מפגש פונדקאים, יום שישי ה-19 לינואר - נפגש שם!
כל הפרטים בנושא: מפגש פונדקאים בפריק - 19 לינואר, בשעה 11:00

בסבך השורשים חלק ב'

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 2990

בסבך השורשים חלק ב'

הודעה#1 » 10 ינואר 2018, 21:43

וזה המשך מסעותיו של אודום מלרות'ין: [ס] כסיבוב הכישור
[עיר מוכת פלצות. זר באפלה. אח פוגש אחות]

הצחנה היממה את אודום ואת חניכיו כשהם רעדו לידי קיום. תחושת עליבות שררה על מבני העץ הנרקבים והחורקים מסביבם, על הקבצנים קטועי האיברים שכרכרו מסביבם, ומעל הכל, צחנה שהפכה את מקום מגוריו הקודם של אודום לנפלא הגם שגם הוא הסריח. שלט אבן התנדנד מעל אחד ממבני העץ הפחות רקובים. ווי הברזל – ברזל? האם ייתכן? – שלו היו אדומים משנים של הזנחה ואז אודום קרא את הכתוב על השלט:

"היד הרועדת. מאה נחושת לחדר."

"האם טעית בדרך, נהרגנו ועתה אנחנו מתענים בתופת?" שאלה יורוט בעוקצנות, סותמת את אפה בתנועה חסרת תקווה מול ניחוחותיה החזקים של העיירה טוּרְמַגְלֵין. משפחתו עברה מטורמגלין לפני כמאה שנה עוד בטרם השתנה מעמדה של פראטצאט בעולם הזה. ועדיין האמנה אמורה לקחת אותם למתחם של האמנה, לא למיקום אקראי כזה. זה מוזר. מכל מה ששמע, האמנה לא פעלה ככה. מצד שני, עד שנעשה לאח מוסמך באחווה שלהם, אודום מעולם לא שמע את האפשרות לעבור ברעידה על פני מרחקים עצומים. הוא שאף. עליו לשמור על נחיריים רחבים ולהתמודד עם צחנה שתיפול עליו. חוץ מזה, הוא בבית. המשפחה של הדוד וואסים הייתה במרחק יום נסיעה מכאן.

"אתם בטורמגלין." קרא אחד הקבצנים, מכווץ את ידו הבריאה לאגרוף כעוס כלפיה, "האם יש לכם נחושת לחייל זקן כמוני שהמשפחות הראשונות השליכו אותו למות כאן?"

"אנחנו מפראטצאט." אמר בלילה, מביט בחמלה על ביב השופכין הזה, בקצה העיירה, "אין לנו פירור נחושת על גופנו. האם ידוע לך איפה אפשר לבצע המרה לנחושת, אדוני?"

"לפי ממה ששמעתי, יש סניף של בנק החיים בטבעת הרביעית." אמר הקבצן ביישוב דעת "עם זאת, אני ממליץ על שירותיו של בנק התקווה האחרונה. הם מאד נדיבים בעמלות!"

"העיירה טורמגלין מסודרת בתשע מעגלי הגנה." הסביר אודום, נוקש באצבעותיו על גופו "אני מאמין שהגענו לטבעת השמינית לפי הפונדק שלא רחוק מאיתנו ויקר לכיסנו כרגע."

הקבצן לטש לעברו מבט רעב. הקבצנים האחרים, ששמעו את המילה 'עמלות', התחילו להתגודד סביבם, מציעים להם בנקים שונים ומשונים. עד מהרה אודום וחניכיו ידעו יותר על שוק ההמרה של טורמגלין ממה שהם רצו לדעת. לפי הקבצנים, היה חלפן בפונדק. החלפן התפרנס מהרפתקנים כמוהם שבאו בלי נחושת בכיסם. אותו חלפן היה פחות נדיב. והקבצנית שהזכירה אותו הושתקה בפרץ צרחות על כך שהיא לא יודעת על מה היא מדברת. ושהיא בכלל לא מטורמגלין. והם לא מבינים למה נותנים לאמזונה לקבץ נדבות. הקבצנית הזכירה להם שהיא הייתה קצינה פראטית בפלוגה שהצילה את העיר הזו פעמים רבות. אחד הקבצנים שאל למה שלא תקבץ נדבות בפראטצט. והקבצנית התנדפה מהמקום.

