[לא יודע אם צריך לסמן בצורה כולשהי, אבל יש בזה כמה מוטיבים של אימה]
===
לפני השינה, אבא תמיד היה מכסה אותה בשמיכה ומבטיח שהפעם המפלצת לא תבוא. שהוא ישמור על הדלת שלה ויפחיד את המפלצת, והיא לא תיכנס אל החדר. לפעמים, אבא היה הולך לישון, והיא הרגישה את הצללים בחדר גובהים, אבל היא תמיד ידעה שאבא נמצא בחדר ליד, והיא יכולה לקרוא לו.
היא פחדה מהמפלצת תמיד, היא ראתה אותה בין העננים לפעמים, ובין הארון הגדול והבובות שלה כשהאור היה עמום. למפלצת היו ידיים ארוכות וגוף דק, ולפעמים כשהאור זז היא זזה עם האור, גדלה או קטנה. המפלצת לפעמים הייתה גדולה מאוד ולפעמים קטנה מאוד, אז כשאבא ביקש ממנה לספר לו עליה, היא אף פעם לא ידעה מה לומר.
אז במקום מילים, היא פשוט הייתה מחבקת אותו, קוברת את פניה בסוודר שלו ויודעת שהמפלצת תפחד מאבא. אבא היה גדול, חזק, והוא הבטיח לה שהוא תמיד שם. תמיד אחרי שהיא הייתה מחבקת אותו ככה, הוא היה מרים אותה ומקרב אותה אל הכתף שלו, והמשקפיים המרובעות שלו היו כול פעם נופלות כשהיא הייתה מרימה את הראש ממנו.
בכול לילה, אמא או אבא היו מספרים לה סיפור. גם אמא הבטיחה לה שהיא תפחיד את המפלצת, אבל אמא גם אמרה הרבה פעמים שהמפלצת לא קיימת. אבא אמר שהוא פגש את המפלצת והוא נתן לה מכה בראש, והוא ייתן לה עוד מכה אם היא תחזור. אם המפלצת פחדה ממישהו, היא פחדה מאבא.
אבל מה שהיא חשבה שהוא נצח פתאום הגיע לסיום. אבא נעלם, אמא אמרה שהוא נסע לנסיעה רחוקה, והיא לא יודעת מתי הוא יחזור. היא לא הבינה, "ומי יגן עליי מהמפלצת?" היא שאלה בחשש, ואמא חיבקה אותה. "אני אעשה את זה" היא הבטיחה פעם נוספת, אבל הפעם הייתה תחושה שונה לדברים שלה. כאילו היא הייתה רצינית יותר, כאילו זה אמר לה יותר.
ובלילה... המפלצת חזרה. ידיים ארוכות, גוף שחור ומתפתל. בלי אבא, היא כבר לא פחדה, והיא אולי רצתה לבדוק מה אמא תעשה לה. המנורה הייתה דלוקה, אז היא נשארה רחוקה, רק הסתכלה, והן בהו זו בזו. עד שהעייפות גברה על הילדה במיטה הגבוהה, והיא נרדמה.
היא חשבה שהמפלצת תישאר רחוקה, שהמפלצת תישאר שם, אבל בכול לילה היא התקרבה קצת יותר. היא לא ידעה מה לעשות, ואמא רק אמרה, ושום דבר לא השתנה. אז בלית ברירה, היא הביעה משאלה. היא שמעה שמי שמביע ממש חזק משאלה, ואז משאיר ביום לפני ליל החג את הפתק מקופל היטב מתחת לכרית, המשאלה שלו תתגשם. הגננת עודדה את הילדים לספר את הסיפורים הללו, היא ראתה זאת כחלק מרוח החג.
