ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

"גבירת הצללים" פרק חמישי

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 26 מאי 2018, 22:42

לאלה שקראו את "במעמקי האדמה", החלטתי לפני כמעט חודש לחזור לשולחן השרטוטים ולתכנן מחדש את הסיפור ולטפל בפגמים שמצאתי במהלך כתיבת הספר. אחת ההחלטות שקיבלתי הוא לשנות את שם הספר ל-"גבירת הצללים". אני אשמח מאד אם קוראים חדשים יעירו, יאירו על שגיאותיי ויחוו את דעתם או לפחות יביעו את דעתם. אז מי מוכן להיות הקורא שלי?
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 14 ספטמבר 2018, 22:29, נערך 10 פעמים בסך הכל.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרולוג (גירסה ערוכה)

שליחה על ידי הלדין » 01 יוני 2018, 10:49

דבר העורך
את סוף המסע שווה. לפעמים סוף המסע עושה את המסע שווה. בספרנו הקודם, "לאור הפנס", קנת'ן הורווינד הגיע מממלכה שבורה, ממלכה של נחלות יריבות לעתיד שלא היו בו שום נחלות אלא מלכת קרח אחת. משם הוא הגיע לעולם בו הייתה ממלכת רי עם כתם ממאר המרקיב את לבה. הוא איבד את משפחתו, את נחלתו, את אומנותו ולבסוף את חברו הטוב ביותר רק כדי להשלים את המסע. בסופו של המסע, הוענק לו התאר המפוקפק של אדון המנגינה מאת אקדמית שמיים נופלים הידועה לתהילה.

לאחר שלמדנו מנקודת מבטו המוגבלת, הצרה והמבולבלת למדי של קית', הגיע הזמן לעשות מעט סדר בדברים.

העתיד האפל
ההווה שאנחנו חיים בו איננו אמור ההווה שאמור להיות. הנוסע בזמן המקורי היה הא'קאיב בכבודו ובעצמו שנשלח על ידי הנותרים בקצה הזמן. מעשהו הביא לכך שבמקום עולם מוצף בערפילים רעילים ועם ממלכה מוזרה, מלאה במנגינה, נוצר עולמנו החי.
הממלכה המוזרה, המלאה במנגינה, הייתה ממלכתם של הנותרים בקצה הזמן. ונדמה כי המחיר של הצלחתם הייתה קריעתם מהזמן. לפי העדויות שברשותנו, לאדון כבידה – אחד משלושת מנהיגי האויב שלנו – לא הייתה בעיה להשמיד את הנבל של הראת' שלא היה אז בייטה אלא תחת משמורתם הכושלת של שרידי הרינאם. הנימויאנים נהגו בתבונה כשנטלו מהם את החובה.

בלי הנבל של הראת', בני האדם לא יכולים לתרגם את שפת היקום. ובלתי אפשרי היה ליצור מנגינה חדשה בלי הבנה של שפת היקום. הנבל של הראת' הוא דרך מסוימת להבנת היקום על חיבור בין שני גורמים שונים כמו איש עננים למארחו, האדם. השמדתו לא השפיעה על יצורי מנגינה פשוטים אך יצורי מנגינה מורכבים כמו מלך העכברושים – שגופו עשוי מעשרות חולדות ענק מתות – איבדו את מודעותם העצמית.

מלכת הקרח, למרות ששלטה במיליוני גופות, היא יצור מנגינה פשוט. היה לה גוף מרכזי. כך גם מלכת האוויר האפלה שתוצג בפרולוג. על מנת לשרוד, נדרש מהן לרענן את המנגינה שהייתה מקור חייהן שנטתה להתעפש בלי היכולת להתחדש שהושמדה לחלוטין. עם עזרתו של מתעלה, ניתן היה לשמור על המנגינה בצורתה הצלולה. מתעלים הם רוחות רבות עוצמה שיכולות להגביר או להחליש מאפיינים שונים. למרות שבעולמנו, המתעלים מתעלים דרך הנבל של הראת', היו עוד אפשרויות להתעלות שאותן ניצלו המלכות הללו.

מרגע שהתעלו, נפתח הפתח לעתיד אפל בהרבה מהעתיד שקית' נשלח למנוע. העתיד שהוא ניסה למנוע הייתה עתיד של גסיסה ממושכת איטית, ובעיקר, שלווה. העתיד שנוצר עתה היה עתיד של מוות בייסורי לחימה מתמשכת בין מלכת הקרח למלכת האוויר והאפלה כשמה שנותר מעולמנו אחרי המלחמה גונח מכאב. את העתיד הנורא הזה מנעה מלכתנו, מלכתנו המנוחה.

על אצולת ההון
כשימי שוד הרקיע שלה מאחוריה, שלטונם הסמוי מהעין של ארבעת המופלאים – כפי שכונו בציניות נציגיהם של יאנדאר, יארווירת, גראמגרת' והרבידה – עיצב מציאות שונה מזו שקית' הכיר. תחתיהם נפתחה הממלכה לנתיבי הסחר העולמיים ואנשים ששיתפו פעולה עם ארבעת המופלאים נעשו לאצילי ההון, האצולה של העידן החדש והמופלא הזה.

מרד אלף כרי הדשא היה, בין היתר, תוצאה של המאבק בין אצולת החרב הדועכת לבין אצולת ההון העולה. לא סתם אצילי ההון היו תומכיה העיקריים של המלכה מייסטרקס – תמיכתם הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שהיא לא הייתה אהובה.

על הזרים

כפי שאמר אדונו של קית' משמיים נופלים, הלירד סייבור, אנשים החליפו את היריבות בין הנחלות ליריבות בין הגזעים. הכי טוב היה להיות בן לגזע מאהין לבן העור שהיווה את רוב היושבים בממלכה. נכון שהילכו בממלכה סוחרים שחורי עור מנואג וקוסמים צהובי עור מקאיב בממלכתנו אך הם היו גרגיר לעומת האחרים שבן הממלכה הרגיל נתן עליהם דעת.

ראשונים אחריהם היו הבארידים (ואחיהם הסוארידים) שנתפסו כפזיזים והפכפכים – תכונות שהועילו להם בתקופת הנחלות אך היו להם לרועץ בתקופתנו. עבורם, כך נראה, טבעו המלכים העליונים את האפשרות להצהיר על מין שלישי היות והיו מחליפי מין. אחריהם באו ההאנובן אפורי העור, שבית דרויר נמנה עם שורותיו, שנחשבו לקרים ומרוחקים עבורם. שני הגזעים הללו עוררו סלידה, ובמידה רבה, חוסר אמון אבל לא היו שנואים על הרוב.

לכבוד הזה זכו הסאית'ה. למען האמת, הסאית'ה היו רק אחד מחמשת השבטים הגדולים של מאמיני רוחות האוויר אבל הם היו הרבים ביותר במספריהם. הסאית'ה גורשו מהממלכה בימי המלך בודוי הראשון וחזרו בגרגירין-גרגירין בימי ארבעת המופלאים. הם זוהו עם משטרם ונחשבו לזרים למרות שהיו אוכלוסיות שלהם שמעולם לא פונו מהממלכה. שיבתם הייתה אחד מחטאיה הגדולים ביותר של שושלת דרויר הנעלה. ייתכן וההמונים לא שכחו שהם היו צאצאיהם לאנשים שמרדו במלכים העליונים אבל דמם הירוק והחומצי הזכיר להם ביתר שאת את זרותם. הם יכלו לפרות ולרבות רק בקרבם. והיו כאלה שלא החשיבו אותם לבני אדם.

אחריהם הגיעו בני החילופין – חיות שלבשו צורת אדם הודות למנגינה – והבהמשים – בני אדם שהתעוותו לצורת חיה הודות למנגינה.

הקורא ישאל ובתבונה איפה היה מקומם של מחליפי הצורה בסדר הזה. לא היה להם, למעשה, היות ומזה דורות רבים הם נסוגו לארצות האגדה כלשונו החדה של הלירד קוויל. כשהם שבו, ניתנה להם ההזדמנות הנדירה לקבוע את מקומם בעולם לפני שיתגבשו כלפיהם דעות קדומות ויקבעו עבורם את מקומם בעולמנו. אותו הדבר נכון לגבי הרינאם. מסוגרים בשמורתם, הרינאם היו יותר סיפור אימה שאמהות סיפרו לילדיהם.

כשניגש המלך לכתוב את הפרק הזה בסיפורה של אשתו, הוא מצא שוב שלא היה מספיק לו לכתוב רק את סיפורה. הוא נדרש לספר גם את סיפורם של אחרים כדי שהסיפור יהיה שלם וברור גם אם לקח את שיקוליו אל מעבר לעולמנו כשמת.
אז בוא נתחיל במסענו שוב.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 15 יוני 2018, 20:16, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
dragonitzan
הודעות: 2693
הצטרף: 15 ספטמבר 2016, 15:19
מיקום: מול המחשב, או מעבר לו.

