימתי מהרציפים. ת'נוצות מהסירה שלו." ענה מירדרד לשאלה שלא שאלתי תשובה שלא הייתי מוכן לשמוע. שמעתי שסוחרי הנוצות היו מנקים את האדמה מנוצות שנשרו מסירות הדייגים ברציפים. לנוצות הללו היה ריח שונה. הנוצות הללו לא היו מעולם חלק מכנף של סירה. הן היו חלק מכנף של עורברב לאחרונה.

"הנוצות חזקות מדי לכנף של סירה, מירד." הערתי בידענות רבה לבעיה במה שהסביר לי. מירדרד לטש לעברי את עיני הדג הכחולות שלו ואמר: "בודוי, הבטחתי לאחותך לשתוק. רק אמרתי שזה מה שכולם אומרים."

שוב הקפיצה הזו במשלב. הצעקות התחזקו כשחוליגנים נושאי שרשראות באו לתמוך בה.

"אני בשומאופן לא מסתבך עם רבומנית." אמר מירדרד, מעיף מבט אחורה לביתו הבטוח. כמה מהחוליגנים הטיחו את השרשראות שלהם על האדמה, מרעידים את הארץ בכבדות שרשראותיהם בעוד האישה מדברת בערמומיות. חשקתי את שיניי ואמרתי: "מירדרד, בכנות, אתה לא צריך לעשות הרבה. עכשיו רוץ לבית האחוזה ותזעיק את החוכר שלנו. מדובר במסיגת גבול. אם לא הרגשת, אנחנו באדמת טאלות' והיא נאמנה של בית רואדרת'. כמובן בהנחה והוא כבר לא בדרך. ממי אתה מפחד יותר, מהחוכר שלנו או מ- "

ולפני שהספקתי לומר הא'קאיב, מירדרד יצא בריצה, לבוש בכתנת לילה, לאחוזת חוכרנו. ולפני שהספקתי לומר הא'קאיב, הוא חזר לאחור. החוכר וגבירתו כבר שמעו את המריבה. לפחות גבירתו באנת' שמעה את המריבה. הגבירה באנת' העסיקה את אמי כעוזרת חברתית – ההצבה האחרונה של החוכר, לפני שהגיע לכאן, הייתה ליד שמורת הרינאם והיו... ובכן, היו שמועות שבאנת' לא הייתה באמת אישה. או גבר. כמו הלירד מאראגיד שחלמתי עליו. במקרה כזה, הצורך במישהי שתלחש באוזניים מה הדבר הנכון לעשות מובן בהחלט. הגבירה באנת' הייתה אישה ממוצעת קומה עם שיער כתום חלק ועיניים אפורות כאבן. היא לבשה חליפה ממה שנראה כאריגים חלקים ומרשרשים בצבע לבן שעלו יותר מכל המקום. שלא עלו לה כלום אם השמועות נכונות. הרינאם משני הצורה יכלו ליצור מעליהם בגדים. והיא מחאה כפיים בצורה מוגזמת למדי כאילו הרב אומנית הייתה חיית מחמד לא מאולפת ולא נציגה מכובדת של אצולת הממון. למען האמת, הייתי מריע לאומץ שלה אלמלא הייתי בטוח שהיא הייתה תמימה מכדי להבין שלא עושים את זה ככה. ואז הגבירה באנת' אמרה: "הגבר שלי הלך לדבר עם האחראים עליו. יש לך ולנאמניך זמן ללכת עד שהוא יגיע, הגבירה נור."

את תשובתה של הגבירה נור לא הצלחתי לשמוע. רק הבנתי שהיא דווקא דיברה ברכות.

"זה לא עניינך, הגבירה נור." אמרה הגבירה באנת', עיניה נוקשות וחסרות מורא לגמרי, למרות שהגבירה נור הייתה מוקפת בחוליגנים והיא הייתה לבד, "אני אטפל בעניין הזה. תודה שהבאת אותו לידיעתי."

