King Revange
פונדקאי ותיק
אני פותח את העץ הזה אחרי לבטים קשים ביותר. בתחילה, חשבתי שמן הראוי שלא לכתוב שום דבר בפורום הזה אודות ה"פ, משום שמדובר בסדרת ספרים לילדים שלא מתיימרת להיות יותר מכך. ובכל זאת, אני חושב שהגעתי למסקנה שעם הזמן רולינג הכניסה וערבבה תכנים בוגרים יותר ברדידות המחשבתית של הסיפור, שאגב אינני חושב אותה לדבר רע [ספרים חכמים מדי בדרך כלל מתגלים במטופשים במיוחד].
אני אשמח להגדיר כמה הנחות יסוד, בכדי שאוכל להתקדם בדיון:
1. מטרת הסיפור [אם ננסה למצוא אחת כזו] היא להראות שהאהבה מנצחת את המוות ואת הכוח - כלומר, גם אם אתה בינוני, מה שחשוב הוא שאתה בן אדם. ג'יי. קיי. רולינג ניסתה בהצלחה רבה להראות כי למרות שלהארי לא היו שום תכונות מעל לגדר הרגיל, פרט למנת משכל של שימפנז [ברור, ברור, הוא ילד... בולשיט] וכמות אומץ בלתי רגילה, הוא הצליח לנצח בזכות האהבה של אמו כלפיו, היהירות והכוח הרב של וולדמורט, ואמונתו החזקה של דמבלדור כי הקסם נועד לרפא ולגונן, ולא לכבוש ולהרוס.
2. וולדמורט הובס בצורה לגיטימית והגיונית לחלוטין. ההורקרקסים שלו הפכו את נשמתו ללא יציבה, יהירותו מנעה ממנו לחשוב על הסוואתם בצורה יעילה יותר, ובסופו של דבר הארי חדר למחשבותיו באקראיות וניצל את זה כדי לשבור את טום רידל. חוץ מזה הוא לא היה מוכן במיוחד להשתלטות.
3. סדרת הספרים לא מיצתה את עצמה בשום צורה וייתכן שרולינג תכתוב ספרים נוספים. הכשפים שמוצגים בספר הם מעטים, הארי עצמו מזכיר זאת בזכרונותיו, יש הרבה מהלכים ורעיונות שהכותבת לא מסבירה עד הסוף, וכמובן, יכול להיות שהסדרה היא סיפתח לאחת נוספת. הארי לא מיצה את היכולות שלו והספר לא נכתב במטרה למתוח את גבולותיו של עולם הקוסמים. זה לא מחקר מדעי, כמו ב"דבר", אלא סיפור שמדגיש יותר את העלילה, ופחות את המטרות.
אם יש לכם איזושהי טענה כנגד הנחות היסוד שלי, אשמח אם תעלו אותה.
הנושא שאני רוצה לפתוח ולדבר עליו בפניכם [הלדין, גדעון, וכל שאר האנשים שקוראים כאן] יכול להיות מתומצת בכותרת "קסם הוא כוח", אחד מן הפרקים שבספר השביעי והאחרון. לאורך כל הספרים, הוצגו הקוסמים כמין בריות רבות עוצמה מן השאר, שכמו שהם מסוגלים להתדרדר אל הכאוס והרוע, הם יכולים להיות האנשים הכי טובים. המוגלגים הם חבורה של בהמות מסכנות שצריכות רועה, ואפילו שאר היצורים הקסומים אינם מסוגלים להגיע לרמתו של קוסם מעולה, שהוא בעצם "אדם עליון" כזה או אחר. אין מה לעשות, הקוסמים טובים יותר. הם תמיד יוצאים מנצחים, הסכסוכים האמיתיים נמצאים בינם ובין עצמם, ובסופו של דבר הם מוקד העלילה של הסיפור.
בתחילה, חשבתי שמן הראוי שכל זה יהיה נכון ואמיתי, כי הרי הספר מדבר על העולם שלהם, ולא על שלנו. יש היגיון פנימי מאוד מאוד יפה בספרים - הדברים קורים, הם קרו והם ייקרו. אין איזושהי סיבה מיוחדת, וכמו שהמדע שם בצד את אלוהים, רולינג שמה בצד את השאלות לגבי האיזון.
וכשאני מדבר על איזון, אני מדבר, כמובן, על כך שהקוסמים שולטים בעולם, בסופו של דבר, אם בעקיפין, ואם ישירות. הם גורמים לאסונות, והם מונעים אותם; הם רוצים במדיניות של "חייה ותן לחיות" אבל מתערבים פה ושם בחייהם של מחוסרי הקסם - עוד משהו מקומם, המוגלגים הם היהודים של ה"פ; המלחמות שלהם הם הגדולות, וההשלכות של המלחמות שלהם הם המלחמות שלנו [45', למשל, בקרב בין גרינדלוולד לדמבלדור. זה ברור שהמלחמה של אז הייתה קשורה לנאצים].
