היום כשיש אינטרנט, אגדות אורבניות נפוצות מהר מאוד - אבל גם מופרכות מאוד בקלות. בעבר, הן היו מופצות מפה לאוזן - ככה שלא בכל מקום היו את אותן אגדות באותן גרסאות, אבל לא ממש היה אפשר לאמת או להפריך אותן.
חלק מהאגדות האורבניות האלה היו סיפורים מקומיים מאוד - מישהו סיפר אותם בשכונה/בית ספר והם לא החזיקו מעמד הרבה זמן או זכו לתפוצה רחבה מעבר לחוג החברתי בו נוצרו במקור.
אז, באיזה אגדות נתקלתם אישית? הנה הרשימה שלי.
1) בלולו:
בבית הספר היסודי שלי, "בלולו" תואר כמין רוח רפאים או שד בצבע לבן עם גוף דמוי-סדין וראש ענקי, מנופח ומעוות עם אף ואוזניים בולטים. הבלולו היה אמור להסתובב בבתים נטושים, כולל בבית הספר כשאין בו אף אחד, והיו ילדים שנשבעו שהם ראו אותו קופץ מהקומה העליונה של בית הספר לחצר הפנימית. אין לי מושג מה המקור של הסיפור הזה ולא שמעתי אותו באף מקום אחר - אם כי יש הטוענים שיש אגדות אורבניות שמבוססות על פולקלור עממי מיהדות צפון-אפריקה על "אבו-ללה" שד הירח, שמרביץ לאנשים שמתקלחים אחרי חצות.
2) הקאובוי היתום:
אגדה אורבנית טיפשית ומעליבה שהופצה על ידי ילד אחד בבית הספר שלי על ילד אחר שהיה ממוצא ארגנטינאי. לפי האגדה הזו, ההורים של אותו ארגנטינאי היו קאובואים בארגנטינה, ויום אחד תפסו אותם אינדיאנים, קשרו אותם לעץ ושרפו אותם, וההורים של אותו ילד הם בעצם הוריו המאמצים. מכיוון שאותו ארגנטינאי היה ילד מאוד גבוה וחזק, אף אחד לא רצה לשאול אותו שאלות בנושא. מבחינה היסטורית וגיאוגרפית, האגדה הזו ממש מטומטמת, אבל היינו די משוכנעים בה.
3) נעלי צבא צבעוניות:
אגדה שפעם חשבתי שאני המצאתי ושמחתי לשמוע אותה מכל מיני אנשים אחרים, אבל מכיוון שהיא לא דורשת חשיבה מאוד מקורית כנראה שכמה אנשים המציאו אותה בעצמם במקביל לאורך השנים. לפי האגדה הזו, בנוסף לנעלי צבא שחורות ואדומות מתכננים בצה"ל לנפק נעלים בצבעים נוספים כדי לעורר מוטיבציה ביחידות פחות פופולריות. בגרסה שאני מכיר דובר על נעלים ירוקות לשריון וסגולות לגבעתי, אבל יתכן שהיו גם צבעים נוספים. באופן אירוני, דווקא הייתה התממשות מסויימת לאגדה הזו - תקופה מסויימת יחידת רימון המחודשת (שנסגרה גם די מהר) הסתובבה עם נעלי מדבר אמריקאיות צהובות בתור ניסוי.
4) צייד הכשרונות:
בתקופת הלימודים שלי באוניברסיטה, היו מגיעים לחלק מההרצאות קשישים שבאו לשמוע אותן בשביל הכיף. אחד מהם נראה קצת בודד, אז הפצתי שמועה שהוא צייד כשרונות של המוסד שבא לגייס אנשים. הקשיש זכה לפופולאריות רבה, המון בנות יפות רצו לשבת לידו ונראה שהיה לו מאוד נחמד. יש לסיפור הזה המשך, כששמעתי אחר כך שכנראה שהוא באמת היה צייד כשרונות של אחת מסוכנויות הביון המקומיות, או בכלל מרגל זר. המציאות היא שאף ארגון לא ישלח "צייד כשרונות" במשרה מלאה - יש מספיק סטודנטים שעובדים בהן או מרצים שהם לשעברים או סתם מכירים אנשים שמכירים אנשים.
