ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

[סיפורים] רסיסי חותם: מי רוקד את ריקוד המעגל [PG13]

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של המשתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5100

[סיפורים] רסיסי חותם: מי רוקד את ריקוד המעגל [PG13]

הודעה#1 » 12 אוקטובר 2017, 20:22

כבר די הרבה זמן שאני כותב ומפתח את העיר\עולם מערכה שלי, חותם. ניסיתי ליצור עיר מוזרה, מורכבת ומופרעת, שבה העולם עובד אחרת אבל עדיין בצורה אמינה. מאוד נהניתי להמציא רעיונות ואנשים ומקומות לאתגרים של שו"ש, ועכשיו אני רוצה לפתח את חותם גם עם סיפורים קצרים. בהגשות לשו"ש אני כותב בעיקר על דברים בולטים ויוצאי דופן ואני מקווה שבסיפורים אני אוכל להציג גם את הצד היומיומי יותר של חותם.
כל מה שכתבתי על חותם עד עכשיו נמצא בספוילר (ואני אמשיך לעדכן את הרשימה בעתיד), אבל אני אשתדל לכתוב ככה שהסיפורים יהיו מובנים גם אם לא קראת את כל ההגשות.
ספוילר
[שו"ש 4] אכזריות של עורב
[שו"ש 5] השחור המלוכלך
[שו"ש 7] נראא וממלכת דוברי הכלבים
[שו"ש 8] אקדמיית בוץ
[שו"ש 10] עולא, החרש הנעלם של חותם
[שו"ש 11] רחוב קצוב
[שו"ש 12] הסולמות
[שו"ש 13] המלוכה והאצולה של חותם
[שו"ש 14] אבודים בשוליים
[שו"ש 15] גני הלשכה
[שו"ש 17] פונדק הסף
[שו"ש 18] העלמות של בת-אפר
[שו"ש 20] פני הלילה
[שו"ש 22] חתולים, אדוני החומר
[שו"ש 24] גן עדן בע"מ
[שו"ש 25] תיבת הברזל
[שו"ש 26] אודאיה ובאו
[שו"ש 27] רואד אלטליין
[שו"ש 28] גאוות המדבר
[שו"ש 29] מעשיות
[שו"ש 30] ממלכת עיני גיצים
[שו"ש 30] הדמדמנים
[שו"ש 31] גברת נאבן
[שו"ש 33] מנורת עקלתון
[שו"ש 34] משפחת טאמאני
[שו"ש 35] סאו ליי (וחישול פסוקים)
[שו"ש 36] ילדי הערפל
[שו"ש 37] קבר הקיסר
[שו"ש 37] פינה קטנה בחזית המים
[שו"ש 38] תיאטרון אלשחק
[שו"ש 39] הגבירה קרה

רשימת החלקים:


הנה שיר להצגת חותם, ואם הוא לא מובן, לא נורא. הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
------

שם ערבות ושם ביצות
וכאן חומות מסתור
חימר ואבן, מתנשאות
על ילדיהן לשמור
אך מי ישמור, כשהפתעות
צצות כך מכל חור?

בתוך העיר ארץ גבוהה
עם נסיכים גאים
סביב הקיסר תפקידיהם
היו הם ממלאים
אך הוא אבד, הכס נשדד
ושוב הם לא יוצאים

ובלעדיו, בלי פקודותיו
עיר הצבעים פורחת
יוצרים, רוכלים ובדרנים
עובדים כבקדחת
לחלוב מצלצלין מכל
אורח ואורחת

אך בשולי העיר חיים
שבויי דלות ונגע
עושים את מיטבם לחמוק
ממחלות ופגע
ובחזית המים הם
חיים מיום לרגע

ובין כל אלה, פה ושם
קסמים משתוללים
ומחיות שמור נפשך,
סוסים וחתולים
וציפורים מעל
ואגדות בערפילים

אכן, רבות הסכנות
אך כך גם הפלאות
אימה וחן, אמת וסוד
ומי ישבע מראות?
הסיפורים בכל פינה
ורוב הרפתקאות!

חותם, חותם, מראך נאוה
קולך צורם, תוכך דווה
קרבך בולס, זולל, סובא
וברחמך מה מתהווה
ילדך עדיין מקווה
שעוד יבוא יום שבר ו
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!

הח׳אן הטטרי
הודעות: 1864

[סיפורים] רסיסי חותם: פתיחה

הודעה#2 » 12 אוקטובר 2017, 21:37

יאי! אולי תוכל לשלב את זה עם אתגרי הכתיבה?
בנוגע לשיר: שיר טוב בלי ספק, עם שפה שירית (לירית? אני לא יודע מה ההגדרה). הפריעו לי רק מבנה הבתים (3 חרוזים, הייתי מעדיף 4, 5 או מ''ס זוגי אחר) והביטוי הבא: ''לחלוב מצלצלין'', ש... אין לי מושג מהו, וניחשתי את הכוונה רק לפי ההקשר. אני גם די בטוח שהוא לא קיים... יש דבר זה מצלצלין?
היכן שדרך טטרי, שוב לא יצמח העשב מחדש!...

