הממלכה המעופפת - אלים ומכאניקת גורל. עלו אלי האלפים מטילי האימה

מכאניקה-

החלוקה לארבע בתים ושני פנתיאונים היא גם אלמנט סיפורי משמעותי באמונות התפלות ובעיצוב של העולם, וגם חלק ממכאניקה נסיונית שאני מציג כאן, ששואבת השראה מעולמות פראיים.
כלומר, על חפיסות הקלפים בארסין ובממלכות סביבה ישנם יצוגים אמנותיים של האלים השונים, כשלכל אל מיוחס מקום במשפחות המלוכה השונות[נניח, אברלון הוא מלך יהלום, וצ'אטאר- נסיך יהלום].
חפיסות אלו משמשות לא רק למשחקי מזל, אלא גם לקריאת עתידות.

כאן אנחנו מגיעים למכאניקת צד שניתן להשתמש בה- כאשר הדמויות מבלות זמן ביחד, השחקנים או המנחה יכולים להחליט לבצע סצינת שיחה בלתי תכליתית. שחקן יכול לבחור עם מי הוא מדבר ואיך[מסביב למדורה לכולם, כשהוא הולך עם הסיירת לצוד, או כשהקוסם והאלוף מוצאים אותו שותה את עצמו לדכאון].
לאחר מכן[או לפני כן, אם המדריך מעדיף לתת לו יותר חופש אמנותי], הוא שולף קלף אקראי מהחפיסה.
על פי סוג הקלף, הוא יודע איזה סוג של סיפור הדמות שלו מספרת. הסיפור יכול להיות שולי או מרכזי בחיים של הדמות, מצחיק או רציני, בצורת אנקדוטה או בצורת שיר, לבחירת השחקן.

לב, הוא סיפור על אהבה, על מישהו או משהו שהדמות אוהבת או אהבה
יהלום הוא סיפור על ניצחון, על הישג, ציון דרך או הצלחה של הדמות
תלתן הוא סיפור על תשוקה, מאווה סודי, אויב מושבע או יעד.
דרדר[עלה] הוא סיפור על טרגדיה, כשלון או תבוסה של הדמות.

בנוסף, האסים ומשפחת המלוכה מאפשרים, לבחירת המנחה, אופציות נוספות. כך לדוגמא, לשלוף קלף של קרנרה אלת הרחמים והמסתורין כנראה מייצג ניצחון שונה מאוד מלשלוף את צ'אטאר, על אף ששניהם המלכה והנסיך של בית היהלום. האופציות השונות מתוארות בתיאור האלים, אך הן נוצרו כדי להעשיר את המשחק, לא להגביל אותו. שחקן ומנחה רשאים לפרש את הקלפים בדרכים שונות, לפי מה שמגניב אותם ומתאים להם.

שימוש אפשרי נוסף למכאניקת הקלפים הוא גורלות. כאשר השחקן או המנחה מעוניין לתת לשחקן רמז על הגורל, לרוב, במסגרת קריאת עתידות או חלום נבואי[אך אולי דווקא בתור דרך לבדוק מה קרה לו באמת במהלך תקופה מסוימת, או אפילו כסיפור רקע], הוא יכול להשתמש במכאניקה הזו ובייצוגי האלים בצורה יותר מורכבת, לדוגמא- עם שחקן הגריל את קורותיו בשנתיים שבין ההרפתקאות בעזרת קלף לב, יתכן שהוא מצא ארוסה והתחתן איתה. אם שחקן הגריל את סיפור הרקע שלו בתור 'נסיך יהלום'[צ'אטאר, ובייצוגו האמנותי, 'האביר'], יתכן שהוא אדם מסור של אידאלים נוקשים, ואם שחקן קיבל נבואה על העתיד של קלף האלה, יתכן שהמנחה צריך להראות לו הבזק של טרגדיה אפשרית שעלולה לקרות בהמשך הקמפיין.
כל הדברים הללו הם כמובן דברים שמנחה צריך לחשוב מראש איך הוא משלב במערכה ומתי.

שימו לב! כמו בשאר הדברים שנוגעים לאלים, האלפים ואליהם קוראים את העתידות בצורה מהופכת. כך, לשלוף את ביאנטה, הציידת, הוא דבר שמסמן עבור מרבית בני האדם את הגורל 'מטרת הצייד', ועלול לרמז על טרגדיה, אך עבור האלפים מדובר בהגנה ומחסה, ואילו צ'אטאר, 'הכוח להגן' עלול לסמן אסון מתקרב. לפי כך, לכל אל מופיע גם תיאור של ברכה וגם תיאור של קללה, בכפוף להקשרו התרבותי.

מלך לב- "היוצר", "יוצר השמשות", "האב", נאומודאר
סמל- פטיש על רקע שמש
תחומי השפעה- אדמה, הגנה, יצירה, סדר, שמש
נשק מועדף- קורנס
גורל- בדידותו של האמן המיוסר
ברכה- יצירה גדולה מהחיים
קללה- תוכניות הנרקמות מאחורי גבך

אבי האלים, בנו של בורא האדמה, המלך הקדום של עולם החומר. מסופר על נאומודאר שחישל את שלושת השמשות וברא את גזע הדרקונים, ושהוא, אחרון מכל אחיו, נבגד בידי בניו ונכלא בתוך השמש שכה אהב. עד היום, נאומדאר הוא האל האב של גזע הגמדים, ובמיוחד גמדי ההרים השמרנים, והאל המגן של הנפחים ועובדי הכפיים. גם בהולדאיין הוא עודו אלוהות מרכזית עבור בני האדם, שפונים אליו להדרכה ביצירותיהם השאפתניות, וכוהניו ידועים כדמויות מלאות הוד קדומים והשראה.
דמותו מתוארת באגדות כדמות האב המגונן, הטראגי, שהשלים עם גורלו להישאר מאחור, ומציץ מרחוק על צאצאיו מהשמש. לכן מקובל בארצות רבות, ובמיוחד בין הגמדים, שכשהשמש נוגעת באופק, היוצר שומע את צרכי האדם, בנים נושאים תפילה לשלום אבותיהם, ואבות יכולים לשמוע, אם יקשיבו היטב, את זעקת בניהם גם מקצות ארץ.