5) חייזרים בשכונה:
בשנות התשעים חייזרים ועב"מים היו מאוד באופנה. כל עיתון נוער שכיבד את עצמו פרסם כל מיני כתבות מפוקפקות על חלליות, מפגשים מהסוג השלישי, מעגלי תבואה וכיו"ב, "חוקרי עב"מים" התראיינו בחדשות (כולל מקרה בו חוקרת כזו זיהתה באמצעות טעימה מגוש ירוק ובלתי מזוהה שזה חייזר, אבל בדיקת מעבדה גילתה שזו צואה של פרה ממש חולה) וכולנו הסתכלנו לשמיים וחיפשנו אורות מוזרים.
פעם אני וחברים בילינו שעה שלמה בניסיון לאותת בפנסים למה שנראה כמו אורות מרצדים בשמיים - נראה לי שזה היו סתם אורות של מטוסים, אבל הדמיון שלנו השלים את החסר. די קינאנו בילד אחד (בנו של אחד משיכורי השכונה הדרומית) שטען שראה עיגול ירוק נפתח בשמיים ויוצאים ממנו כל מיני חלקיקים ירקרקים וזוהרים. היו גם דיווחים על חייזרים זוהרים וגבוהים שהסתובבו בשטחים פתוחים בעיר וגבר קפקזי אחד הפך לסלבריטאי מקומי לאחר שהתראיין לעיתונים הארציים וסיפר כיצד הסתובב לו ליד האיצטדיון העירוני כשלפתע הותקף על ידי חייזרים שחישמלו אותו ופיזרו לו אבקה צהובה על הפנים.
כשלא מצאנו חייזרים אמיתיים, החלטנו לייצר עב"מים בעצמנו. קנינו בלוני הליום בקניון וסטיקלייטים בריקושט, והפרחנו אותם לילה חשוך אחד בתקווה שהדבר יעורר עניין בתקשורת ויפר את הסדר הציבורי, אבל לא נראה לי שמישהו באמת שם לב.
6) התמונה המבעיתה בספר הספרות. הייתה או לא הייתה?
סיפור קצת קריפי. בזמנו, בשיעורי ספרות ביסודי למדנו ממקראות שכללו סיפורים קצרים שונים. המקראות האלו כללו סיפורים עבריים, מתורגמים, וגם סיפורים ושירים שהיו קשורים לחגים ומועדים. אני זוכר שבתור ילד בכיתה ד' או ה', דיפדפתי במקראה החדשה והצבעונית שיצאה לאותו שנתון (עד אז המקראות היו בצבעי שחור לבן, וזו הייתה עם דפי כרומו, איורי צבע וצילומים אומנותיים) והזדעזעתי לגלות שליד שיר על בובה של ילדה בשואה צירפו כאילוסטרציה תצלום צבעוני של בובה שוכבת על רצפת מרצפות מהסוג שהיה אז בכל בית, כשמסיבה המרצפות מרוחות בצבע אדום שנראה כמו כתמי דם שמישהו ניסה לנגב ללא הצלחה בסמרטוט. אחרי שאזרתי אומץ להסתכל שוב בספר, הסתכלתי בעותק אחר, או בעותק שלי (העותק המפחיד היה של מישהו אחר, או בחנות, לא זוכר כבר) וראיתי ששם יש תמונה של בובה על רצפת מרצפות, אבל בלי דם מרוח - רק עם כתם אדום בפינה שיכול להיות שוליים של שמלה של הצלמת. לא הצלחתי למצוא שוב את הספר עם התמונה שנראית כמו דם מרוח, ועד היום אני לא יודע אם דמיינתי את זה או שבאמת היו כמה עותקים שנפסלו ובכל זאת זלגו לשוק עם התמונה המזעזעת. בכל מקרה, גם בלי הבובה והדם היו שם תמונות מפחידות במקבץ הטקסטים שהוקדש ליום השואה - כולל ציור צבעוני של כלב דוברמן שטני וחושף שיניים שעשה לי סיוטים שנים אחר כך.