"גבירת הצללים" דבר העורך

שליחה על ידי dragonitzan » 01 יוני 2018, 15:16

אני אשמח לקרוא את הסיפור שלך (את מעמקי האדמה לא קראתי, אבל זאת אחלה הזדמנות להתחיל), אבל אני לא מתחייב להמשיך עד הסוף.

בהצלחה עם הסיפור!
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" דבר העורך (גירסה ב')

שליחה על ידי הלדין » 02 יוני 2018, 23:48

פרולוג: "עם בוא האפילה"
חלק ראשון: מסע אל השחר
מהיום שנולדתי מחדש אני לא זוכרת את אור השמש. הרסיסים, שהיו פעם חמים ומלאי חיים, כה קרים למגע טלפיי, קרים כקרח. יצורים של מגנינה צורמת מהלכים על פניהם, צורחים לעברי בשאגת רעב. התולעים הכחולות, המתחפרות בהם, יכלו להזין אותי שנים. התולעים הללו הם מלכת הקרח השולטת בעולם.

פעם היא לא שלטה בעולם. מלכת הקרח אפילו לא הייתה קיימת בין הערפיחים המצטננים לאיטם של שוכני העולם שכבשו את העולם מהאנושות. אני לא זוכרת מי שלט לפניה. אני רק בטוחה שזו לא הייתי אני. ממלכתי הייתה תמיד תחומה בין הרים חדים כטלפיי על מישוריה חסרי החיים, אז כתומים והיום בעיקר אפורים. מפעם לפעם משרתיי עוקרים גליד קרח שנאחז בממלכתי. אין דבר המפחיד אותי יותר מהיום שמלכת הקרח תבוא אליי.

אני מחליקה בין רסיסי העולם הזה. כנפיי העצומות, דמויות השלד, מצלות על גופי הארוך, החיוור והמתפתל. אני הוזה לפעמים שאני עפה ותוהה לפעמים אם אלה זכרונות מלפני לידתי מחדש שאינני רוצה לדעת מה היה לפני שהייתי קיימת. אי אפשר לעוף בחלל קר. לפעמים הרסיסים קרובים לזה ולפעמים רחוקים זה מזה. פעם ראיתי מרחוק לאורו של כוכב קרוב מהרגיל מערבולת ששוליה שחורים כשפתיה של קדרה הנסחפת לאיטה בחלל. מבעדה ראיתי ממלכה שהתקיימה לפני שמלכת הקרח באה. עתה היא הייתה קפואה בזמן, והחלל התערבל מסביבה בסופה נוראית. אני מפחדת להתרחק רחוק מדי מממלכתי הקטנה. לא שהמצב של מה שנמצא מחוץ לרסיסים ההולכים ומתרחקים זה מזה טוב מהעולם הזה. בעולמות שפעם פעמו בהם חיים עתה נושמת מורסה עצומה, ענקית, ירוקה. מתחת למורסה מתעכלים לאיטם שרידיה של תרבות עתיקת יומין שהושמדה על ידי אותו הזדון. אותו הזדון שיצר את עולמי.

אני אוכלת נבלות.

אני ברואה של המוות שפקד את העולם הזה כמו מלכת הקרח. נבלותיו של עידן נאדר, מפואר מהעידן הזה, ומלא חיים בהרבה מזינות אותי, והרבה יותר ממני, את הציידת שלי, מלכת הקרח. בכל מקום שאפנה אליו בעתידי אני שומעת אותה ממתינה שאעשה טעות. ונחיליה האינסופיים יכסו את ממלכתי ומנגינתי תזין אותה. אני שומעת צליל מוכר, צליל נושן, צליל של טירוף עתיק. היצור שאני רואה לפניי חי הרבה יותר משתינו ביחד – ואנוכי, מלכת האוויר והאפלה, מצאתי אותו קודם. פעמים רבות מצאתי אותו קודם, לפניה. המפלצת תפורה מגופות, ואף על פי כן, היא יצור חי הרבה יותר ממני. הוא משוטט בגיאיותיו של רסיס, עיניו האדומות עמומות וחסרות בינה, פיותיו הרבים מכרסמים סלע. זהו מלך עכברוש.

מסביבו אני רואה עצמות שבורות של מה שנותר מנתיניו כשמלכם יצא מדעתו המחורבנת. התחיל לצוד אותם במקום למלוך עליהם. אני חוטפת כל מה שניתן מהעצמות הקרירות... אבל לא הקפואות. אם היה עליהן רסיס של קרח, הייתי יודעת שמלכת הקרח הגיעה לפה. ומלך העכברוש היה עתה אחד ממתיה המהלכים. העצמות מתחברות לאיטן ככל שאני ניזונה מעצמיותן, ממנגינתן, ומכל מה שיכול לקיים, ליצור חיוור בעל טלפיים ופנים מזוותות שאני מביטה אל עצמי מתוך עיניו הירוקות. הוא רק עוד אחד ממשרתיי המצווחים – ברוא של המוות כמוני, נתין של ממלכת העצמות.

והיצור הצטרף אליי בסעודה, תר אחרי עצמות נוספות. בינתיים הרמתי את ראשי הארוך לעבר מלך העכברוש הגווע לאיטו. שמעתי את מנגינתו המתעפשת לאיטה, דולפת מגופו שכמעט איבד את צלם האדם שלו. המפלצת כרסמה את תשתית הסלע שעליו היא עמדה. בכל פעם שצעדתי, עננות אפר של מה שהיה פעם מקום מגורים לבני החולדה התרומם לרגע ושקע בחזרה. יכולתי לשמוע בקושי את צווחותיהם הדקות כשמלכם צד וטרף אותם. בפעם האחרונה שניסיתי להשתתף איתו בסעודה, המפלצת כמעט תקפה אותי. ונסוגותי.
כבר טרפתי אותו. ועמדתי לעשות את זה שוב כשהשמש טיפסה במרומים מעל המישור, המישור הכחול עם צלעות האבן שבו המתינה המפלצת לסופה מטלפיי. השמש הייתה... חדשה. לקח לי רגע להבין שאני לא רואה אלא שומעת את אור השמש. זו הייתה מנגינה. מנגינת האש. הרגשתי את האש מלחכת את קשקשי גופי כאילו פעמו בגופי שוב חיים. האש הזכירה לי את העבר. ראיתי גם את הקרח נסוג ביראת כבוד מפני האש המתלקחת. הוא פחד.

"כמו שהוא מפחד ממך." שמעתי את מלך העכברוש. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא היה בדמותו האנושית: גבוה קומה, בעל שיער שחור מקורזל ועיניים אדומות כדם ופנים נאות. הוא עטה גלימה אדומה כדם עם צווארון גבוה שגרמה לו להיראות יותר כאיש דת מאשר מלך. הייתי עונה אם הייתי זוכרת את אומנות הדיבור השכוחה שלא התאמנתי בה עידנים. עטרת להבות ליחכה את כנפי גלימתו האדומה שאור השמש גרם להם להתנפנף באצילות.

"גבירת הצללים." אמר מלך עכברוש, מסיט ממני את עיניו האדומות "הלא נולד נשלח לחפש את הרוחות העתיקות של הטוב. אנוכי, ח'ראס, חוזה הדם אומר."

וסבך האש הלך והתעבה לפניי, ממלא את גופי בחום נשכח. ברואיי עלו באש מסביבי, נמחים. והכאב שהיה אמור להתלוות לזה עומעם כשהמנגינה ממלאת את קרביי החמימים. היו לי נחילים מהם בממלכתי. מותם לא נגע לי. הרגשתי כאילו אני מקלפת מעליי עור, כואב אבל לא מזיק.

"שמעי את מלכת הקרח נסוגה. היא מפחדת ממה שהיית פעם אך לא לאורך זמן. שמעי, שמעי איך היא נולדת מחדש, כובלת תוהו!" קרא מלך עכברוש בקולו שהתחיל להטריד. הייתי שבעה. ועם זאת, הרגשתי אימה. האש סביבי התפתלה מסביבי, רועדת עם הזמן. פרשתי את כנפיי העצומות ועפתי עם רוחות הזמן בחזרה לממלכתי בקצה הזמן, מבועתת. ידעתי שלא אטעם יותר ממלך העכברוש הזה בעידן ההוא.

חלק שני: בארצות הדממה

המרחבים חסרי האוויר נפרשו לרגלי טפריי הכבירים. בעודי חותכת במהירות דרך הרסיסים ההולכים ומתרחקים זה מזה, הרגשתי את עצמי מתכווצת כאילו איבדתי שם יותר מברואיי אלא משהו מהבשר של הגוף. גופי התחיל להזדקף כמו שהיה בימים עתיקים מאד, עת שהתעמתתי עם המלכה הלבנה ששלטה פעם בממלכתי. מנגינת האש עדיין נשמעה, ממלאת את העולם שהיה כחול ואפור בצבעים של לבן, אדום וזהוב. נשמעה מבעד לזמן. היא לא נעצרה אצלי אלא שעטה קדימה במורד משעולי הזמן. הרגשתי בה, בוערת בדמי. ועתה התחלתי לחשוש שמא נחיליי השומרים על ממלכתי אינם ועוד. אם האש שרפה את ברואיי החדשים ביותר, מה עלה בגורל הישנים?

האש היא היסוד שמזוהה ביותר עם רגש. וחלפו עידנים מאז שהרגשתי. הופתעתי שהרגש שבחרתי להרגיש היה דאגה לנחילים אלו. הם לא היו יותר מכלי עבורי. הם היו תוצאת הלוואי של אכילת הגופות ולא המטרה שלה. כשהעולם המשיך לרעוד ולהשתנות סביבי, הגעתי למסקנה שמא אני חוששת להישאר בלי שומרים. ידעתי שהמחשבה מגוחכת. מלכת הקרח יכלה להשמיד את כל נחיליי בפרץ קרח. הם לא מה שעצר אותה כל הזמן הזה. לא ידעתי למה אחזתי במחשבת השווא שהם יכולים. ייתכן וניסיתי להצדיק את הצורך בקיומם. כל הפעמים שניסיתי להעניק לברואיי תבונה. כשלונותיי העירו את תשומת לבי לכך שהמנגינה הייתה חיונית לתהליך זה. ובלעדיה, ברואיי לא היו יותר ממפלצות טפשות. ולא זכרתי שנוצרה מנגינה חדשה בכל ימי חיי.... עד עכשיו, כשהאש שוטפת את עולמי מקצה הזמן.

הייתי בודדה. ומבעד ללהבות, ראיתי את הרסיסים הקטנים שעדיין היו במרחק קפיצה מממלכתי, מסתחררים בחום החדש של העולם הזה. מפעם לפעם הרגשתי בזיק של קרח, מנגינה חדשה ונוראה שעמדה לקום ולהיות. לא שמעתי את נחיליי, שומרים בהרים. בהרים שהגנו על ממלכתי הקטנה. בהרים, שנצבעו עתה באדום לוהב, והיו דוממים כליל.

ממלכתי, שהייתה פעם ערש הנימויאנים, העם ששלט בשליש מהעולם הזה. יכולתי לשמוע משהו מגדולתם כשנברתי בחורבות תרבותם שפוררתי לאפר שוב ושוב כדי לשתות אותה, לשתות את המנגינה הנהדרת שהם יצקו ליסודות תרבותם. אספתי ספרים שהם כתבו. וכמה מברואיי המעניינים ביותר נבראו בצלם הדמויות בספריהם. אני זוכרת את משרתיי קוראים בקולותיהם החצציים, המעונים, מהספרים שהיו עדינים מדי מכדי שאקרא בהם. את הפעמים הבודדות שניסיתי לקרוא בהם וקרעתי אותם.

הארמון ההוא, ראיתי מרחוק, הארמון בו נחו ספריי, עדיין עמד על תילו. הוא נבנה על ידי המלכה הלבנה הרבה לפניי. הוא לא נברא מרצוני. הוא היה עתיק כשטרפתי את גבירתו וככל שהתקרבתי לארמון, הארמון נעשה יותר ויותר גדול, הרבה יותר גדול ממה שזכרתי. התחושה שאור השמש מקלף מעליי בשר הייתה נכונה. הייתי יותר קטנה והארמון היה הרבה יותר גדול ממני, הרבה יותר גדול. את הארמון הקיפו מישורים רחבי ידיים, שהיו ידועים בסופותיהם לפני מות העולם, ועתה האדימו כדם לאור השמש. האפר שנותר מעיר בירתם של הנימויאנים, אף על פי שהם העתיקו את מושבם ממנה שנים רבות לפני כן, רקד לאור השמש החדשה. הייתי שבעה ומראה האפר המרקד, שהיה ממלא אותי רעב לרוב, הותיר אותי אדישה. דלתות העצם היו סגורות בפניי כפי שהן תמיד סגורות בפניי בבואי.

הן הוצבו מעל מקום בו צמחה בעבר חורשה כמושה. אפילו השנים שעברו לא מילאו את הבורות שהותירו עצי הענק שהתפוררו עם מות העולם ונמוגו. החורשה הזכירה לי נשכחות שנכשלתי להעלות בזכרוני. הפעם לארמון העצמות לקח יותר זמן להיזכר, כשהעולם רועד מסביבנו, מי ניצחה את גבירתו, המלכה הלבנה. הוא לא היה בטוח, נדמה לי, אם עליו להיפתח לי או לאויבתי, מלכת הקרח. והוא עדיין נטר לי על כך שעקרתי אותו ממקומו הבטוח במרומי ההרים. וכשהדלתות נפתחו, בחריקה ובחוסר רצון, נשימתי נעתקה מממדיו של אולם המבוא בעל שלוש הפינות. אף פעם לא זכרתי שהוא היה כזה גדול ואני הייתי כזו קטנה. בדרך כלל, ברואיי היו צריכים להיכנס ולצאת דרך האולמות שהרכיבו את הארמון עתיק היומין הזה, החיוור כעצם. עתה יכולתי לעשות את זה בעצמי. וכשפסעתי על רצפתו הממורטת, מעדתי. מעדתי על גליד קרח כחול שצמח ברעבתנות במרכז האולם. בנפילתי, שמעתי מנגינה. מנגינה חדשה.

והעולם רעד סביבי כשהאימה כבשה אותי כיין ושמעתי את קולו לראשונה.
חלק שלישי: "פגישה עם אדון"

"את לא צריכה לקפוא למוות." לחשש קולו, גפי הפה שלו משפשפים אחד את השני, בעונג. הרגשתי אימה ממראה האדמה הכחולה המתפשטת ביחד עם גליד הקרח הגדל, עדות לכך שאור השמש התחיל לנטוש את עולמי. לא הצלחתי להבין מאיפה אני שומעת, שומעת את הרוע שסיים את העידן הקודם.

"את שומעת אותי דרך חששותייך, גבירת הצללים." ענה בן שיחי. הסטתי את ראשי לעבר הדלתות שעתה נראו כאילו סגרו מעליי מלכודת. הארמון לא סלח לי מעולם על שלקחתי. לקחתי ממקומו בהרים. רציתי לצעוק באוזניו שאני מלכת האוויר והאפלה אבל שתקתי. ולא משום ששכחתי כבר איך לומר מילה.

"את כבר נעימה יותר לי – " שמעתי את גפי הפה שלו נעים, מצליפים על שערותיהם הלבנות, " – מיועצי הקודם שהחליט לו להרוס את כל מה שבנינו ביחד בגלל רגשות, רגשות שציפיתי ממישהו כה חכם כמוהו להתעלות מעליהם. האם יש לך ילדים, גברתי?"

אם יכולתי לדמוע, הייתי בוכה. ברואיי נמחו זה עתה עד האחרון. הם היו הדבר הכי קרוב שהיו לי לילדים. ולא הייתה לי בעיה לצפות בהם נמחים עד האחרון שבהם אם אני אשרוד. ועם זאת, עלה בדעתי שאולי כן אכפת לארמון שלקחתי ממנו את בונתו. ועקרתי ממקומו. הוא שנא אותי משום שעקרתי אותו ממקומו. לו שנא אותי על כך שטרפתי את בונתו, הארמון היה מנסה להתנקש בחיי מזמן.

"ידעתי שאת האחת." מחא בן שיחי בגפיו הנותרים "העובדה שהוא בגד בי לא אומרת שמשימתו הסתיימה. אני צריך שתסיימי את המשימה שלו ותעזרי לי ללדת את עולמך זה."

"אני... אני... –" גמגמתי בעודי חומקת מנטיפי קרח, שכמעט חתכו דרך בשרי החיוור, "אני... – "

"אויביי שלחו שליח לעבר." אמר בן שיחי בנימה שהבהירה שהוא לא מרוצה מעובדה זו "בתמורה להשלמת המשימה, אני אתן לך את כובל התוהו ואת כוחותיו, גבירת הצללים."

נזכרתי שאני יכולה לעוף ומצאתי שאני לא מצליחה להתרומם. כה חנוקה משמיעת הקרח המתקדם לעברי כשאני דופקת בדלתות העצם החיוורות והעצומות כשהעולם רועד סביבי, נוחר בבוז נוכח סיכויי הישרדותי. ההצעה שלו נשמעה לי הדבר הטוב ביותר בנסיבות אלו. תמיד נהגתי לשלוח את ברואיי לעקור את גושי הקרח הללו. העדפתי לא להתעמת איתה. חששתי שלא אשרוד את העימות.

"כן. אני נשבעת שאהרוג את השליח ואסיים את שליחותו." נשבעתי ושמעתי אותו, חושש.

"דעי לך שאני השמדתי את הוֶרְסֶטִילִיאַנים חסרי הגוף בפחות זמן שייקח למלכת הקרח לגמור איתך. אל תסיימי את שליחותו, סיימי את שליחותי." רטט בן שיחי, מדרבן באיום, "לא משנה, המילים הללו ייקחו אותך לעבר שם אסביר לך באריכות את פרטי התוכנית. אל תאכזבי אותי כמו שהעולם הזה שבראתי אכזב, גבירת הצללים."

ועפתי אל העבר.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 21 יוני 2018, 21:02, נערך 2 פעמים בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
אורי ט
הודעות: 220
הצטרף: 13 ינואר 2014, 22:21

"גבירת הצללים" פרולוג

שליחה על ידי אורי ט » 05 יוני 2018, 17:07

אני רואה שעשית מאמץ להנגיש את העולם ולהימנע משימוש במונחים לא מוכרים, לפחות ביחס לגרסה של "לאור הפנס" שקראתי בזמנו. אבל עדיין, לדעתי יש מקום לפשט את הדברים יותר. אני מרגיש שאתה פותח את הסיפור בניסיון ליצור אווירה ומסתורין, ושמהסיבה הזו הדוברת משתמשת בשפה עמומה. זה יכול היה לעבוד בסרט - כי אז היה פסקול ומחזה ויזואלי שישלים את התמונה, מספיק כדי לספוג את האווירה גם אם עוד לא ידועים לנו הרבה פרטים.
בסיפור, לעומת זאת, הקורא תלוי רק בטקסט - ואם הטקסט לא יספק מידע ברור הקורא ירגיש אבוד ולא יחווה כראוי את האווירה כמו שהתכוונת. הדבר חשוב במיוחד בפרולוג, שצריך להציג את המידע הבסיסי ביותר: באיזה עולם אנחנו נמצאים? מי הדמויות, ומה ההקשר?
לכן הייתי מזיז את הפרולוג שכתבת קדימה כך שהוא יהווה את הפרק הראשון ואולי אפילו השני, ואת הפרולוג (ואולי פרק נוסף) מקדיש כדי להסביר לקורא את המידע הכי בסיסי על העולם. זה יכול להיות להתבצע בצורות שונות, למשל, "פרולוג - העולם כפי שהוא מעת המלומד איקס" שמסביר בצורה מאוד ישירה מה אנחנו צריכים לדעת כדי להיכנס לסיפור. דוגמא אחרת היא תיאור מעיני דמות שמגלה הכל לראשונה, תיאור שמוליך את הקורא דרך מקום מסוים, או להוסיף הרחבה משמעותית לדבר העורך. תיאורים ויזואלים גם יכולים לעזור, אם אוכל להמחיש לעצמי היכן נמצאת הדוברת זה עלול לתת לסצנה קצת הקשר. לסיכום, לדעתי הדבר הכי חשוב בעולם כל כך עשיר זה לתת את המידע בקיטועים קטנים לקורא, ולהתחיל מאפס. זה כמובן בהנחה שלא מצופה ממני להכיר את הספר הקודם והמידע שהוצג בו.

הערה שנייה - נראה לי שהשפה קצת מסובכת ללא צורך. מצאתי את עצמי באותה בעיה כשהתחלתי לתרגם את עולם המערכה שלי לאנגלית, וחבר אמר לי משפט מאוד נכון - "כולם מנסים להתנסח כמו טולקין ואף אחד לא מצליח לעשות את זה טוב. תכתוב בשפה פשוטה וזהו". יכול להיות שזה עניין של טעם, אבל אני חושב שכדאי לפשט קצת את השפה.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרולוג (גירסה ערוכה)

שליחה על ידי הלדין » 05 יוני 2018, 21:39

תודה על התגובה המפורטת. :D

הבעיה היא שלפני שאני ניגש לכתיבת ספר, אני עושה מתווה עלילה. מצאתי שאלתור מוחלט קשה לי כשמדובר בסיפור ארוך ואני מעדיף לעבוד לפי תכנית מוסדרת. הפרולוג אמור להציג את תגובת הצד שמנגד אחרי שהוא מרגיש שהניצחון המובטח עומד לחמוק מהם. זה גם מתווה את המסגרת לעלילת הספר. עם זאת, ערכתי את הפרולוג כדי שיהיה קצת יותר מובן וברור כמיטב יכולתי. תיאורים אף פעם לא היו בדיוק הצד החזק שלי (אני חושב שאני יותר חזק בדיאלוגים.)

בכל מקרה, הפרולוג מתרחש בעתיד הפוסט-אפוקליפטי של אותו עולם. עיקר הספר מתרחש בהווה.
סמל אישי של משתמש
אורי ט
הודעות: 220
הצטרף: 13 ינואר 2014, 22:21

"גבירת הצללים" פרולוג (גירסה ערוכה)

שליחה על ידי אורי ט » 06 יוני 2018, 05:05

אני לא מציע אלתור או שינוי של מתווה העלילה שכבר עשוי, אלא הוספת קטעים לפני שהעלילה בכלל מתחילה. מה עם להוסיף הרבה תוכן לדבר העורך, או פרק מבוא? קראתי עכשיו תרגום מוצלח למלחמות גאליה של יוליוס קיסר, שמן הסתם לא כל כך נגיש לקוראים בני זמננו, וחמישית מהספר הוא מבוא מעיטו של המתרגם שמסביר מה אני צפוי לקרוא. מן הסתם זה מאוד עוזר. אגב, עוד טריק של מתרגמים ביצירות ישנות הוא שימוש נרחב בהערות שוליים, כל פעם שהמחבר המקורי משתמש במונח שכבר לא מוכר עוד. מה דעתך על זה?
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" דבר העורך (גירסה ב')

שליחה על ידי הלדין » 15 יוני 2018, 22:32

דבר העורך נערך והורחב. אני אעבוד במהלך השבוע על הפרולוג החדש. אשמח לשמוע אם יש מקום לשיפורים והרחבות.
סמל אישי של משתמש
אורי ט
הודעות: 220
הצטרף: 13 ינואר 2014, 22:21

"גבירת הצללים" דבר העורך (גירסה ב')

שליחה על ידי אורי ט » 16 יוני 2018, 06:02

אני אוהב מאוד את העדכון לדבר העורך, אבל מסקרן אותי לדעת מה דעתם של הקוראים האחרים - אחרי הכל אני לא קורא המד"ב הטיפוסי.

הבהרה בנוגע למלחמות גאליה - הכוונה לא הייתה לדבר עורך שעושה סקירה היסטורית כמו בספר היסטורי מתורגם, אין צורך שההקדמות יהיו דמות מבחינת תוכן כמובן. הכוונה הייתה לרעיון של הקדמה ארוכה מאוד שמציגה את המידע הנחוץ, כדי לא להידרש להזכירו בתוך הסיפור במקומות שזה סתם מעיק. כך אפשר גם להמשיך להאריך את דבר העורך אם תגיע לעוד מידע שאין לך הזדמנות להציג, או, שוב, להיעזר בהערות שוליים שהן לא מילה גסה בעיני (התחלתי שימוש בהן ברשומות "לב הנווד", וזו דרך טובה להעביר מידע בלי לקטוע את הרצף).

עוד הערה בנוגע לדבר העורך החדש: חלק מהמידע מוסבר בהרחבה, כמו המידע על הגזעים בסוף, וזה צריך להיות לדעתי הכלל המנחה. הרבה מידע הוצג בקיצור, אפילו במשפט, וזה לא מספיק כדי שהמידע יחלחל ויובן כראוי. אני נתקל בבעיה דומה גם בכתיבה שלי - נראה לי שאני רגיל לקצב של סרטים וסרטונים, אז הכתיבה שלי נעשית תמציתית מדי. הקצב של ספר הוא יותר איטי, צריך 2-3 משפטים להעביר מסר, לא מספיק משפט קצר אחד. בכל מקרה קח את ההערה הזו בערבון מוגבל, זו גישה חדשה שאמצתי בימים האחרונים ויכול להיות שהיא עוד תתהפך...
סמל אישי של משתמש
dragonitzan
הודעות: 2693
הצטרף: 15 ספטמבר 2016, 15:19
מיקום: מול המחשב, או מעבר לו.