״כשאני צודק, אינני צריך הסכמה של איש כדי לאשש זאת״.
הח״ט

הלדין
הודעות: 2962

[סיפורים] רסיסי חותם: פתיחה

הודעה#3 » 12 אוקטובר 2017, 21:49

יופי. חזרת סוף סוף לתחום כתיבת הסיפורים והפעם סיפורים על 'חותם'.

סמל אישי של המשתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 458
יצירת קשר:

[סיפורים] רסיסי חותם: פתיחה

הודעה#4 » 13 אוקטובר 2017, 03:12

טוב לראות אותך כותב שוב :)
שירה זה לא התחום שלי, אז אין לי משהו חכם להגיד מעבר ל-אהבתי.
התיאורים קלחו ולא שעממו אותי (כמו שקורה לי עם מרבית השירים), וזה בהחלט סקרן אותי בנוגע לעיר הזאת.
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום

סמל אישי של המשתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5100

[סיפורים] רסיסי חותם: פתיחה

הודעה#5 » 13 אוקטובר 2017, 09:53

תודה על התגובות :D
ואני לא בטוח אם באמת "חזרתי לכתוב" או שזה רק מאמץ דועך, אבל מסתבר שממש כיף לי לכתוב על חותם אז אני מקווה שזה יספיק.

הח'אן: בחירה לא סטנדרטית למבנה, אני יודע, אבל אני חושב שאם אתה נותן לעצמך לזרום עם החרוז המשולש זה יוצר משיכה קדימה, שזה מה שחיפשתי. ד"א, המבנה מבוסס על "אחר צהריים של זהב" שפותח את אליס בארץ הפלאות (במיוחד בתרגום רינת ליטוין), ואני פשוט אוהב את השיר הזה ורציתי לעשות משהו דומה.
לגבי מצלצלין, אני מודה שהביטוי קפץ לי לראש ולא חשבתי עליו יותר מדי, אבל מחיפוש קצר בגוגל נראה שהשימוש בו כמילה נרדפת למטבעות די מבוסס.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!

tkhag1
הודעות: 806

[סיפורים] רסיסי חותם: פתיחה

הודעה#6 » 13 אוקטובר 2017, 15:05

השיר נהדר! אבל מה הפואנטה בשורה האחרונה?
כדאי להכות ראשון אבל תמיד עדיף להכות אחרון.

סמל אישי של המשתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5100

[סיפורים] רסיסי חותם: פתיחה

הודעה#7 » 13 אוקטובר 2017, 15:29

תודה!
הפואנטה היא להשאיר סוף פתוח. השיר הזה הוא לא תיאור מסכם, הוא צעד ראשון. אחד הדברים העיקריים בחותם הוא שהמון קורה מתחת לפני השטח, ורציתי להעביר את תחושת חוסר הידיעה הזו.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!

סמל אישי של המשתמש
Adran
הודעות: 1018

[סיפורים] רסיסי חותם: פתיחה

הודעה#8 » 13 אוקטובר 2017, 18:30

בהחלט אפשר לדמיין טרובדור שר את זה.
Did you know? The sparrow flies south for winter
Skulduggery Pleasant-

dvav
הודעות: 126

[סיפורים] רסיסי חותם: פתיחה

הודעה#9 » 16 אוקטובר 2017, 16:51

אמרת משהו על תאומים, זוהי הזדמנות פז.
דרושה חתימה

סמל אישי של המשתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5100

[סיפורים] רסיסי חותם: מי רוקד את ריקוד המעגל [PG13]

הודעה#10 » 17 אוקטובר 2017, 10:28

כמובטח, הסיפור הראשון. אני מקווה שהכל מובן, או לפחות מובן מספיק. הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.

יום אחד
ספוילר
אישה אחת תמיד ישבה בפינת הרחוב, ואני לא יודעת למה. כלומר, היא ישבה שם כשהייתי עוברת בבקרים, אבל היא הייתה נעלמת עד אחר הצהריים. היו לה שיער חלק ושמלה כחולה, והייתי תוהה מה אישה עשירה כמוה עושה בשכונה כמו שלי. או ברובע כמו חזית המים. היא הייתה יושבת עם ראש מורכן ושיער על העיניים, ותמיד באותה תנוחה, ותמיד באותו מקום, כל יום שעברתי שם עד שהפסקתי לשים לב אליה. כבר ראיתי דברים מפתיעים יותר, אחרי הכל.
היא ישבה שם גם בבוקר של אותו יום.
באותו בוקר קמתי מהר מדי וחבטתי את הראש בקורות של הגג, והחלקתי כשירדתי בסולם למטה, ואבא שלי צעק עליי כי המים ששכחתי להכניס קפאו. ויכול להיות שזה קשור למה שקרה אחר כך, אבל באותה מידה, יכול להיות שלא. ובדרך לחנות עכברוש עבר פתאום ברחוב מולי ולתוך הקיר שלידי. אמא הזהירה אותי בעיקר מחתולים וציפורים וסוסים אבל עכברושים הם עדיין חיות, אז עברתי צד ברחוב. ליתר ביטחון. כך שיצא שהלכתי בצד הנגדי לאישה בכחול באותו יום, ואולי גם לזה היה קשר למה שקרה, ואולי לא. פספסתי את ההזדמנות לשאול ואפילו לא ידעתי.

כשהגעתי לחנות סבא’לה כבר עבד על כמה זוגות מכנסיים במקביל. הוא אפילו לא הרים את מבטו כשנכנסתי לחנות הצרה ורטן: “תסדרי את הארגז שקיבלנו אתמול. תעלימי משהו ואני אעשה שבשבת מהידיים שלך.”
הוא תמיד אמר את זה. הפסקתי לדאוג אחרי הפעם השלישית שגנבתי מהחנות בלי שהוא ישים לב.
נדחקתי על פניו אל החדר האחורי, מצאתי את הארגז והתחלתי להוציא ממנו את המציאות אחת-אחת. עסקי החייטות בחדר הראשי היו רק העמדת פנים – החדר האחורי היה המקום בו סבא’לה באמת הרוויח. הנחתי על המדפים העמוסים פיסת מתכת שחוקה שאולי הייתה פעם תכשיט, זוג נעליים צרות, סיכת שיער או אולי תפס לגלימה, צמיד ארד וכמה חוליות של שרשרת. היו שם גם מטפחת עדינה, חוט ערפל, עוד עלה זהב מלחש וסכין ברזל מלוטשת שבאמת הייתה נחמדה מדי.
היום המשיך. אחרי שסיימתי לסדר הוא שלח אותי למסור כמה בגדים, ואז לקנות חוטים, וארוחת צהריים. אז שני לקוחות העסיקו אותו במשך הרבה מאוד זמן בחדר האחורי ואני השגחתי על החנות. כשהוא יצא הוא היה כל כך מרוצה שהוא נתן לי ללכת מוקדם מהרגיל, ואפילו לא איים שהוא ישים את השיניים שלי במרק.

השלג נגרס תחת הרגליים שלי בדרכי חזרה. אני עדיין זוכרת את השלג נגרס. זה היה צליל יבש, וחד, וסופי. השמיים היו צלולים וכחולים כמו השמלה שלה ורק חשרת עננים כהה ארבה באופק. ואני לא ידעתי. העתיד חיכה לי כמו צבוע מזנק ואני לא ידעתי.
האישה עדיין חיכתה בפינה שלה כשהגעתי אליה.
זה מעולם לא קרה ואני עצרתי להסתכל. היא עמדה, לא ישבה, ושיחקה במשהו ביד שלה. היא הביטה לכיוון השני, לכיוון של הבית שלי, והיא זזה קדימה ואחורה בתנודות קטנות. היא רעדה, ולא מקור – אני ראיתי אותה לובשת את השמלה גם בימים הקרים ביותר והיא לא רעדה אז, אבל היא כן רעדה עכשיו. ואפילו בלי לדעת המחזה עורר בי חוסר נוחות... אבל רק לכמה רגעים. אז חזרתי ללכת. אבל כשעמדתי לעבור על פניה, והרגליים שלי גרסו את השלג בצליל יבש וחד וסופי, היא קפצה והסתובבה אליי והעיניים שלה היו שחורות. כל העין, הקשתית ולובן העין וכמובן שהאישון, הם היו שחורים כולם והיא נראתה כאילו יש לה שני חורים בראש אבל הם ננעצו בי, הם חפרו לתוכי כמו יתדות ברזל ורציתי לרוץ ולהקיא ולצרוח.
אז היא הפילה את מה שהחזיקה וברחה לכיוון ממנו הגעתי.
הסתכלתי על מה שהפילה בלי לחשוב, התכופפתי להציץ בלי להבין שמשהו אחר קורה כאן וכמעט שנפלתי אחורה כשהבנתי מה אני רואה, בגלל שזו הייתה עדשה אמתית. זה היה עיגול בגודל עין, עטוף בטבעת זהב עבה ובמרכזו הזכוכית הצלולה והמושלמת ביותר שראיתי אי פעם. הרמתי אותה ביד רועדת וחשבתי שאם אני אוכל למצוא קונה טוב אני לא אצטרך לעבוד יותר בחיים. חשבתי שסוף-סוף התמזל מזלי, אבל כשקירבתי את הזכוכית לעין התחלתי להבין שזו לא עדשה רגילה. חלק מהדברים נראו קצת… אדמדמים, כאילו צבע דליל נשפך עליהם, וחלק מהדברים היו נגועים באדום חזק יותר. הידיים שלי היו אדמדמות, וככה גם האדם השתקן למראה שנעלם מאחורי עיקול ברחוב. השלג לא היה אדום חוץ מכמה כתמים פה ושם אבל צבע כהה התערבל במעמקי העננים, מגיח ונעלם, מגיח ונעלם. צמרמורת טיפסה במעלה גבי ורציתי להיפטר מהעדשה, רציתי להחזיר אותה ואת תחושת האובדן שליוותה אותה למקום ממנו הגיעה. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי נוטשת אותה על השלג – אולי היא באמת הייתה נשארת שם עד שמישהו אחר היה מוצא אותה – אבל באותו רגע אפילו לא חשבתי על האפשרות הזו. רציתי להיפטר ממנה, והדרך היחידה הייתה לתת אותה חזרה לאישה בשמלה הכחולה. העקבות שלה עדיין היו טריים על השלג, והתחלתי לרוץ כמו שלא רצתי מעולם.
עברתי את הבתים המוכרים ואז את חזית החנות שבתוכה סבא’לה סידר כמה כלים אחרונים והלאה אל מקומות שכמעט ולא הכרתי. מספר האנשים הלך וגדל אבל בדיוק כשעמדתי לאבד את העקבות הבחנתי בכחול שלה בקצה הרחוב. הייתי מהירה יותר וקטנה יותר, והשתחלתי יותר בקלות בין אנשים. כמעט והשגתי אותה כשהיא רצה ישר לתוך רחוב צור-שמש ואני עצרתי. מעולם לא עברתי את רחוב צור-שמש. הוא היה הרחוב הגדול והרחב ביותר בחותם ואני תמיד נשארתי מצפונה לו. לפעמים הייתי הולכת לשוק השעווה ואפילו מרחיקה עד החנויות היפות שבעיר הצבעים, אבל מעולם, מעולם לא עברתי את רחוב צור-שמש.
הרגשתי מאוד קטנה אז. הבנתי כמה העולם שלי היה קטן, ולרגע שקלתי להסתובב ולחזור, אבל אז העפתי מבט בעדשה. אפילו לא הייתי צריכה לקרב אותו אל העין שלי בשביל לראות שדרכה אבני הריצוף היו אדומות, כאילו נשפך עליהן דם שלעולם לא יוכל להישטף. זה הספיק, למרות שהרגליים שלי רעדו והלב דפק, בשביל שאני ארוץ לתוך הרחוב בין הכרכרות והאנשים אל המקום בו ראיתי את האישה עם העיניים השחורות.
זה היה עולם שונה מעבר לרחוב. הקירות היו מלוכלכים יותר, הבתים גבוהים יותר בגלל קומות שהוסיפו להם. האנשים היו רבים יותר ואדישים יותר ואני הרכנתי את ראשי ורצתי ביניהם, נערה מבוהלת, מחפשת את העקבות הנכונים. המשכתי לרוץ קדימה ואחרי שהתרחקתי מאוד, מדי, מהרחוב מצאתי שביל עקבות שנראה נכון. וכשהרמתי את ראשי חשבתי שראיתי כתם כחול, אבל הוא נעלם במהירות בפיתולי הרחוב.
אז רצתי. רצתי כי לא ידעתי מה עוד לעשות. רצתי במעקב אחרי העקבות ולא שמתי לב שהאור מתמעט, לא שמתי לב שהקולות נחלשים, לא שמתי לב שמסתכלים עליי. שמתי לב רק כשחשבתי שהמעקב נעשה מאוד קל, ואז עצרתי כשהבנתי שזה בגלל שאין שום עקבות אחרים. אז הרמתי את ראשי וראיתי שאני עומדת בסמטה צרה, בניינים גבוהים מתנשאים אל על וחוסמים את אור השמש. לא ידעתי איפה אני או כמה רחוק הגעתי, ועדיין החזקתי את העדשה באגרוף קמוץ אבל עכשיו הסמטאות הפחידו אותי יותר. לא, החלטתי. זה לא נכון. אולי היא תהיה שם שוב בבוקר, או שאני אמצא פתרון אחר. אבל לא כאן, לא עכשיו.
אני רוצה הביתה.
ולקחתי צעד מהוסס אחורה לתוך חזה גדול ומוצק. החנקתי צווחה והסתובבתי, הרמתי את מבטי ואז המשכתי להרים אותו עד שהגעתי לעיניים שהביטו בי בשעשוע. לא ידעתי עד אז שאנשים יכולים להיות גדולים כל כך. אבל הדבר שהעביר בי חלחלה היה דווקא רתמת העור על זרועו בה היו תקועות נוצות, נוצות אמתיות, מציפורים. זה היה סימן רע.
“יש לך סיבה טובה לפלוש לממלכה שלנו, ‘דונת?” שאל הקול העמוק.
ממלכות. שמעתי על ממלכות הגנבים של חזית המים, ולא הרבה מזה היה טוב. הרעד ברגליים שלי החמיר, פתחתי את הפה אבל לא ידעתי מה לומר. כשהוא ראה את זה הוא זרק את ראשו אחורה והתחיל לצחוק. קולות נוספים הצטרפו אליו, וכשהסתכלתי למעלה ראיתי יותר מעשרה גברים ונשים תלויים מהקירות על יתדות.
“אז מעלה-מעלה את עפה, ‘טונת!” הוא קרא וזרק אותי אל החבר הקרוב ביותר.
הרגעים הבאים היו מטושטשים למדי, אבל ברגעים הבודדים אחרי שנתפסתי ולפני שנזרקתי ראיתי את האחרים מדלגים במעלה הקיר בתנועות מפותלות וחינניות. אני רק תפסתי את העדשה בכל הכוח וניסיתי לא לצרוח. פתאום הקירות נגמרו והריקנות הגדולה של השמיים הקיפה אותנו, והאחד הגדול תפס אותי והתחיל לרוץ על הגגות בזינוקים פרועים. אבל אפילו לא הספקתי להתרגל לשינוי לפני שהוא זרק אותי, ואני עברתי בפתח בקיר ונחתתי על הכתף שלי בצורה די כואבת. השתעלתי וניסיתי לא לבכות, והרמתי את ראשי לראות לאן נפלתי עכשיו.
זה היה חדר גדול, עם תקרה די גבוהה וחורים בפינות שלה. לא היו שם חלונות, רק לפידים על הקירות האירו את המקום, וביניהם היו תלויים… דברים. כמו מדים מוכתמים בדיו, וגולגולת שכנראה הייתה של פרה, וחרב חלודה מאוד. לקח לי רגע להבין מה הם היו. קישוטים. אלה היו הניסיונות של גנבים לקשט את חדר הכס שלהם ולפאר את המלך שלהם, כי במרכז החדר…
“פולשת?” שאל הגבר המזדקן שישב סרוח על הכס הגדול באחורי החדר. הכס היה מכוסה ביריעות בד רבות, וניצב על במה קטנה מלבני אבן מסודרות בקפידה. שני עמודים קטנים החזיקו לפידים משני צידיו, ולרגליו היו מוטלים יותר מטבעות ברונזה משראיתי בחיי. הוא לבש בגדי עור מהוהים ומעיל פרווה מאובק, שבטח היו שווים הון, ועל כתפיו רבצה לטאה גדולה שהביטה בי בעיניים כחולות. על צווארו, כמו ענק שנועד למלכים, נחה שרשרת עמוסה נוצות ובמרכזה נוצה בשחור מושלם.
“‘אן, פולשת,” אמר הקול העמוק מאחוריי. יד הרימה אותי ודחפה אותי קדימה לעמוד מול המלך, ומאחורי שמעתי עוד ועוד אנשים נוחתים בפתח וממלאים את החדר. “מה נעשה בך, פולשת?” המלך שאל וחיוך ריצד על שפתיו. “בבקשה תנו לי ללכת,” אמרתי בקול קטן. “למה?” שאל המלך. “למה?” שאל הקול העמוק מאחוריי. “אני מצטערת, אני לא אחזור לכאן!” קראתי, ומאחוריי שמעתי צחקוקים ולחשושים. המלך הרים את גבותיו ומצמץ באטיות. “אז לא רק שאת רוצה שניתן לך ללכת,” המלך אמר בעצלתיים. “את גם ‘וצה לא לחזור לכאן?” שאל הקול העמוק. “עכשיו את מבקשת ממני שני דברים,” המלך המשיך. “זה לא ‘כם לדרוש יותר ולא להציע תמורה,” המשיך העמוק. “אז תחשבי מחדש, ילדונת,” “מה נעשה איתך, ‘טונת?”
“יש לי את זה,” אמרתי, הרמתי את העדשה והחדר השתתק.
הלטאה ירתה את לשונה החוצה מספר פעמים. המלך, זקוף, נעץ בעדשה את מבטו. “העין של נט,” הוא מלמל. אז עיניו נעו רק מעט הצידה, אבל אני הבחנתי והספקתי לקפוץ הצידה לפני שהמגודל הספיק לתפוס את ידי. נסוגתי עד הקיר והרמתי אבן בהיכון להכות בעדשה. אם זו הייתה הזדמנות, התכוונתי לנצל אותה.
“אל תתקרבו או שאני אשבור אותה,” אמרתי בקול שכמעט ולא רעד.
המלך נשף ונשען אחורה. “העדשה די טובה, אני מודה,” הוא אמר ברוגע. “תני לי את זה וניתן לך ללכת.”
הייתי די בטוחה מה יקרה אם אני אסכים. “תנו לי ללכת ואני אשאיר את זה כשאני אהיה בטוחה שלא תתפסו אותי.”
המלך הזדעף. “אל תנסי להיות חכמה, ילדונת. אני נותן לך את מילתי שתוכלי ללכת, וזה כל מה שתקבלי בעד העדשה.”
אני רק נענעתי בראשי.
המלך גנח ונופף בידו. “חבל. קחו אותה.”
“אל תתקרבו!” צרחתי והרמתי את האבן. הגנבים עצרו במקומם והביטו במלך.
“העדשה היא חפץ חרשים, אי אפשר לשבור אותה,” הוא אמר, אבל שמעתי שמץ של ספק בקולו.
העפתי מבט בעדשה. “באמת? כי אני חושבת ששרטתם אותה כשהבאתם אותי הנה.”
“את משקרת,” המלך אמר.
“לא.”
“תראי לנו את השריטה.”
הוא רצה את העדשה, הוא באמת רצה אותה. הידקתי בה את אחיזתי וניסיתי לצחוק בלעג, אבל מה שיצא דמה יותר לשיהוק-שיעול.
“ובכן, זו תסבוכת,” המלך אמר לבסוף. “אנחנו לא יכולים לתת לך לצאת מכאן עם העדשה הזאת.”
“אני לא אתן לכם אותה עד שתתנו לי לצאת.”
“את אפילו לא יודעת מה היא, נכון, ילדונת?”
“אני יודעת שהיא יקרה מספיק.”
הוא נאנח, סימן למגודל להתקרב אליו ולחש משהו באוזנו. המגודל הנהן ויצא מהחדר. אז הוא נופף בידו וסילק גם את האחרים, ואחרי כמה התלחשויות ומבטים ספקניים נשארנו רק אני והמלך.
“את יכולה לשבת,” הוא אמר בלי להביט בי.
“אני אשבור אותה אם תנסה משהו, באמת,” אמרתי, אבל הוא רק גיחך. אז התיישבתי, כי אם לא הייתי מתיישבת הרגליים שלי פשוט היו קורסות. ניסיתי לחשוב מה הוא מתכנן, כי ידעתי שהוא מתכנן משהו שייקח ממני את העדשה. תהיתי אם עדיף לי לתת אותה ולסמוך עליו במקום להרגיז אותו ולהסתכן בתגובה קשה יותר.
“את בכלל יודעת מה את מחזיקה ביד, ילדונת?” הוא שאל פתאום.
“העין של נט,” עניתי.
“כן, יפה מאוד. ומה העין של נט עושה, ילדונת?”
הוא ניסה להתיידד איתי? לא הייתי בטוחה, אבל לא נראה שיזיק לי לדבר. “אני לא יודעת.”
"הביטי דרכה."
שוב דברים נצבעו באדום. לחרב על הקיר היה גוון דהוי, דומה לזה של הגולגולת. חלק גדול מהמטבעות נעשו אדומים. בגדיו של המלך היו אדומים, והלטאה שלו הייתה אדומה במיוחד. הורדתי את העדשה.
"היא מראה את שפיכות הדמים של כל דבר ודבר," המלך אמר.
ידעתי שהוא יכול לראות את ההפתעה שלי, אבל לא יכולתי להתאפק.
"כשלהב שופך דם, הוא מוכתם. כשמישהו נהרג עבור שקיק המטבעות שלו, הם מוכתמים. כשאדם מת על אבן רחוב היא מוכתמת. הכתמים האלה נשארים, גם אם הדם נשטף, והעין של נט מראה אותם. כשדם נשפך הוא משאיר סימן בעולם, כמו חותמת מהדהדת שאי אפשר למחוק. יש שאומרים שהסימן הזה מהדהד גם מפצעים שעדיין לא נגרמו, ושהעין יכולה למצוא את האדמה שתהיה לשדה קרב ואת הברזל שיהיה לסכין. היא שימשה בעבר בשביל למצוא רוצחים ולגלות קברים עלומים. היא נוצרה... "
הוא עצר לרגע ושמעתי גירוד קל,
"לפני מאות שנים על ידי החרש נט, חרש מפורסם. הוא יצר את החרב השחורה, ושריון הבלהות ועוד חפצים רבים. הוא היה החרש הפרטי של הקיסר, ואומרים שהוא ידע יותר סודות מכל נפש אחרת. אין ספק שהוא טבע את חותמו בעולם. החפצים שהוא יצר שינו את מהלכם של קרבות, והיו רבי עוצמה מאוד. החרב השחורה הייתה יכולה לבקע את האדמה ו, לשרוף אנשים ברגע, והשריון..."
פתאום הבנתי. הוא ניסה למשוך את הזמן. הוא ניסה להסיח את דעתי. בלי להזיז אצבע, הפסקתי להקשיב לו והקשבתי לקיר מאחוריי. אחרי כמה שניות שמעתי את זה. הגירוד עדיין היה שם, וחזק יותר. הם רצו לתפוס אותי מאחורה.
הייתי יכולה לעבור מקום, אבל זה רק היה מעכב את הבלתי נמנע. הם היו יכולים לחכות שאני אתמוטט מעייפות. הם בטח ניסו לחפור מאחוריי רק כי לא הייתה להם סבלנות, ואם אני ארגיז אותם יותר מדי הם כנראה פשוט יקפצו עליי. התחלתי לרעוד למרות שניסיתי לא לזוז. הייתי חייבת לצאת משם. הרמתי את העדשה להביט במלך עוד פעם.
"...והקיסר ציווה עליו לחשל כלי שיוכל למצוא את קוטל בתו בין עשרת המשרתים, ונט הסתגר בסדנה שלו במשך עשרה ימים ולילות…"
"הלב שלך אדום," לחשתי.
הוא עצר. "...מה אמרת?"
"הלב שלך אדום," אמרתי קצת יותר חזק, דוחפת את עצמי אט-אט לעמידה.
הוא הקדיר את פניו. "אני… הרגתי אנשים רבים בחיי, ופצעתי רבים אחרים…"
נענעתי בראשי וחזרתי להביט בו דרך העדשה. "הוא אדום יותר מהידיים שלך, למרות שגם הן די אדומות. ולאחרים היו ידיים אדומות כמו שלך אבל לאף אחד לא היה לב כל כך אדום."
הוא נענע בראשו, אבל לא אמר שום דבר. ראיתי פתאום שהלטאה שלו נעלמה בלי ששמתי לב אבל לא יכולתי לחשוב על זה באותו רגע.
"הוא נעשה אדום יותר."
פניו התעוותו בהבעה מוזרה, השליטה העצמית שלו מתפוררת.
"אדום יותר…" עיוויתי את פניי בפחד. "כאילו הוא כבר התחיל לדמם…"
המלך קם בבהילות והקיף את הכס שלו. הוא כרע והתחיל להתעסק במשהו בנקישות ורשרושים, רק קצה גבו בולט מעבר לכס, ואני עפתי על פני החדר ותקעתי את הסכין שגנבתי מסבא'לה עמוק בתוך הצוואר שלו. הוא צרח בכאב ותפס אותה בידו האחת, ואז הרים את השנייה לתפוס אותי. נרתעתי אחורה, החלקתי על כמה מטבעות ונפלתי על הישבן. הוא כשל בעקבותיי ואני נסוגתי, אחורה ואחורה עד שהגב שלי פגע בקיר, ואז קמתי וברחתי להסתתר מאחוריי הכס. הוא עדיין התקרב אבל לאט יותר, ארשת כאב מילאה את פניו, והוא פתח את פיו לנשיפה חלולה אחרונה וקרס מול הכס.
התנשפתי. נאחזת נואשות במשען של הכס, זה כל מה שיכולתי לעשות אז התנשפתי. אבל ידעתי מה הולך לקרות עכשיו, ידעתי שאני עדיין צריכה… במאמץ דחפתי את עצמי מעלה, פניתי אל הפתח והצלחתי להיראות די רגועה. רגע אחר כך נכנס הגנב הראשון.
הראשונים להיכנס קפאו באלם. מאחוריהם התחילו קריאות, מה קרה, שיפנו את הדרך, והם זזו ונתנו לבאים להיכנס ולראות את המחזה. לאט לאט הם נאספו למולי. אני רק הבטתי בהם, באימתם, מקווה שאני אחשוב על מה לעשות לפניהם. ולמרבה ההפתעה, הצלחתי. התכופפתי אל המלך והורדתי ממנו את שרשרת הנוצות. הגנבים מיד נדרכו בחשש אבל אף אחד, גם לא המגודל, לא העז לפעול. הוצאתי את הנוצה השחורה והרמתי אותה למולי. היא באמת הייתה מושלמת באפלתה, שחורה כמו החושך שבסוף כל הדברים, וכשהחזקתי אותה ככה ידעתי שזו נוצה של עורב. רציתי לזרוק אותה ולברוח. אבל הזמן לברוח כבר מזמן עבר.
הורדתי את הנוצה והסתכלתי עליהם, והם הסתכלו עליי. גיליתי שאני לא יודעת מה להגיד. לבקש ללכת? לפקוד עליהם שיתנו לי ללכת? איך אני ארד בלי העזרה שלהם? מה אם אחד מהם יחליט לתקוף אותי? האם אני אצליח להשתמש בנוצה, ומה יקרה אם כן? ואז טפרים קטנים ננעצו בי מאחורה ומשקל התחיל לטפס במעלה גווי. לא העזתי להתנער, לא העזתי להגיב, רק להביט למטה והצידה. הלטאה של המלך החזירה לי מבט. וכשהסתכלתי בעיניים האלה, באבני החן הכחולות האלה, ידעתי שלא אכפת לה על הכתף של מי היא עומדת. רק לגנבים היה אכפת. אחד-אחד, בכבוד וביראה, הם ירדו על ברכיהם.
"הוד מעלתך," אמר אחד מהם.
"הוד מעלתך."
"הוד מעלתך," המילים נאמרו שוב ושוב ומילאו את החדר, בקולה של הגנבת הצעירה ביותר ובקולו העמוק של המגודל, הם כרעו בראש מורכן ונשבעו לי אמונים. זה נמשך זמן רב, אני לא יודעת כמה, עד שאספתי מספיק אומץ להרים יד ולעצור אותם. אז נפנפתי להם בידי ללכת, והם קדו קידה אחרונה ויצאו.
הלטאה החליקה מכתפי ונעלמה לה לאיזו פינה. הפתח היה חשוך - הלילה כבר ירד - אבל הלפידים עדיין בערו בעוז. הקפתי את הכס כדי שלא יוכלו לראות אותי וצנחתי על הקרקע. היו שם מזרן דק, וכמה בגדים ישנים, ותיבה פתוחה. הסתכלתי פנימה, לא יודעת למה לצפות.
פרח יבש. חרוזי אבן. נוצה עם פלומה עדינה. קמע מעץ, כף רגל חנוטה, ארבע מחטי עצם ובובת סמרטוטים.
הדמעות שהחזקתי יצאו סוף-סוף, מטפטפות בשקט על תוכן התיבה. בכיתי כי הייתי רק ילדה, עייפה ורעבה בחדר לא מוכר, והם רצו שאני אהיה המלכה שלהם, ומעבר לכס עוד הייתה גופה. בכיתי כי פחדתי ממחר, וכי היה לי קר, וכי לא הצלחתי להיזכר בחיבוקים של ההורים שלי. אז התכרבלתי על המזרן וחיבקתי את עצמי עד שנרדמתי.