מלכה לב- "האם", "האם השכולה", "לב האדמה", "רחם-תהום", ארדאה
סמל- אבן חן נוצצת בחשכה.
תחומי השפעה חושך, אדמה, חיים, מוות, מסע
נשק מועדף- מכוש
גורל- אבלה של האם השכולה
ברכה- השגחה ופריון
קללה- עקרות ושכול

אם האלים, אם האדמה, אלת המעמקים החיוורת והאבלה. ארדאה נחשבת לאלה מפחידה גם בעיני הגמדים עצמם. היא האלה המגינה של גמדי המעמקים הקנאים, בוראת גזעי הענקים ומפלצות המעמקים, כדי לנקום את בניה ששוסו זה בזה. היא רודפת בסיוטים את מי שפגעו בבניה. נשים אנושיות סוגדות לה בבקשה נואשת לפריון. גברים נואשים, לנקמה. כמה שבטים פראיים, ואפילו חלק מאלפי היערות, סוגדים לה בתור האם הגדולה ההפכפכה של האדמה. הרי הגעש הם זעמה, התהומות הם יגונה, ומסופר שהיא עדיין מסתובבת, חיוורת ומודאגת, במחילות האינסופיות של המעמקים.
מקובל להאמין שכשהאדמה רועדת, נשים הרות אינן נפגעות, ושכשקוברים אדם שמת בטרם עת, הקבר הוא מקום טוב לאישה לבקש את ברכתה של אלת הפריון.

נסיך לב- "החכם", "המלך הזקן", "המפשר" "הלוחם עול-השנים" "המחוקק", סיידוראן
סמל- ספר ומאזניים
תחומי השפעה- ידע, סדר, חיזוי, קהילה, שכנוע
נשק מועדף- מטה
גורל- חוכמתו של הנושא בעולן של החלטות רבות
ברכה-חוכמה וצלילות דעת
קללה- השלכות חמורות למעשיך

האיש החכם עם הזקן הארוך הוא ככל הנראה האל הגמדי האהוב ביותר על בני האדם. מסופר על סיידוראן שסיים מריבות בנות מאות שנים בין אחיו, ואיחד אותם כנגד איום שכמעט והכריתם בחוכמתו, ושהמציא את החוק הצודק והמשפט. ברוב הממלכות האנושיות[ובמיוחד בטאליאן], מוכר מקום של כבוד לסיידוראן, הסב החכם, אחרון הנפילים, המלך המחוקק, שאיבד כל כך הרבה במאבקו על עיצובו של העולם. הוא פטרון השופטים והמלומדים. בקרב הגמדים, הוא היה האל הפופולארי והחזק ביותר, דווקא בדמותו המעט יותר צעירה של המלך הזקן, במיוחד בקרב גמדי הגבעות, שפעם היו כה נפוצים, וגמדי ההרים הפתוחים יותר. כוהניו הזקנים והחכמים, אך צנועי הלבוש, ידועים בעצתם החכמה, ובימים עברו, היה כמעט חובה שאחד מהם ייעץ למלך בשעותיו הקשות.
המסורות מספרות שהוא עד היום יושב לבדו, בהיכל אבן עצום ומתפורר, מהלך מודאג וקורא באינסוף ספרים, על גורלו של העולם. בהתאם, נהוג שמי שמחפש עצה של חוכמה, יוצא להסתובב בין חורבות עתיקות, וחרוט על רצפתן את סמל המאזניים.

אס לב- "הברברי", "הפרא מהצפון", "אדון השלג", ארקיידן
סמל- גרזן על רקע קרניים
תחומי השפעה- כפור, מלחמה, כוח, חופש, תהילה
נשק מועדף- גרזן
גורל- נפש חופשייה ולא ניתנת לריסון
ברכה- כוח וחופש
קללה- חורף חסר רחמים

הבן הממזר, האחר האולטימטיבי. צאצא לשושלת הצפונית והפראית שהתפצלה מיתר אלי הגמדים. ארקיידן הוא הדודן הכשרוני, הזר, והאפל, שהתייצב[רוב הזמן] לימין אלי הגמדים במאבקיהם, אבל האגו המפותח שלו גם גרם לסכסוכים אלימים. אדון הספר והחורף, המסתורין והחופש. על אף הממוניטין המפחיד שלו, הוא נחשב בכל זאת למגינם של הציידים ואנשי הספר, לצד האצילי של הפראות והכוח, מעין בן דמות משונה וקדום יותר של צ'אטאר. כוהניו הם דרואידים פראיים או לוחמים מצולקים, מטילי אימה והפכפכים, אך ישירים ומעשיים. בארסיין ומרבית ממלכות האדם הוא נערץ בעיקר על ציידים מתבודדים, אך ישנם גם כמה שבטי ענקים שסוגדים לו. ארקיידן הוא אולי האל החשוב ביותר בקיסרות ההורונדית, ובעיקר נערץ על ידי המינוטאורים, שרואים בו את אביהם הקדמון. גם מרבית הענקים מעריכים אותו, וחלק משבטי הגמדים הפראיים יותר. המסורות מתארות אותו מסתובב בשלגים העמוקים, משתתף כחייל מין השורה במאבקים אלימים, ואז שב להלך בין הריסות ארמונו הקפוא שבצפון.
לכן, אמונה עתיקה בקרב אותם שבטים שמוקירים את 'הברברי', היא שמי שיוצא להתאמן בשלג, עלול להתקל ביריב שילמד אותו רבות. לחלופין, ישנם שמותירים בשלג כוס משקה חזק או רצועת בשר קפוא, לרצות את אדון הקרח.


בית יהלום[ארץ נמוך]

מלך יהלום- "המלך", "המלך הגדול", "ראשון האדם", "המלך המגונן", אברלון
סמל-כתר זהוב
תחומי השפעה- חוק, אצולה, שכנוע, טוב תהילה
נשק מועדף- חרב אדירה
גורל- גאוותו של המצליחן
ברכה- עושר והצלחה
קללה- גאווה ועיוורון

המלך זהוב הגלימה, מלך האלים, אדון האדם. הראשון שהעז למרוד במלכות האלפים, ומקימה של הממלכה האנושית הראשונה. אברלון הוא אל מוערך בכמעט כל ממלכות האדם, עד וכולל ממלכות שמזדהות במידה מסוימת עדיין עם האלפים הרמים. אברלון הוא אבי פנתיאון בית יהלום, והיה האל של האימפריה המאטראנית, הממלכה הראשונה של בני האדם, ונחשב לאלוהות המרכזית של ממלכת טאליאן, שנחשבת ליורשת הישירה שלה ולממלכה האנושית הגדולה ביותר כיום. גם האימפריה ההורונדית שירשה אותה ראתה אותו בתור האל המרכזי בעבר, אך עם עליית כוחם של המינוטאורים בתוכה, הוא חולק כיום עם ארקיידן את הבכורה. בארסיין הוא אמנם שני לצ'אטאר, אך בהחלט נחשב לאל החשוב ביותר אחריו, ולאל הפטרון של האצולה הישנה. כוהניו המכובדים ומהודרי הגלימות מתחזקים מקדשים גדולים ומפוארים, שאנשים באים אליהם בכדי לקבל ברכות בעסקיהם.
מסופר שמלך האדם מתגלה בפסגות הרים וגבעות, או לעיתים צריחים. לכן אמונה עממית אומרת שמי שרוצה לזכות בחסדו של מביא התהילה, ולהתגבר על אתגר גדול, מטפס גבוהה לבדו, ומשקיף כמנצח על העולם.

מלכה יהלום- "הגבירה", "האם הרחומה", "גבירת הערפל והכוכבים" קרנרה
סמל- כוכבים מעל ערפל
תחומי השפעה- טוב, מרפא, הגנה, גורל, אוויר[ערפל]
נשק מועדף- מגל
גורל- פיסה של חמלה בעולם אכזר
ברכה-גאולה ומרפא
קללה- בוז וחולשה

האלה האם של בית יהלום. מסופר על 'הגבירה' שהיא שכנעה בדמעותיה בלבד את מלך הענקים לחוס על כפרי האדם, ושעל ערש דווי החזירה בתשובה את נסיך הסודות האלפי הנבגד. למרות כל אלו, קרנרה מפורסמת ונערצת הרבה פחות מבעלה או בניה, ואין ממלכה שבה היא האלה המרכזית. אמנם יש כמה וכמה מסדרי מרפא חשובים שמעריכים את אלת הגאולה והרחמים, אולם בארסיין הלוחמנית, הצדק הסופי של צ'אטאר מוערך הרבה יותר. בהולדאיין יש לה מקום מרכזי יותר, אך עדיין שולי, וכך גם בטאליאן. למרות זאת, פשוטי עם רבים מעריכים את הגבירה ופונים אל רחמיה בשעת צערם, במיוחד נשים ורעיות צעירות.
כוהניה וכוהנותיה לרוב מתלבשים בבגדים כחולים כהים עם עיטורי כסף, ומבלים את מרבית זמנם בדאגה לחלש.
קרנרה היא גם גבירת הערפל המסתירה, פטרוניתם של המסתתרים בלילה, ואפילו של אותם גנבים שגונבים מתוך חוסר ברירה.
מסופר שהיא יורדת מכוסה בערפל אל הארץ, מגינה על החלש מעינו הרעה של האויב, ונותנת מרפא לאנשיה.
בהתאם, אמונה עממית היא שכשיורד הערפל, המזל מאיר פנים לחסרי המזל, וסגולה גדולה לפתוח את דלתך או ידך לאביון שמחפש מכסה.

נסיך יהלום- "האביר", "אלוף הברק", "אביר הצדק", צ'אטאר
סמל- חרב וברק
תחומי השפעה- טוב, מלחמה, ברק, הגנה, כוח
נשק מועדף- חרב ומגן
גורל- מסע קשה אל מטרה נעלה
ברכה- ניצחון על כוחות האופל
קללה- נקמה על מעשיך

אדון הסופה והצדק, אל המלחמה והטוב. המגן על החלשים והמכרית רשעים. מסופר עליו שעוד בנערותו רעץ את הענק שבזז את פרבריה העניים של עיר דקדנטית, ושבבגרותו הכריע בקרב אדירים את אחרון מלכי הדרקונים. צ'אטאר הוא כנראה האלוהות הנערצת ביותר בפנתיאון העליון והתחתון של הארץ, ונחשב להתגלמות המובהקת והאדירה ביותר של כוחות הטוב וההגנה על החלש, עד כדי כך שגם בממלכות שאינן ארסיין, פשוטי העם יטו להחוות את סימן הברק['להתברק'] של צ'אטאר כיחושו מאויימים מכוחות האופל.
למרות זאת, צ'אטאר הוא גם בעל צד אכזרי. כוהניו, על פי רוב אבירים או אבירים לשעבר מסתובבים לרוב עם עיטורי מתכת וחרבות סמליות, מאמינים בדין נחרץ, במלחמה מתמדת כנגד כוחות הרשע והאלפים, ונוטים להאמין ש'המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים'.
בפרט, דרשות של צ'אטר נוטות להיות לוחמניות מאוד, וכוהניו הפשוטים, במיוחד בארסיין, נוטים להיות נחרצים, קיצוניים, ופעמים רבות אף נוטים לגזענות כלפי אלפים ומשרתיהם.
צ'אטאר הוא האלוהות הראשית והפטרונית של ארסיין, שהוקמה במהלך מסעות הרעם של אביריו, והוא האלוהות הראשית של הרוב המכריע של מסדרי האבירים שלה. בארץ שבר ים, שגם היא הוקמה במסעי הרעם, הוא היה אחד משני האלים המובילים יחד עם אחותו, שאליאן. גם בהולדאיין ובטאליאן הוא זוכה למקום של כבוד, אולם יותר כפטרונם של החיילים או של החלשים שלא יכולים להגן על עצמם מאשר כסמל לאומי[בהתאם, הוא נתפס שם כאל רחום יותר].
מסופר שצ'אטאר מעולם לא הפסיק את המלחמה שלו- ושהוא רוכב תמיד באזורי הספר, וכשהסערה רועמת, הוא מפטרל בשריונו שבוהק בזוהר מחושמל עמום, ודואג שאויבי האדם לא יעזו להרים ראש.
בהתאם, בארסיין, הסופות נחשבות לזמן קדוש, שבו העונשים כבדים במיוחד למי שמעז לחטוא.

אס יהלום- "הנוודת", "רוכבת קצף", "גבירת המזל", "עלמת הים", שאליאן
סמל- מפרש ומצפן
תחומי השפעה- ים, אוויר[רוח], חופש/שחרור, טוב, מזל
נשק מועדף- סיף
גורל- דרך ללא יעד ידוע מראש
ברכה- מזל והגנה
קללה- מבויים סתומים

אלת הים והמזל היפה והשובבה היא כנראה האלה הצעירה ביותר בפנתיאונים כולם. מסופר עליה שהיא הייתה זו שהובילה את המסע הימי הראשון, והובילה צי קטן ואמיץ לארץ שתקרא לימים שבר-ים, מערימה על האלפי המישור שכנו שם ומשחררת את עבדיהם. גבירת הים היא אלה של ילדים ועלמות צעירות, אלה של מזל ושעשוע, של גילוי וחקר, של אוהבים צעירים ושובבים, של תחבולה וניצחון של החלש על החזק.
שאליאן נחשבת לאלה יחסית משנית בטאליאן והולדאיין, אם כי גם שם היא מוערכת בקרב ספנים, דייגים, סוחרים קטנים ונוודים. בערי הסחר של דאלקנל היא נחשבת לאלה חשובה מאוד, ומשם, יחד עם הספינות שכבשו את ארץ שבר ים, היא הפכה לאלוהות המרכזית והנערצת של ממלכת הספנים שקמה שם על חורבות אלפי המישור. שם, האלה קיבלה פאן רציני יותר, של אלת מלחמה ימית ומזל, לפחות עד שההתרסקות לא הותירה הרבה מאותה הממלכה.
בארסיין שאליאן היא אלה אהודה, אבל נתפסת כאלה לא רצינית ולא חשובה, שאב אדוק ישעשע את ביתו בסיפוריה אבל לא יעודד אותה לחיות על פי צוויה. כוהניה הם על פי רוב נוודים ומספרי סיפורים, לעיתים כוהנ סיפון, ופונים אליהם בעיקר לקראת מסע או בקשר לילדים.
שאליאן מתוארת לרוב כשהיא מתגנבת בדרכים עם שחר, או מפליגה על ספינתה בלב ים סוער: לכן מקובל בארצות רבות שכשהיום סוער, זה הזמן לזרוק לתוכו מטבע ולחלום על מקומות שאליהם תרצה להגיע: או לשלוח בקבוקון עם מכתב אהבה שתרצה שיגיע ליעדו.

בית דרדר/עלה[כשף רם]​

מלך דרדר- "המטורף", "המלך המטורף", "המלך הנבגד", אברקדן
סמל- כתר עקום על מערבולת שחורה
תחומי השפעה- תוהו, ריק, רשע, ידע, טירוף, קסם
נשק מועדף- שרביט/חרב משוננת
גורל- טירופו של הגדול מכולם
ברכה- ידע ועוצמה
קללה- פאראנויה ובגידה

אברקדן. השם עצמו מעביר צמרמורת גם בקרב לוחמים אדירים. הסיפורים על הרשע והטירוף של אברקדן הם כל כך חזקים, שעל אף שכמעט אין מדברים עליהם, הם מרחפים מאחורי כל סיפור אחר. האלפים מספרים שאברקדן בגאונותו ברא את עצמו ואת העולם מהריק, בטרם הבריות הנחותות שהפקיד על בנייתו החומרית- אבות הגמדים- בגדו בו והשליכו אותו לריק, צורח. "הצרחה השקטה הנצחית" של אברקדן היא מונח בסיסי מאז בתפיסת העולם האלפית הנקמנית.
אברקדן הוא אל נורא של ידע אפל שבא במחיר השפיות. של אכזריות שאין לה גבול בדרך לכוח, ושל מי שאיבד צלם אנוש. על אף שגם האלפים יראים את האל המטורף, מסופר שהם רואים בו מודל של גאונות ואמת, המכשף האדיר האידיאלי. אלפים ובני אדם כאחד מחפשים את הכוהנים המטורפים שלו, בחיפוש אחר סודות אפלים שיעלו להם בשפיותם.
מסופר שעל אף שמעמדו ירד עם השנים בין האלפים, כיום ישנם כמה וכמה בתי אצולה של אלפי התהומות ששבים ומחפשים את הדרכתו של האל המטורף, וגם בטירסט'ין חולקים כבוד לאל הידע הבלתי מוגבל.
אברקדן מתואר כשהוא מסתחרר בריק וצורח. מקובל לומר שכשהעולם שקט וחשוך, ניתן לשמוע את הצרחה, שמי שיקשיב לה היטב, עלול לגלות סודות שיאבדו את דעתו, ולכן בארסיין ובטאליאן נהוג בלילה הכי חשוך בשנה להרעיש ולחגוג בכדי להבריח את הדממה.