חלק מהאגדות האורבניות האלה היו סיפורים מקומיים מאוד - מישהו סיפר אותם בשכונה/בית ספר והם לא החזיקו מעמד הרבה זמן או זכו לתפוצה רחבה מעבר לחוג החברתי בו נוצרו במקור.
אז, באיזה אגדות נתקלתם אישית? הנה הרשימה שלי.
1) בלולו:
בבית הספר היסודי שלי, "בלולו" תואר כמין רוח רפאים או שד בצבע לבן עם גוף דמוי-סדין וראש ענקי, מנופח ומעוות עם אף ואוזניים בולטים. הבלולו היה אמור להסתובב בבתים נטושים, כולל בבית הספר כשאין בו אף אחד, והיו ילדים שנשבעו שהם ראו אותו קופץ מהקומה העליונה של בית הספר לחצר הפנימית. אין לי מושג מה המקור של הסיפור הזה ולא שמעתי אותו באף מקום אחר - אם כי יש הטוענים שיש אגדות אורבניות שמבוססות על פולקלור עממי מיהדות צפון-אפריקה על "אבו-ללה" שד הירח, שמרביץ לאנשים שמתקלחים אחרי חצות.
2) הקאובוי היתום:
אגדה אורבנית טיפשית ומעליבה שהופצה על ידי ילד אחד בבית הספר שלי על ילד אחר שהיה ממוצא ארגנטינאי. לפי האגדה הזו, ההורים של אותו ארגנטינאי היו קאובואים בארגנטינה, ויום אחד תפסו אותם אינדיאנים, קשרו אותם לעץ ושרפו אותם, וההורים של אותו ילד הם בעצם הוריו המאמצים. מכיוון שאותו ארגנטינאי היה ילד מאוד גבוה וחזק, אף אחד לא רצה לשאול אותו שאלות בנושא. מבחינה היסטורית וגיאוגרפית, האגדה הזו ממש מטומטמת, אבל היינו די משוכנעים בה.
3) נעלי צבא צבעוניות:
אגדה שפעם חשבתי שאני המצאתי ושמחתי לשמוע אותה מכל מיני אנשים אחרים, אבל מכיוון שהיא לא דורשת חשיבה מאוד מקורית כנראה שכמה אנשים המציאו אותה בעצמם במקביל לאורך השנים. לפי האגדה הזו, בנוסף לנעלי צבא שחורות ואדומות מתכננים בצה"ל לנפק נעלים בצבעים נוספים כדי לעורר מוטיבציה ביחידות פחות פופולריות. בגרסה שאני מכיר דובר על נעלים ירוקות לשריון וסגולות לגבעתי, אבל יתכן שהיו גם צבעים נוספים. באופן אירוני, דווקא הייתה התממשות מסויימת לאגדה הזו - תקופה מסויימת יחידת רימון המחודשת (שנסגרה גם די מהר) הסתובבה עם נעלי מדבר אמריקאיות צהובות בתור ניסוי.
4) צייד הכשרונות:
בתקופת הלימודים שלי באוניברסיטה, היו מגיעים לחלק מההרצאות קשישים שבאו לשמוע אותן בשביל הכיף. אחד מהם נראה קצת בודד, אז הפצתי שמועה שהוא צייד כשרונות של המוסד שבא לגייס אנשים. הקשיש זכה לפופולאריות רבה, המון בנות יפות רצו לשבת לידו ונראה שהיה לו מאוד נחמד. יש לסיפור הזה המשך, כששמעתי אחר כך שכנראה שהוא באמת היה צייד כשרונות של אחת מסוכנויות הביון המקומיות, או בכלל מרגל זר. המציאות היא שאף ארגון לא ישלח "צייד כשרונות" במשרה מלאה - יש מספיק סטודנטים שעובדים בהן או מרצים שהם לשעברים או סתם מכירים אנשים שמכירים אנשים.