אינדקס | הסיפור הבא
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!

dvav
הודעות: 126

[סיפורים] רסיסי חותם: יום אחד

הודעה#11 » 17 אוקטובר 2017, 16:25

עוררת בי רצון להחזיק גם בעין הנ"ל וגם במנורת העקלתון. ניתן וודאי לצבור כך דם לדבר יחיד.
דרושה חתימה

Aviad Sar-shalom
הודעות: 101

[סיפורים] רסיסי חותם: יום אחד

הודעה#12 » 17 אוקטובר 2017, 17:52

סיפור מעניין, מאוד זורם וקריא. נותן תחושה של חיות. העולם מסקרן ועושה חשק לדעת עוד. גם הדמויות כתובות יפה לדעתי, ובמיוחד אהבתי את השפה היחודית לכל דמות בדיאלוג.

הסוף היה קצת תמוה בעיני ולא הרגשתי שהיתה לו מספיק הכנה. הבנתי שבחברה של הגנבים מי שהורג את המלך (ומי שמחזיק בלטאה?) הופך למלך, אבל הבנתי את זה רק אחרי שזה קרה. אני חושב שדרושה לזה קצת הכנה מוקדמת כדי להפוך את הסוף ליותר אמין.

היו כמה מקומות (בעיקר בהתחלה) שהשתמשת בטכניקות אגרסיביות מדי לטעמי. כמו לדוגמה "זה היה צליל יבש, וחד, וסופי" או "רציתי לרוץ ולהקיא ולצרוח" .החזרה המשולשת הזו היא טכניקה שיוצרת דרמה במידה מסויימת של הצלחה, אבל היא גם יכולה להישמע קצת מאולצת. לדעתי כדאי להגביל מאוד את השימוש בה ולנצל אותה רק במקומות שבהם הדרמה כבר קיימת ומוכחת. אם משתמשים בטכניקה כזו במקומות שבהם אין עדיין דרמה - כמו צליל הדריכה על השלג - זה יוצר אצלי תחושה של זיוף, כאילו כפו עלי הרגשה דרמטית שלא רציתי להרגיש.

סמל אישי של המשתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 458
יצירת קשר:

[סיפורים] רסיסי חותם: יום אחד

הודעה#13 » 17 אוקטובר 2017, 22:56

קודם כל, הצעה/בקשה: עץ חדש עבור כל סיפור? זה עושה את זה הרבה יותר קל לעקוב מתי שיש סיפור חדש, ואחרי מה כבר קראתי ומה לא, והרבה יותר נוח למצוא.

בנוגע לסיפור: הוא היה מעניין, אבל הוא הרגיש לי יותר מדי כמו גיבוב של אירועים ואנשיפ וחפצים שלא לגמרי התחברו. סבא'לה היה דמות שולית, וזה לגיטימי, אבל הבנייה של המתח סביב הבחורה בשמלה הכחולה הרגישה מיותרת כי לא הייתה לה מטרה מעבר להניע את הדמות למקום אחר ולהגיש לה חפץ אחר.
גם העין של נט, מעבר להיותה חפץ קסום מעניין, לא באמת הייתה חשובה לסיפור מעבר ל'חפץ יקר ערך' - הכוחות שלה היו חסרי משמעות לסיפור.
הגנב הראשי ושאר הגנבים, כולם היו תפאורה לעלייתה של הדמות הראשית, שבעיניי הייתה פתאומית וגם קצת לא מתאימה לדמות שהוצגה עד אותה נקודה (לשלוף סכין ולדקור גנב מיומן בגב?).

עם זאת, הכתיבה כרגיל הייתה מאוד זורמת ומותחת, והקונספטים (גילדת הגנבים המעופפת, העין של נט, חנות ה'שאריות') היו מעניינים ומעוררי מחשבה.
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום

tkhag1
הודעות: 806

[סיפורים] רסיסי חותם: יום אחד

הודעה#14 » 18 אוקטובר 2017, 13:00

הסיפור טוב אבל Gilthans The Quiet קצת צודק, העולם באמת הרגיש קצת כמו תפאורה ופגע באמינות הסיפור.
נ.ב. מה הכוח של הלטאות?
כדאי להכות ראשון אבל תמיד עדיף להכות אחרון.

dvav
הודעות: 126

[סיפורים] רסיסי חותם: יום אחד

הודעה#15 » 18 אוקטובר 2017, 14:05

אה, כן, אני אמור להביא שטף של שאלות.
איך קוראים לממלכה הזו?
מה זה חוט ערפל?
האם הרעיון שהצגתי בהודעה הקודמת ישים? והאם הוא שימושי?
מה מסמלת נוצת העורב? ומהם המניעים של הלטאה?
דרושה חתימה

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ואורח אחד