לא רואים הודעות חדשות בפורום?
כדי לפתור את הבעיה עלייך לרענן את העמוד הבעייתי באמצעות f5 במחשב או סמל הרענון בטלפון החכם.

[סיפור] הלהבות של כור המהפכה

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 485
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] הלהבות של כור המהפכה

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 12 אפריל 2018, 18:09

קישור לקריאה נוחה יותר
ספוילרהצג
רפאל עמד בידיים שלובות והביט בחיילים בזמן שהזיעו. הוא עצמו היה רגיל לחום של הסדנה בזמן שהכור היה דולק, אבל העלפים היו מכוסים בשריון מתכת שבישל אותם באיטיות תוך שסחבו חביות מלאות בראשי חיצים וחרבות. הם דיברו בינם לבין לעצמם בשפה העלפית המתנגנת, אבל המרמור בקולם בפעמים בהן מפקדם לא הסתכל היה אוניברסלי. החייל האחרון יצא מהמחסן עם ארגז מלא בפרסות ומבט מלא הקלה. "האש דעכה על המשימה, קפטן," הוא דיווח בעגה המקומית שבה דיבר רפאל.
המפקד הנהן, מגרד באוזנו הארוכה בעוד החייל יצא החוצה. רוב העלפים ידעו לדבר בשפות האנושיות - הם דאגו להתנשא בתדירות על הקלות שבה למדו אותן - ובכל זאת הם לא הצליחו להישמע אפילו קצת כמו בני אדם. 'האש דעכה' אמר שהעבודה הסתיימה.
הקפטן הסתובב להביט בנפח, מהנהן אליו. "כרגיל, רפאל, שיתוף הפעולה שלך הוא תרופה לקדחת." העלף הרכין את ראשו קלות.
השניים ידעו ששיתוף הפעולה היה האפשרות היחידה; העלפים ששלטו בעין-סהר לא אהבו אפילו ניחוח של סרבנות. בכל זאת, בתור נפח, רפאל היה משאב יקר שאותו הם יותר משמחו לנצל. הוא היה איש גבוה, זרועותיו שריריות מהנפות הפטיש, ושיערו השחור הלם את עורו הכהה, למרות שנגיעות לבנות החלו להראות בו סימנים מוקדמים; במילים אחרות, ההפך הגמור מהעלפים החינניים. אבל במלחמות הכיבוש של העלפים מול ממלכות בני האדם תמיד היה צורך בעוד חרבות וראשי חיצים, וכל נפח מוכשר היה נחוץ. רפאל הנהן אל הקפטן, וזה סימן לחייליו להתחיל לקחת את עגלות התחמושת אל הבסטילייה, שם הם ימתינו עד ששיירה תיקח אותם אל החזית.
המפקד נותר עוד רגע, מביט לצדדים. הוא הצביע אל הנערה הצעירה שעסקה בהטלת בולי עץ אל הכור כדי להשאיר את הלהבה חיה, מנגבת זיעה מתחת לשיערה המתולתל. "השעה לא קצת מאוחרת בשביל ללבות את האש?"
"אם נותנים לאש לכבות לחלוטין, להדליק אותה מחדש מחר ייקח הרבה זמן. אם בר מאכילה אותה בכמה בולי עץ במהלך הלילה, אנחנו יכולים להתחיל לעבוד מוקדם יותר."
העלף הנהן ואז הביט בו. "ואתה לא חושב שעדיף שהנערה תזרע זרעים לעתידה, במקום לעבוד בכור אל תוך הלילה?"
רפאל היה צריך רגע כדי להתמודד עם החוצפה של העלף, שראה לנכון להטיף לו איך לגדל את האחיינית שלו. הוא, מבין כולם. הוא ספר עד חמש בראשו לפני שדיבר, מוודא שאף רמז של עצבנות לא מתגנב לקולו. "אני חושב שהשיעור - שישנן בעיות שהפתרון היחיד עבורן הוא לעבוד בחריצות מדי יום - יצמח להיות עץ משמעותי בעתידה."
העלף יישר את מבטו אל הילדה, שהביטה בו בחזרה בהתרסה, והנהן בהסכמה. "היא עושה רושם של נמלה בודדה. אני בטוח שהיא תגדל לעץ איתן תחתייך, רפאל הנפח."
המפקד פנה ללכת, ורפאל ידע שהוא צריך פשוט לתת לו ללכת. "אתה חדש בתפקיד הזה, קפטן?"
העלף עצר, מביט בו. "הדשא בקושי צמח מאז שקודמתי."
"מה היה תפקידך הקודם?"
"הייתי המוציא להורג." הוא בחן את רפאל מלמטה למעלה. "האם הרגתי מישהו שאתה מכיר?"
הנפח שם לב שאגרופיו קמוצים, כל שריריו מתוחים. "אח שלי," הוא אמר בשקט, מנסה להשקיט את ליבו. "הוא הוצא להורג על בגידה."
המפקד הביט בו, ואז התקרב עד שפניהם כמעט נגעו. לא היה אפילו שמץ של חרטה בפניו. "היה זהיר אם כך, נפח. בוגדנות היא מגיפה מדבקת וקטלנית."
הפטיש של הכור נח במרחק של לא יותר מהושטת יד, רפאל לא היה צריך אפילו להסיט את מבטו כדי לדעת את זה. הוא לא ניתק את מבטו מעניו של העלף. "שיהיה בהצלחה בתפקיד החדש, קפטן."
אחרי שהעלף עזב, הנפח הביט בדלת. בר פתחה את פיה לדבר, אבל רפאל הרים את ידו כדי להשקיטה. לעלפים הייתה שמיעה יוצאת מן הכלל.