ובלילה הבא, כאשר היא שמה את הראש על הכרית, היא הרגישה משהו מפריע לה. שני עיגולים, כמעט שקופים לחלוטין, וכאשר היא הסתכלה עליהם מקרוב- היא ראתה שהן בצורה של עין, אבל עם קוצים קטנים וכמעט בלתי נראים שיוצאים ממנה, נותנים לה מראה של עכביש כאשר היא שמה אותה ליד המנורה. היא קירבה אותן לעיניים שלה. היא פחדה לגעת בעין, פעם היא עשתה את זה וזה כאב והיו לה דמעות, אבל הפעם... כאשר הזכוכית נגעה בעין, לא היה שום כבר. הזכוכית נדבקה אליה, והיא הרגישה את עצמה לא מסוגלת להוריד את העפעף שלה. תחושה מוזרה ומעט מפריעה, אבל כאשר היא עצמה את העיניים, העיניים שלה התגלגלו מעלה, והייתה חשכה.
המפלצת לא הופיעה הלילה. אז היא הלכה לישון.
אבל במהלך הלילה, באמצע החלום על החברים שלה והמשחקים שלהם, חלום שגם אבא היה פה, אבא שהיא רצתה כבר שיחזור, פתאום משהו קרה. החלום נקטע, והיא צפתה בחדר. היא הייתה ישנה, הגוף שלה עדיין לא זז, אבל במקום לחלום... היא ראתה מקרוב את מה שקורה מסביבה.
הצללים ירדו מהקירות והתגבשו לרגליים הארוכות, עולים למעלה. שלוש רגליים היו לה למפלצת, ובכול אחת מהן שש אצבעות. הגוף שלה היה צר, מושלם בשביל ללכת בשקט ובין הבובות והארון, ולהתחבא ממש בין הבגדים התלויים. יד ארוכה ומוזרה, שהסתיימה בשלוש אצבעות קטנות כמו של נשק, יצאה מהבטן של היצור, עם יד תאומה לה היוצאת מהגב שלו, ליד הצוואר. והראש, על הראש לא היו עיניים, רק פה מלא בשיניים חדות כמו של חתול, וריר כמו של כלב.
היצור זז, מפיל כמה בובות בדרכו, בניגוד לתמיד הפעם הוא לא נזהר. הוא התקרב אל המיטה, ולא משנה כמה התנגדות הילדה המהודקת בשמיכה הביעה, לא היה דבר שהיא יכלה לעשות. היא הסתכלה ביצור אל תוך הפה שלו. בפתק שלה, היא ביקשה לא לפחד יותר, עכשיו היא שכבה מול הפחד שלה בלי דבר לעשות. היצור העביר את ידו על המנורה, ואז סדק אותה, מחליש את האור. הוא חייך, הוא אהב יותר את החושך.
היא רצתה רק שהיא יתרחק, אבל כול מה שהיא הצליחה לעשות זה לראות אותו מבעד לזכוכית שהחזיקה את העין שלה. היא רצתה לצרוח, לזוז... היא הרגישה פתאום את הרגל שלה מציית, מתחילה לזוז, היא הרגישה את עצמה מתחילה להתעורר. היצור הסתכל על הדלת, לראות שאף אחד לא מגיע, וזו הייתה ההזדמנות שלה.
כף רגל, ואחרי זה אצבעות, היא הרגישה את הגוף שלה חוזר אליה בעוד הלב שלה פועם במהירות שיא. אמה, ברך, ואז האגן. לאט לאט היא חזרה. היא הרגישה את כול האוויר שבתוך הבטן שלה, וחיכתה רק להזדמנות, ואז, היא התפרצה עם הצעק...
במקום זאת, היא מצאה את הפה שלה חסום בידי היד המעוותת. היא לא הייתה מסוגלת לנשוך, היא לא הייתה מסוגלת לצעוק. היד הייתה מספיק חזקה בשביל להשתיק אותה לחלוטין. היא רצתה לעצום את העיניים שלה, אבל הזכוכית מנעה זאת ממנה, עדשות הזכוכית החזיקו את עיניה פקוחות...
בבוקר, הילדה כבר לא הייתה במיטה. במקום זאת, היו שם 2 עדשות זכוכית עבות... ומשקפיים שחורים ומרובעים.
===
לפני השינה, אבא תמיד היה מכסה אותה בשמיכה ומבטיח שהפעם המפלצת לא תבוא. שהוא ישמור על הדלת שלה ויפחיד את המפלצת, והיא לא תיכנס אל החדר. לפעמים, אבא היה הולך לישון, והיא הרגישה את הצללים בחדר גובהים, אבל היא תמיד ידעה שאבא נמצא בחדר ליד, והיא יכולה לקרוא לו.
היא פחדה מהמפלצת תמיד, היא ראתה אותה בין העננים לפעמים, ובין הארון הגדול והבובות שלה כשהאור היה עמום. למפלצת היו ידיים ארוכות וגוף דק, ולפעמים כשהאור זז היא זזה עם האור, גדלה או קטנה. המפלצת לפעמים הייתה גדולה מאוד ולפעמים קטנה מאוד, אז כשאבא ביקש ממנה לספר לו עליה, היא אף פעם לא ידעה מה לומר.
אז במקום מילים, היא פשוט הייתה מחבקת אותו, קוברת את פניה בסוודר שלו ויודעת שהמפלצת תפחד מאבא. אבא היה גדול, חזק, והוא הבטיח לה שהוא תמיד שם. תמיד אחרי שהיא הייתה מחבקת אותו ככה, הוא היה מרים אותה ומקרב אותה אל הכתף שלו, והמשקפיים המרובעות שלו היו כול פעם נופלות כשהיא הייתה מרימה את הראש ממנו.
בכול לילה, אמא או אבא היו מספרים לה סיפור. גם אמא הבטיחה לה שהיא תפחיד את המפלצת, אבל אמא גם אמרה הרבה פעמים שהמפלצת לא קיימת. אבא אמר שהוא פגש את המפלצת והוא נתן לה מכה בראש, והוא ייתן לה עוד מכה אם היא תחזור. אם המפלצת פחדה ממישהו, היא פחדה מאבא.
אבל מה שהיא חשבה שהוא נצח פתאום הגיע לסיום. אבא נעלם, אמא אמרה שהוא נסע לנסיעה רחוקה, והיא לא יודעת מתי הוא יחזור. היא לא הבינה, "ומי יגן עליי מהמפלצת?" היא שאלה בחשש, ואמא חיבקה אותה. "אני אעשה את זה" היא הבטיחה פעם נוספת, אבל הפעם הייתה תחושה שונה לדברים שלה. כאילו היא הייתה רצינית יותר, כאילו זה אמר לה יותר.
ובלילה... המפלצת חזרה. ידיים ארוכות, גוף שחור ומתפתל. בלי אבא, היא כבר לא פחדה, והיא אולי רצתה לבדוק מה אמא תעשה לה. המנורה הייתה דלוקה, אז היא נשארה רחוקה, רק הסתכלה, והן בהו זו בזו. עד שהעייפות גברה על הילדה במיטה הגבוהה, והיא נרדמה.
היא חשבה שהמפלצת תישאר רחוקה, שהמפלצת תישאר שם, אבל בכול לילה היא התקרבה קצת יותר. היא לא ידעה מה לעשות, ואמא רק אמרה, ושום דבר לא השתנה. אז בלית ברירה, היא הביעה משאלה. היא שמעה שמי שמביע ממש חזק משאלה, ואז משאיר ביום לפני ליל החג את הפתק מקופל היטב מתחת לכרית, המשאלה שלו תתגשם. הגננת עודדה את הילדים לספר את הסיפורים הללו, היא ראתה זאת כחלק מרוח החג.
ובלילה הבא, כאשר היא שמה את הראש על הכרית, היא הרגישה משהו מפריע לה. שני עיגולים, כמעט שקופים לחלוטין, וכאשר היא הסתכלה עליהם מקרוב- היא ראתה שהן בצורה של עין, אבל עם קוצים קטנים וכמעט בלתי נראים שיוצאים ממנה, נותנים לה מראה של עכביש כאשר היא שמה אותה ליד המנורה. היא קירבה אותן לעיניים שלה. היא פחדה לגעת בעין, פעם היא עשתה את זה וזה כאב והיו לה דמעות, אבל הפעם... כאשר הזכוכית נגעה בעין, לא היה שום כבר. הזכוכית נדבקה אליה, והיא הרגישה את עצמה לא מסוגלת להוריד את העפעף שלה. תחושה מוזרה ומעט מפריעה, אבל כאשר היא עצמה את העיניים, העיניים שלה התגלגלו מעלה, והייתה חשכה.
המפלצת לא הופיעה הלילה. אז היא הלכה לישון.
אבל במהלך הלילה, באמצע החלום על החברים שלה והמשחקים שלהם, חלום שגם אבא היה פה, אבא שהיא רצתה כבר שיחזור, פתאום משהו קרה. החלום נקטע, והיא צפתה בחדר. היא הייתה ישנה, הגוף שלה עדיין לא זז, אבל במקום לחלום... היא ראתה מקרוב את מה שקורה מסביבה.
הצללים ירדו מהקירות והתגבשו לרגליים הארוכות, עולים למעלה. שלוש רגליים היו לה למפלצת, ובכול אחת מהן שש אצבעות. הגוף שלה היה צר, מושלם בשביל ללכת בשקט ובין הבובות והארון, ולהתחבא ממש בין הבגדים התלויים. יד ארוכה ומוזרה, שהסתיימה בשלוש אצבעות קטנות כמו של נשק, יצאה מהבטן של היצור, עם יד תאומה לה היוצאת מהגב שלו, ליד הצוואר. והראש, על הראש לא היו עיניים, רק פה מלא בשיניים חדות כמו של חתול, וריר כמו של כלב.
היצור זז, מפיל כמה בובות בדרכו, בניגוד לתמיד הפעם הוא לא נזהר. הוא התקרב אל המיטה, ולא משנה כמה התנגדות הילדה המהודקת בשמיכה הביעה, לא היה דבר שהיא יכלה לעשות. היא הסתכלה ביצור אל תוך הפה שלו. בפתק שלה, היא ביקשה לא לפחד יותר, עכשיו היא שכבה מול הפחד שלה בלי דבר לעשות. היצור העביר את ידו על המנורה, ואז סדק אותה, מחליש את האור. הוא חייך, הוא אהב יותר את החושך.
היא רצתה רק שהיא יתרחק, אבל כול מה שהיא הצליחה לעשות זה לראות אותו מבעד לזכוכית שהחזיקה את העין שלה. היא רצתה לצרוח, לזוז... היא הרגישה פתאום את הרגל שלה מציית, מתחילה לזוז, היא הרגישה את עצמה מתחילה להתעורר. היצור הסתכל על הדלת, לראות שאף אחד לא מגיע, וזו הייתה ההזדמנות שלה.
כף רגל, ואחרי זה אצבעות, היא הרגישה את הגוף שלה חוזר אליה בעוד הלב שלה פועם במהירות שיא. אמה, ברך, ואז האגן. לאט לאט היא חזרה. היא הרגישה את כול האוויר שבתוך הבטן שלה, וחיכתה רק להזדמנות, ואז, היא התפרצה עם הצעק...
במקום זאת, היא מצאה את הפה שלה חסום בידי היד המעוותת. היא לא הייתה מסוגלת לנשוך, היא לא הייתה מסוגלת לצעוק. היד הייתה מספיק חזקה בשביל להשתיק אותה לחלוטין. היא רצתה לעצום את העיניים שלה, אבל הזכוכית מנעה זאת ממנה, עדשות הזכוכית החזיקו את עיניה פקוחות...
בבוקר, הילדה כבר לא הייתה במיטה. במקום זאת, היו שם 2 עדשות זכוכית עבות... ומשקפיים שחורים ומרובעים.
