א.יש בפרק זה ניסיון מעניין ומוצלח למדי, לשלב אימה והומור, אירוניה וזוועה. מגמה זו בולטת במיוחד ברגע בו מסתיימת היתקלותם של גייל וגיום, בראשון מבין אותם אנשים מעוותים ואומללים; כאשר בשיא הזוועה מתפתחים שוב חילופי דברים משעשעים בין השניים.
הדבר מזכיר לי במקצת את הסרטים 'הצעקה' ו- 'סיוט ברחוב אלם'.
(לא בתוכן ובסגנון, כמובן, אלא במגמה של שילוב בלתי שגרתי בין צחוק לחלחלה.)
ומובן שגם בקיום תחרות הרמחים החביבה של הירלאן, בשעת משבר כה גדול ברוזנות, יש משום אירוניה רבה.
ב.מעשיו ואופן התנהגותו של הירלאן מעידים שוב, כאלף עדים על חוסר התאמתו לשלוט ברוזנות. למעשה, למראה זחיחותו חסרת השחר ותחרויות האבירים שהוא מקיים, בעת שהרוזנות מתפוררת סביבו, נראה כי הוא אינו ראוי לנהל אפילו פונדק דרכים קטן. 'תחרות רמחים למען המורל של אנשיו', באמת!
הלא ברור כשמש שהתחרות מיועדת בעיקר על מנת לשמח את ליבו שלו ולחגוג את תבוסת דודתו. למען האמת, הייתי מתקשה להאמין שמישהו עלול לנהוג באורח מטופש כל כך, אלמלא קראתי את הספר 'ראי רחוק'- שם מתוארים אצילים אמיתיים רבים מספור, אשר ניהלו את שטחי שלטונם באיוולת גדולה לא פחות מזו של הירלאן.
ג.סברתי, לתומי, כי פרנאלד דה-ז'אפייה יהיה מעין גרסה ז'ראלית של רוברט ארין הקטן והעלוב מ'שיר של אש ושל קרח'. אולם מסתבר שהוא סוציופת קר-רוח, חזק אופי ומחושב. (וכמובן, עם אובססיה מוזרה לנמלים.
) יהיה מעניין מאוד לראות מה תעשה אתו בהמשך העלילה.
rccool:
ד.דומני שלא מעט קסם היה מעורב במהלך מאבקם של גייל וגיום במעוותים. ראשית, קיימת תחושת מערבולת הלחישות שכמדומה, רק גייל חווה אותה בנוכחות המעוותים; ושנית, ישנה השפעת החרב המשולבת בכוחות הקסם העלומים של גייל שהם אחראיים, בוודאי, לבוהק, לגדילי הקרח שבקעו מפיו ונחיריו של הנפח המעוות. ולדעתי, שילוב קסום זה, הינו הסיבה אף לנסיגתם של שאר היצורים. (ולא האוויר הצח, כפי שסברה גייל.)
ה.הבארון דה-ריאנט האומלל מושפל ומסתבך שוב. (אם כי סבורני שאין לו סיבה להתבייש בהשגיו, בהתחשב בטיב הציוד שברשותו ובכך שכן עלה בידו להביס מספר יריבים ראויים לשמם.) אבל הוא בהחלט לא מצטיין בשכל חריף במיוחד. הרי לאחר הדברים ששמע, כל אחד אחר היה רץ כחץ מקשת להזהיר את הירלאן, ולא עומד ותוהה מה עליו לעשות.
ו.אינני רוצה לכתוב כאן ספוילרים, אולם דומני שהשורות האחרונות של הפרק מבהירות היטב, שהידיעות אודות מותה של אן דה בוואזי היו מוקדמות מדי.
ז.שאלות והערות:
1.''את משתמשת באצילים כאשר הם מביאים לך תועלת, ואז, רק משום שאת יפה כל-כך, מצליחה לטפס מעלה מעל ראשיהם..."- מעניין מאוד...
ונשאלת השאלה: האם גיום שמע על גייל וקורותיה במקום כלשהו? ואולי פשוט התכוון לומר- ''את משתמשת באנשים אציליים...''- כשהוא מתכוון אל עצמו?
2.חוששני שקיימת בפרק בעיית המשכיות מסוימת, הקשורה להתנהגותו ולאופיו של גיום. בפרקים הקודמים הוא שתקן מושבע, ואילו בפרק הנוכחי הוא אינו חדל מלפטפט (ואפילו לקשקש) ללא הרף.
3.אולי כדאי באמת לתאר, במשפט או שניים, את הדרך בה נפגשו גייל וגיום. ולו בדיעבד.
4.''ריאנט שמע את חריקתה של דלתו של פונטייה נפחתת, ואת קולו של הבא זה מקרוב המחווה קידה עמוקה, ומשמיע ברכה ארוכה
ומתפרסת.''
הכוונה ודאי ל- ''מתרפסת''