והגבירה נור הרימה את קולה בתשובה, מנפנפת בידיה עוטות הכפפה.

"יצא לי לשמוע שהייתה סיבה שהמלכה העליונה פיזרה את צבאות האצילים." ואז היא הצביעה לעבר מירדרד והוסיפה,

בתקיפות, "האישה הזו מאחוריי איבדה את הגבר שלה. מי מביניכם איבד את היקרים לו במגיפה הלבנה? האם הייתם רוצים לקחת מבנותיה גם את אמם?"

והחוליגנים שקלו ברצינות את המשך דרכם. הגבירה נור גירדה אותם מסמטאות מאת'. ולא הייתה עתה משפחה במאת' שלא איבדה מישהו מיקיריה למגיפה הלבנה. לאחר רגע, החוליגנים של נור התמרדו, פניהם חיוורות יותר מהסיד של בתינו המצובעים, ולקחו את אלו שעדיין היו מוכנים להילחם עבור הארודים איתם. עתה הגבירה נור נותרה לבדה בלי החוליגנים שלה שירעידו את הארץ עבורה, הגבירה. במחשבה לאחור, למרות שבזמנו חשבתי שהגבירה באנת' פנתה להגינותם של החוליגנים. ניתן היה להבין את דבריה כאיום.
היא הנמיכה את קולה במידה כזאת שאפילו אני הצלחתי לשמוע אותה.

"למרות שלא ידעתי מי היה אבי ומי הייתה אמי, גם אני איבדתי את הגבר שלי, פרוסד. אני לא אומר לך איך להעניש את המשפחה על סחר בנוצות. ואני אגלה מאיפה באות הנוצות. ניצחת בקרב."

ועזבה אותנו, חסרי נשימה. לא מהאיום. אם הגבירה נור לא הייתה מבזבזת זמנה באיום על משפחות חסרות ישע, היא הייתה צריכה להיות משוררת. השפה שלה הייתה יפהפיה כמוהה. והגבירה באנת' נכנסה לחצר והיטתה את ראשה לעברי. חשתי ברגליי באות אליה. וביחד עם אמי הלכנו אל החדר המשותף לדבר על העניין.

חלק שלישי: לב האבן
בית משפחתי היה בנוי משלושה חלקים: חדר הגברים בו התעוררתי, החדר המשותף בו התנהלו ענייני המשפחה היומיומיים וחדר הנשים שלא הורשיתי להיכנס אליו מעולם. אפילו אחיותיי הקטנות יותר, פאנוור וקרים, גררו את עצמן לישיבה הזאת. אני התיישבתי.

החדר המשותף היה אדום ולאורך הקיר המרכזי היו חצובים התנורים. צידניות אבן היו מגובבות בערימה ליד הכניסה לחדר הנשים ובהן כל האוכל והשתייה שלנו בעולם הזה. אנחנו ישבנו על משטחי ישיבה שהיו מסודרים במעגל מסביב למשטח אכילה. היה ברור שבואה של רב-האומנית קטע את בישול הבוקר מעצם העובדה שהתופסנים של הצידניות נפתחו אך לא הוצא כלום מהצידניות כך שהאבקה נשארה טריה. אמי, שהייתה מוטרדת, סימנה למרנה לסגור את הצידניות בעוד שהגבירה באנת' נועצת בי מבט לא נעים בכלל.

"אם למישהי מכולכן זה מפריע, אני רוצה שאחיכן ירים את הכותונת ויחשוף את טבורו." אמרה הגבירה באנת'. הנשים החליפו ביניהן מבטים ונשארו נטועות במקומן. הן כבר ראו דברים גרועים יותר מטבורו החשוף של גבר. הרמתי את הכותונת והנשים פלבלו בעיניהן. אפילו מרנה, שנעלה את הצידניות, כמעט הפילה אחת מהן על הרצפה. רק אמי נותרה קרת רוח כאילו ניבאה מה נראה שאחשוף את טבורי. הסתכלתי למטה וראיתי אבן חן על טבורי. לא אבן חן המושחלת על טבורי כמנהג היאריבים אלא אבן חן שמכסה את כל הטבור שלי.

"זה לב האבן שלך – " התחילה לומר הגבירה באנת' ועצרה שהתכוונה להזכיר את שמי. היא העיפה מבט לעבר אמי כשהשלימה אותה ואמרה: "חשבתי שכבר הבנת את הנקודה הזו שלקחו אותך כחניך לאחוזת נימית', אִיאוֹקֶס. השר האוואנהאר חיבב את הגבר שלי. הוא לא חיבב אותו עד כדי כך שייקח את בנו כחניך לאחוזת נימית'."

"אימצנו אותך לפי בקשת השר האוואנהאר." הסבירה אמי בנוקשות, מוחה דמעות מעיניה, "כדי שלא ישאלו שאלות, הוא הטיל עליך קסם מגן שיגרום לך להיראות כבן גזע המאהין. הוא אף פעם לא הסביר לנו מאיפה הגעת. רק שהחיים שלך הרבה יותר חשובים משלנו."

"והו, זו הסיבה שווירדת' נמשכה אליך. הוטל עליה קסם מגן זהה לשלך." הסבירה הגבירה "ילדי ההאנובן לומדים מגיל צעיר לשלוט בלב האבן שלהם. עד כה הקסם חסם את לבך."

שאלות רבות עלו בדעתי ובחרתי לשאול: "ולמה לב האבן הזה חשוב, הגבירה באנת'?"

"לב האבן הוא חותם. והוא מאפשר לך לשנות את צורתך לעורברב שמשיר נוצות בחצר." הבהירה הגבירה באנת' את הבעיה "הצורה האמתית של ההאנובן מגיעה משכבה אחרת של המציאות. כשדיאוראס שלהבת החורף – " לבי עצר כשהזכירה את האיש מחלומותיי – " השחית את אבות אבותיך ועשה אותם למה שהם. נותר לב האבן התזכורת למקור. עם זאת, היות ולא היו מוחשיים במקור, נוצרה צורה אחרת שתייצב את הקסם שהשחיתם."

"אתה בסדר גמור, בודוי. לרינאם יש דעות חריפות על כל דבר שסטה מהצורה המוכרת." ניסתה אמי להרגיע אותי כשהייתי דווקא מרותק לעובדה שדיאוראס היה באמת קיים. הגבירה באנת' הרטיטה את נחירי אפה ואמרה: "דיאוראס שלהבת החורף השתמש בהאנובן הראשונים כדי ליצור את הבארידים הראשונים, מיראב. רבים משבטי הושחתו."

"גם ללב האבן של בודוי יש את היכולת להפוך רינאם לבארידים?" שאלה מרנה בנימוס.

"הייתי מעדיפה להסיר את לב האבן. עם זאת, אם אסיר אותו, בודוי ימות." המשיכה לומר הגבירה, לא מתייחסת לשאלתה של מרנה, "אז מתוך כבוד לרגשותייך, הגבירה מראווירת' – " הגבירה באנת' נהגה להתבלבל עם התארים. לרינאם אין את שיטת המעמדות שלנו. "– עדיף שאלמד אותו לשלוט בלב."

"מה עם הגבירה וירדת' הראדורן? אני זוכר ששמעתי במפורש את קולה." אמרתי בנימוס "האם גם קסם המגן שלה משתנה? והטבע האמתי שלה נחשף?" הוספתי בדאגה ניכרת. אם אני השרתי נוצות, יכול להיות שקרה לה משהו מביך משלה.

"עלייך להתמקד בלבך." הציעה הגבירה באנת' בחמימות "לבה יחכה ליום אחר, איאוקס."

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה