א.יפה. לאחר הפעילות עוצרת הנשימה ומורטת העצבים שגדשה את הפרק הקודם, היה נבון למתן מעט את קצב המאורעות, ועשית זאת באופן משביע רצון. (אם כי לקראת סיום הפרק קצב ההתרחשויות שב וגובר- ובעצם, זה לא דבר כל כך רע...
)
ב.תיאור קורותיו, אופיו ומחשבותיו של אב המנזר לאנקון הינו מעין אב-טיפוס מעניין למדי של אנשי הכמורה של מרכז ז'ראל; התיאור אף מהווה הדגמה של הריחוק והזרות השוררים בין בני מרכז ז'ראל לבני הצפון. ביחוד הערכתי את העובדה שהמידע אודות חג השלג ומסדר סנט פיירו- החשובים להבנת הפרק- מובא בתוך הרהוריו של לאנקון. לטעמי, זו הדרך הטובה ביותר למסור לקוראים מידע חיוני אודות העולם המתואר ביצירת פנטסיה- לשזור את המידע בדבריהם ובהרהוריהם של גיבורי היצירה עצמם.
ג.למרות כל מגרעותיו, הלב נכמר על הברון העלוב והמוכה דה-ריאנט. אני מקווה שבעתיד נכונו לו ימים טובים יותר. אם כי בהכירי אותך, ונוכח גורלו האומלל של האב לאנז'ור, אני מפקפק בכך.
ד.משום מה לאחר שרוואנה שיחררה את ואלנסיאל, ציפיתי ששתיהן יחוללו מיד גדולות ונצורות. אולם בחחשבה שניה, שתי נשים אינן יכולות לעשות הרבה כנגד מאות רבות של לוחמים חמושים היטב- גם אם אחת מן הנשים היא לוחמת מעולה. ובסופו של דבר, שיחק להן מזלן שנפלו בשבי, שאילולא כן לא הייתה ואלנסיאל מוצאת את הכד המזוויע בו השתמשה.
ה.''הזוהר, אדון החזירים בדיר... עת יבעטו בראש נזיר...'' אהבתי... :lol:
ו.מספר הצעות תיקון קלות:
1.אולי מוטב לכתוב כי עיניו של ליז'ון, הממזר, הזכירו לואלנסיאל את
הסיפורים ששמעה אודות המדבר הירוק, ולא את המדבר הירוק ממש. שהרי ברור כי רק בני-אנוש מעטים (פרט לרוכבי התולעים) הגיעו אי-פעם לאותו חבל-ארץ, וסביר להניח שואלנסיאל איננה אחת מהם.
2.יתכן שכדאי לתת סיבה משכנעת יותר לעובדה כי רוואנה ניצלה עד כה מ''גורל מר ממוות'' במיטתו של אדגר הגרגרן, מאשר עייפות גרידא. אחרי הכלהוא אינו עייף מכדי להתייחד עם מארי, פילגשו! (ובנוסף על כך, עם מישהי כמו רוואנה במיטה, העייפות הייתה כלא הייתה... זו לפחות דעתי.
) ניתן למשל לטעון שאדגר שטוף באמונות טפלות וחושש מאוד מן העלפים. (או האלוור'לינים בלשונו) ולא מעז לכפות את עצמו על רוואנה מפחד פן תטיל עליו קללה או תכשף אותו- ''כפי שהאלוור'לינים נוהגים לעשות למי שמרגיז אותם, כידוע לכל''.
3.אתה כבר מכיר את השיגעון שלי למספרים, לא?
אם כן, היה מעניין לדעת כמה אנשים תקפו וכבשו את פארם ד'אומברה ואת המנזר. כבר ציינת כי לאדגר יש כ-400איש. אולם לא ידוע לנו כמה מבני בארגו חברו אליו, ומה מספרם של אנשי מורינין שהשתתפו בהתקפה. וכמו כן, האמנם אין לליז'ון הממזר אף לא לוחם אחד העומד באופן ישיר לשירותו, פרט לקוסם שחור הגלימות?
ז.מספר שאלות:
1.מדוע החלטת להפוך את האולנים מגבוהים לנמוכים? האם זה כדי לצייר את הנזירים השבויים (שמרביתם אולנים) כחלשים וחסרי ישע לעומת שוביהם, שרבים מהם הם בני מורינין, הידועים כגבוהי-קומה? או שאולי פשוט נשמטה מזכרונך העובדה כי בעבר תארת את האולנים כגבוהים?
2.כיצד עלה בידי קולא בריז' להגיע לדרגה בכירה בכנופייתו של אדגר, בהתחשב בעובדה שאדגר עצצמו וכן כל שאר אנשי הכנופייה בזים לו ומתעבים אותו?
למרות שהוא לוחם מעולה ורב ניסיון,אני סבור שכישורי הלחימה שלו אינם מצדיקים את עמדתו הגבוהה, הרי קשה מאוד למפקד שאנשיו מזלזלים בו ושונאים אותו לפקד עליהם ביעילות; ומה גם שמצב זה יוצר חוסר תיאום קשה בין אדגר לסגנו, מה שללא ספק מקשה עליהם מאודלפעול כצוות.
3.סצינת הסיום של הפרק מרשימה ומבעיתה ביותר, אולם חוששני שהיא לוקה בחוסר בהירות. האם לצורך הפעלתו של החומר בו השתמשה ואלנסיאל היה עליה לזמן ישות קסומה וזדונית, ישות שיש לה (או לאדונה) מאמינים גם בואלינזאר וגם בז'ראל? ואולי לא היה כאן שום זימון, ואותו יצור זוועות פשוט נמשך למקום בשל האנרגיה הקסומה שהשתחררה מן הכד?
(אני נוטה להאמין בגרסה הראשונה, מפני שהרושם שקיבלתי הוא שואלנסיאל
מכירה את ארנב הערפל האימתני. ומכאן אני מגיע למסקנה כי יש קשר ישיר בין האל המותך לנאקרוב- שהוא כפי הנראה אדונם של ארנבי האזמרגד.
אבל יתכן שהרחקתי לכת במסקנותיי...
)