צחנת העוני מבחוץ נמהלה בניחוח המתוק של שיכר חזק ודייסות רקובות. ההרפתקנים בפונדק היו רעבים דיים לאכול את הדייסות שלא היה ברור לפי צבען ממה הכינו אותן. אודום וחניכיו עדיין לא היו מספיק רעבים. ואודום קיווה שיקנו אוכל בחלק האמיד יותר. ובין לבין, יגלה למה הגיעו דווקא לפה. הזונות פה היו עלובות כמעט כמו הדייסות – והמראה של גבר חופן שד מוכה אבעבועות הוציא לאודום את הרצון להישאר בפונדק זה. הם היו צריכים לעלות במדרגות לעבר השולחנות בקומה השנייה. אלה היו חדשים יותר. נקיים יותר. והאוכל שהונח על השולחנות הזכיר כבר יותר מרק עם תוספות מדייסה. והזונות היו בריאות יותר למראה. החלפן היה עסוק בלהסביר להרפתקנים על פרטי החוזה. הוא דרש עמלה של עשרה אחוז מהסכום המומר. הוא גם דרש שיחתמו על וויתור במקרה שההמרה הסתיימה בכך שאחד מהם חרג לאיזור השלילי וקם כגופה מהלכת. החלפן שחור העור הסריח ממתכת לא מעובדת שזרמה בדמו. אודום כבר פגש במייקרופים קודם לכן. ככה שמראהו לא הפתיע אותו.

ואז החלפן תפס בחזהו של ההרפתקן שחתם על החוזה. חוטים פרצו מכף ידו השחורה, נשזרים. מטבעות, שבלי שמץ של ספק יעברו את מבחן החך בחלקיה האמידים של העיר, עלו מחוטיו המקרישים. ידו של החלפן הייתה כמעט וורודה כשסיים להמיר את חיי לקוחו. לקוח שעדיין נשם בסוף תהליך ההמרה והיה עם חבריו עשיר יותר. הם הודו לו והלכו, משאירים לו את העמלה.

"קיבלנו עליך המלצה מברדונה בחוץ." פנה אליו בלילה "רק עכשיו הגענו לטורמגלין."

"האלים טובים אליי!" קרא החלפן, מנשק את אחת ממטבעותיו, "במקרה נשארה לי יד."

ואז בחן את שלושתם בטביעת עין של מקצוען. אחרי מחשבה עמוקה, החלפן הוציא חוזה מהתיק שלו ואמר: "בדרך כלל לגברים יש יותר חיים להמיר אבל אצלכם זה משונה. באישה יש יותר חיים משניכם ביחד. האם את נושאת את סימן הסהר, יקירתי?"

סימן הסהר היה חותמה החיצוני של מחלת העקמת שהיפכה את נטיותיו המיניות של נשאה. יורוט החלימה ממנה אחרי הקרב האחרון שלהם כשאהובתה לשעבר ריפאה אותה. מטבע הדברים יורוט הביטה בחלפן כאילו זחל מהזוהמה שבחוץ ושאלה: "האם אישה נושאת את התינוק תשעה חודשים בתוכה? איך אפשר לומר שלאישה יש פחות חיים?"

אודום ידע שיורוט לא אוהבת נורא תינוקות. לא שהוא הופתע מתגובתה החריפה אליו. חייה השתנו עד השורש רק לאחרונה. והחלפן נגע בנקודה רגישה. הוא לא היה בטוח בזה.

"אם זה לא נוח לך, גברת, אני יכול להמיר חיים של אחד מהחברים שלך." ענה החלפן, מנפנף בחוזה שלו "קצת נמאס לי מכל העיסוק הבלתי פוסק הזה בהעצמה נשית בעיירה. אז מה אם אנחנו במלחמה עם האמאזונות, אפשר גם – "

ואז החלפן עצר את עצמו והביט לעבר אודום ובלילה כדורש מהם תשובה לשאלתו. "שיהיה," נהמה יורוט לעבר החלפן "אף פעם לא הייתי חסידה גדולה של המטורפות המהמזרח הללו. האם אתה יכול לקחת את זה מהזרוע ולא מהחזה כמו שעשית עם ה... -?"

החלפן הגיש ליורוט את החוזה והצביע על טבלת ההמרות בתחתית החוזה. גם אודום ובלילה ראו שהערך של הלב היה גבוה מאד להמרה אך כך גם של הקיבה וגם של המוח.

"אחותי עובדת כגובת חובות של בנק התקווה האחרונה. היא אמרה שאפשר לבצע המרה מצוין עם האצבע המנוגדת לכף היד." אמרה יורוט, עוברת על הסעיפים השונים בחוזה.

"אני לא חסיד גדול של האמונה לפיה כל חלק ביד מייצג חלק מסוים בגוף." אמר החלפן "תבינו, העניין שלי בהמרה זהה לשלכם. שנינו רוצים לקבל סכום גדול מהמרת החיים. הסכום שתקבלו מאצבע הוא, עם כל הכבוד לאחותך, לא יהיה מרשים לכל הצדדים פה."
ואז חלפה נערה, ששיערה צהוב כשלו, על פניהם בעודה יורדת מהקומה השניה. הנערה נראתה מוכרת לאודום מסיבה כלשהי. יורוט בינתיים המשיכה להתמקח עם החלפן ועברה על החוזה בפירוט על סעיפיו השונים. הנערה הזו... אודום פגש אותה בעבר.... הוא.... "דונורה אייקונגוד." התערב החלפן בשטף מחשבותיו של אודום "היא בדרך ללימודים."