"זה בסדר," קול נשי אמר מלמעלה. "האדווה נמוגה מהאגם." מתוך הפתח בתקרה שבו אוכסן החול לכיבוי שריפות צצו פנים מעוקלות בעלות עיני שקד, מעוטרות על ידי אוזניים ארוכות שאספו צמות חומות. אטונייה העלפית זינקה מהתקרה במיומנות מתורגלת, ידיה ורגליה נשענות על רהיטים וקירות באופן רגעי בדרכה לנחיתה חיננית על רצפת הסדנה לצד בר. היא הביטה בנערה במבט מודאג, והניחה יד אחת על כתפה. "את בסדר, ילדת להבות?"
הילדה שילבה את ידיה והפנתה את מבטה, אבל לא נרתעה. "היינו צריכים להרוג אותו," היא אמרה בקול נוטף ארס, אוזניה אדומות.
"ולהסתכן בלהעיר את תשומת לב המשמר?" רפאל שאל, מבטו מצליף בה כמו שוט מהדלת שבה נעלם הקפטן. "היום, מבין כל הימים, בערב שבו התכנית שלנו אמורה לצאת לפועל?" בר לא ענתה. "פזיזות היא לעיתים רחוקות הצעד הנכון. אל תתני לכעס לעלות לראש שלך."
"הנפח דובר מילות אלים, נמלה בודדה," אטונייה הסכימה. "יש זמן עבור ניצול הזדמנויות וזמן עבור ביצוע תוכניות."
"מה זה בכלל אומר? שאני נמלה בודדה?" היא דרשה.
אטונייה חייכה. "זה אומר שאת חרוצה," היא הסבירה, מסיטה שיערה סוררת מפניה של בר. "כמו נמלה בודדה שצריכה לספק את הצרכים של המלכה בעצמה." העלפית פנתה לצעוד אל רפאל, קימורי גופה מתנדנדים בחן.
לא נראה שהמחמאה פגעה ביכולת של בר לשנוא את העלף. היא הביטה לתוך הלהבות של הכור בזמן שהעלפית הניחה את ידה על חזהו של הנפח, מדביקה נשיקה קצרה על שפתיו ונושכת אותם. "אל חשש, ילדת להבות. לפני שהשמש תזרח שוב, הקפטן וכל החברים האימפריאליסטיים המקוללים שלו יריחו את הפרחים מלמטה, ועין סהר תהיה חופשייה שוב."
לרפאל לקחו כמה רגעים להתאושש מהנשיקה, וכשעיניו נפקחו הוא גילה שידיו עטפו את מותניה של העלפית. לקח לו רגע נוסף לעשות סדר במחשבותיו. "אנחנו צריכים להתכונן. אין לנו הרבה זמן, בוודאי כבר מחכים לנו. בר, תתחילי להעמיס את העגלה."
היתומה מיהרה אל המחסן, ואטונייה הביטה בה הולכת, ואז בחזרה ברפאל. "כבר דיברת איתה?"
הוא הרגיש חרדה ממלאת את ליבו. "עוד לא."
"היא ציפור לפני הגשם, והסערה קרבה. עליה להתחיל למצוא מחסה. אנחנו נצטרך לעזוב זמן קצר אחרי שהשמש שקעה על הקרב."
"איך אני יכול לומר לה שאני עוזב?" הוא שאל בחוסר אונים.
עיניה של אטונייה הביטו בשלו, כולאות אותו בין ריסיה הארוכים. "ספר לה שאתה הולך כדי להצית את ניצוץ המהפכה בערים נוספות באימפרייה, עד שתבער באש החופש. ספר לה שאתה לא יכול לעמוד בצד בעוד הקיסר ממשיך לדרוס כל זכר של יצירתיות ורצון חופשי מפני היבשת. ספר לה שלשאת באחריות זה אף פעם לא דבר קל."
הם הביטו אחד בשני, ואז אטונייה נישקה אותו שוב, וידיו שוב נכרכו סביבה. הוא הבטיח לאביה של בר שידאג לה ביום בו היא נולדה, והוא עמד במילה שלו, אבל כעת הייתה אחריות גדולה יותר שהיה עליו לשאת. הוא ביקש מרנייה, שגידלה ומכרה עשבי תיבול עבור תושבי עין-סהר, שתטפל בבר אחרי שילך. השאלה היחידה שנותרה הייתה איך רנייה תעצור את בר מלצאת אחריהם.
כששפתיהם נפרדו, היה נדמה שערפל עוטה את ראייתו. "אספר לה הלילה," קולו חרק.
אטונייה חייכה, וחיבקה אותו בכוח. היא נראתה מתרגשת, מלאת ציפייה. הוא עצמו הרגיש מלא חרדה כל פעם שחשב על הדברים שעתידים להתרחש בערב. מה אם האימונים של חברי המהפכה בחרב לא יהיו מספיקים? מה אם העלפים יהיו מוכנים למתקפה? מה אם פטרולי השמירה לא יעברו בזמן הצפוי? כל אלה הטרידו אותו, ומנעו ממנו לדאוג לדברים שהפחידו אותו עוד יותר: איך הוא יספר לחבריו בעין-סהר שהוא מתכנן לעזוב? איך יראו החיים שלו עם אטונייה כשיעזוב, בתור מהפכנים-נוודים? מה בר תעשה כשהוא יהיה עסוק בללבות מהפכות ברחבי האימפרייה העלפית? אלה היו שאלות קשות הרבה יותר, שנראו קלות רק כשאטונייה הביטה בעיניו עם החיוך הממזרי שלה, ידיה סביב צווארו. כשהוא עמד לבדו ליד הכור והניף את הפטיש, לבד עם מחשבותיו, הן האפילו עליו כמו ענן שמכסה את השמש.
יופי, הוא חשב לעצמו. אתה אפילו מתחיל לחשוב כמו עלף.
כרגיל, לא היה לו זמן למחשבות האלה. הוא החליף את חולצתו לגופייה דקה, מצא את שריון העור שנועד להגן עליו מפני מהלומות יבשות, והחל לעטות את שריון הפלדה שלו מעליו. זה היה שריון בסגנון עלפי, שנועד לספק יותר גמישות בשדה הקרב ופחות הגנה הרמטית. הוא יצר אותו בעצמו, כחלק משיתוף הפעולה שלו עם הכובשים העלפים. אחרי שסיים להתלבש, זרק מבט חטוף על עצמו בחבית המים שליד הכור. הוא היה בטוח שהפלדה הנוצצת גרמה לו להראות גבוה יותר, איכשהוא. לפתע הצליח להאמין שבתוך השריון הסתתר מהפכן.
הם עשו את דרכם בעגלה מכוסה, חלקה האחורי מלא במגנים, חרבות, ועלפית עריקה אחת. השמש כבר שקעה והעיר הייתה מכוסה בצבעים של בין ערביים. רוב האנשים היו בביתם, חוששים להקלע בחוץ אחרי שעות העוצר. רעש הגלגלים על האבנים גרם לחלקם לפתוח חלונות עץ ולהציץ בסקרנות החוצה, לפני שמיהרו לסגור אותם חזרה.
למזלם, הפטרולים העלפיים הליליים היו דלילים וצפויים. הם הקיפו את הפטרולים היישר אל מחסן העץ הענק שבו התאספו בכירי המהפכה. המחסן היה בבעלותו של אחד החברים, נער צעיר שאביו נהרג על ידי העלפים כשהשתלטו על עין-סהר.
רפאל יכל לשמוע את נשימתם העצורה של האנשים במחסן בזמן שפתח את הדלת. אך בחלוף הרגע, נשימה זו הפכה לאנחת הקלה קולקטיבית, שלוותה לגבם המתיישר ואגרופיהם הנקמצים של תריסר המהפכנים. האוויר בחדר היה כל כך מתוח שהוא הכה ברפאל כמו ריח של ריקבון, בלתי נסבל באותה המידה.
בזמן שבר החלה לפרוק את תכולת העגלה ולחלק את כלי הנשק, רפאל הציע לשווא לעזור לאטונייה לרדת מהעגלה, וצעד אחריה אל המקום בו המתין לביא, הנסיך המודח של עין-סהר.
"לא מבזבזים רגע, לא כך?" לביא עמד עם ידיו משולבות מאחוריו, סנטרו מורם. אפילו בגיל 17, הנסיך הצעיר ידע להראות מלכותי יותר משאביו אי פעם יכל. "כבר התחלתי לחשוש שנאלץ לכבוש את הבסטילייה בלעדיכם."
"ראשך הוא כמו ארנב מבוהל, כשהוא צריך להיות כמו הזריחה על פני הים, נסיך," אטונייה אמרה בביטול, עיניה הירוקות מנצנצות בבטחון.
"את קוראת לי פחדן?" לביא התקשח.
"היא אומרת שאתה דואג לשווא, הוד מעלתו," רפאל מיהר להגיד. הנסיך עדיין התקשה עם הדקויות של הדיבור העלפי.
אטונייה הנהנה. "התכנית היא כמו שריונו של צב." היא הביטה בנסיך המבולבל, ואז עיקמה את אפה במחווה שרפאל למד לשייך לבוז אל דלות השפות האנושיות. "התכנית בטוחה. העלפים ערוכים למארב, לא למתקפה. כוחות האימפרייה מתוחים כמו תוף על גבי ממלכות בני האדם. אם נכה עם זריזותו של עיטם, נשאיר את כוחותיהם כדגים ביבשה. כיסא המלכות ישוב להיות ביתך."
"כיסא המלכות תמיד היה ביתי," הנסיך אמר בביטול. "אבל אני מבין את כוונתך, ואני מניח שיש רק דרך אחת לדעת אם את צודקת." הוא הביט ברפאל במבט חודר, העצבנות ניכרת על פניו המתוחים. "אני חושב שהגיע הזמן לגלות."
הנפח הביט בו, הנהן ובלע את רוקו בניסיון להרטיב את גרונו היבש. לפני זמן קצר הוא לא חלם שנסיך עין-סהר יישיר אליו מבט, בטח שלא יפקיד בידיו את תקוות שלטונו; הוא לא פגש אפילו עלפית אחת, בטח שלא התאהב באחת שאוהבת אותו; הוא מעולם לא עזב את העיר, וכעת תכנן לנדוד ברחבי היבשת; איש מעולם לא ביקש את עצתו בדבר מלבד מתכת, אבל כשהסתובב אל המהפכנים, תריסר אנשים חמושים נשאו אליו את מבטם.
הם היו חברים כולם, שכנים ולקוחות ובני דודים: רהב, הדייג שתמיד ידע לפני כולם שהולך לרדת גשם; סער, שהיה אוסף כל תבלין שיכל להניח עליו את ידיו בשביל המרקים שלו; רז, שהיה מגמגם כשאישה הייתה מדברת איתו, אבל יכל לתקן כל מגף עם ידיו המיומנות. הוא הביט בהם, החשש התמידי שהתכנית תיכשל מכרסם בו לפתע. הוא הרגיש את ידה של אטונייה נוגעת בשלו, מלאת בטחון. הוא הרים את מבטו אל פניה של בר, נזכר בתחושה של ציפורניה חודרות אל עורו בזמן שראתה את אביה מניח את ראשו על הגרדום, את החרב שרפאל עצמו חישל שורקת ברוח הקרה כשהבזק של כסף ואדום סיים את חייו של אחיו. ליבו התמצק והתקשה כפלדה שוב.
"התכוננו לערב הזה הרבה זמן," הוא אמר, השריון שלו מקרקש כשהוא צועד קדימה. "כל עוד נזכור את השיעורים שאטונייה לימדה אותנו, הבסטילייה תהיה בידינו לפני שהעלפים ידעו שמשהו לא כשורה. ישנם עוד עשרות בתים כמו זה ברחבי העיר, שבהם ממתינים אנשים כמונו, שאיבדו אהובים לכיבוש, נחושים כמונו להחזיר את עין-סהר לשלום ולשגשוג. הם נושאים את מבטיהם אלינו הלילה, בשביל ההזדמנות להציל את עירם. בלי החרבות והחניתות של הבסטילייה - בלעדינו - הם יצטרכו להשאיר את ראשם מורכן. אבל אם נפעל לפי התכנית, אני מבטיח לכם, כשהשמש תזרח שוב, אנחנו נעלה אל הארמון וניקח את העיר בחזרה עם אותם הנשקים שהעלפים השתמשו כדי לקחת אותה מאיתנו!"