ככל שהעלילה מתקדמת, נראה בפירוש כי ישנן ארצות אחרות בעולם שחיים בהן קוסמים אחרים. משום מה, לא נשלח שום צבא קוסמים להילחם בוולדמורט. אני מניח שזה משום שמדובר בבעיה מקומית, הרי יש קוסמים אפלים רבים בעולם, והוא הקטן שבהם, דג רקק עם שאיפות. גם זה חוסר איזון, אבל הוא נמצא בתוך עולם הקוסמים, והוא נתמך בהיגיון פנימי מאלף - זה קרה ככה כי ככה. ובדרך שבה הסיפור כתוב, זו לא בעיה אמיתית. פשוט מתעלמים מהשאלה המתבקשת, מדוע שאר העולם לא מתערב [מישהו בוודאי הצליח להבין שמשהו מסריח קורה פה].
בספרים אחרים אין בעיה של איזון - בעולם של אברון [עולם פנטזיה טכנומאגי], יש איזון בין כל הכוחות - חוצנים ומקומיים, רעים וטובים, קסומים וטבעיים. בכל ספר אחר, למעשה, כולל בשר הטבעות, יש איזון. בשר הטבעות הסוף ידוע מראש, ולכן נראה כאילו אין בו איזון בין כוחות הטוב והרע. העולם כולו הוא משחק בידיו של אלוהים, ואי אפשר בכלל לדבר על איזון בתוכו. בקיצור - יש לי בעיה עם האיזון הפגום של הארי פוטר. לא מדובר בחוסר איזון מוצדק [שרה"ט, כאמור, מכיל חוסר איזון מפורט והגיוני], או באיזון רגיל [שוויון כוחות], אלא בחוסר איזון שאין לו הצדקה כלשהי בספרים.
ולסיום - סיפורו של האביר ביש-גדא ב"בידל הפייטן". דוגמה מצוינת להבדלים בין קוסמים למוגלגים. למרות שהמכשפות שעלו להר היו חולות, פצועות ודכאוניות, האביר, עם כל כלי נשקו ותאריו, היה אפס מאופס. ואני לא חושב שזה ספציפית הוא. הוא דוגמה לכל המוגלגים באשר הם. זו בעיה.
אני חושב שסיימתי לדבר ולכתוב עכשיו. זה מה שמפריע לי, וזה, אגב, מוביל לכתיבה של פאנפיקים רבים על הסיפור - אנשים שרואים את הפוטנציאל הגלום בסיפור, ומנסים לממש אותו. דעות, רעיונות, תגובות וסיפורים, אשמח לשמוע כאן.
אני אשמח להגדיר כמה הנחות יסוד, בכדי שאוכל להתקדם בדיון:
1. מטרת הסיפור [אם ננסה למצוא אחת כזו] היא להראות שהאהבה מנצחת את המוות ואת הכוח - כלומר, גם אם אתה בינוני, מה שחשוב הוא שאתה בן אדם. ג'יי. קיי. רולינג ניסתה בהצלחה רבה להראות כי למרות שלהארי לא היו שום תכונות מעל לגדר הרגיל, פרט למנת משכל של שימפנז [ברור, ברור, הוא ילד... בולשיט] וכמות אומץ בלתי רגילה, הוא הצליח לנצח בזכות האהבה של אמו כלפיו, היהירות והכוח הרב של וולדמורט, ואמונתו החזקה של דמבלדור כי הקסם נועד לרפא ולגונן, ולא לכבוש ולהרוס.
2. וולדמורט הובס בצורה לגיטימית והגיונית לחלוטין. ההורקרקסים שלו הפכו את נשמתו ללא יציבה, יהירותו מנעה ממנו לחשוב על הסוואתם בצורה יעילה יותר, ובסופו של דבר הארי חדר למחשבותיו באקראיות וניצל את זה כדי לשבור את טום רידל. חוץ מזה הוא לא היה מוכן במיוחד להשתלטות.
3. סדרת הספרים לא מיצתה את עצמה בשום צורה וייתכן שרולינג תכתוב ספרים נוספים. הכשפים שמוצגים בספר הם מעטים, הארי עצמו מזכיר זאת בזכרונותיו, יש הרבה מהלכים ורעיונות שהכותבת לא מסבירה עד הסוף, וכמובן, יכול להיות שהסדרה היא סיפתח לאחת נוספת. הארי לא מיצה את היכולות שלו והספר לא נכתב במטרה למתוח את גבולותיו של עולם הקוסמים. זה לא מחקר מדעי, כמו ב"דבר", אלא סיפור שמדגיש יותר את העלילה, ופחות את המטרות.
אם יש לכם איזושהי טענה כנגד הנחות היסוד שלי, אשמח אם תעלו אותה.
הנושא שאני רוצה לפתוח ולדבר עליו בפניכם [הלדין, גדעון, וכל שאר האנשים שקוראים כאן] יכול להיות מתומצת בכותרת "קסם הוא כוח", אחד מן הפרקים שבספר השביעי והאחרון. לאורך כל הספרים, הוצגו הקוסמים כמין בריות רבות עוצמה מן השאר, שכמו שהם מסוגלים להתדרדר אל הכאוס והרוע, הם יכולים להיות האנשים הכי טובים. המוגלגים הם חבורה של בהמות מסכנות שצריכות רועה, ואפילו שאר היצורים הקסומים אינם מסוגלים להגיע לרמתו של קוסם מעולה, שהוא בעצם "אדם עליון" כזה או אחר. אין מה לעשות, הקוסמים טובים יותר. הם תמיד יוצאים מנצחים, הסכסוכים האמיתיים נמצאים בינם ובין עצמם, ובסופו של דבר הם מוקד העלילה של הסיפור.
בתחילה, חשבתי שמן הראוי שכל זה יהיה נכון ואמיתי, כי הרי הספר מדבר על העולם שלהם, ולא על שלנו. יש היגיון פנימי מאוד מאוד יפה בספרים - הדברים קורים, הם קרו והם ייקרו. אין איזושהי סיבה מיוחדת, וכמו שהמדע שם בצד את אלוהים, רולינג שמה בצד את השאלות לגבי האיזון.
וכשאני מדבר על איזון, אני מדבר, כמובן, על כך שהקוסמים שולטים בעולם, בסופו של דבר, אם בעקיפין, ואם ישירות. הם גורמים לאסונות, והם מונעים אותם; הם רוצים במדיניות של "חייה ותן לחיות" אבל מתערבים פה ושם בחייהם של מחוסרי הקסם - עוד משהו מקומם, המוגלגים הם היהודים של ה"פ; המלחמות שלהם הם הגדולות, וההשלכות של המלחמות שלהם הם המלחמות שלנו [45', למשל, בקרב בין גרינדלוולד לדמבלדור. זה ברור שהמלחמה של אז הייתה קשורה לנאצים].
ככל שהעלילה מתקדמת, נראה בפירוש כי ישנן ארצות אחרות בעולם שחיים בהן קוסמים אחרים. משום מה, לא נשלח שום צבא קוסמים להילחם בוולדמורט. אני מניח שזה משום שמדובר בבעיה מקומית, הרי יש קוסמים אפלים רבים בעולם, והוא הקטן שבהם, דג רקק עם שאיפות. גם זה חוסר איזון, אבל הוא נמצא בתוך עולם הקוסמים, והוא נתמך בהיגיון פנימי מאלף - זה קרה ככה כי ככה. ובדרך שבה הסיפור כתוב, זו לא בעיה אמיתית. פשוט מתעלמים מהשאלה המתבקשת, מדוע שאר העולם לא מתערב [מישהו בוודאי הצליח להבין שמשהו מסריח קורה פה].
בספרים אחרים אין בעיה של איזון - בעולם של אברון [עולם פנטזיה טכנומאגי], יש איזון בין כל הכוחות - חוצנים ומקומיים, רעים וטובים, קסומים וטבעיים. בכל ספר אחר, למעשה, כולל בשר הטבעות, יש איזון. בשר הטבעות הסוף ידוע מראש, ולכן נראה כאילו אין בו איזון בין כוחות הטוב והרע. העולם כולו הוא משחק בידיו של אלוהים, ואי אפשר בכלל לדבר על איזון בתוכו. בקיצור - יש לי בעיה עם האיזון הפגום של הארי פוטר. לא מדובר בחוסר איזון מוצדק [שרה"ט, כאמור, מכיל חוסר איזון מפורט והגיוני], או באיזון רגיל [שוויון כוחות], אלא בחוסר איזון שאין לו הצדקה כלשהי בספרים.
ולסיום - סיפורו של האביר ביש-גדא ב"בידל הפייטן". דוגמה מצוינת להבדלים בין קוסמים למוגלגים. למרות שהמכשפות שעלו להר היו חולות, פצועות ודכאוניות, האביר, עם כל כלי נשקו ותאריו, היה אפס מאופס. ואני לא חושב שזה ספציפית הוא. הוא דוגמה לכל המוגלגים באשר הם. זו בעיה.
אני חושב שסיימתי לדבר ולכתוב עכשיו. זה מה שמפריע לי, וזה, אגב, מוביל לכתיבה של פאנפיקים רבים על הסיפור - אנשים שרואים את הפוטנציאל הגלום בסיפור, ומנסים לממש אותו. דעות, רעיונות, תגובות וסיפורים, אשמח לשמוע כאן.