"גבירת הצללים" דבר העורך (גירסה ב')

שליחה על ידי dragonitzan » 19 יוני 2018, 21:44

אהבתי את הרעיון של המנגינה - הקסם הוא מוזיקה, רעיון שאני אוהב ומעודד.

מחכה לפרק הראשון!
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרולוג (גרסה ב')

שליחה על ידי הלדין » 21 יוני 2018, 21:06

תודה על התגובה החמה.

כפי שהבטחתי, הפרולוג הוחלף ועודכן.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרולוג (גרסה ב')

שליחה על ידי הלדין » 08 יולי 2018, 18:50

פרק ראשון: "בדמדומי הענבר"
חלק ראשון: "עם לבלוב הפרחים"
הניצנים הלבנים נפתחו לכבודי כשמלאה שנה לבואי ליאנדארס. הספקתי לעשות המון בשנה שחלפה מאז שנשבעתי לקאידרין הון גארן שהתחלפה מאז בשחור הברדס: עבודה, צינוק, אהבה. מאז ילדותי שנאתי חוקים כפי שאמי אהבה להמציא חוקים. תמיד חשבתי, כשהייתי קטנה ותמימה, שנולדתי לחיות בקאהאדות' נטולת החוקים. אחי התאום, לעומתי, למד לחיות עם החוקים ועתה הוא הלירד טאלות', האיש החמישי בעושרו בכל הממלכה.

אני, לעומתו, ברחתי מהבית מרגע שנעשיתי לנתינת הוד מעלתה. אם הייתי יאריבית, הייתי בורחת קודם. להם אין צורך בתעודות שיאמרו לכולם מי אתה. מספיקה רק מילתך. וכדאי שלא תיתפס בשקר. אותי הם עצרו על כך שנישקתי אישה אחרת מבת גזע המאהין. להבדיל מבני עמי, לא הייתה להם בעיה שנישקתי אישה. הם החליטו ששיקרתי להם לגבי העובדה שאני בארידית. זו הדרך בה הם מסבירים לעצמם אנשים כמוני וכך הם חיים עמם.

העצירות האחרות בכלא הציעו לי לנסות עם הסאית'ה. גם כך כל הסאית'ה נכללים באותו המקום ביחד עם הבארידים. הן לא מבטיחות לי שהרגש יהיה הדדי אבל מותר לנסות איתן. לא שהייתי צריכה לחפש אותה. סִירְקוֹני באה לשחרר אותי מהצינוק ואני הערצתי אותה. כבעלת האוב של בית הקברות של קריית העננים, מילתה הספיקה לשחרר אותי מהצינוק. והיא לקחה אותי לפונדק הפרחוני הזה שעל שפת הטיילת.

התעוררתי לצד סירקוני. למרות שרציתי שתתעורר לידי כל הזמן, חובותיה כבעלת אוב דרשו שתהיה קרובה יותר לבית הקברות כשהיא הולכת לישון וכשהיא מתעוררת משנתה. באותו היום היא לקחה יום חופשי בפעם הראשונה מאז שהגיעה העירה. זהו אחד המנהגים המגונים היאנדארים שאני מקווה שלא ייקלט בממלכה: אנשים צריכים לבקש יום חופשי. ואין להם יום מתן מתנות. הוא היה היום היחיד שאמי הייתה צריכה לתת לי משהו ולא לקחת כפי שנהגה בכל השאר. ואומרים שיום מתן המתנות הוא מנהג עתיק מימי המלכים.

סירקוני עדיין ישנה, מממלמלת השבעות של בעלי אוב. אני חושדת שהמנהג הזה של שינה והתעוררות ליד בית הקברות נועד לשמור על הסודות של בעלי האוב ולא לצורך נוחותם. רק בשנתה סירקוני יכלה להטיל את ההשבעות. היא אמרה לי שאם הייתה בעלת מתת, היא יכלה להטיל את ההשבעות בערותה. זה נתן לי זמן להסתיר את קופסת העשבים שלה.

סירקוני, עם כל מעלותיה המרובות, מעשנת כמו כל סאית'ה שפגשתי בעיר הזאת. מעולם לא התרגלתי לריח של עשבים אלו. וסירקוני לא תוותר על המקטרת שלה רק בשביל היום הזה. והיא יכלה לקחת מקטרת מפינת המקטרות של הפונדק. את העשבים היא העדיפה לבחור כדי שיהלמו את טעמה. ככה שאם הקופסה תיעלם, היא לא תעשן עד שתשיג עוד קופסה. זה היה עדיף על וויכוח. רק חבל שאני לא יכולה להעלים את הקופסאות של כל הסאית'ה שגרים בפונדק הזה. אולם העישון למטה בטח כבר עכשיו מסריח ממשכימי קום.

"לא."

הייתי בטוחה ששמעתי את קולה כשעמדתי להעיף את הקופסה מבעד לחלון.

"לא. היא זו שמשלמת על החדר, לא את." חזר הקול הצפצפני שבקע, כך הבנתי לפתע, מהניצנים הלבנים "תחזירי את הקופסה למקום, זונה."

בני חילופין מחורבנים! המטפסים הפרחוניים הללו היו בני חילופין בצורתם האמתית! באמת הייתי זונה לפני שהגעתי העירה אבל היה לי רושם שבני הפרח הללו לא ידעו זאת.

"מוי-מוי," שמעתי את סירקוני בעודה קמה ממקומה, משפשפת את עיניה הסגולות כהות, "מה את עושה עם הקופסה שלי?"

הנחתי את הקופסה על אדן החלון כנגד הזכוכית הצבעונית. הבטתי בקעקוע המוזר על צווארה של סירקוני שזחל והתפתל כאשמתי על כך שלקחתי את הקופסה שלא אהבתי. מוזר, אני שלא אהבתי חוקים, ניסיתי לקבוע חוקים לאחרים.

"רציתי לחסוך מאיתנו וויכוח ביום השנה לבואי, אהובה." הסברתי בדיוק מה עשיתי עתה. סירקוני הייתה אישה מעודנת מאד. היא רק הרימה את גבותיה הזהובות, המוארות באור השמש העולה, והצביעה לעבר צידנית אבן, מלאה בבקבוקים שקניתי לפני שחזרתי לשם.
"ניסיתי בכל כוחי להסתגל לריח, אהובה, ניסיתי!" צעקתי, מוחה דמעות מעל פניי. מטפס מהיר חטף מידיי את הקופסה ולקח אותה בחזרה לסירקוני לפני שאספיק לחתוך אותו. "וזה יום השנה!"

סירקוני לקחה את התיבה מהמטפס המעצבן ואמרה: "אחכה עד שתשוטי לעבודה במפעל, מוי-מוי." ואני רציתי שהיא תשוט איתי לעבודה היום. היא אמרה משהו לגבי זה אתמול, לפני שניסיתי להשליך את הקופסה שלה מעבר לחלון. ידעתי שאין מקום להתווכח איתה.

והיא הלכה לתא השימון והזמינה אותי באצבע. לפחות את זה היא לא מנעה ממני היום. אהבתי למרוח עליה את שמן האלון שהיאריבים מעדיפים על פני החול הלבן במולדתי. לריח הזה דווקא התרגלתי. אהבתי להחליק את ידיי על קימוריה הארוכים והחלקים מאד. אפילו אהבתי לקלוע את שיערה הבהיר בסיכות הפרפר הכחולות שלה. במבט לאחור, השקעתי יותר ממנה כשהיינו בתא השימון. היא אהבה את מה שעשיתי בתא השימון אז. אני יכולה לבהות בשמיים הזהובים ולדמיין את שיערה הבהיר במשך ימים. לבסוף, הדברים הטובים הגיעו לסופם. והלבשתי אותה בגלימת בעל האוב הלבנה כשלג וקשרתי את הסרטים עם שבעת החישוקים האדומים על רקע שחור של עובדת עירייה ביאנדארס. ואני שימנתי את עצמי כשהיא מביטה עליי ועוזרת לי ללבוש את בגדי הפועלת הירוקים שלי שחשפו את זרועותיי השזופות. לא פעם, היאריבים חשבו שאני מרצועת גוויאת'ר עם העור בגוון הנחושת שלי והשיער האדום כהה שלי. העדפתי בשלב זה של חיי לא להעמיד אותם על טעותם. האמנתי בתמימותי שאני יכולה לברוח מחובותיי בכך שאסתיר את שמי. לא התייחסתי מספיק ברצינות למשאבים שעמדו לרשות משפחתי.

לאחר שסיימנו, ירדנו לקומה הראשונה. האולמות היו מלאים במנגינה. הסאית'ה למדו להפוך את הפה שלהם לתנור שממיר יסוד ליסוד, ובמקרה הזה, אפר למזון שמזין בני אדם. אני וסירקוני הצטרפנו למקהלת הסאית'ה אחרי שנטלנו מקערות האפר שעל הרצפה. אחרי שהמזון התמצק וירד במורד גרוני, הייתי צריכה משקה. לקחתי בקבוק מהצידנית. ורוקנתי אותו בלגימה אחת. אני מאלה שצריכות כמה בקבוקים כדי להתחיל להשתכר.

לאחר ששבענו והתעדכנו ברכילות האחרונה (סוכלה התנקשות במלכה העליונה במולדתי) מהרציפים, יצאנו אל רחבת הענבר המשקיפה על רציפי האבן של יאנדארס שלאורכם היו קשורות ספינות הרקיע, כנפיהן בלבן, בשחור ובכחול.

מעלינו שט צי סירות רקיע. אני יודעת להפליג בסירת רקיע. פשוט אני אוהבת להסתכל באחרים מחליקים את השרירים המפותלים והמשורגים שלהם כשהם דוחפים ומושכים את הכנפיים של הספינות. וביאנדארס, נשים שטות רק עם נשים. באותו היום השייטת האהובה עליי הייתה פנויה. אני ניסיתי לנשק את סירקוני לפרידה. והיא נתנה לנשיקתי לרחף באוויר כשהיא נפרדה. נגעתי פעם בשפתיה. דם הסאית'ה הירוק שלה שרף את שפתיי במשך יום לאחר מכן. הבנתי למה היא נתנה לי לנשק את האוויר. החשבתי את זה כאילו נישקתי אותה במקום. הסתפקתי בלחבק אותה ולקפוץ אל הסירה. ידעתי, כשהיא נעלמה מאחוריי לתוך הפונדק, שהיא הלכה לעשן. וביום שמלאו שנה לבואי ליאנדארס, הייתי בלי האישה שאהבתי אז. ואני הייתי האשמה.

חלק שני: לצליל טיפות הגשם

מגדל הגשם הטיל את צלו על סירתה של רוכסאנה כשהיא שאלה: "האם התגעגעת אליי?"

הרגשתי עצב בשאלתה. לא דיברנו מאז שיצאתי מהכלא והעדפתי לשוט בסירות אחרות. הפעם הרגשתי שזה נכון. העובדה שלסירקוני לא הפריע שאשוט עם אישה שנישקתי פעם העיד באוזניי על כמה מערכת היחסים שלנו יציבה.

"לא יודעת." גלגלתי את גבותיי האדומות "את?"

"לא התגעגעתי אלייך." ענתה רוכסאנה "את לא האישה היחידה שמחפשת אחות בעיר זו."

בתי המלאכה העצומים של יאנדארס התנשאו מעלינו, מדרגה אחר מדרגה, אל השמיים הירקרקים. יאנדארס לא הייתה מבוצרת כערים במולדתי בחומה מירכתיה ועד לראשה. שלושת המגדלים היו החומה שלה. והם שימשו כדי לזהות את חלקיה השונים של העיר. מתחתיי נשים בבגדי פועלות ירוקים, חשופי זרועות, שילבו ידיים. הפועלות הללו בילו הרחק ממשפחותיהן עד שיצרו זוגות של אחיות שחיו לעיתים כזוגות נשואים עד שנישאו. ולפעמים אפילו גם אחרי נישואיהן. לרוב לא הייתה אהבה בקשרים הללו. רק רעב לחום.
והרבה מהנשים הללו עברו אצל רוכסאנה.

"אז אני יכולה לומר שמצאתי אחות." הודעתי ושמעתי את רוכסנה, מושכת בכנפי סירתה, מעווה בגועל ואומרת: "האם היא מצאה את הנער שהיא מחפשת?"

והסירה התחילה להרגיש לי כאילו היא מזדחלת לאיטה. אני שילבתי את זרועותיי ועניתי: "אני לא יודעת על שום נער שסירקוני מחפשת."

"איזו אחות את אם היא לא יכולה לחלוק איתך את הסיבה לבואה לעירנו המופלאה? שמעתי ששחור הברדס הביע את מורת רוחו משאלותיה." ליהגה רוכסנה, מתייחסת כלאחר יד לשליט עירנו רב העוצמה. ידעתי לקרוא בין מילותיה שהעובדה שסירקוני לא נמקה עדיין באיזה צינוק מעידה שהיא מחזיקה בעוצמה רבה ממה שהיא נשמעת על פניה.

"והוא הבטיח לשלם המון למי שיביא לו תשובות." אמרתי בקול ארסי, חושדת לכיוון שאליה עמדה לפנות השיחה. הבנתי לאחר שיצאתי מהצינוק שרוכסאנה הייתה מתריעה, אם להשתמש בלשון מעודנת, של השלטונות. זו הסיבה שלא חלקנו את אותו הצינוק. ורוכסאנה לא איבדה את רישיון השייטת שלה.

"על אדם לציית לאדונו." נהמה רוכסאנה "נאמנות לשליט היא לא מילה גסה, מויירין. הסיבה היחידה שאת עדיין לא דיברת איתו היא בגלל אחיך התאום."

ועם זה, נחתנו, כמעט התרסקנו, ברחבת העגינה ליד בית המלאכה שעבדתי בו. רוכסאנה המריאה משם במהירות כזו שיכולתי להריח את האדים מהכנפיים השחורות של סירתה. היא הייתה האדם השני שהעלבתי אותו באותו יום השנה לבואי ליאנדארס. אני מוכשרת, אני.

חלק שלישי: "קץ הילדות"

את הדרך בחזרה לקחתי עם שייטת אחרת. בבית המלאכה הספקתי לריב עם שלוש פועלות אחרות שהביעו יותר מדי עניין בסירקוני ופחות מדי בנושאים אחרים. גם עשיתי את העבודה גרוע מהתמיד עד כדי כך שראשת הצוות שלי קראה לי לשיחה ושיחררה אותי. היא אמרה שהייתי צריכה לבקש יום חופשי לרגל יום השנה לבואי. היא לא הייתה צריכה לומר שאין זה מהנהוג לחגוג ימים כאלו ביאנדארס.

לא פעם הייתי צופה מעבר לרציפים, מעבר לרקיעים, ורואה את הרסיסים שעליהם נטו אחוזותיהם של שועי יאנדארס. לעיתים נראה לי שהאנשים ביאנדארס הם כמו הרסיסים הללו שעליהם היטו שועי יאנדארס את אחוזותיהם. הם היו מבודדים זה מזה ונוצלו על ידי החזקים מהם בשם מסורות שקידשו. לא שונים בהרבה מבני עמי כשחושבים על זה.

סירקוני חיכתה לי ברחבת הענבר. היא הקשיבה כשסיפרתי לה על השיחות שהיו לי. הרגשתי אותה מביטה מעבר לאופק למקום שבו שכן ביתה. היא אמרה, מגרדת את ראשה, "עדיף שתדעי כמה שפחות על הסיבה שבגללה באתי ליאנדארס. כמה שפחות תדעי, ככה הסכנה פחות תארוב לך משחור הברדס ודומיו."

"- אבל למה שחור הברדס מתעניין בך?" שאלתי והבנתי לאחר רגע שייתכן שפגעתי בה. היא ענתה, סבר פניה סמוק מעט
דווקא, "שחור הברדס רק ממלא את הפקודות של מלכו. ומי שמלכו עובד עבורו לא רוצה שאסיים את המסע הזה."

לא הייתה זו הפעם הראשונה שחשדתי שסירקוני יותר מבוגרת ממה שהיא נראית. כבר ראיתי איך שינת בעל האוב שלה מוחקת תלאות של יום שלם מעל גופה שכה הערצתי. והשאלה הבאה נחה על לשוני כשהצלחתי לעצור את עצמי בפעם הראשונה באותו היום. ובדיוק באותו הרגע עלתה שמש נוספת מבעד לרציפים, אורה בוער מעל לאחוזות השועים.

הרמתי את עיניי לעבר השמש ושמעתי את הדבר הנפלא ביותר ששמעתי בכל ימי חיי. הרגשתי כאילו כל הפחדים שלי נעלמו. חומה של השמש הנוספת אפף את גופי בכמיהה. רציתי לבעור איתה.

ובאותו הרגע, החלפתי צורה בפעם הראשונה בחיי והייתי ללהבה.
סמל אישי של משתמש
dragonitzan
הודעות: 2693
הצטרף: 15 ספטמבר 2016, 15:19
מיקום: מול המחשב, או מעבר לו.

"גבירת הצללים" פרק ראשון

שליחה על ידי dragonitzan » 15 יולי 2018, 19:05

דבר ראשון - אהבתי את הפרק. אהבתי את איך שהצגת את הקשר בין סירקוני למספרת. אהבתי את סוף הפרק, ארצה לשמוע עוד על 'מחליפי הצורה' האלה, והסיפור בכללי - כתוב נהדר.

