• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

שליטים ושדים [שו"ש 77] נבל

עילית

פונדקאי חדש
שליטים ושדים 77: נבל
ניקיתי את חוט הניילון במטלית וגלגלתי אותו בחזרה סביב פרק כף היד.
"אש?" הושטתי יד אחורה. האיש מיהר להגיש לי מצית כדי לשרוף מעליה את המטלית. הלהבות שנגעו בקצות אצבעותיי לא הטרידו אותי. סובבתי מצד אל צד ואחר כך שמטתי לרצפת הבטון ופיזרתי עם הנעל את השאריות המפוחמות.
"אתה מכיר את הנהלים?" החדש הנהן במרץ והמשיך להנהן כשכבר הייתי עם הגב אליו.
בחוץ נשבה רוח קרה ששיתקה את שדה-התעופה הקטן. הורדתי את כובע הצמר נמוך וצעדתי לכיוון הסובארו השחורה. היו לי עוד שתי תחנות הלילה.
***
פח הזבל השמיע רשרושים חשודים. נאנחתי. הייתי בטוח שהחתולים כבר למדו לקח בפעם שעברה. נתתי בעיטה בפח.
"עופו מפה." סתמתי את האף ופתחתי "לפני שאני..." העיניים שהביטו בי לא היו שייכות לחתול.
"אין לי זמן לחרא הזה." הודעתי לעצמי והושטתי יד לבעלת העיניים. חיכיתי ככה באוויר חצי דקה.
"את רוצה עזרה או שאת יוצאת לבד?" היא רצתה עזרה.
"מה את עושה כאן?" היא תפסה את היד וקפצה החוצה. שחררתי את האף ועיקמתי פנים למרות שהריח לא נדבק אליה. עד כמה שידוע לי, כלום לא נדבק אליה.
"הם רדפו אחרי." היא יישרה את השמלה הפרחונית שלה.
"אז…" אני מתכוון, זו לא פעם ראשונה שהיא מצליחה לעצבן אנשים והם רודפים אחריה עם כל מיני דברים ביד. דברים מזיקים. פעם מישהו אפילו זרק עליה כוורת אבל, כמו שאמרתי, נייר פרגמנט.
פתחתי את הדלת האחורית והכנסתי אותה למטבח.
"שבי." משכתי כיסא קרוב לעמדת העבודה וסידרתי לה כריך פסטרמה עם סלט. היא שלפה את הבשר בזהירות ואכלה את השאר.
"מה עשית הפעם?" היא הרימה עיניים שחורות. לא יודע למה שאלתי הרי לא היה טעם להסביר לה את עובדות החיים או את חוקי המשחק. היה לה סט משלה והיא דבקה בו. מה שאומר שגם הלילה אני ישן על הספה בסלון. חתול תמיד ישנה על המיטה, זה בגלל שהיא הכירה אותי עוד כשהייתי בנאדם טוב, פחות או יותר. לפני שחתכו ממני כליה ושליש כבד. זה לא שינה הרבה כי היו לי תכניות ללילה. כמה שיחות מלב אל לב, איסוף ופיזור לכל הרוחות, תקיעה, שברים ומה שבא אחר-כך. חתול יכולה לישון במיטה שלי הלילה. מחר לעומת זאת… חייכתי רחב. מחר יש לי תכניות אחרות.

בחצות עליתי על בגדי-עבודה. מכנסי רכיבה שחורים, חולצת ספורט שחורה וחגורת כלים. רוצים לנחש איזה צבע?
הלקוח הראשון לא רצה להקשיב לקול ההיגיון וזה חבל כי הוא היה איש מחשבים בחסד. יאמר לזכותו, שקשה להקשיב עם אוזן אחת על הרצפה. הוא חרחר משהו שנשמע כמו לך תזדיין. צקצקתי בלשוני,
"ככה לא מדברים אל המעביד שלך. חוץ מזה, אני עלול להבין את מילולית." הוצאתי חפיסת קונדומים מהחגורה. הוא התכווץ בתוך הכיסא אליו היה מרותק. נדתי בראשי.
"אני אתן לך כמה שעות לחשוב על זה ונדבר שוב." סימנתי לשני הגורילות להישאר איתו. יהיה קשה להשיג גאון תוך שבוע.
את הזקנה אספתי מהגינה הציבורית. היא שוב הגיעה עם הטרייר שלה בתיק.
"אם הוא מצייץ אני גומר עליו." פתחתי לה את דלת המכונית.
"הוא מבין אותך, אתה יודע."
"יופי." נהמתי והתנעתי.
"חוץ מזה, אף אחד לא בודק על מה הוא יושב." לא עניתי.
"איפה הפעם?" היא ביררה.
"בארון הפינתי, מאחורי קופסאות השימורים. מאתיים שקיות. יספיק לך לשבועיים?" היא הנהנה. הורדתי אותה במסעדה ואמרתי לה להרגיש בנוח אבל לא יותר מדי בנוח. חסר למניאק הקטן שישתין לי במטבח.
הנייד שלי זמזם. סימנתי לעצמי לטפל במי שמתקשר כשאני בסידורים. הנייד קיים בשביל הודעות ומתחלף פעמיים בלילה. העפתי מבט תןך שאני יוצא לרחוב.
מישהו ירה בי. איזה חולירה ירה בי. הספקתי לשנן את המספר במהלך ההתרסקות על המדרכה. זבל.
"מה?" נבחתי לנייד.
"שתיים, שלוש, אחד." וניתק. ניסיון התנקשות, שלושה אנשים במכונית אחת. ירקתי קצת דם. האזהרה הגיעה קצת מאוחר מדי. בדקתי את הכתף. כאב. נו בטח שיכאב, יש שם כדור. סיננתי לעצמי בראש. אספתי את עצמי, שלפתי מטלית לחה וניגבתי את הדם מהמדרכה.