המהפכנים הריעו, דופקים את החרבות שלהם במגנים, ממלאים את המחסן ברעש התקווה. רפאל חייך חיוך רחב, אבל הרים את ידיו כדי להשתיק אותם לפני שהפטרולים יישמעו. לפני שהוא הספיק לסמן להם לצאת, רהב הדייג הרים את קולו. "ומה לאחר מכן?" קולו היה חלש בקהל, אבל בסיום שאלתו כולם השתתקו, מביטים בנפח, מלאי ציפייה.
לאחר מכן אני עוזב את עין-סהר, ואף פעם לא חוזר. המילים נתקעו בגרונו. הוא ראה את בר ביניהם, מביטה בו. זאת הייתה הזדמנות טובה משאי פעם תהיה לו לספר להם, לספר לה, אבל הוא הרגיש את ליבו הופך לדייסה.
למזלו, הנסיך לביא בחר לענות. "אחרי שהארמון יהיה בידינו, אני אדאג שכל אחד מכם יתוגמל על חלקו בהשבת השליט החוקי אל כיסאו. תהיה חגיגה בעין-סהר כפי שהעיר מעולם לא ראתה!" אנשי המהפכה הריעו שוב, אבל הוא ראה את רהב מביט אל הנסיך בזעף. ההפיכה הייתה רק ההתחלה. אחרי שהעיר תהיה בידיהם תתחיל המשימה הקשה ביותר: לוודא שהאימפריה לא תצליח לקחת את העיר שוב, שהאנשים יצליחו לשגשג בה גם כשהעולם סביבם במלחמה. הדייג העביר את מבטו אל רפאל, והמבט שקשר ביניהם הבהיר ששניהם חולקים את משקל העתיד הצפוי להם. ואז רהב חייך, מניח את דאגותיו ומרים את חרבו להצטרף לתרועות.
בזמן שהמהפכנים החליפו ביניהם מילים אחרונות, רפאל התקרב אל בר. הילדה הביטה בו בגבות זעופות, הבעה שנפוצה בפניה מאז הפלישה. "את זוכרת מה את צריכה לעשות?"
היתומה הנהנה בנחרצות. "לעמוד על מגדל הפעמון של הכנסייה, לתצפת מסביב. לשרוק במידה ומגיע פטרול לא מתוכנן. אחרי שאתם יוצאים החוצה, לצלצל בפעמון כדי לסמן לשאר המהפכנים בעיר לבוא ולקחת נשקים כי המהפכה התחילה."
רפאל הנהן. "זאת התכנית. זה חשוב לדבוק לתכנית, אבל כמו שאטונייה הייתה אומרת, תכניות הן סוס רכיבה פראי - הן יטילו אותך כשתהיי הכי פחות מוכנה." רפאל הוציא להב מאחורי גבו, חרב קצרה מחושלת היטב שהתאימה לגובהה של נערה צעירה.
עיניה של בר נצצו כשקיבלה את החרב. "זה הלהב שאני חישלתי."
"הלהב שלך, כן, שחישלת כפי שלימדתי אותך. התקנתי את הידית בעצמי. היא נועדה רק למקרה שהסוס שלנו ינסה לבעוט בזמן הלא נכון. אני רוצה שתהיי מסוגלת לדאוג לעצמך."
בר זינקה לחבק אותו, והוא הניח את החרב כדי לחבק אותה חזרה. בזמן שהרגיש את נשימתה על צווארו, רפאל ידע שלא יהיה לו זמן טוב יותר להגיד שהוא עוזב, שייתכן שהוא לא יחזור יותר, שהם לא יתראו שוב. כשהתרחקו זה מזו, הם הביטו אחד בשנייה לכמה רגעים. לבסוף כל מה שהצליח לעשות היה לפרוע את שיערה ולהכריז שעליהם לצאת.
הבסטילייה הייתה מבנה קטן, לא יותר מהיכל מלא בכלי נשק עם כמה חדרי לינה עבור השומרים. היא יכלה להכיל עשרים אנשים, אבל הייתה מאויישת רק בשמונה: אחד בכל אחד משני מגדלי הפעמונים, שניים ליד שער הכניסה, ועוד ארבעה ישנים כדי להחליף משמרת במהלך הלילה. הדבר החשוב ביותר היה לוודא שהפעמונים לא יצלצלו, וייתנו לחיילים בארמון את הזמן להתכונן.
חברי המהפכה עמדו בסמטה שהובילה אל הבסטילייה, אף אחד מהם לא מעז לנשום. אטונייה לא הייתה איתם - היה רק בניין אחד שמגגו הייתה זווית נכונה כדי לצלוף בשומרים שעל שני מגדלי הפעמונים, וזאת בהנחה ששניהם יתייצבו בדיוק במקום הנכון. כיוון שמדובר היה בקליעה קשה במיוחד, וההצלחה שלהם הייתה תלויה בה, רפאל הבין למה העלפית לקחה את הזמן לוודא שהיא מצליחה. בכל זאת, הוא התפלל שהיא תזדרז. הסמטה הייתה מלאה בשאריות אוכל מהשוק שמילא אותה במהלך היום, וריח הריקבון שהקיף אותם חדר לתוך הקסדה על ראשו וחלחל לעצמותיו.
הוא שמע קול שריקה חד, ואז אנקה מבולבלת וחבטה. רפאל הציץ וראה את גופו של אחד השומרים שעון אל מחוץ לחלון, חץ בוקע מעינו. השומר השני הציץ מהחלון שלו כדי להביט, ועיניו נפערו בתדהמה בדיוק לרגע אחד לפני שחץ נוסף פגע בגרונו, סוחט ממנו קול גרגור חולני.
זה היה הסימן שלו הם חיכו. "להסתער!" רפאל קרא, רץ מהסמטה בחרב שלופה לכיוון שני השומרים לצד השער. הם צעקו משהו בעלפית, והוציאו את חרבותיהם הדקות. אפשר היה לומר הרבה על העלפים, אבל פחדנים הם לא היו: אפילו למראה שניים עשר אנשים חמושים ששואגים לכיוונם, שני השומרים לא היססו אפילו לרגע ונעמדו באותה התנוחה ההגנתית שאטונייה לימדה את המהפכנים.
רפאל ניצל את תנופת ההסתערות שלו כדי להניף את חרבו בתנועה רחבה, שהותירה לשומר שמולו רק את האפשרות להתגלגל הצידה. הוא ניסה לנצל את הזמן שלקח לעלף להתיישר שוב כדי להכות בו, אבל הוא לא היה מהיר מספיק, וחרבותיהם התנגשו, מחליקות הצידה. חרבו של סער הופיעה משמאלו של רפאל, עושה את דרכה אל בטנו של השומר, וזה הצליח לבלום אותה רק בקושי; את המהלומה הבאה הוא לא הצליח לעצור, והנפח הרגיש את החרב שלו שוקעת דרך פלדה, עור ובשר בתחושה מחליאה. העלף נאנק, מנסה להרים את חרבו למכת נגד, אבל חרבו של סער פגעה בגרונו בפיצוץ של דם.
רפאל היה צריך לנקות את פניו כדי להביט הצידה ולראות את השומר השני מאוגף על ידי האחרים. לא היה לו זמן לעזור - הם היו צריכים למהר לפני השומרים החלופיים יתעוררו. הוא רץ לכיוון דלת העץ של הבסטילייה, מנגח אותה עם כתפו. היא הייתה נעולה, אבל המבצר לא נועד להגן מפני התקפה מהצד הזה של העיר; מנעול הנחושת קרס תחת משקל שריונו, והוא מעד פנימה. הוא הופתע מכמה מעט כאב הרגיש מתחת לשריון בזמן שהוא קם על רגליו.
רפאל הביט קדימה אל המסדרון, אבוד לרגע, בזמן שניסה להיזכר במבנה הבסטילייה שאותו למד מבעוד מועד. הוא רץ קדימה במסדרון שהקיף את הנשקייה שבמרכז, ואז פנה שמאלה, לא בודק לראות שחברי המהפכה באים בעקבותיו. הוא מצא שני עלפים מבולבלים, יחפים ולבושים למחצה, אוחזים בחרבות. הם הרימו את הלהבים, צועקים אחד לשני. מאחוריהם, יצאו מהחדר שתי עלפיות חמושות בחרב, שמיד הסתובבו והחלו לרוץ בכיוון השני, היישר אל מגדלי הפעמון. השניים הנותרים נעמדו בתנוחה ההגנתית.
רפאל נדרך. במסדרון הצר, היתרון המספרי של המהפכנים היה פחות משמעותי, אבל למזלו היה לו יתרון אחר. הוא רץ קדימה בשריון המלא שלו, המגן שלו מורם כשהשקיע את כל כוחו בהנפת חרבו. העלף שמולו הבין מה הוא עושה, אבל היה חסר אונים: לא היה לו לאן להתגלגל במסדרון הצר, ולא היה לו מגן כדי לנסות לחסום את המכה. הוא ניסה לבלום עם חרבו, אבל התנופה של רפאל הייתה גדולה מדי - החרבות התנגשו, והוא הרגיש זרם של התנגדות מרעיד את ידו כשהזרוע של השומר לא עמדה במשקל, ורגע לאחר מכן העלף היה חצוי לשניים.
הוא הרגיש מהלומה על מגנו, ולאחר מכן מהלומה על גב שריונו שהדהדה בכל גופו. הוא סמך על הפלדה ועל חבריו שכבר הדביקו את הפער, והמשיך לרוץ קדימה. ליבו פועם בפראיות, הוא פנה ימינה במסדרון הבא, וראה את אחת העלפיות לצד הדלת של מגדל הפעמון, ידיה רועדות בעודה מנסה להשחיל את המפתח פנימה. הוא הסתער אליה עוד לפני שהספיקה להרים את חרבה, והיא פלטה צרחה מחרידה כשהחרב פילחה את בטנה החשופה. הוא בדיוק הספיק לראות את העלפית השנייה פונה בקצה המסדרון בדרכה אל מגדל הפעמון השני. הוא עצר רק כדי למשוך את חרבו בצליל מחליא מהגופה שתחתיו לפני שהתחיל לרוץ שוב.
הוא צמצם את הפער בפנייה הבאה, כשהוא ראה את העלפית עומדת במקומה, מביטה קדימה באימה. "לאן את חושבת שאת הולכת, אוזניים חדות?" הוא שמע את קולו של רהב מקצה המסדרון השני, וחייך לעצמו. הדייג זכר להקיף את המסלול מהצד השני, ועכשיו עמד בינה לבין מגדל הפעמון. היא הסתכלה חזרה אל המקום בו רפאל עמד, חרבו דרוכה, וצעדה לאחור, נתקלת בקיר, נשימתה רועדת.
"תניחי את החרב," רפאל אמר לה. "זה לא חייב להסתיים במוות."
היא הביטה שוב ברהב, ואז ברפאל. "כמו שקיעת השמש וזריחת הירח, הכל חייב להסתיים במוות," היא אמרה כאילו מצטטת שירה, ועיניה הפכו להחלטיות בזמן שהרימה את חרבה.
רפאל רטן והנהן בכבוד, ואז הסתער קדימה שוב, מניף את ידיו בעצמה. לא היה לה לאן לברוח, והוא יכל לראות בעין רוחו את חרבה קורסת תחת משקל ההתקפה. אבל רגע לפני שהגיע אליה, הוא ראה אותה מניחה רגל ויד על שני הקירות הסמוכים אליה. הוא לא הספיק להבין מה היא עושה בזמן, וכשהניף את חרבו היא השתמשה בזרועותיה כדי לדלג באוויר, והוא הרגיש זעזוע כשחרבו פגעה בקיר, ואז עוד אחד כשרגלה היחפה דרכה על גבו, מזנקת הלאה ומפילה אותו לרצפה.