עם זאת, יש בפרק כמה בעיות -
- ראשית, החלוקה לחלקים מיותרת. הפרק קצר מכדי שיהיה מחולק לשלושה חלקים, ולדעתי אין לכך סיבה.
- שנית, עומס מידע. גם עם דבר העורך, הפרק היה עמוס במידע לא מוכר, מה שהקשה להבין אותו.
- שלישית, לא הצלחתי להבין את שם הדמות הראשית.

מלבד זאת, אהבתי מאוד. תמשיך כך.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרק ראשון

שליחה על ידי הלדין » 15 יולי 2018, 23:00

תודה על התגובה. :D

- כסופר, אני חושב שמותר לערוך מפעם לפעם ניסויים במבנה של הפרקים. זו הפעם הראשונה שאני משתמש במבנה כזה של פרק. בהקשר של הפרק, כל אחד מהחלקים מייצג מערכה נפרדת בחייה של המספרת. נדמה לי שזה גם נותן לקורא זמן לעצור ולנוח.
- טוב. בעריכה של הספר, אני אראה מה אפשר להוריד מהפרק.
- שם המספרת הוא מויירין.
הלדין
הודעות: 3102
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

"גבירת הצללים" פרק ראשון

שליחה על ידי הלדין » 15 יולי 2018, 23:15

פרק שני: "האודים העשנים של הלילות שהיו"
חלק ראשון: "כשהגלגל מתגלגל לו"

האיש התחנן לרחמים.

האיש גנב מהזרעים שהכנו לטחינה בבית אבני הריחיים של הטחנה. הוא טען שהוא צריך להאכיל את משפחתו והמחירים כה גבוהים עד שאפילו זרעים יזינו אותם. ובגלל איש זה, אנחנו לא עמדנו במכסה והחוכר של הטחנה העמיד בפניי ברירה – להעניש אותו או אותי. הוא לא סלח לי על כך שעמדתי לצדו של הגנב. כך עמדתי מולו ובידי שרביט להכות אותו.

והאיש עדיין התחנן לרחמים.

באופק שמעתי את הגלגל מסתובב, צמא לדמו. החוכר של הטחנה רמז שזהו העונש שלו. הוא מוכן לקבל כל עונש אחר. עם זאת, הוא יעדיף אם הוא ייקשר לשלבי הגלגל ויצרח. האיש היה צריך עדיין לפרנס את משפחתו. ולא האמנתי שהוא ישרוד את הקשירה לגלגל.

והאיש עדיין התחנן לרחמים.

ואני עמדתי נוקשה, ידי אוחזת השרביט קפואה באוויר. ידעתי שאנשי הצוות שלי רואים. שומעים. ולומדים כיצד אתייחס לגנבים. נשכתי את שפתיי וידעתי שאם לא אעניש אותו, מה יהיה עם הגנב הבא? הגנבים הבאים? והצלחתי להנחית את מכת השרביט הראשונה. ותחינותיו של האיש לרחמים חדלו. לא הייתה בהם תועלת כשהשרביט היכה בגבו הכפוף. האשמתי את התקנות החדשות שיצאו מאחוזת נימית'. הן דרשו מכסות גבוהות יותר כדי שנוכל לעמוד במסים הגבוהים יותר. השמועה אמרה שמזכיר אדמונית חושב שיש פתרון. ואיש מלבדו לא ראה את הסוף.

ואני היכיתי אדם שגנב זרעים עבור משפחתו. וזה היה העונש הקל ביותר מבין העונשים. במכה השביעית, האיש נשבר ולשונו התחילה לנוע בפיו. לא שמעתי את צרחותיו גם כשהכיתי את המכה העשירית. קולו היה גבוה מדי מכדי שאוכל לשמוע אותו. הייתי חירש. הייתי חירש לנשים. ולצרחות המעונים. מסיבה זו, תמיד נבחרתי כדי להעניש פושעים. הצרחות הדוממות לא עצרו אותי כפי שהסיחו את דעת האחרים. לא שראיתי רחמים שם. הם היו קושרים אותו לגלגל וחוזרים למשפחותיהם. אחר כך, ביום שלמחרת, היו צורחים על פועלי הניקיון מבני החילופין לנקות את הגלגל. לפחות אצלי הוא יחיה גם מחר. כמובן, בתקווה שלא יפטרו ממנו לאחר שגנב מהזרעים. אדוני רמז שאם הוא ישרוד את העונש, יהיה עליי לשקול לשלוח אותו למאת'. למעשה, אמר, ועיניו נוצצות מהאפשרות הזאת, אולי אפילו יארח לאביך לחברה במחנות ההסגר. אבי נדבק במגיפה הלבנה מעובד ניקיון. גם בלי גופות, צריך לנקות את הגלגל. ומשפחתי תמיד מפחדת שאידבק יום אחד בעצמי. ואז אחיותיי יצטרכו לחפש עבודה.

לבסוף הנחתי את שרביטי ונתתי למסכן לקרוס על האדמה. המבט בעיני אנשיי היה כבוד. כבוד על כך שהענשתי את הגנב שבגללו לא עמדנו במכסות. ואולי שמץ אכזבה על כך שהוא בחיים. אם הוא היה מת, המשכורות שלהם עשויות היו להיות גבוהות יותר מקודם. לא שזה יקרה. במקום שבו מצאנו אותו, אפשר למצוא פועלים חדשים. וחתכנו ככל האפשר. כל פועל ופועל בצוותים היה נחוץ כדי שהגלגל ימשיך להתגלגל והזרעים ייטחנו. לי ההכאה הייתה יותר קשה. לפעמים תהיתי אם היה עליי להישאר כחניך של הלירד באחוזת נימית'. ואז שמעתי אותו. את צחוקו היהיר של בן המלכה החורג ששמעתי רק אני. וידעתי שהחלטתי בתבונה לשוב אל משפחתי. למקום שאני שייך אליו.

חלק שני: "קשרים משפחתיים"
בניגוד לאמונה הרווחת בקרב הבריות, גם בני אדם גרים ליד טחנת הנהר. אנחנו מתגוררים בחלקיה החדשים ביותר שנחצבו מאבן הגיר של נהר מים ירוקים ונצבעו בצבעי המשפחות. יכולת לראות בעודך מפליג לעבר השכונות החדשות את בית האחוזה הצנוע – משכנו של חוכר הטחנה. עם זאת, הדעה שכל השייטים ליד טחנת הנהר הם בני-חילופין נכונה. אפילו אנחנו, ראשי הצוותים, שכרנו בן-חזיר שיחזיר אותנו. יוקרתה הרעועה של העיירה שלנו לא משכה אליה עד כה שייטים אנושיים. היות והייתי הצעיר ביותר, ראשי הצוותים הניחו שאני אשלם לו ואחסוך מהם להניח ארודים בידי בן החילופין הללו.

כולם היו בדעה אחת שהייתי עדין מדי עם הגנב וייחסו את זה לנעוריי. נעשיתי לנתין הוד מעלתה לפני כשנה ולא הייתי אמור להיחשב לנער. כשהעמדתי אחד מהם על טעותו, הוא אמר משהו על כך שנותנים את התעודה מוקדם מדי לפני שהגוף מקבל את צורתו הסופית. אפילו ארוסה של אחותי מרנה, אחד בשם מירדרד, לא חלק על דעתם למרות שהוא עמד להיות בן משפחתי. ראשי הצוותים ירדו לפי הוותק. הלילה כבר ירד כשהסירה הביאה אותי לבית משפחתי, הצבועה בשחור, כחול ולבן. מירדרד, שהיה שכננו זמן רב לפני שהיה ארוסה של אחותי, קפץ מהסירה לפני שהספקתי לשלם לשייט. השייט בן החילופין הביע השתתפות בצערי. ולקח את הארודים. גם לו, כפי שהספקתי להכיר אותו, הייתה משפחה לפרנס. ואח לחפש.

עוד לפני שחציתי את מפתן בית משפחתי, שמעתי את אמי ואת אחת מאחיותיי, סייג, מתכתשות. סייג החליטה לפני זמן מה שאחוות אלף כרי הדשא מושא להערצתה, וכמובן, אמי לא מוכנה לשתוק לה. סייג האשימה את הוד מעלתה בעליית המחירים שסבלנו כולנו. מרנה ושתי אחיותיי הנותרות, קרים ופאנוור, ערכו לארוחה. כדרכן של נערות, סייג לא הייתה רהוטה וחזרה על עצמה או לפחות זה הרושם שקיבלתי מהבעת פניה המעונות של אמי שהרי לא שמעתי אותן. מרנה, שלימדה את עצמה לחישה בטונים שיכולתי לשמוע, שאלה: "איך היה עם מירד בעבודה?"