עכשיו הוא הבין מאיפה הוא מכיר אותה. ואז דמו סער בעורקיו כשהבין למה הוא שם. אמנה מבורכת, מה אחותו למחצה עושה בחור שכוח האלים הזה במקום עם אביה ואמו, בצפון?

"זה ייקח רק רגע." אמר החלפן ולחץ את ידה של יורוט. דונורה התקדמה מבעד לסחי האנושי שגדש את הקומה הראשונה כאילו הייתה רגילה אליו. "מלח וברזל!" צעק החלפן, מעיף את ידה של יורוט מעליו, "לא יכולת לומר מההתחלה שאת אשפית קרב, בחורה?"

"אני לא יודעת אפילו מה זה אשפית קרב." אמרה יורוט בנימה מכבדת מהרגיל אל החלפן.

"האם אתה יכול לבדוק מה איתי?" שאל בלילה, מושיט לו את ידו. החלפן לחץ את ידו עם ידו השחורה, ועצם את עיניו, בעודו אומר: "אני יכול לעבוד איתך, בחור, אבל לא איתה."
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 12 ינואר 2018, 20:11, נערך פעם 1 בסך הכל.

סמל אישי של המשתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 16612
יצירת קשר:

בסבך השורשים חלק א'

הודעה#2 » 12 ינואר 2018, 10:54

כתוב טוב אבל לא מאוזן - כלומר ההתחלה ארוכה מדי ומסורבלת, והקטע המעניין/אקשן נקטע באיבו וקצר מדי.
בנוסף, כל הקטע עם הקבצנים בחוץ מיותר ומבלבל - אם הם הולכים לחלפן, למה צריך את ההסבר הארוך שיש המון אופציות יותר טובות? גם לא ברור למה הם מתעקשים ללכת אליו.

הלדין
הודעות: 2990

בסבך השורשים חלק א'

הודעה#3 » 12 ינואר 2018, 12:59

תודה על התגובה. :D

כל הקטע עם הקבצנים היה אמור להיות משעשע. יצא לי לקרוא על נהגים בעולם השלישי שממליצים ללקוחות בתמורה לעמלה (ממקום הלינה) על מקום לינה. זה בערך אותו הדבר. הם הלכו לחלפן משום שהוא היה האופציה הכי קרובה - בדיוק בפונדק לידם. בפועל, ככל הידוע לי, לא יצא להם להשתמש במטבעות הנחושת.

הלדין
הודעות: 2990

בסבך השורשים חלק א'

הודעה#4 » 12 ינואר 2018, 20:10

[חזרה כללית על העקרונות. התגוששות עם טרול. פגישה שלא יוחלה.]
דמו סער בעורקיו כשירד אחרי אחותו. הוא שמע את צלצול המטבעות מהקומה השניה בעודו חותר במדמנת האנושות של הקומה הראשונה. לאחר שראו את כפפותיו השחורות, איש מהלקוחות לא ניסה לחנך אותו. היה להם כבוד למשרתיה של האמנה או לפחות פחד.

הוא הספיק לראות את אחותו שולפת כידון מתוך מדי התלמידה הצהובים שלה. עד אז, הכידון היה רק מצויר על גב המדים. היא היטתה את צווארה וחשפה רצף רונות – "האג סטול" – שזהר בעודה מניפה את הכידון. האדמה רעדה כשהיא לפתה את הכידון בכפפתה, הגל נושא אותה הלאה. אם דמו סער קודם, עתה הוא געש. בשם צבעיו של בראהה, אודום שמע על הגולשות בעודו חניך בקרב הבואת'יאנים. הם היו מודאגים מחשיפתן לגלים – שהיו עשויים להפוך אותן לחצאי-אנוש מבלי שיבינו זאת. הבואת'יאנים היו המסדר העיקרי של האמנה שאנשיו פיקחו על האומנויות הקסומות כדי למנוע שתשוב שואה שניה ולמנוע מהאנושות להשתנות לאבותיה המפלצתיים. הם השאירו בשמחה רבה את החובה האחרונה למסדרים קטנים יותר כמו המסדר שלו. לטפל באדם לעת זקנתו לא משך אותם.

"אח שחור." שמע אודום אדם ,שלא הבחין בו מקודם יושב על המדרגות, "זה לא עניינך."