5) חייזרים בשכונה:
בשנות התשעים חייזרים ועב"מים היו מאוד באופנה. כל עיתון נוער שכיבד את עצמו פרסם כל מיני כתבות מפוקפקות על חלליות, מפגשים מהסוג השלישי, מעגלי תבואה וכיו"ב, "חוקרי עב"מים" התראיינו בחדשות (כולל מקרה בו חוקרת כזו זיהתה באמצעות טעימה מגוש ירוק ובלתי מזוהה שזה חייזר, אבל בדיקת מעבדה גילתה שזו צואה של פרה ממש חולה) וכולנו הסתכלנו לשמיים וחיפשנו אורות מוזרים.
פעם אני וחברים בילינו שעה שלמה בניסיון לאותת בפנסים למה שנראה כמו אורות מרצדים בשמיים - נראה לי שזה היו סתם אורות של מטוסים, אבל הדמיון שלנו השלים את החסר. די קינאנו בילד אחד (בנו של אחד משיכורי השכונה הדרומית) שטען שראה עיגול ירוק נפתח בשמיים ויוצאים ממנו כל מיני חלקיקים ירקרקים וזוהרים. היו גם דיווחים על חייזרים זוהרים וגבוהים שהסתובבו בשטחים פתוחים בעיר וגבר קפקזי אחד הפך לסלבריטאי מקומי לאחר שהתראיין לעיתונים הארציים וסיפר כיצד הסתובב לו ליד האיצטדיון העירוני כשלפתע הותקף על ידי חייזרים שחישמלו אותו ופיזרו לו אבקה צהובה על הפנים.
כשלא מצאנו חייזרים אמיתיים, החלטנו לייצר עב"מים בעצמנו. קנינו בלוני הליום בקניון וסטיקלייטים בריקושט, והפרחנו אותם לילה חשוך אחד בתקווה שהדבר יעורר עניין בתקשורת ויפר את הסדר הציבורי, אבל לא נראה לי שמישהו באמת שם לב.
6) התמונה המבעיתה בספר הספרות. הייתה או לא הייתה?
סיפור קצת קריפי. בזמנו, בשיעורי ספרות ביסודי למדנו ממקראות שכללו סיפורים קצרים שונים. המקראות האלו כללו סיפורים עבריים, מתורגמים, וגם סיפורים ושירים שהיו קשורים לחגים ומועדים. אני זוכר שבתור ילד בכיתה ד' או ה', דיפדפתי במקראה החדשה והצבעונית שיצאה לאותו שנתון (עד אז המקראות היו בצבעי שחור לבן, וזו הייתה עם דפי כרומו, איורי צבע וצילומים אומנותיים) והזדעזעתי לגלות שליד שיר על בובה של ילדה בשואה צירפו כאילוסטרציה תצלום צבעוני של בובה שוכבת על רצפת מרצפות מהסוג שהיה אז בכל בית, כשמסיבה המרצפות מרוחות בצבע אדום שנראה כמו כתמי דם שמישהו ניסה לנגב ללא הצלחה בסמרטוט. אחרי שאזרתי אומץ להסתכל שוב בספר, הסתכלתי בעותק אחר, או בעותק שלי (העותק המפחיד היה של מישהו אחר, או בחנות, לא זוכר כבר) וראיתי ששם יש תמונה של בובה על רצפת מרצפות, אבל בלי דם מרוח - רק עם כתם אדום בפינה שיכול להיות שוליים של שמלה של הצלמת. לא הצלחתי למצוא שוב את הספר עם התמונה שנראית כמו דם מרוח, ועד היום אני לא יודע אם דמיינתי את זה או שבאמת היו כמה עותקים שנפסלו ובכל זאת זלגו לשוק עם התמונה המזעזעת. בכל מקרה, גם בלי הבובה והדם היו שם תמונות מפחידות במקבץ הטקסטים שהוקדש ליום השואה - כולל ציור צבעוני של כלב דוברמן שטני וחושף שיניים שעשה לי סיוטים שנים אחר כך.