לא אבי ולא אני הצלחנו להבהיר שלכל ראש צוות יש תחום אחריות משלו. במצב רגיל, דרכי ודרכו לא אמורות להתנגש בכלל. והדבר היחיד ששמעתי ממירדרד כל ההפלגה הביתה הייתה כמה הייתי רחום מדי כלפי הגנב ההוא. למרות זאת, לפעמים נדמה לי היה שאחותי הייתה מעדיפה שהייתי נשאר חניך ואבי היה נאלץ להכשיר אותה להחליף אותו. השאלות הללו היו דרכה לחיות את השאיפה התמימה הזאת.

"היה לנו גנב בעבודה. החלטתי להכות אותו עם שרביט. כל הדרך חזרה מירד והאחרים מתחו ביקורת על החלטתי. ובסופו של דבר, אני שילמתי על כולם." אמרתי, נושף אש "ואיך היה כאן?"

"עוד פעם העלו את המחירים." אמרה מרנה "חי הרוחות, אין לנו ארוד אחד על הנשמה."

יום מתן המתנות היה כבר מאחורינו. והחוכר נהג לשלם לראשי הצוותים רק בסוף המחזור לפי ביצועינו ומצב רוחו באותו הזמן. אנחנו היינו צריכים לחלק את זה בין הפועלים שלנו. מה שהיה נותר היה המשכורת שלנו. ולמרות ששמרנו ארודים ליום סגריר, העדפנו לא לגעת בהם ואף להוסיף עליהם בתקווה שארודים יוסיפו ארודים ואנחנו נהיה עשירים יותר עד יום תשלום המשכורת הבא. לא היינו עדיין במצב הגרוע ביותר מכל אם זה עדיין שם. רק אמי ידעה כמה עניים אנחנו.

"אולי נלווה שוב מבני מאדוג." הצעתי בזהירות. הם הסכימו לחכות עם תשלום ההלוואה שכבר לקחנו מהם עד שובו של אבי ממחנות ההסגר. מי היה מאמין שלבני סיית'ר יש לב?

"חשבתי יותר על ניעור קשרים משפחתיים שאבינו ניתק בפזיזות כשהתחתן עם אמנו." אמרה מרנה, מגלגלת את מבטה לעבר אמי וסייג המתקוטטות, בדממה גמורה מבחינתי, "הרי שבית מוירווין של גבעות הדמים לא ייתן לענף מענפיו לגווע ברעב ולמות מצמא."

המחשבה עברה אצלי כמה פעמים. מבירורים שערכתי, בית מוירווין האצילי ועתיק היומין אולי חי ברווחה במעוזו הנאדר אך, אלמלא הנחלה שברשותם, הם היו מתדרדרים למצבנו. הם היו אמידים רק במקצת מאיתנו. ובפירוש, לא במצב לתמוך בנו בארודיהם גם אם היו מוחלים על גאוותם הפגועה. עדיף כבר לבקש משכננו מירדרד נורקומווית' להלוות לנו. רק שכבר בזבזנו את מה שנתן לנו מהמוהר על מרנה. והוא אמר שיחכה עד מימוש נישואיהם כדי לתת לנו את השאר. הוא לא היה מתחתן אם למשפחתו היה הארודים לכך.

"על גופתו המתה של אביך שאנחנו פונים לבני מוירווין ההם." התערבה אמי, מתפנה לרגע ממריבתה עם סייג, "הם חושבים שעשו לנו טובה שסידרו לאביך את משרת ראש הצוות... –"

סייג עשתה תנועות בידיה וניסתה להחזיר את אמנו לריב איתה. מרנה הציעה, בקרירות, "סייג עוד מעט תהפוך לנתינת הוד מעלתה. אפשר למכור אותה לאנשי מחלקת התרבות. נוכל לשרוד עד תשלום המשכורת עם הארודים שנקבל, ובנוסף, נזכה לשקט בבית הזה."

"שמעתי שהשרץ הזה, מהוין, מת ואשתו, מאבדן, לקחה את מקו – " אמרה אמי, מתלבטת.

ובעודי מעכל את הצעת אחותי לעשות מסייג נערת עינוגים במאת', שער נפתח מאחורינו ואחד משומרי המחנות נכנס מבעדו: לוחם האנובן כחול עור שנוצותיו נופלות ברעמה מרוטה על מדיו האפורים. ולנוכחותו, נפלה דממה אמתית על בית משפחתי שכן הייתה לבואו משמעות אחת ויחידה: אבי... ת'אורגוי מוירווין, מת. אמי הפסיקה מחישוביה. ובפשטות, התמוטטה על רצפת בית משפחתנו עוד לפני שהשליח דיבר. וסייג ירקה עליו.

חלק שלישי: "קולה של אישה"

גופתו של אבי, מצומקת ויבשה, נישאה בסירת הרקיע האישית של החוכר לעבר המישור. באותם הימים, ימי המגיפה הלבנה, גופות רבות נישאו אל מישור דוואמירן שממערב למאת'. באופק התוותה עיירת פי האגוז הבלתי חדירה קו מתריס כנגד המדורות הבוערות. למרות שהתקשיתי להאמין שנותרה בגופו של אבי רסיס חיים, היינו חייבים לשרוף אותו כדי שהוא ישאר מת. החוכר נשא את הלפיד בעוד ראשי הצוותים מלווים את סירתו, מגרשים בבעיטה כל מי שנקרה בדרכם האומללה. מאחוריהם היו אמי ואחיותיי והנשים. כבנו היחיד של המנוח, הייתי לצדו של החוכר, מוכן לקחת מידיו את הלפיד. הוא היה... שקט.

לבסוף מצאנו את הנקודה שנקבעה לנו על פני המישור האדיר. הפקיד חיכה לנו בנקודה. בדרכנו לשם שמעתי את הפקידים שורפים את גופות המתים. לא לכל המתים היה מישהו. לאבי היה מישהו והחוכר אמר לפקיד שהוא ימשיך להנחות את הטכס מנקודה זאת. משרתיו של החוכר הניחו את הגופה על האדמה. הוא הגביה את הלפיד מעל גופת אבי, פניו קודרות.

הם לא היו ידידים, אבי והחוכר אבל עדיין הוא היה הנאמן שלו. והחוכר הנמיך באיטיות את הלפיד על פני הגופה והרים אותו כשפס של אש מתלקח על פני הבשר המיובש. החוכר העניק לי את הלפיד כדי שאנמיך אותו בעצמי והפעם עד שהגופה תבער באמת ובתמים. מדורה שתעלה עשן אל השמיים הזהובים מעלינו.

ולאחר שהגופה בערה, הפלתי את הלפיד לתוך המדורה. וקרסתי על ברכיי כנגד הלהבות. האחרים הצטרפו אליי, ברכיהם נחבטות כנגד עפר הארץ. ואז שמעתי את האש בוערת. עיניי היו יבשות. חשבתי על כל הדברים שרציתי לומר לאבי ולא הספקתי מעולם לומר. על הסיבות בגללן שבתי הביתה. ידעתי עליו הכל ולא סיפרתי לו עליי הכל. הרגשתי ש... שזה לא הוגן מצידי. בעודי מתנדנד, אישה, ששיערה בער כמו השמיים הזהובים מעלינו, נפלה הצדה כמו שיכורה לעבר מדורתנו, עוברת כמה מדורות. קיללתי בשקט מטורפים.

היה צפוי שהמדורות יוציאו כמה אנשים מדעתם. כראש המשפחה, קמתי כדי לסלק אותה. ואז שמעתי אותה, את קולה. לא לחישה כפי שנהגו אמי ואחיותי. את קולה של האישה. "אמי מתה." אמרה האישה "ואני עצובה על כך שאני לא עצובה על כך."

הזהוב בשיערה השתקף בזהוב עיניה כשדיברה. רציתי לגרש אותה מהמדורה. השתוקקתי. אני לא יודע איזה טירוף אחז בי באותו הרגע. האחרים הרימו עליי מבט מפעם לפעם, תוהים כמוני למה סיפרתי לה על אבי שגופתו נשרפה עתה. וכשסיימתי לספר לאישה, האישה נתנה לי לקרוס לתוכה, לשאוב את ריחותיה המנחמים. ידעתי שלא תזכור אותי. הייתי עד בנישואיה לליוואגור הראדורן. אחד הדברים האחרונים שעשיתי כחניך בנימית'. בנה החורג של המלכה ראה שתליתי עיניים עורגות בה. ואני הסמקתי עד כפות רגליי. למה שווירדת' הראדורן, אשתו של ליוואגור הראדורן, יורש לעמק אבן הדם, תזכור אותי?

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה