• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

"שחר התקווה"

saruman

פונדקאי ותיק
הקדמה:

שנת 2150 , מנהיגים רוסיים מתכננים מבצע מורכב מאין כמוהו.... האמריקאים התייחסו לאזהרות המודיעין בזלזול , ואמרו שהרוסיים , מלבד לשתות וודקות לא יעוללו שום תעלול , אולם סירת עץ , עוגנת במפרץ בניו יורק , כל איש שעובר לידם , מביט בהם בזלזול.
האנשים רעולי הפנים מתקדמים , במטרה להגיע לוושינגטון....
חודש שלם עבר מאז , המודיעין האמריקאני מקבל בכל כמה שעות אזהרה חדשה , אנשים מתחילים להתייחס....
"שמת לי שתי כפיות סוכר , נכון רוג'ר?" שאלה אלן , פקידה במודיעין האמריקאני.
"כן מותק , רק תדאגי להסתכל על מסך המחשב טוב?" הוא נושק לה בראשה.
"לפי השמועות רוג'ר , משהו בהחלט קורה. אי אפשר להתעלם מכל האזהרות אני חושבת ש...."
"שמועות , הן כלום. אל תטרחי להקשיב לחצי מהן , ובכלל מי כותב אותם , היהודים?" מבטו היה שופע בוז.
"ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכל הכתבים האלה , משהו חייב להיות נכון!"
"כן" אמר רוג'ר , והסתכל עליה בתשוקה. "משהו בהחלט נכון..."
"או רוג'ר!...."
ובנתיים , כאשר יוצאים שניהם ממעגל האור , על צג המחשב מהבהבת כתובית כחולה – צבעה מסנוור בתחילה , אומנם הכתובית נכתבה באותיות ברורות:
אנחנו מותקפים!



האמריקאים לא ציפו לזה.

רשלנות מצד המודיעין , גרמה למערכת להתעקב. רוסייה , שאז התאחדה עם גרמניה , שיגרה טילים מסוג חדש , קטלניים הרבה יותר בעיניהם של החכמים , מטופשים בעיניהם של הבורים.
הטילים , בכל אזור בו פגעו- המיסו את המתכות באזור , העלימו את הפלסטיק לחלוטין , ופוצצו את
האלומיניום והמתכות המתוחכמות באזור הפגיעה.
הגרמנים , לאחר שנים של תכנון , יצרו פצצה , שהיקפה גדול פי 2 מהיקפו של כדור הארץ , ותפקידה להרוס ולהעלים חשמל לחלוטין. בגלל ההיקף הגדול , העוצמה הגיעה למימדים שלא תוכננו , ולא נשארה יכולת לייצר חשמל בדרכים תעשייתיות.
מכוניות נעלמו , בניינים קרסו , חשכה הקדירה את העולם , ואז , נשמעו דיבורים חדשים.
דיבורים על עידן חדש , עידן של לחימה בחרב , בקשת ובכלי נשק "ישנים" .
אומנם הרוסיים ארגנו גם את זה. קבוצה של עשרים איש , חמושים מכך רגל ועד ראש , ביצעו טבח נוראי בחורבות ניו יורק , וושינגטון וטקסס. גרזנים , פטישים , סכינים ורובי קשת , שימשו אמצעי הריגה קטלני , ואז אנשי העולם לא האמינו למראה עיניהם:
דרקון עף בשמיים! האנשים עמדו פעורי פה , מזועזעים לנוכח אגדות העבר הרחוק שהיכו בהם בעוצמה של טורנדו. טיל אטומי נחת באמצע אפריקה , יוצר סדרה של מוטציות נוראיות , בסין , יפן וכל ארצות המזרח הרחוק , המשיכו על לימוד חובה של טכניקת הלחימה הסמוראית , ובכך היו מוכנים להגן מפני צבא , הרוסיים והגרמנים , שקראו לעצמם בשם חדש ,
"משחירי-התקווה" .

אירופה , התפצלה לממלכות קטנות , נשלטות שוב על ידי בארונים , אבירים ולוחמים שונים. אנשים הנושאים חרב התקבלו בכבוד רב בכל מקום אשר הלכו בו ....

זוהי ההקדמה , של קובץ הכתבים של " שחר התקווה – ימים אפלים".

הקדמה זעומה , אומנם , אבל על הפרקים הראשונים שקדתי , והם מוכנים בוורד.
אני אפרסם היום את הפרק הראשון , כי על זה אי אפשר להעביר ביקורת , אבל תגידו לי בעיקרון אם אהבתם ....
 
ממש נחמד, ואני חושב שאני מצטט את איינשטיין כשאני אומר: "אני לא יודע באיזה נשקים ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אבל ברביעית ישתמשו במקלות ואבנים".
לי היה רעיון קצת דומה, טוב, לא כל כך, רגע, בכלל שונה, על כתבים שלאחר מלחמה גרעינית כלל עולמית.
 
demon hunter אמר/ה:
לא הבנתי.רוסיה נדפקת ואז בכלל אמריקה נדפקת ואז כולם חוזרים לימי הביניים?

לא בדיוק. ימי הביניים זה לא אותו דבר. בכל אופן בקשר לתגובה של UriShel , אני ביססתי את זה על פי מה שאינשטיין אמר ....

אגב, הפרק ראשון:


פרק א: אפילת הצפון

עיניים קרות בהו במפת העולם. החודש היה נובמבר , השנה 2151 , בממלכות הצל של הגנרל אארוג הפעילות כבר החלה. היום עוד לא הגיע , השחר בקושי עלה , אומנם כבר נראו החיילים בעמדותיהם , עיניהם הקרות וחסרות הרחמים מופנות אל עבר השממה הקפואה . היום עמד לפרוץ קרב קשה ביותר , כיבוש חומות גרמניה. הגרמנים , שבפזיזותם נענו לעזוב את ביתם , כמעט מיד התחרטו לא על ביתם האהוב שנכבש בידי האבירים – אלא על כעסו אארוג. איש לא ידע אם אארוג חי או מת , חלקם סברו שהוא אל מת , אך איש לא "זכה" בהצצה , אפילו חטופה , לעבר פניו. הקסדה האכזרית שלבש הגנרל לא התירה לאיש להביט לעיניו , או לפניו. אולם רב הצבא סבר שהוא אל מת , בשל כוח הסבל הגבוה שלו.
דורטיר , גנרל העין השחורה נכנס לאוהלו של אארוג , לבוש בשריונו השחור , ובקסדה- אכזרית קצת פחות , מזו של מפקדו.
הוא כרע ברך , שלף את פגיונו , פגיון אכזרי למראה , ונעץ אותו באזור חשוף בין כפפתו ללוח המגן על ידו.
הסבל בפניו היא נוראי , פניו הלבינו , דם ניקז מן הפצע וניגר על רצפת האוהל. אארוג לא הביט בייסוריו , נדמה שרק דקה לאחר מכן הבחין בו , ואז עיניים אפילות נעצו בגנרל העין השחורה מבט חודר.
"הצדעתך התקבלה , דבר מהר דוטמיר אני עסוק מאוד" אמר קול קר , עמוק ואפל , לא אנושי , שסימרר את השערות על עורפו של דוטמיר.
"אנ-אני באתי כדי להגיד לך אדוני שהצבא מוכן לקרב . מצודת החירות תשבר בקלות."
"כמה מונה הצבא?"
"שתים עשר מתוך חמישים היחידות יפעלו היום אלופי"
"אממ... אני אפקד ממרומים , שלח את הקצין להביא את הגוראלז , ועשה זאת מהר..." קולו האפיל.
"כן אלופי"
דוטמיר יצא מן האוהל , שמח על החירות שניתנה לו. הוא הביט על פצעו בכאב , כל מי שמילא תפקיד בכיר , התחייב בהכנסו לאוהל הפיקוד לחתוך עצמו עם פגיון העקירה – פגיון אכזרי למראה , בעל להב חד מאין כמוהו. כך סבר אארוג שיתחשלו קציניו החזקים , ובקרב יהיו אדישים לפציעות דומות.
הוא פנה אל האורוות , הוא יביא את "גודרקל" , הגוראלז האהוב על אארוג. הגוראלז היה שילוב מבהית של קרנף ונשר – אחת מהחיות האכזריות ביותר שקיימות , העמידות ביותר , והקטלניות ביותר.
הוא עצמו הורשה לרכוב על מינהוג , צבוע מעוות , אשר היה נאמן היותר לבעליו החוקי , ובקרב היה כלי נשק קטלני. אולם השמועות על דרקון , דרקון אשר נמצא בעולם , היה הדבר שהפחיד את הגנרל הקריר.
הדרקון , אם סיפורי הרס אמריקה נכונים , הוא חייה שתהיה אדירה יותר מכל הגוראלזים בעולם .
דוטמיר פחד ממפקדו. היה במפקדו משהו קריר , משהו אפל.... סוד אפל כן זהו זה – סוד אפל.
הוא נלחם עם חרב קטלנית ביותר , יצר סוג חדש של חצים. החץ היה בנוי כחץ רגיל , אולם הלהב , היה בעל מנגנון יוצא דופן:
ברגע שננעץ בעורו של האויב , מנגנון ההרס היה מופעל , ואז היה לקורבן כמה שניות ( תלוי איפה פגע החץ ) להוציאו לפני שהרעל יפעפע בדמו. אולם החץ בנוי כך , שאם אותו קורבן ישלה את החץ מגופו , קצוות חדים יתפסו בבשר ויקרעו אותו , ובכך יעמיקו את הפצע.
הגוראלז של אארוג היה מוכן לצאת , דוטמיר הלבישו אוכף , ושם חרב כבדה בנדנה. הגוראלז היה בנוי להעמסת משאות כבדים , אומנם חרב פשוטה בשביל אארוג היתה בשבילו משימה מאתגרת. אומנם לאחר כמה זמן , כשווידא שכל הנשקים נמצאים במקומם הוביל אותו אל פתח האוהל. אארוג כבר היה שם , ונזף על העיקוב הזה בדוטמיר , שהתבייש בזה עד עמקי נשמתו.
ואז החלו צבאות החושך זורמים , מנהיג אדיר מנהיגם בדרך לניצחון.....
והניצחון בא בקלות.
האבירים , שמספרם לא עלה על 500 איש , לא ציפו למהלומה. חצוצרות נשמעו ברחבי המצודה , האבירים התרוצצו , מרימים נשקים , מבערים חצים , מציבים אנשים. לאבירים היה פגאסוס אחד , ו כ – 50 פרשים .
הצבאות נעצרו כ1000 מטר ממצודת האבירים , פרש מינהוג נשלך קדימה , כאות למסע ומתן.
"דבר" נהם אחד האבירים ממעליו.
"אה-אה..." אמר הרוכב , איש גדול וקר , שסקר בעינים נבונות את המצודה , לא מפספס שום סדק או שום פרצה.
"אנחנו , צבא משחירי התקווה , נשבעים , שאם יקוימו התנאים הבאים , לא יהיה שום הרג , והמצודה תישאר שלמה" אמר במהירות.

האביר הנהן.

"והתנאים:
איש מכם לא יתנגד לנו , האבירים יהיו ללוחמים בצבאנו , נשותיהם יהיו לנו לשפחות"
מבטו עבר על קבוצת נשים שעמדו על החומה.
"והמצודה תישאר גם היא על תלה...".
האבירים החליפו מבטים קודרים....
וחץ אחד שרק באוויר , אחד האבירים צעק , אולם זה לא עזר , השליח נשא רגליו , ולאחר מכן נקבר תחת מטח חצים שהושלך עליו.
המינהוג נפל מת , גופתו של שהשליח נקברה תחת גופתו המצחינה של המינהוג.
נשמעה זעקת קרב , איומה , אשר צלצלה בעמק. צבא משחירי התקווה זינק קדימה , לוחמים שחורי שיריון רצו , חניתות כבדות נראו מאחורי מגנים כבדים , לאחריהם פלוגת קשתים , מאחוריהם פלוגת ברברים , שלושה חילות גראדים , פנתרים מעוותים , זינקו קדימה , רוכביהם שאגו בזעם.
פלוגת לוחמים כבדים רצו , חרבות כבדות נראו בנדן , קשתות קצרות בידיהם , ומבט ההרג בעיניהם. והשאר עוד היו רחוקים מדי , אומנם היה עוד מישהו שכן אפשר היה לראות. פרש בשמים , פרש אפל התקדם במהירות , פוקח עין אפלה על צבאו.


"אנחנו אבודים" קרא אחד האבירים.
"אולי" ענה קצין שזה עתה עלה על החומה הגבוהה."אולם אנו נילחם. כל האבירים למטה , הקשתים נאלצים להצטייד בחרבות ! מהר מהר , זוז אתה. קדימה. פרשים לשני צידי המצודה...."
הוא המשיך לחלק פקודות , מכין את הבליסטראות , מציב מכלי שמן רותח צמוד לחרכי הירי , מטיל הוראות , הקשתים עמדו דומם על החומה , מביטים על הגל השחור שנע לכיוונם , עוד הם עומדים נשמעה תקיעת שופר , האבירים הקדירו , זה היה צליל נודע , צליל התקפה חדש , הם ידעו זאת מפגישות קודמות עם צבא משחירי התקווה , צליל זה היה הצליל ל-"הסתער בחופשיות" , עכשיו הקרב התחיל. חיל הרגלים הציב מגנים כבדים על הקרקע , ואז הסתער , מושך את הזמן לקשתים. הקשתים התבצרו מסביב למגן , ושילחו את חצי המוות שלהם לעבר החומה.
ברברים מן ארצות הקור רצו , גרזנים כבדים נראו באוויר , פלוגות הגראדים זינקו בדהרה , מקוות להרוג במהירות ובלי פגע. לוחמים ירו לעבר החומה תוך כדי ריצה. פילים , אשר הובאו מיערות המזרח , שימשו לכלי מצור. האנשים שעליהם שילחו אבנים כבדות מכלי דומה קטפולטה שעל גב הפיל.


האבירים הביטו בנעשה מתחתיהם חרדים למראה הנוראי.
אבל אז נשמעה קרן , קרו מוכרת , קרן שהביאה לאבירים נחמה , ותקווה . היא נשמעה מהצריחים שלמעלה , ואז נראה פרש לבן , האוחז רומח ארוך בידיו. הוא רכב על פגסוס – משוריין היטב כך היה אפשר להבחין. האבירים קראו בקולות פרועים. מפקדם הגיע , ועימו התקווה לנצח. הוא חייך אל האבירים ואמר דבר מה. ואז זינק אל עבר האויב . פרשיו וחיל הרגלים שלו קיבלו מרץ מחודש , השערים נפתחו , וחיל פרשים כבדים הסתערו אל עבר הגל האפל. שריונותיהם הכסופים של האבירים נצצו באורה הטהור של השמש , חרבותיהם נצצו בשלל צבעים , וחילות הרגלים הסתערו.
הקשתים גם קיבלו אומץ. הם החלו ליירט את האויב , גורמים לו אבדות כבדות. מרחוק , נראה הנגיד אלברט , רוכב על הפגאסוס שלו , צולל לעבר שורות האויב ומהווה מטרה עיקרית , הוא נותן זמן לאביריו כך חשב דיוויד , צעיר שהצטרף לגדוד הקשתים. הוא כיוון את היריה הבאה לעבר לוחם גראד אחד , אבל משך חזק מדי , והחץ שרק מעליו. אם חושבים על זה , החיוך שחייך מקודם לא היה חיוך אמיתי. אני ראיתי , משהו השתנה במפקד. חיוכו היה שונה מחיוכים קודמים שראה דיוויד . הוא תהה אם זה בגלל הקרב , או בגלל סיבה אחרת , אפילה יותר.
החץ הבא שירה ננעץ בשריונו של אחד הברברים. הוא שאג בכעס , והוריד ראש לאחד הלוחמים.
אבל אז דממו קולות הקרב. צינת מוות נשבה באוויר ודיוויד רעד והתחלחל. הוא הקיא ממעל החומה , פוגע לרוע המזל באחד מחבריו , שעמד שם בפה פעור.
הגנרל אארוג ירד מגב הגורלז שלו , חרבו האדירה מגואלת בדם. הגנרל אלברט שכב רועד לרגליו , דם ניגר מחזהו , מכתים את השריון הכסוף. האבירים ציפו למחווה של כבוד , שאולי הוא יתן להם לטפל בו אם רק יכנעו , אבל לפני שהספיקו האבירים לנשום את נשימתם הבאה , נעץ אארוג את פגיונו האפל בליבו של הלוחם , חורץ את גורלו של מפקד המצודה. באותו רגע אסף דיוויד את חרבו ואת חפציו , וירד מהחומה בריצה , רואה מה יקרה בבאות. האבירים שהתנערו מהחרדה הביטו בדיוויד בכעס.
"כך אתה גומל למפקדינו?!" צעק אחד מהם.
אחד אחר ירה לכיוונו חץ.
נשמעו גם קולות ריצה אחריו, אומנם אז נשמעה קרן , ורעש המלחמה החל שוב. האבירים מיד חזרו לעמדות הירי , בזמן שדיוויד רץ לעבר פתח בחומה האחורית. הוא הזיז כמה אבנים , הוציאם ואז עבר דרך הפתח , נשימתו קטועה.
הוא שמע את השער נפרץ.
הוא רץ מהר , מהר ככל שיכול. עובר את האחו הראשון שעמד בדרך , הוא הביט שוב על המצודה , וראה את אארוג , באותו מקום שהוא היה בו מקודם רוצח את אחד מחבריו לנשק.
דיוויד לא עצר , האימונים המפרכים עזרו לו לשמור על נשימה אחידה , אולם הוא התעייף מן המאמץ , לבסוף , נפל על אם הדרך , רצוץ , ונרדם לשינת ישרים.

ושם , קילומטרים רבים מאחוריו , המצודה נפלה. אחרון המגינים נרצח , מתבוסס בדמו , והגנרל אארוג הביט לעבר השביל שבו צעד דיוויד , עיניו האפילות מביטות את הלילה האפל , אל עבר האחו , רואות אותו שרוף , וחרוך
 
פרק שני: הקרוסוואירים

"אני אומרת לך הוא עדיין חי!"
"אני יודע את האמת טוב , עכשיו אני רוצה ש..."
"אולי לשם שינוי תשים לב למה שאני אומרת?!"
"לא! אם את רוצה לדעת אני יודע את האמת עכשיו..."
"כן , אולי נקרא לאחד מהחכמים של הכפר , הם בטוח יוכלו ל-...."
"לא. את הולכת לקרוא לשומרי המילציה , הם יוכלו בהחלט לקבוע מה יקרה , עכשיו לכי"
"אוף. אתה לא מתחשב..."
צעדים נשמעו , אוויר צלול נכנס לאפו של דיוויד , הוא עוד לא קלט כלום מהנאמר . מוחו עדיין חשב בקהות. אולם טפיחה קלה על עורפו עוררה אותו לחלוטין.
הוא היה עדיין על השביל , עצי האלון הענקיים היו בצדדים , וחורשת אורנים היתה מאחוריו , מזדקרת בגאון מהאדמה. שיערו השחור הארוך הקשה עליו לראות מי עומד מעליו. קשתו , ואשפת חציו היו זרוקים לידו , וממעל אפשר היה להקשיב לציפורים המציצות , משמיעות קול חד....
קול חד?
זה הזכיר לדיוויד בחלחלה מה קרה ביום שלפני , הוא הבין שחבריו לנשק אינם עוד חיים , ואם כמה שרדו , הם בוודאי מעונים במרתפים רחוקים.
הוא גידף חרש על אי יכולתו להילחם בחרב . הוא היה בנוי בצורה חתולית , חיננית , אולם היא לא היתה בנויה כדי שיוכל להתמצא היטב בלוחמה בחרב. כמו גם ללוחמה מול ברברים משוריינים , לוחמים כבדים ופרשים.
הוא עצמו רצה ללמוד קסם , אולם הכשפים היו מוקצים רק לאצילים ולבני מעמד גבוה. הוא עצמו לא זכר את הוריו , אלברט , האביר שמת היה הזכרון האהוב היחיד שלו מכל תקופת חייו. והוא מת , הכל מת , התקווה להינצל , החלומות להיות אביר מורשה , אביו המאמץ , או אולי האמיתי....
הוא נע מעט , ושמע תנועה לימינו.
"אתה בסדר אישי הצעיר?" שאל קול .
"כן א-אדוני" אמר דיוויד.
"א-אני רק זקוק למעט מי-ם....."
האיש השקה אותו , ונתן לו כיכר לחם אותה בלע דיוויד בשניות , ואז התיישב , הסיט שיערו מעיניו , והביט באיש שהציל אותו.
הוא היה גבוה , שיער חום ארוך השתפל עד מרפקיו , עיניים כחולות זכות הביטו בו , הוא היה נראה בשנות השלושים לחייו , אולם קמטי צער ויגון השוו אותו לבן ארבעים לפחות. עיניו היו מוכות תחת צל כבד , ואולם הוא חייך אל דיוויד בחמימות.
"שלום לך נער" אמר בחיוך."אני אלווין קרוסוואיר , אחד מה"ריינג'רים" של מצודת אלמון.
ואז נזכר דיוויד בסיפורים , סיפורים על אנשי יערות , אשר פשטו אל אנגליה של פעם , והדפו את משחירי התקווה מן הארץ אל מישורי הכפור.
הוא היה לבוש בבדים ירוקים ארוכים , וזיפים חומים ביצבצו מפניו.
"האם אתה עובר אורח?" שאל אלווין לאחר התבוננות קצרה בדיוויד.
"או אולי..." עיניו האפילו" "אחד ממשחירי התקווה?".
ניצנוץ כסוף בקע מידו , המהירות היתה מדהימה , דיוויד הצליח בקושי לקום , ואלווין דחף אותו חזרה למטה.
"אם אתה אחד ממשחירי התקווה ילד" אמר בקור "אתה תתחרט" , והפגיון נעלם בהבזק כסוף. "מה מביא אותך אל האזור הזה" שאל , מבטו שב להיות חמים.
"אני .... הצלחתי לברוח. אלברט הנגיד העליון שלח אותי , אני צריך להגיע אל המושל."
"ומה קרה , שאתה- נער רחובות תטריד את המושל?" שאל אלווין בתמימות.
"הצריח העליון נפל , אלופי " אמר דיוויד באיטיות , מתענג על המבט ההמום ששלח אליו אלווין.
"אתה בטח צוחק" אמר באדישות , אולם עיניו זזו באי נוחות.
"או , לגמרי לא אדוני " אמר בקור. " צבא משחירי התקווה תקף עם צהרים את המצודה , משהו כמו 2000 איש , כולל הגנרל הראשי שלהם..." הוא הביט באומללות באלווין ההמום.
"אני ב-.... נשלחתי על ידי אלברט בעצמו , במטרה להזהיר מפני האיום הקטלני ..".
"ובכל אופ-...."

"הנה הם אדוני " נערה עם שיער חום חלק , בוהק לאורה של השמש החמימה רצה על השביל , ארבעה שומרים הלכו אחריה , מבטם המשועמם סוקר בקצרה את דיוויד , ועובר בעומק , ובכעס לאלווין.
"חשבתי כבר שמשהו רציני קרה" אמר אחד מהם , שמנמן במקצת , בזלזול.
"אני האמנתי לילדה שמשהו קרה , אולם הגעתי עד לפה רק בגלל נער רחובות עלוב?!". הוא הביט באלווין בכעס.
"זה לא יזיק לדיאטה שלך רוי " אמר אלווין בחיוך.
"אה אולי אתה צודק..." הוא נאנח והביט שוב בדיוויד , הפעם לעומק.
"אבל תן לי להבין מה מצאת בו שיגרום לשומרי המליציה לשלוח ארבעה מאנשיהם אל היערות רק כדי להוציא משם נער רחוב?!" אמר במהירות , מביט באלווין בסקרנות.
"החדשות שהביא עימו" אמר אלווין בעומק.
"שהן..." אמר רוי בהתלהבות שקר.
השלושה האחרים גיחכו ממאחוריו.
"מצודת החירות נכבשה בידי הצפוניים " אמר , ועכשיו היה תורו לחייך אל רוי בשקר.
המליציאנים היו המומים.
"א-אנ-אני לא מאמין!" אמר רוי , מתגבר על ההפתעה שפגעה בו.
"אין סיכוי , הצפוניים לא יוכלו לגבור על השמירה שם , והנגיד העליון מפקד על המצודה... לא לא אתה בהחלט טוע-....".
"הקשב לי!" אמר אלווין בכעס."שמענו שמועות מוזרות. הנגיד אלברט בזמן האחרון הסתגר בחדרו , הוא לא יצא ממנו , ואף לא אכל או שתה. הוא רק שהה בחדרו. מידי כמה שעות היו הנציבים שליד חדרו מבחינים באור כחול הבוקע מן חריצי הדלת , אני אומר לך הקשב לי ו-...".
"חדל" ציווה רוי בכעס." אני אאלץ לעצור אתכם , גם אותך אלווין" מבטו של רוי הקשיח.
אתם תשהו בכלא עד שהשיגעון הזה יעבור. המצודה עומדת על תילה , האבירים מהלכים על החומות , הנגיד העליון בסדר גמור , רק הבוקר נשלח מכתב בכתב ידו של הנגיד, המוסר כי המצודה הותקפה , אך הם הדפו אותה בהצלחה . אפילו שלחנו שליחים שישאלו אותם אם הכל בסדר , נושאים ציוד ומזון לאבירים הנעדרים...".

הדממה היתה מחרידה , דומה היה שאפילו הציפורים שבמרום הקשיבו היטב לנאמר מתחתיהן , שומעות וחרדות לנוכח הדברים. אולי הן ידעו את האמת לאמיתה , ראו בה ממרומים , אולם ציפור אחת התעופפה ממעל , בז , אשר הביט במדויק בכל אחד , למרות העצים ההחביאו אותם מכל רואה , עיניו הנבונות מדי של החיה במיטות על הנקודה בה עומד דיוויד בקדרות.
"אם הייתם קצת יותר נבונים" אמר דיוויד , הקור שבקולו נשמע היטב. "אולי הייתם מאמינים ל-..." נשמעה שליפת חרב , רוי הסתער על דיוויד , חרבו אחוזה במגושם בידיו , הנערה צעקה , אלווין גידף , אולם דיוויד נשאר שליו במקומו , לבסוף נעצר רוי מטר לפניו , חרבו מתנופפת לפניו במעגלים .
"איזה מן מעשה זדון זה?" שאל רוי." האם לא תגן מפני אחד המנסה לשלול ממכה את זכות קיומך?"
"אם היה אותו אחד מצליח להניע את ירכיו העגולות......"
רוי זינק בשאגה , אולם דיוויד היה מהיר בהרבה , האבירים אולי הפסידו במערכה , אך הם נודעו בשיטות האימונים המאתגרות שלהם , שיטות אשר סוחטות מהאביר לעתיד את כל כוחו , אולם מאמנות אותו ומחשלות אותו ללחימה ולתנאי השדה.
זינוק זריז הצידה , כיפוף ואגרוף לפניו של רוי , סיימו את העבודה במהירות , מבלי שידע רוי כלל מה פגע בו.
אחד מהשומרים חטף את הנערה , הוא נראה אוחז בה בתשוקה , ואז רץ אל עבר השביל ממנו בא.
הנערה רצתה לבעוט בו , אבל לא היה בה די כוח אפילו בשביל לספק את כל תענוגותיו של השומר הצעיר. אבל אז נשמעה שריקה מצמררת , וחוטפה נאנק ונפל האדמה , ראש חץ קטלני מאין כמוהו בצבץ מגופו הגוסס , אכזרי ופראי. היא הכירה היטב את סגנון הלוחמה של האבירים , אולם בכל חייה לא ראתה אביר אשר השתמש בחצי מוות כמו זה , והריינג'רים- בכלל לא.
היא ניערה את האבק מגופה בחינניות , וחשה תשוקה אל האביר הצעיר.
היא רצתה להודות לאביר הצעיר , אולם מצאה עצמה צמודה לגופו ברעד , פוחדת כמו ילדה מפני הבאות.
הם הרגו שומר מליציה! ורוי עוד מעט זמן יתעורר מהמהלומה שחטף , ויזעיק את הממשל.
"קדימה" אמר אלווין. "אני מציע שנצא לדרך".
רק אז קלטו דיוויד והנערה שהם עודם צמודים זה לזו. עיניה הכחולות התרחבו , והיא דחפה אותו מעליה.
"בהחלט היה קר" הסמיקה בעוז. "יש לך מזל שאתה לובש חליפה כו רכה ונעימה כזאת" היא חייכה אליו חיוך מתוק. "אני מישל קרוסוואיר , וזה הוא אחי. נראה שאנחנו הולכים להיות שותפים למסע. היא נשקה ללחיו.
דיוויד סמוק ומחויך , התקדם לצידם הם פנו לעבר מעמקי היער , לכיוון מזרח. רק כעבור כמה שעות , הבין שהוא לובש חולצה פשוטה ומיוזעת.

וממעל , חג לו הבז באיטיות , פוקח עין בלתי רגילה על השלושה , מתענג על שמש הבוקר החמימה ועל הרוח הנעימה שנשאה אותו בחיקה.
 
חזרה
Top