הגבר נראה כאילו נחצב מאבן על עורקיו האדומים הנוצצים ועורו הגבנוני. זה לא היה... גבר. קרניים קטנות, שסימלו את מעמדו הנמוך של הטרול בהיררכיה של בני מינו, בצבצו מתחת לשיערו השחור. הוא נשא אלה כבדה עם ראש מאבן על ירכיו העצומים, האפורים. אודום יכל רק להביט לעבר אחותו הנעלמת עם הגל.

"זה מה שאני אוהב עם אחים שחורים." אמר הטרול "אתם לא יכולים לענות לי."

"אודום," הופיעה יורוט בריצה מתוך האולם בקומה הראשונה "לאן בדיוק נעלמת לנו? אנחנו צריכים להישאר ביחד."

אודום נקש לה על קיומו של הטרול שהתייצב למראה. עיניו הקטנות, דמויות החרוז, במעמקי פניו הגבשושיים נראו כאילו הוא שוקל את הערתו מקודם. אם היה בן אדם, הטרול היה נושך את השפה שלא הייתה לו. פיו היה קו שנבלע בתוך האבנוניות של פניו.

"החוצה!" הוא אמר ונפנף באלתו "אני לא צריך את הבריונים של החי לעד בפונדק הזה, רפאית אש צעירה. חשבתי שהרגשתי בדם הפיות שלך ושל חברך כשהלכתם לידי מקודם. עכשיו, אני בטוח."

"קודם החלפן טוען שאני אשפית קרב ועכשיו אתה טוען שאני רפאית אש ומשרתת של החי לעד. מישהו מוכן להסביר לי על מה כולם מדברים." אמרה יורוט, מבטה מעונה. הטרול עמד להטיח בה את אלתו כשבאלילה אחז בה בכפות ידיו המגודלות. הוא אמר: "אנחנו החניכים של אודום. דם פיות זורם בנו מאז שהוא הכניס לתוכנו תינוקות בני פיה. זמן קצר לפני שהגענו, השתנינו ואז הוחזרנו לצורתנו האנושית."

"אתה מנסה לומר לי שהאח השחור הזה חזר על מעשה התועבה של החי לעד בטעות, נכון?" שאל הטרול, משלח בעיטה מאחת ממגפיו הגבוהות והשחורות. אודום, שידע יותר מחניכיו על החי לעד, הרגיש כאילו איבריו בותרו במקום. האם הוא באמת עשה להם את -?

"אני חושבת שעדיף לכולנו שתסביר לשנינו על מה אתה מדבר." אמרה יורוט בארסיות "דע לך שאחותי דיינרדה היא גובת חובות של בנק התקווה האחרונה. אם היא תשמע, טרול, שהרגת את אחותה. היא – "

בעיטתו של הטרול עצרה כשנגע בעורו של בלילה. הוא אמר, גבותיו מתלקחות לרגע, "העור שלך בטווח הרגיל לבן אדם. אם אתם רפאי אש, אתם לא יצירי כפיו של החי לעד."

"אנחנו לא רפאי אש." אמר בלילה "והסברתי לך מה קרה." בעודו מרפה מאלת הטרול. הטרול גנח, אדים לבנים יוצאים מפיו חסר השפתיים, בעודו אומר: "אתם רפאי אש, בחור. אתם פשוט לא דומים לרפאי האש של החי לעד. האמן לי נלחמתי בהם ושרדתי את הקרב. הם באו אחרי הבחורה שאודום עקב אחריה הרגע."

"מה לחי עד לעשות עם אחותי למחצה?" נקש אודום באצבעותיו בייאוש. בלילה תרגם לו.

"אני רק השומר של הפונדק הזה." אמר הטרול, מפיל את האלה על רצפת העץ של הגזוזטרה "אני רק יודע שדודה של דונורה משלם על כל הוצאותיה כולל השהות בפונדק."

אודום השליך את מבטו לעבר ההמון הגועש מבפנים. הוא יכל לראות עיניים מציצות, עיניים של שומרים אחרים שנדו בראשם לעבר הטרול. אודום יכל לדמיין את הטרול זוכה לנזיפה מקרוב משפחתו שסידר לו את העבודה בפונדק. לא שיפטרו את הטרול תכף ומייד – הוא עדיין שרד קרב מול רפאי אש.

"אויה, אויה, מי אני רואה כאן?" נשמע קול יהיר מבעד לאדמת הרחוב המעונה והמוצלפת. יורוט עזבה אותם והלכה לעבר הדובר. הגבר, והפעם הוא היה בן אדם באמת, לבש מעיל אדום מעל לבגדיו הלבנים ועל צווארו שרשרת רונות – "ריג האמרי" – זוהרת בגאוותו. ויורוט סטרה לו על לחיו וירקה על פניו היהירות. ככל הנראה, השניים היו נאהבים בעבר. והוא בגד בה.

"צבעיו של בראהה," נהם בלילה מאחורי אודום "זה השרץ שהדביק את יורוט."

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ואורח אחד