הוא הסתובב והביט בתדהמה בעוד העלפית רצה בחזרה בדרך ממנה הם באו. הוא מיהר לקום, רץ אחריה. מבעד לפנייה, הוא ראה אותה מוציאה את חרבה מצווארו של רז, עוברת אותו כדי לדלג מעל גופתה של חברתה. הוא עצר לרגע לצד גופו של הסנדלר, אימה ממלאת אותו, אבל לא היה דבר שהוא יכל לעשות.
בפנייה הבאה הוא ראה אותה מדלגת על אחד הקירות, מטיחה את ראשו של סער בזה של עוז שעמד לידו וממשיכה לרוץ. הפעם רפאל לא עצר. היא הגיעה לדלת של הבסטילייה וחלפה על פני רנייה שעמדה על המשמר, אבל היא לא ציפתה להיות מותקפת מבפנים. במזל היא הספיקה להרים את חרבה כדי לבלום את המהלומה, אבל רגליה נפלו לבעיטה מיומנת, והעלפית רצה החוצה עוד לפני שהיא פגעה ברצפה.
רפאל יצא אחריה, רגליו כואבות ממשקל השריון שעל גבו. ליבו הלם כשראה את המרחק בינו לבין העלפית גדל, רגליה היחפות והזריזות נושאות אותה לכיוון הארמון. הוא היה איטי מדי, הרבה יותר מדי. השריון, המגן והחרב היו כלים חשובים לקרב, אבל במרדף היתרון נותר בידיה. הוא הרגיש את ראשו מתערפל בהיסטריה, מחפש פתרון, בעוד המרחק ביניהם הולך וגדל.
לפתע הוא ראה תזוזה מכיוון מהכנסייה הסמוכה. גוף קטן זריז תופס זיזים על מגדל הפעמון ומדלג למטה, נוחת על הרחוב בין העלפית ובין הארמון. בר הרימה את החרב שלה בתנועה הגנתית, ורפאל הרגיש את הלב שלו עוצר.
"בר, לא!" הוא צעק, אבל היא לא שמעה או לא התייחסה. העלפית הרימה את חרבה שלה במהלומה שנועדה לסלק את האיום מדרכה, אבל בר הגיבה עם תנועה מרשימה משלה כדי לבלום, נעה הצידה בדיוק בזמן עבור מכת הנגד. העלפית ההמומה בקושי הצליחה להתחמק, ומיד חזרה למתקפה. בר הגנה, שוב, ושוב, ושוב, בחן ומיומנות שרפאל מעולם לא ראה.
הוא הרגיש את המרחק מצטמצם, ולרגע הוא הרשה לעצמו לקוות. עוד בלימה, עוד תנועה מיומנת הצידה… בר נראתה בלתי ניתנת לעצירה. העלפית שלחה מבט לאחור וראתה אותו מתקרב. המכות שלה הפכו נואשות, מהירות מדי. במרחק הזה הוא כבר הצליח לראות את פניה של בר, חיוך על שפתיה וניצוץ של ניצחון בעיניה.
הוא הרים את זרועו בתנופה בדיוק כשהעלפית עשתה את אותו הדבר. הוא ראה את בר מרימה את חרבה לבלום את המכה, את חרבה של העלפית נוחתת יחד עם שלו… לפתע הכל התפוצץ באפור מנצנץ ואדום, והוא הרגיש את הלהב של חרבו חודרת בשר. העלפית נפלה לרצפה באנקה, גופה מפרכס. מאחוריה עמדה בר, מבט מופתע על פניה, בידיה חרבה השבורה לרסיסים. הפלדה שאותה חישלה לא הייתה חזקה מספיק כדי לעמוד במכה. חתך ענק עבר דרך כתפה וצווארה, מתיז דם.
רפאל תפס את גופה עוד לפני שהספיק ליפול לרצפה.
"בר!" הוא הביט בחתך העצום, ליבו צולל לתוך תהום ללא סוף. הוא לא יודע מה לעשות, מה להגיד. עיניה של הילדה הביטו לשמיים, שפתייה זזות באיטיות אבל לא מפיקות צליל. "בר, את שומעת אותי? בר!"
הוא ניסה לנער אותה, אבל רק ראה יותר דם ניקז מגופה, פניה הופכות ללבנות, עיניה למזוגגות. הוא הרגיש דמעות חמות מחליקות בתוך הקסדה שלו, ותפס בכתפיה של בר בכוח. "בר, תשארי איתי! בר! תתעוררי!" הוא הרגיש כאב ברגליו, והוא לא הבין מתי הוא נפל לברכיו. היה נדמה לו שהוא לא יכול להרגיש את הלב שלו. לרגע חשב שראה אותה זזה, לפני שהבין שאלו ידיו הרועדות.
הוא לא ידע כמה זמן הוא היה שם, קורא בשמה, הדמעות חוברות לזיעה מתחת לקסדה. זה הרגיש כמו רגע אחד ארוך במיוחד, שנייה שנמשכת לנצח, כמו בצק שמותחים לאורך כל החדר. החלל בליבו רק התעצם, וכשהוא ניסה לבדוק מה יש בתוכו הוא מצא רק חרדה.
הרגע עצר רק כשהרגיש יד עדינה נוגעת בלחייו. אטונייה כרעה לצידו - מתי היא הורידה את הקסדה מראשו? - חמלה בעיניה. "רפאל, אהובי," היא לחשה. "המהפכנים הם ילדייך כרגע."
הוא ניתק את מבטו מפניה הלבנות של הילדה שלו, וראה את המהפכנים עומדים מאחוריו, פניהם רכונים בצער, חרבות עדיין בידיהם. רפאל הביט שוב בבר, היגון בולע אותו שוב. לפתע היה נדמה שעיניה זעפו, השנאה אל העלפים הכובשים בוערת בהן שוב, אותה השנאה שגרמה לה לקפוץ מהמגדל שלה ולהילחם, לסכן את חייה כנגד כל הסיכויים. אטונייה צדקה.
הוא ניתק את ידיו הרועדות, והצליח איכשהו להתייצב על רגליו, מסתובב אל אנשיו.


כשהארמון היה בידיהם, אחרוני העלפים בעיר נעולים בצינוק, החגיגות החלו. הנסיך לביא החל לתכנן, אבל אנשי עין-סהר לא חיכו לו: כל חבית יין בעיר נפתחה באותו לילה, האושר של החגיגות מהול בעצב על אלה שנפלו.
רפאל לא הרגיש שמקומו איתם. בזמן שאנשיו הלכו לחגוג כגיבורים, הוא מצא את עצמו חוזר אל הקתדרלה. הוא כרע לצידה של בר, וסגר את עיניה הפתוחות. עורה היה קר, פניה עדיין מופתעות מהבגידה הפתאומית של הפלדה שחישלה. הוא הרים את ידה ואחז בה, יושב שם זמן רב בעוד מחשבות מגורשות מתרוצצות בראשו. הוא כבר הוריד את השריון הכבד מגבו, ולבש רק את הגופייה המיוזעת שמתחתיו. רוח של לפני שחר מילאה את הרחוב, מקפיאה אותו עד עצמותיו, אבל הוא בקושי הרגיש את הקור.
יד חמה נחה על כתפו, וכשהסתובב מצא את אטונייה מביטה בו בעיניים דומעות. מגעה העדין העביר צמרמורות בגופו, והוא קם על רגליו. היא מיד חיבקה אותו, קוברת את ראשה מתחת לסנטרו. הוא הרגיש את ליבה פועם בעדינות בזמן ששניהם הביטו על גופה השקט של בר. הוא העביר את ידו בשיערה, לוקח נשימה עמוקה כדי לשאוף את ריחה המשכר.
"הלוואי והפרידה שלנו יכלה להיות בנסיבות יותר משמחות," הוא אמר בקול שקט, ללא אוויר.
"פרידה?"
הוא תלש את עצמו מהחיבוק, מביט בה. "את לא כאן לזמן רב. ואני חייב להישאר."
"להישאר?" הוא ראה שמץ נדיר של פגיעות בעיניה המבולבלות. "אמרת שתבוא איתי. שנלחם באימפרייה ביחד, הופכים את הכבשים לזאבים לפני שהרועים מובילים אותם לשחיטה. שני לוחמי תקווה וחופש מול עולם של רודנות."
מול עיניה הירוקות, המפצירות, הרעיון היה כל כך מפתה. התמונה הייתה כל כך חזקה בראשו, שניהם עוברים מעיר לעיר, משחררים אותן במהפכה נועזת לפני שהם ממשיכים הלאה יד ביד. "זהו התפקיד שלך. מגיעה כמו מכת ברק, פוגעת בלב העיר כדי לשחרר אותה, ועוזבת לפני שהרעם הספיק להרעיד את החלונות. אבל מישהו צריך להישאר מאחור. מישהו צריך לקבור את הגופות ולבנות מחדש. זה התפקיד שלי. זה תמיד היה התפקיד שלי, לחשל מחדש את מה שנשבר בעולם."
"אז תישאר," עיניה נצצו, "תהיה הגשם שמכבה את הלהבות, ואני הציפור שממתינה שהשמיים יתבהרו. כשתסיים, נכה ברק בעיר נוספת."
"התפקיד שלי הוא לא לכבות את אש המהפכה, אטונייה, הוא ללבות אותה כדי שתמשיך לבעור. זה לא משהו שאני יכול לעשות ולסיים. חישול לא מסתיים כשהברזל מתקרר. אם אף אחד לא ינקה את החלודה, יום אחד החישור לא יעמוד במשקל והעגלה תקרוס."
הוא ראה את הפגיעות בעיניה הופכות לכעס, והיא לקחה צעד אחורה ממנו, ידיה נקמצות לאגרופים. "אז אתה מעדיף להישאר כאן?"
"זה הדבר הנכון לעשות."
"שטויות. אין לך את האומץ להלחם, ואתה מכסה את האמת בדבש כדי לברוח. הייתי צריך לדעת שמילה של בן אדם היא כמו חיטה אל מול רוח חזקה." היא פנתה ללכת, ואז הסתובבה שוב והצביעה אליו. "לפחות גיליתי שאתה פחדן כאן ולא מול לוע האריה." היא הפנתה אליו את גבה, נעלמת לתוך הסמטה שממנה התחילה המהפכה.
היא צדקה, כמובן. הוא היה פחדן. הוא פחד לעזוב את העיר כמעט כמו שהוא פחד להיפרד ממנה. אבל הוא לא התכוון לפחד לקבל את החלטותיו. הוא התכופף אל בר שוב, שאותה כמעט השאיר לשמור על הלהבות לבדה, ואחז בידה. אחרי שנפרד ממנה, הילדה הקטנה שאותה אהב כל כך, הוא חשב שלא יכולה להיות פרידה כואבת יותר. הוא חשב שאחרי הכאב שכמעט לא יכל לשאת, הפרידה הזאת תהיה קלה. אבל לשאת באחריות אף פעם לא היה דבר קל.
כתבתי לתחרות עולמות, שבה לא זכיתי. בכל זאת, די אהבתי את הסיפור, למרות שאני לא חושב שהוא לא הכי טוב שלי.

אשמח לשמוע את דעתכם :-)
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום
Aviad Sar-shalom
הודעות: 164
הצטרף: 28 יוני 2017, 15:15

[סיפור] הלהבות של כור המהפכה

שליחה על ידי Aviad Sar-shalom » 13 אפריל 2018, 11:43

סיפור מאוד מקצועי בעיני. יש פה מבנה יציב וברור, ואחלה פיתוח לדמויות. אהבתי את השפה של העלפים. אם כי, כמובן, לא אהבתי את זה שהיו עלפים :)
הקטע של עלפים-מול-בני-אנוש קצת הסיח את דעתי מהסיפור עצמו (אתה כבר מכיר את דעתי על עלפים...). זה השפיע במיוחד בפסקה הראשונה, כשעדיין לא ידעתי אם רפאל הוא עלף או בן אנוש. כשהחייל מדווח "האש דעכה על המשימה, קפטן," נוצר אצלי הרושם שרפאל הוא הקפטן. בקיצור, היתה לי התחלה מבולבלת עם הסיפור הזה.
האהבה בין רפאל לאטונייה ריגשה אותי, זה הרגיש אמיתי והיה מתואר היטב. האהבה של רפאל לבר - קצת פחות. הרגשתי שהקדשת להם פחות "זמן מסך" לפיתוח הקשר שלהם. זה עדיין היה קשר אמין, אבל לדעתי הוא לא עבר באותה עוצמה.

מה עוד היה? אהבתי את הריאליזם בסיפור. הכל הרגיש אמין וממשי, כאילו זה יכול לקרות במציאות. זה לא אפקט שקל להשיג.
היו כמה גליצ'ים לשוניים. העיקרי היה השימוש במילה "פטרולים" במקום "סיורים", שלדעתי לא התאים לסיפור. היו עוד כמה דברים קטנים מהסוג הזה. זה לא ביג דיל, סתם משהו שטיפה מעכב את הקורא לדעתי.

וזהו. סיפור טוב ומרשים מבחינה טכנית, ואחלה דמויות. זכור לי שגם בקודם שלך התרשמתי מהדמויות ומהאיפיון שלהן. שכוייח!
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4175
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

[סיפור] הלהבות של כור המהפכה

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 13 אפריל 2018, 13:51

אהבתי מאוד, במיוחד את ״אפיון הגזע המיוחד״ של האלפים. מכל בחינה אחרת אני מסכים עם אביעד.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 17593
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

[סיפור] הלהבות של כור המהפכה

שליחה על ידי The oldman » 14 אפריל 2018, 15:13

נהנתי לקרוא, אהבתי את השפה העלפית המתנגנת ואת הדמויות כולל הרמיזה לנסיך הצעיר אך חסר נסיון שיכול להתגלות כמנהיג כושל וזקוק ליועצים - רפאל.
נקודות לשיפור זה הקפטן העלפי מההתחלה, שקיבל אקספוזיציה ואז נעלם מהבימה וגם הקרב בין בר לעלפית בסוף - נראה לי שהקרבה עצמית של בר הייתה יותר דרמטית מאשר קרב בו נדמה שיש לה סיכוי לנצח למרות שאותה עלפית הצליחה לחסל ארבעה מהפכנים קודם לכן.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 485
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] הלהבות של כור המהפכה

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 15 אפריל 2018, 13:50

תודה רבה על התגובות!
השפה של העלפים מצאה חן בעיניי גם, אני אולי אמחזר את המוטיב הזה בסיפור עתידי.

אביעד - מעניין שהרגשת שדווקא הקשר אל בר היה יותר חלש, קבוצת הכתיבה שלי דווקא העירה שהקשר עם אטונייה הרגיש לא אמין, בניגוד לזה עם בר. יכול להיות שבאחת העריכות תיקנתי חזק מדי הצידה :-)

אולדמן - אחרי שסיימתי לכתוב, הגעתי למסקנה שהיה הרבה יותר מוצלח אם הייתי מחליף את העלפית בסוף בקפטן, זה היה נותן לו הרבה יותר משמעות.
בנוגע להקרבה עצמית - זה רעיון מעניין. דווקא מאוד רציתי שהחרב שלה תשבר ברגע האמת. אבל הקרבה יכלה גם לעבוד טוב.
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה