• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

מזל טוב לח'אן הטטרי

תודה רבה!

אני לא מסתכל על עצמי כילד, למרות שלפעמים אני מתנהג ככזה - למרות שלפעמים אני מתנהג כמו סתם אידיוט*. באופן כללי אני לא רואה את עצמי כילד, ואני מניח שאמא שלי כבר רואה בי מתבגר פרוע (סיפור אחד כולל טיולי טבע ושיטפון, אחר מערב מפתחות שנשכחו ודרך כניסה לא בטוחה הביתה). אל תשאלו.

*פעמיים זה קרה בהשפעת אלכוהול (טעמתי יין, אני ממש לא שותה, וזה לא טעים ממילא), בשאר הפעמים אין לי תירוץ לשלוף, למרות שאני חושד שזה לא האלכוהול אשם...

רגעי שיא?... אני בפורום שנה וקצת, והאמת שהיו כמה - בעיקר ההתרגשות כל פעם לפני שפתחתי/הצטרפתי למשחק.
 
אתה מנסה להפיל אותי (או לגרום לי להשתעמם במתמטיקה)...
שלושה השנה, 5 סה״כ (שנה ושלושה חודשים). אכן שיא. אני מקבל על זה נקן פורום?
 
הסיפור הראשון:

זה היה באפריל אני חושב, באותו השבוע עם אסון הנערים. אצלנו בערד ירד מבול כל השבוע (איפה כשצריכים אותך, התחממות גלובלית?!), וביום שישי היה יבש. בצהרים (סביבות 2, 3, 3 וחצי?) עדיין היה יבש, ואני בטיפשותי חשבתי שהגשמים נפסקו. יצאתי למדבר מול הבית כרגיל, עם הכלבה שלי ליידי, הייתי סקרן לדעת איך נראה המדבר אחרי הגשמים. בחורף טיילתי שם המון והוא היה בסך הכל קצת רטוב (והרבה ירוק) מהרגיל. החורף השנה היה יבש למדי, אבל לפני כן לא טיילתי במדבר בחורף.

אז הלכתי לטייל עם מגפיים, טלפון, לבוש ארוך וכאפיה (אני אוהב את הסמרטוט הזה). מסתבר שהמדבר לא היה סתם בוצי, היו בו כמה שלוליות חורף - בעומק של חצי מטר-מטר, ובגודל כיתת לימוד. היה מגניב ומפתיע לראות אותן, אז נתתי לליידי לשתות ולהשתכשך והמשכנו. אחר כך התחיל טפטוף אז הלכתי למערה קטנה שאני מכיר באיזור ושהבדואים משתמשים בה בעונת המרעה כמכלאה, ומהר מאוד הטפטוף נפסק והמשכתי לטייל. טיפסתי על הגבעה ואז ירדתי אל הנחל (ערוץ ספר-מדברי קטן ועלוב שהדבר האחרון שתחשוב זה שהוא יכיל מים), וטיילתי בו רחוק - הכי רחוק שטיילתי עד אז. עברתי בשדות של הבדואים וקטפתי קצת חיטה לנשנש, כשבינתיים התחיל טפטוף ונשמעו רעמים בלי הפסקה. הנחתי שהם רעמי גשם, אבל בדיעבד - אני מבין שאלה היו רעמי שיטפון. טיפסתי למערה גדולה שראיתי שם, גבוה על צלע גבעה שמתנשאת מעל הנחל, והנחתי שהטפטוף ייגמר במהרה ואוכל להמשיך לטייל (אבל הפעם בחזרה הביתה - טיילתי כבר שעה או יותר).

המערה שימשה כנראה כמכלאת צאן בעונת המרעה, כי היו בה שרידי אפר, שק ניילון וקצת צואת כבשים, וכנראה שגם חיו בה דורבנים כי היו שם קוצים בכל מקום. מכל מקום, היא הייתה לוקסוס למחפש המחסה במדבר - מערה גדולה וגבוהה, עם ערימת אפר רך ושק ניילון (מהם אפשר להתקין פינת ישיבה נוחה), שמשוליה העליונים זרם זרזיף מי גשמים שהספיקו לשטיפת ידיים, והגשם סיפק מים (לא היה חם ולא הייתי צמא, אז זה הספיק). הייתה לי עצם כבש שמצאתי איתה יכולתי לשחק עם ליידי, והייתה לי חיטה לנשנש. אה, והייתה לי קליטה מעולה. שיחקתי עם ליידי, התכתבתי קצת בקבוצת ''שער הצלמוות'' ועם ההורים (אבא אמר שיבוא להביא לי מעיל, כי הגשם לא נפסק), ואמרתי תודה לאלוהים שנתן לי את זה באמצע המדבר.

אחרי חצי שעה בערך הצצתי מהמערה, לראות מה הולך בחוץ. הערוץ המדברי העלוב הפך לנהר רחב וגועש של מים בוציים וקפואים, שזרם ברעם שלא יבייש סופת ברקים. אז ממש שמחתי על המערה שלי. העניינים התחילו להסתבך כשאבא שלי אמר שהוא בא להביא לי מעיל (שלחתי לו בווטסאפ מיקום), וכעבור זמן מה הוא שאל איפה אני - מסתבר שהוא הגיע למערה הלא נכונה, המערה הקטנה שאני והוא מצאנו פעם ושאני התחבאתי בה מהטפטוף הראשון. הוא אמר לי שהוא הולך אל השיטפון, ואמר לי לעלות על שיא-הגובה.

אז יצאתי עם ליידי מהמערה. השביל שהוביל אליה היה צר וטרשי, ולצידו היה מערות קטנות של בעלי חיים (דורסי לילה, תנים, דורבנים, כאלה). שפת המערות בלטה מעט, כך שהיא שימשה כמרזב - קצת מעל הראש שלי. עברתי שתיים או שלוש מקלחות קרות להחריד של מי גשמים מהמרזב, וכמובן שהגשם המשיך לרדת בלי הפסקה. עברתי את השביל ויצאתי אל שדות החיטה של הבדואים, שבמצבם המוצף היו דומים יותר לשדות אורז סיניים. מים קפואים זרמו בתלמים במהירותר רבה, והיה קצת קשה להיאחזבאדמה - אבל הודות לנעליים המעולות שלי, הצלחתי. עברתי בשדות המוצפים, דואג ללכת על ערוגות החיטה (הן היו גבוהות ועמידות, בניגוד לתלמים שהפכו לשיטפונות זעירים), ולבסוף הגעתי לאחת הגבעות. באותו הזמן קלטתי שליידי לא איתי.סרקתי כמו משוגע את האיזור סביבי, ולא מצאתי אותה. כן שמעתי מבעד לרעמים קול של בכי כלבי - מין נביחות גבוהות ויללניות. הייתי בטוח היא ניסתה לעבור, נסחפה וטבעה. אבל לא רציתי להאמין בזה. בכיתי קצת (אבל לא איבדתי את העשתונות), מלמלתי לעצמי ''תחיי ליידי, בבקשה תחיי'', והתפללתי שהיא חיה.

כשעליתי על ראש הגבעה ראיתי את אבא שלי בגדה השנייה של השיטפון. ניסיתי לצעוק לו שליידי מתה, אבל נראה לי שהוא לא שמע בגלל הרעמים של השיטפון. בגלל הרעש העז תיקשרנו בנפנופי ידיים וצעקות. הלכנו כמה פעמים לאורך גדות השיטפון, ניסינו למצוא מקום רדוד מספיק לעבור בו. לא מצאנו. לפתע ראיתי ליד הגדה את ליידי שלי - רטובה כולה (דא), נובחת ובוכה אל אבא שלי. הרגשתי הקלה עצומה, רצתי אליה וחיבקתי אותה. אחר כך אני ואבא ניסינו למצוא מקומות לעבור בהם. היה נחל קטן יותר (בימים רגילים סתם ערוץ שאתה עובר בכמה צעדים, אבל אז הוא היה מיני שיטפון צר אך קפוא וגועש) שנשפך לשיטפון. ניסיתי למצוא מקום לחצות אותו, ואם הייתי פזיז אולי הייתי מנסה לחצות אותו בעצמי וכנראה הייתי נסחף - אבל וויתרתי. המשכתי להתפלל שכולנו נצליח לצאת מהעסק הביש הזה.

וכאן מגיע החלק שאני מאמין שהוא התערבות אלוהית. הגשם נחלש לטפטוף, וכעבור כמה זמן מפלס השיטפון ירד. אבא חצה את השיטפון בחלק צר יותר לגדה השנייה, לגבעה שמעבר למיני-שיטפון. הוא החזיק לי את היד כשעברתי, ואז הוא גם העביר את ליידי. בסופו של דבר, כולנו יצאנו מהעניין בשלום.
אחר כך לבשתי מעיל ואכלתי חטיף צבאי אמריקאי, וכשהגענו הביתה אמא שלי שהייתה מודאגת להחריד (זה היה השבוע של האסון) כעסה עליי (ובעיקר על אבא, שנתן לי לצאת לטייל), שלחה אותי למקלחת חמה, את הבגדים לכביסה ואת הנעליים לייבוש, ואז שתיתי כוס תה עם קצת ברנדי.

כן, אני יודע שהמעשה הזה היה מאוד לא אחראי, מסוכן ופזיז, ושבגללי ליידי ואבא היו יכולים לטבוע. כבר ביקשתי מהם סליחה. אני מבקש בכל לשון שלא תטיפו לי על זה מוסר - את הלקח שלי למדתי.
נ.ב.: גם צילמתי תמונות מש יפות של השיטפון מהמערה.

הסיפור השני:

זה היה בשבוע האחרון ללימודים השנה, ב-17 וב-18 ליוני. לקחתי לבית הספר תיק קטן כי לא למדנו כמעט כלום באותו יום (סוף לימודים וכו'), ואחרי שעתיים בערך השתחררתי והלכתי הביתה. כשבאתי הביתה גיליתי ששכחתי להעביר את המפתח מהתיק הגדול לקטן - ובעצם נתקעתי בלי מפתח. בהתחלה בדקתי אלף פעמים - ולא מצאתי אותו. אחר כך ניסיתי לפרוץ את הדלת עם כלי מנגלים ומסרגה (אידיוט שכמותי - יש לנו דלת פלדלת). לא הצלחתי כמובן, ויותר גרוע - כשניסיתי לפרוץ, לא שמתי לב שראש המסרגה נשבר ונשאר תקוע במנעול. חשבתי שכלום לא קרה, אז השכנה הנחמדה שלנו נתנה לי כוס מים קרים, החבאתי את הדברים שלי בחדר האחורי (מחסן עם דלת כלבים, שמשמש ללאחסון ושנותן לליידי צל בימים חמים), ואז הלכתי לעבודה של אמא שלי כדי שתשאיל לי את המפתחות שלה (ערד היא עיר קטנה, וללכת מהבית עד לבית הספר לוקח 20-40 דקות, תלוי מזג האוויר וכמה כוח יש לך).

היא נתנה לי אותם, והלכתי חזרה הביתה (אין לי כובע, אז כרכתי את הכאפיה על הראש). ניסיתי לפתוח - וגיליתי שמשהו נמצא במנעול. בדקתי את המסרגה, וגיליתי שהיא שבורה. הבנתי מה קרה.
לא יכולתי לחכות לאמא שלי - היה חם, והייתי רעב למדי וקצת צמא. בדקתי איך אני יכול עוד להיכנס הביתה - אנחנו גרים בבית-דו-משפחתי דו-קומתי, עם חצר קטנה. לחדר שלי יש מרפסת, ולא חשבתי שאפשרי לטפס אליה, אז לא נהגתי לנעול את דלת המרפסת שהובילה לחדר שלי. למרבה המזל, אף גנב עדין לא הגיע לשם עד אז.

בדקתי כל מיני אפשרויות- הסולם שלנו היה ישן, מסוכן ורעוע, ופסלתי אותו כמעט מיד. בדקתי עוד כל מיני אפשרויות, ובסוף הצלחתי לנסח תכנית מעולה להיכנס למרפסת מהחצר. מעולה - חוץ מהעובדה שאם הייתי נכשל הייתי שובר כמה עצמות. מצד שני, לא הייתה לי שום דרך אחרת להיכנס, וגם כשאמא שלי הייתה מגיעה הפיתרון היה להזמין פורץ מקצועי. אז אולי חסכתי להורים שלי.

התפללתי לאלוהים שיעזור לי בזה ושלא ייתן לי ליפול, והתחלתי.
טיפסתי על ''חומת'' הבטון והטיח הלבן שמפרידה בין החצר לשיחים שלצד הרחוב, עליתי עליה בעזרת ערימת כיסאות פלסטיק די יציבה שהיתה אצלנו בחצר. השתמשתי באת חפירה כדי לאזן את עצמי - אם הייתי נופל לשיחים אולי הייתי סתם נפצע ונשרט. אני מעדיף לא לבדוק. אחר כך טיפסתי על גג המחסן, שצמוד לגדר, וזחלתי על הרעפים מתפלל לאלוהים שלא אפול. המחסן צמוד לבית, וגג רעפים קטן מקשר בינו למרפסת. זחלתי למרפסת, טיפסתי בקלות על הגדר שלה, ונכנסתי לחדר, מודה לאלוהים שעזר לי בזה. אחר כך הכנתי ארוחת צהריים לעצמי, אכלתי בניחותא וישבתי קצת על המחשב. כשאמא שלי הגיעה הסברתי לה את העניין, חטפתי הרבה געירות (ובצדק), והיא הודיעה לי שהיא מאוד מאוכזבת ממני (הגיוני..). בערב סבא שלי, בעל ידי הזהב, החליף את המנעול וקיבלתי מפתח חדש.

צחוק הגורל, למחרת נפל לי המפתח מהתיק בבית הספר. כשחזרתי וגיליתי את זה הייתי די רגוע - ידעתי כבר מה לעשות (לטפס ולהתפלל תוך כדי). נכנסתי לבית בלא תקלות ולא אמרתי כלום להורים שלי כדי לא להדאיג אותם, ומאז גם הקפדתי לנעול את דלת המרפסת כשאני יוצא, כי גם גנבים יכולים לעלות על השיטה.
שבוע בערך אחר כך, עשינו על האש עם חברים של המשפחה. אמא שלי הזכירה את ה''פארקור'' שעשיתי, ואני החלטתי לספר לה ולאבא על הפעם השנייה. הם ממש, ממש כעסו (ובצדק) שאיבדתי מפתח ולא אמרתי ועליתי דרך הגג, ושקלו להעניש אותי - אבל הרגעתי אותם (בערך) והודעתי שלמדתי את הלקח שלי (באמת!). מאז קיבלתי מפתח חדש (הרזרבה), ולא עליתי דרך הגג.

וזה הכל, סיפורים אמיתיים לחלוטין. אני מבקש שלא תטיפו לי מוסר לגביהם את שלי למדתי.
 
אין לי מושג מה היה פה בסוף הניינטיז. מכל מקום זו לא עיר כזו משונה, בינגוד למה שהתקשורת מראה אין פה באמת מלחמת דת רצחנית.
העניין הוא יתר סביב המדבר (יש בו גם רועים הבדואים, שאני שונא את האינטראקציה איתם כי אני תמיד מפחד שהכלבה שלה תעשה משהו אידיוטי והכלבים התוקפניים והלא מחוסנים שלהם יתקפו אותנו). ובלילה לפעמים שומעים תנים וצבועים. הם גם נכנסים לעיר לפעמים. מקום סימפטי.
 
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
בלילה לפעמים שומעים תנים וצבועים. הם גם נכנסים לעיר לפעמים

ה it's Complicated שלי מתקופת הניינטיז הייתה ערדניקית, ומצאה בגינה שלה את הבריות הבאות (לא בבת אחת):
1) דורבן
2) גמל
3) כבשה
4) צבוע
5) בדואי מסומם
 
חזרה
Top