מלכה דרדר- "האלמנה", "צל הירח", "הגבירה הנוקמת", מ'ילאסרה
סמל- חנית על ירח
תחומי השפעה- כוח, חיזוי, רשע, מלחמה, חושך
נשק מועדף- חנית
גורל- אהבה גדולה וחורבן גדול
ברכה- נחישות וניצחון
קללה-קורבנות גדולים מנשוא

אלה מסתורית ונשכחת. נאמר שמ'ילאסרה שהיא העתיקה שבכל האלים מלבד אברקדן. מספרים על אלת הנצחון והקורבן שהיא הובילה את אנשיה לניצחון אדיר והחריבה את אחת מהשמשות, אך לאחר מכן גילתה שבעלה נפל בקרב אחר. מ'ילאסרה חיכתה מאז לנקמתה. מסופר שהאלמנה יודעת לתת רק ניצחונות מרירים ונואשים, ושהפונים אליה מחפשים נקמה בכל מחיר או מות גיבורים.
מספרים בימים עברו הייתה האלמנה מלכה-אלה אדירה של ממלכה אלפית נשכחת, ומאז היא עודנה אלת המלחמה האדירה של האלפים- אך כיום, רק הנואשים שבבני האדם פונים לייעוצה של הבלתי מובסת. היא גם פטרוניתם של הלוחמים, המצולקים והותיקים, ושל הפושעים שהלילה הוא זמנם לנקום.
מלבד אלו, ישנם כמה קלאנים קנאים יחסית של אלפי יערות שעוד חולקים לה כבוד, והיא זוכה למקום רם בין מרבית אלפי התהומות. מסופר גם שישנן כתות לא מעטות שסוגדות לה דרך דמותה של נלרקה- אלת הירח המטורפת, ספק צל מודחק של האלה, וספק אויבת עתיקה שנושלה.
מקובל לתאר אותה כאישה יפיייפיה בשריון בוהק, מסתובבת בירח ומביטה על הארץ ביגון קודר, ומתלבטת כבר אלפי שנים האם לצאת למלחמת נקמה.
לכן מקובל בארסיין שכאשר הירח מלא, רצוי להתעלם משנאות ישנות, וללכת ללא נשק- שלא להזכיר לאלת הירח את נקמתה ומלחמתה.

נסיך דרדר- "העריץ", "האדון" "המלך המכונף", "המלך המכשף"- ואלריון
סמל- ורד מכונף
תחומי השפעה- רשע, תהילה, קסם, יופי, שלטון, אוויר
נשק מועדף- שוט
גורל- גאוותו של הנישא מעל כולם
ברכה- יופי ותהילה
קללה- עבדות והשפלה

האל האדיר ביותר בפנתיאון, ועד לפני ההתרסקות, בעולם כולו. ואלריון הוא הלא יאומן, האח הקטן שהמריא לגבהים עצומים, המלך שברא את היבשת המעופפת וכבש את האימפריה שלה, המודל לחיקוי המושלם. מלכים אלפים הרגו ואנסו בשביל טיפה מדמו בשושלתם, ופסלים בדמותו ממלאים כל שריד תקופת הזוהר האלפית.
ואלריון הוא האל בה' הידיעה של האלפים הרמים- אל של שאיפה לשלמות, של בוז לארציות, של קסם טהור ושל חשיבה טהורה. על אף שהוא בבסיסו אינו אל מלחמה, אליו מקובל היה לפנות בבקשה לניצחון- ועל אף שהוא לא אל הידע, מכשפים רבים פנו אליו שיאדיר את אמנותם.
על אף שואלריון הוא אחד האלים היחידים שיש תיעוד ממשי לתקופת מלכותו בת אלף השנים על פני הארץ, ואלריון הוא בגדר אל עד היום בתרבויות אנושיות רבות, בעיקר ביבשת המזרח.
בתרבות האנושית, ואלריון הוא השטן המכונף, העריץ, הרשע האולטימטיבי. אולם אפילו מאמיני צ'אטאר אינם מעיזים לטעון שצ'אטאר הצעיר זכה להביס אותו באחד על אחד- רק רעץ את דרקונו, האדיר בדרקונים.
כוהניו של ואלריון ששרדו את ההתרסקות הם על פי רוב אנשים צעירי מראה, מרשימים ומפחידים, בעלי הצעות מסוכנות ומפתות וכוחות קסם אדירים.
בקרב אלפי היערות, מעמדו נשחק יחסית במהירות, והוא נותר אלם של המאגים והמלכים בלבד.
בני האדם שפונים לואלריון פונים אליו בבקשה לכוח לא מוגבל, ליופי מעורר קנאה וניצחון כנגד כל הסיכויים.
לאחר ההתרסקות, מעמדו של ואלריון לכאורה נשמר בקנאות בידי האלפים הרמים, אלא שמספרים שגם שם, יש דבר מה במושלמות וההתנשאות של האל שמכרסם באלפי התהומות, דבר מה שמעורר בהם בוז, או בושה. כך שעל אף שמעמדו הרשמי נותר איתן, אלים נשכחים ואפלים יותר תופסים מקום רב יותר ויותר ביום יום. לעומת כל אלו, הננסים עודם מעריצים אותו בפה מלא.
ואלריון מתואר כמאג צעיר יפייפה ובעל כנפיים אדירות ונפלאות. מסופר שהוא מרחף סביב העולם, יוצר את הרוחות האדירות בכנפיו, ומביא את האביב ואת היופי לכל עבר. לכן נהוג בארסיין שבימי שיא האביב, חובה לאנשים להקפיד על צניעותם, כאנטיתזה לאדון היהיר של היופי.

אס דרדר- "הציידת", "אם היערות" "הצל שבעצים","מלכת הארץ", ביאנטה
סמל- נזר עלי זית, מוכתם בדם
תחומי השפעה- רשע, טבע, חופש, חיים, מלחמה
נשק מועדף- קשת
גורל- ניצחונה המר של השורדת האחרונה
ברכה-סתגלנות ופריחה
קללה- הליכה לאיבוד

מספרים על ביאנטה שהיא הייתה פעם האדירה שבמלכי האלפים. אלפי היערות מוכנים להישבע שבימים שבטרם הממלכה המעופפת עלתה לגדולה, מלכתם שלטה על אימפריה כבירה, וקטלה את האדירים שבמלכי הגמדים, אלים שכיום לא נותר מהם דבר. האלפים הרמים תמיד בזו ליוהרה הזו של אלפי היערות, שראו בעצמם האדונים האמיתיים של הארץ, אולם אלו, למרות השנים הארוכות תחת אחיהם, מעולם לא נטשו את ביאנטה, הצדה ביערות, שמנהלת את מלחמותיה הפרטיות, שקוטלת את בני האדם בין ענפי העצים, שמגינה על הדרכים הישנות, ואינה נכנסת למלחמות של גאווה וסרק.
ביאנטה היא אלה אכזרית. החלש נכחד, העדין מתנוון, אבל מי ששורשיו איתנים וגזעו גמיש, ישרוד לנצח. לפי הסיפורים, מאמיניה שולחים לה מסרים דרך אנשים שממוסמרים בחיצים לעץ, מכבדים אותה במין ריטואלי ברברי, או מקדישים לה עצים שצומחים בתוך גופותיהם של אסירים.
בקרב אלפי היערות, ביאנטה היא כמעט הכל- אלה של מלחמה, של יופי ארצי, של אמנות אמיתית וחיה, של פריון שורד. בקרב עמים אחרים, ביאנטה היא כנראה אחת האלים האלפיים הכי פופולאריים- כתות רבות, בעיקר של עמים שקרובים למסורת הדרואידית של הטבע, סוגדות לציידת, לעיתים יחד עם רחם האדמה, למרבה ההפתעה.
בקרב אלפים אחרים, ביאנטה היא האלה של המסע המסוכן, של המלחמה החכמה והערמומית, של ההישרדות בעולם אכזר ומשתנה.
בקרב בני האדם שאינם דרואידים, ביאנטה היא הצד האלים והפראי של הטבע- האישה המסוכנת והבלתי ניתנת לאילוף, חיית הטרף הרצחנית, האפלה שבין עצי היער. דווקא למרות זאת, ציד נואש ישאיר לה דם בכדי לרצות אותה: ילד אבוד יקרא בשמה, וסוחרים שמרהיבים עוז לסחור עם דרי היער, יכבדו אותה במנחה.
בעיני כוהני צ'אטאר מדובר בכופרים מסוכנים-אולם נראה שבעיני פשוטי העם, האלה המפחידה מהיער, היא הדבר הקרוב ביותר שיש לאלפים לאלה שבני האנוש מסוגלים להבין.
האגדות מתארות את ביאנטה כציידת גמישה ויפייפיה, שצדה בני אדם ביערות החשוכים. לכן מקובל שמי שאבוד ביער, מטפטף מדמו[או מדמה של חיה טעימה] לקערה או אפילו רק קליפה, ומשאיר אותה מתחת לגזע.

בית תלתן[כשף נמוך]-​

מלך תלתן- "הבוגד", "היורש", "הנסיך הרם", "הנפיל", סווארג'וס.
סמל- כס מלכות בוער
תחומי השפעה- כוח, רשע, מלחמה, אומץ, אש, אדמה
נשק מועדף- גרזן מלחמה
גורל- מלחמתו של הגאה בעולם ומלואו
ברכה- תהילה וכוח
קללה- אובדן האהובים עליך

האל הנפיל. נאמר שסווארג'וס היה פעם הלוחם האדיר ביותר שקם לאלי הגמדים, אולי לאלים כולם, נאה ומדהים ונערץ. הוא היה יורש העצר, ראשון בין בני אלים אדירים שכולם מלבד סיידוראן כלו מזמן מין העולם. אבל סוארגוס הגאה האמין שהעולם מגיע לו. בפיתוייה של רלית'ם, הצל המפתה, הוא הפך את עורו, הוביל את אחיו נגד אביו, ואז את אחיו נגד אחיו. כה אדיר הוא היה, שאפילו כשאלפים וגמדים פנו נגדו יחד, עוד ניצחו אנשיו המתמעטים במאה קרבות. אולם לבסוף הוא נזרק לתהומות הלבה שבעולם הפנימי, נפצע אנושות, נחרך והתעוות. לא ברור האם סווארג'וס עוד חי, או שכעת הוא רק מגמה מבעבעת, זועקת לנקמה, אולם הוא היה ונותר אלם האדיר של הענקים, אחיהם השנואים של הגמדים, ושל מפלצות רבות אחרות. אורקים, מינוטאורים מסוימים, שבטים אנושיים פראיים שעבדו את האלפים, וכמובן העוגים, רואים עצמם כולם כיורשיו של היורש. סווארג'וס הוא האל של הניצחון בשדה הקרב והריגוש שבאלימות. הוא האל של המלוכה הפשוטה, שנשענת על כוח הזרוע. עבור האלפים הוא מייצג את האדם המתאים לשעה, שאחיו בוגדים בו והוא לא יכול יותר להתכחש לגורלו, ועבור הננסים- את מי שאינו מפחד ללכת עם אמיתותיו.
אין כמעט אף אלף שיודה שהוא עובד את היורש, אולי מחץ לכמה קלאנים ברבריים לחלוטין, אולם לא מעט לוחמים פונים אליו לפני קרב קשה, ולא מעט ברוני פשע רואים אותו בתור אל של אמת.
כהניו מעטים, על פי רוב מצולקים מאוד כבר לא מסוגלים להילחם. הם מייעצים לאנשים לפני מלחמה, מוציאים מאנשים וידויים, ומפקחים על דו קרבות וקרבות ראווה אחרים.
האגדות מספרות שהוא יושב תחת הר געש, חרוך ומעוות כולו, אך עודנו עצום ושרירי, ומחכה ליום שהתפרצות תתאים בדיוק את תוכניותיו. לכן מקובל בארסיין שכשהרי געש מבעבעים או שהאדמה רועדת, על ההמונים לרסן את שאיפותיהם המסוכנות ולהצניע לכת.

מלכה תלתן- "המאהבת", "האישה השאפתנית", "משסת האחים", "היפה בנשים", רלית'ם.
סמל ורד אדום מדמם
תחומי השפעה- רשע, צל, תכסיסנות, תשוקה
נשק מועדף- סימיטאר
גורל- נחשקותה של המסוכנת מכולן
ברכה- עצה טובה ואון גאה
קללה- אהבות ובגידות אינספור

המאהבת התככנית והבוגדת. מסופר על רלית'ם שהיא נוצרה בידי המלך המטורף בעצמו כדי לזרוע שנאה בין אלי הגמדים, ששלטו בעולם יחד בהרמוניה. יפה וחכמה מעבר לכל דמיון, מספרים שהיא זו שלקחה את סווארג'וס הנאה והגאה, ורוממה אותו להיות המלך האדיר ביותר אי פעם, על העולמות העליונים והתחתונים כולם- בטרם הובס והתכער לנצח נצחים. שהיא זו שהשיבה את האלפים המסוכנים אל העולם, ושהיא זו שגרמה למותם של רבים כל-כך, מאותה משפחת אלים שהייתה פעם כל כך פורייה.
רלית'ם, ששיערה אדום כדם, היא המאהבת האגדתית, פטרוניתן של זונות העילית והרוצחות. היא תמצית כל מה שבני האדם בארסיין שונאים בנשים- חזקה, יפה, מסוכנת, ערמומית ובוגדנית. בארצות האדם, אדם נואש יפנה אליה כדי לזכות באהבה מטורפת שיקרה לו מחייו, ואישה תפנה אליה רק אם היא זקוקה נואשות ליופי מסוכן ורצחני, שמספר שהאלה משאילה לעיתים קרובות למבקשת, אבל לא ללא מחיר.
בקרב האלפים לעומת זאת, רלית'ם נתפסת כדמותה של האישה החזקה, החכמה והבלתי מתפשרת, האם שתשרוף את העולם כולו עבור יורשה, והמאהבת שדורשת מאהובה לממש את גורלו-או למות בניסיון. במידה רבה, רלית'ם היא בעבור האלפים והעמים שסוגדים להם, אלת האהבה והפריון. כוהנותיה לובשות אדום חושני וצובעות את שיערן אדום[דבר שנחשב בארסיין לסימן למופקרות, בהתאם] וחגיה נחוגים באימפריה הטריסט'נית, לדוגמא, בנשפי מסכות, ובחלק מארצות המזרח- בחגיגות חשק של ממש.
מסופר על הגבירה שהיא מרחפת בין אנשים כועסים בשעות הדמדומים המחשיכות, מחפשת את תסכולם ותשקותם של אלו שחשים לא מוערכים. בארסיין מקובל לכן שמוטב לא להשאיר אנשים לבד בשעות הדמדומים, במיוחד לא נשים נשואות וגברים רווקים.

נסיך תלתן- "המכשף", "המלומד", "אדון היתומים", "אדון הסודות", "נוקם הנופלים" - קורום
סמל- גולגולת וספר
תחומי השפעה- סודות, מוות, ידע, נקמה
נשק מועדף- חנית
גורל- בדידותו של הזוכר האחרון
ברכה- ידע עתיק וזכרון
קללה- אובדן אהוביך, עריריות ובדידות

הנסיך מוכה היגון, כך קוראים משוררי האלפים לדמות המפחידה הזו, שבני האדם קוראים לה 'הנובר בקברים'. באגדותיהם של הארסיינים, הנסיך הזקן של האלפים משוטט בין עצמות, עורו המת מתקלף ונסדק, והוא מחפש סודות אפלים ורבי עוצמה, נוסך כוח אפל בשלדים בכדי לתבוע את נשמותיהם של בני האדם.
אבל לא תמיד היה זה המצב.
מסופר שפעם היה קורום הראשון והגאה בנסיכי האלפים הקדומים, אחיהם הגדול של ביאנטה וואלריון ורבים אדירים אחרים. האגדות הישנות של האלפים מתארות נסיך צעיר ונאה, חכם וסקרן, מוכשר בחרב ובשירה, סקרן ואוהב שיח. אגדות רבות סופרו על הנער המבטיח הזה, שהקים את עריהם היפיפיות של אלפי המישור, והוביל אותם לגלות ולכבוש ארצות חדשות, להלחם או לכרות בריתות עם גזעים חדשים וללמוד קסמים רבי עוצמה. גזעים רבים סגדו למצביא החכם ועטוי התהילה, בין אם מהערצה ובין עם מחד.
על אף שנדחק הצידה לבסוף מפני ואלאריון, כאשר האלפים הרמים הפכו לשליטי העולם, עוד נותר קורום אלם הנערץ של המלומדים, הלוחמים והזמרים הנודדים, ואז הגיעו מסעות הרעם.
בני האדם לא סלחו מעולם לאלפי המישור ששיעבדו אותם, ושרפו את עריהם עד אפר. בני האדם מספרים שקורום הפחדן הסתתר בין הריסות עריו, לאחר שהובס בדו קרב אדיר מול צ'אטאר, אך האלפים מספרים שהלוחם הנאצל הומם מהאכזריות בה הושמדו אנשיו ורכושם, ומתארים בטראגיות איך עמד בספרייה הגדולה של ולנטאליס, ונשרף גם הוא יחד עם מאגר הידע הגדול בעולם.
מאז, קורום הוא אל של זכרון עצוב, תהילה שחלפה, סודות אפלים וטרגדייה. מהלך בין מתים ואוסף שאריות מעידן שחלף ללא שוב, מחפש דרך נואשת לצקת חיים בעצמותיהם, או לנקום את מותם. בני האדם הנואשים פונים אליו בבקשם נקמה או צדק שמעבר למוות, או בחיפושם אחר סודות שמוטב לא לדעתם. אצל האלפים הוא עודו פטרון המלומדים והזמרים, והאלפים פונים אליו שיזכיר להם את יופיים של הדברים החולפים, את תהילת העבר ואת העצב היפה של הסוף. לוחמים אלפים מעטים עוד רואים בו את פטרון הלוחם בעל המידות הטובות, אך הרוב בזים לדמות הלוחם ההגון ההיא מין העבר שכשלה, ומעדיפים את פטרון הנקמות.
הננסים מעריכים אותו מאוד, בתור האלוהות שהעניקה להם את המאגיה והידע, ולפי אגדותיהם אף גילתה אותם. כוהניו הם כמעט תמיד זקנים מאוד, ומקדשיהם לרוב נטושים או מוזנחים, כך שרבים מהם משוטטים ממש כמו פטרונם.
כיום הוא האלוהות המרכזית כמעט אך ורק של ההובגובלינים, שמאמינים שהם יורשיהם של אלפי המישור, ומהללים אותו בחפשם אחר ידע ונקמה בבני האדם, וסוגדים לדמות המצביא המהולל והאב השכול כאחת.
ישנן גם שמועות שחלק מהגזעים העתיקים והשכוחים יותר שהאלפים הכניעו, כדוגמאת הטרוגולדיטים, עוד זוכרים לו חסד נעורים.
האגדות מתארות אותו הולך לפנות בוקר בין קברים, ולכן נהוג שמי שלא מעוניין לפתוח דברים מכוערים מעברו, מוטב לו שירחק מבתי הקברות לפנות בוקר.

אס תלתן- "הצל"
סמל- פיגיון
תחומי השפעה- רשע, אפלה, תכסיסנות, אשליה, שכחה
נשק מועדף- פגיון
גורל- שכחה מבורכת וידיעה נוראה
ברכה- מסתור והשפעה
קללה- בגידה ומוות

רק שמועות שמעו בני האדם על האלוהות הזו, שאין לה בכלל שם. יש אומרים שהיא נוצרה בידי האל המטורף יחד עם רלית'ם, לייסר את העולם, ויש אומרים שהיא קדומה בהרבה לרלית'ם, מעין התממשות פיזית של טירופו של האל בעולם, או אולי משהו אחר, אפל ומשונה יותר, שמעולם לא היה אמור להשתחרר אל העולם.
הצל, שמתואר הן באגדות האלפים והן באגדות האדם כמעין יצור מעומעם ומתערבל, בעל צורה אנושית רק בקושי, הוא שרץ אפל של צללים ושכחה, ובכל מקום בו הוא עובר מתרחשים מעשים אפלים, ואנשים לא זוכרים מהם דבר. מסופר שלצל היה תפקיד מרכזי ברבות מהטראגדיות שפקדו את שני הצדדים במלחמות האלים, אולם קשה מאוד לומר כיצד, כי מסופר שמגעו של הצל שואב מקורבנותיו את זכרונם, ולפעמים תכונת אחרות, ומעניק אותם לאחרים במקומם.
בני אדם רבים פונים לצל להציע לו עסקאות מפוקפקות, לבקש מזל אפל או מסור מהצללים. גם בקרב מרבית האלפים הוא אל לא מוערך במיוחד, אולם יש מי שיפנו אליו בשעת צרתם. הצל הוא פטרונם של רוצחים וגנבים, מי שמביא צדק מפוקפק לאלו שהחיים התאכזרו אליהם, של בני בלי שם ותכסיסנים.
הקובולודים וגזעי הלטאים השכוחים מעריכים אותו הערכה רבה, וכך גם חלק משבטי הגובלינים הפראיים יותר, אך למעט השמועות על עיר הגנבים שהרחק במזרח, הגזע המתורבת היחידי שסוגד לו כאל ראשי הוא גזע הננסים, שרבים מפלגיו, בעיקר היותר אפלוליים, סוגדים לו. מסופר שיש להם שם סודי עבורו, והם מאמינים שהוא אחד משלהם, הננס שגנב את הכוח המאגי מהמלך המטורף בכבודו ובעצמו והעניק אותו לגמדים שהיו לננסים, בכדי לאפשר לאנשיו לשרוד בעולם המשתנה, ושמחק את שמו מההיסטוריה בכדי להגן עליהם מזעם האלים.
כוהניו המסתוריים נוטים שלא להשאר במקום אחד, ומכונים 'חסרי הפנים' בשל העובדה שכמעט ולא ניתן לזכור איך החזקים שבהם נראים. חלקם הם סתם גנבים בעולם התחתון, אחרים יכולים להיות מנהיגים בכירים בארגונים וממלכות, מבלי שאיש ידע שבלילות הם מנהיגיה של כת.
מסופר שהצל עובר ביעף בשבע הדקות האפלות ביותר של הלילה, ולכן יש נוהג בקרב האדוקים הארסיינים, או בקרב מי שחוששים לגורלם, להתעורר באמצע הלילה, לשבע תפילות רצופות, כמו כן, זו אחת הסיבות לכך שבארסיין, ליל סערה נחשב ללילה בטוח- כזה שצ'אטאר משגיח בו שהצל אינו חומק.

כנראה לאחר שהקמפיין הקרוב יסתיים(חלק ג, שעוד לא הגענו אליו בפורום) תהיה להם תקופת מנוחה מסויימת, ואז חלק ד מתוכנן להתרחש באזור מזרח הדוכסות, בעיקר במצודה המסתורית שבצידו האחר של השטח המת, רעם רחוק.

אחרי זה, זה כבר יותר תלוי בהם, אבל בגדול הכיוון הוא או מסע צפונה מהדוכסות אל 'העמק האחרון', שהוא אחד מהאזורים החדשים שאני מתלבט אם לפרט עליהם(מקדש גדול של צ'אטאר שמגונן באופן נואש על עמק שהוא בערך כל מה שנשאר מדוכסויות מרכז הממלכה מפני אלפי התהומות ומשרתיהם)

או מזרחה, לדוכסות שסופחה לאימפריה המאגוקרטית של טירסט'ן, ומשם כנראה לבירה הביזנטינית-ish שלה.