הרופא התורן תפר אותי בבית המרקחת. בשביל זה אני משלם לו ומחזיק את הרוקח בביצים. תרתי משמע.
כשחזרתי, חתול כבר לא הייתה. גם קופסת הדגנים וקרטון החלב לא היו. הלכתי לישון. לפני שנרדמתי רחרחתי את הכרית, רק כדי להיות בטוח. כלום.

התכנית האומנותית שלי להלילה איחרה. זה מדאיג כשעובדים שלך מתחילים לזלזל. החלטתי לתת לה ליהנות מהספק. אם היא תהיה מספיק יצירתית ואן היא תגיע בעשר הדקות הקרובות.
היא לא הגיעה. לפי הבנתי, מישהו דאג לזה שהיא לא תגיע לשום מקום יותר. המחלקה התעסוקתית התנצלה והבטיחה שעד שיבררו פרטים, ישלחו לי מחליפה זמנית. מישהי טרייה שרק התחילה התמחות. "ושוב, אנחנו מאוד מתנצלים על חוסר הנוחות אדוני." שיהיה.

את חתול לא ראיתי כבר שבועיים וזה טוב מאוד. אולי התחילה להסתדר לבד. כן, ואולי אני סנטה קלאוס. תיקנתי את עצמי. בינתיים היה לי מה לעשות, ברוך השם. במיוחד עם המספר ששיננתי אבל, בשביל זה אני צריך את הבחור מהמחשבים. כאות רצון טוב, סידרתי שיתפרו לו את האוזן בחזרה. בלי הרדמה.
דיברתי מוקדם מדי. מתחת למגבים של הטויוטה הייבריד הציץ פתק צהוב זרחני. היה שם ציור מטופש של חתולה עם סרט ולידו כוס קפה. למה היא לא יכולה לדבר כמו כל בנאדם נורמלי? זה לא שהיא אילמת או משהו. אני יודע כי שמעתי אותה מדברת מתוך שינה. עכשיו שאני נזכר, הוא נשמע לי מוכר איכשהו רק שלא מספיק כדי לזהות. נכנסתי למכונית ונסעתי לבית הקפה הקבוע שלה. כמה שנים אני ארגיש חייב לה בגלל שהיא הבריחה אותי משם לפני שקצרו לי את הלב?
היא ישבה עם האף צמוד לחלון. לפני שהתיישבתי הזמנתי לה תה ירוק ועוגת שוקולד.
"נו?" שאלתי ודחפתי אליה את הפתקית. היא הוציאה מהכיס האחורי צילום ודחפה אותו לעברי. היה שם זוג מפותל אחד בשנייה. "מה זה?" לא הבנתי מה זה קשור אלי או אליה. היא נקשה פעמיים עם האצבע על האישה. בחינה מדוקדקת העלתה שהאישה הייתה הדייט שלא הגיע.
"אז מה? בטח עובדת." משכתי כתף ודחפתי את הצילום בחזרה. היא לקחה ביס גדול מהעוגה ושלפה טופס מקומט מהשרוול. פתחתי אותו. טופס מעבדה ובו שורה מודגשת בצהוב. לקח לי רגע לזהות את הבדיקה. העפתי מבט על השם. לא מכיר. היא נקשה פעמיים על הגבר. הרמתי אליה מבט מהיר והיא הנהנה.
"בלי קונדום?" היא הנהנה שוב. פאק. עכשיו אני אהיה חייב לה עוד איזה שבע שנים. שילמתי ויצאתי.

כשהגעתי, הוא לא היה בהכרה. זה הכעיס אותי מאוד ואני כבר הגעתי עצבני. חיכיתי רבע שעה ויצאתי להתקרר קצת. היה הרבה יותר פשוט להיפטר ממנו. יותר פשוט אבל פחות כלכלי.
כשחזרתי הוא היה במצב בין לבין ומלמל כל מיני דברים. נפנפתי את השומר החוצה והתיישבתי מהצד השני של השולחן. הוא פקח את העין המתפקדת וסגר. תופפתי על שולחן המתכת עד שהגעתי להחלטה.
"אני מבין שאתה איש עקרונות וזה יפה." התחלתי בקול רגוע. "לי יש לוח זמנים וכמה בעיות דחופות." עשיתי הפסקה לבדיקת קשב. "כאלו שלא יתנגשו לך עם העקרונות." הדגשתי. הוא לא הגיב. נאנחתי, הסטתי את הכיסא אחורה וניגשתי אל מאחורי ראשו תוך שאני מגלגל את החוט מפרק כף-היד. בתנועה מהירה כרכתי אותו סביב הצוואר.
"אידיוט." הוא חרחר. זה הפתיע אותי ככה שעצרתי רגע.
"סליחה?" שאלתי בנימוס, מחזיק את החוט מתוח.
"חושב שברחת משם?" שחררתי את החוט.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בשקט. הוא חרחר משהו ואני קרבתי את פרצופי לפניו.
"הקצירת איברים." הזדקפתי ולקחתי אוויר. אחד, מניין הוא יודע? ושתיים, עוד יותר חשוב, מה הוא יודע? חזרתי לכיסא.
"דבר." הוא לא הגיב. הראש שלו התנדנד קצת.
"דבר ואתה חופשי." הוא עדיין לא הגיב. "מפה לשדה התעופה ולאיזה יעד שתבחר." הוא הניח ראש על השולחן ורוק נזל מפיו. לרגע חששתי שהוא גוסס לי. סימנתי שיביאו לו מים. בינתיים שחררתי לו את הידיים. לקח לו נצח וחצי לשתות עם הידיים הרועדות האלו.
"ובכן?" שאלתי והוא גיחך.
"החית מחמד שלך." הרמתי גבה. "החתולה." פה התחלתי להתעצבן על באמת.
"מה איתה? היא בסכנה?" הזדקפתי קצת. הוא צחק או ניסה לפחות.
"כדאי שתבדוק פעם, יש לה צלקות תואמות." נרגעתי.
"אני מניח שלא סתם היא הייתה שם. בטח התרימו אותה כמו שאותי." שפשפתי את הצלקת בגב התחתון.
"היא לא הייתה שם לתרום." הוא לקח נשימה שורקנית "למה היא לא מדברת?" הוא המשיך וניגב את הדם מהשפתיים בגב היד. "שלא תזהה את הקול שלה משם, שהיא שכבה לידך בחדר הניתוח." "השתגעת?" אבל תוך כדי שאמרתי ידעתי שהוא לא. הלב שלי שקע לתוך הביצים.
"אז למה היא נשארת בסביבה? לא עדיף לה להיעלם?" במיוחד עם המוניטין שלי, חשבתי. הוא הביט עלי בעין האחת הפתוחה כאילו אני ניאנדרטלי ונד בראשו ברחמנות.
"במקרה שהיא תצטרך את הכליה השנייה."
 
קודם כל, שאפו על הסיפור. מדליק ועם טויסט מצוין בסוף. ממש לא ראיתי את זה מגיע. אהבתי את הסייברפאנק.
אבל, זה נראה לי קצת יותר מתאים כסיפור מד"ב ופחות כרקע למשחק תפקידים. כלומר, יש כאן אחלה נבל(ית) אבל איך משתמשים בה במשחק תפקידים?
 
הסיפור מאוד נחמד, אהבתי את הטוויסט בסוף ואת הכתיבה המרומזת, שנותנת לנו את המידע לאט לאט, חושפת לאט את העלילה.
יש לי בעיה אחת קטנה:
עילית אמר/ה:
"הם רדפו אחרי." היא יישרה את השמלה הפרחונית שלה.
עילית אמר/ה:
זה לא שהיא אילמת או משהו. אני יודע כי שמעתי אותה מדברת מתוך שינה
בסוף, אי הדיבור של חתול משמעותי. בהתחלה היא מדברת (אלא אם הבנתי את זה לא נכון), מה שיוצא בעיה קטנה שהייתי ממליץ להחליק בעריכה.

חוץ מזה: ח"ח על הסיפור.
 
עדיין לא הבנתי מה זה קשור לשו"ש. מי הנבל פה?
סיפור יפה שהייתי שוקל ברצינות להצביע לו (עכשיו אני קורא הכל כדי לרענן את הזיכרון) אם הייתי מוצא קשר בינו לבין נושא האתגר.
הסיפור בנוי ממש יפה, אם כי קצת לא ברור. הסגנון שלך ייחודי ומעניין, ומובן שהחתול הוא זה שלקח למספר את הכליה, אבל שאר הפרטים לא ממש ברורים. העמימות הזו יכולה להיות מאוד נחמדה, אבל קצת יותר מידע יכול לדעתי להועיל.
 
חזרה
Top