לונסטאר היה הציוד הראשון. אבל הוא לא שרד לראות את אחרוני הציידים.
אומרים שהוא הלך דרומה, אומרים שהוא בכלל לא שמע את הקריאה.
אומרים שיש מצב שצייד אחר חיסל אותו. אבל כך או כך, דירובינה, החרב שלו. שרדה ועוד שרדה משך זמן ארוך.
המלכים הציידים לחמו עליה, ערגו לה, הציגו אותה כפרס מחד וכנשק אימתני מנגד. כולם משתמשים בה ביראת כבוד, בידעה שלהב זה הוא הלהב הראשון שהקיז דם אלים ראשון, להב שהגיע ממקום אחר ומזמן אחר.
אבל הלהב עצמו עשה יותר למורשת הציידים, מאשר לציידים עצמם. שכן כמו שלונסטאר חרץ את חרבו בכל פעם שנשא שובעה, בכל פעם שהתחייב בפני האלים והאדם, בפני החיים והמוות, העבר והווה. בכל פעם שהתחייב בפניהם, היה חורץ סדק לאורך הלהב שלו, נושא את השבועה על הדבר האחרון שעוד חשוב לו, הדבר היחידי שנשאר לו מחיים אחרים.
מאז ועד הציידים האחרונים, כל צייד אשר נשא שבועה, השתמש בכוחו בשביל לחרוט על הלהב חריץ שבועה, הליך אשר היה בו כדי לזעזע את הלהבים הקסומים ואת הציידים כאחד, ודרך לנטב את הקסם שמשתחרר כדי להעניק לצייד עוצמה שאחרת לא יכול היה להשיג. דרך לזקק את הקסם הפראי. לכוח אחר. עצמה אחרת.
לימים קיבל ההליך את המושג "שבועת חצות", בניגוד לתפילת החצות של הציידים, שבועה זו לא מחברת בינם לבין הקסם העמוק, ואינה תלויה בעוצמת הלהב עצמו. אלא מבצעת יחסי גומלין בין הצייד לבין החצות. ככל שהשבועה מחייבת יותר, מגבילה יותר. מסוכנת יותר, הכוח של הצייד יגדל עוד.
הזמן חלף, וחרבות סדוקות הן כל מה שנשאר מהציידים של פעם. רובן נסדקו עד למצב שהן לא שמישות יותר, מעטים יודעים שפיסות המתכת השבורות הן שאריות של חרבות אשר שינו את העולם, מעטים עוד יותר יודעים כיצד לגשת לכוח הזה.
והעתיקה מכולן, החרב שנרחצה עליה השבועה לחסל כל אל, כל ישות קדושה אשר השליטה עצמה על העולם, ולהעניק לבני התמותה את החירות לה הם זכאים יותר מכל. זו נחה לה, שבורה ומרוסקת. מחכה ליום שבו היא תחושל מחדש. בידיים של צייד, בדם של בן אלמוות. ובהנחייתו של משגיח.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עקב ההחלטה להפריד את הציידים מגידעון סופית, אני משתמש במגמת השו"ש כדי ליצוק תוכן לעולם ולהרכיב אותו מ0 (בתקווה שלקראת אמצע הדרך יהיה מספיק כדי להתחיל לכתוב וגם לסיים עולם בסוף). אני כותב בסדר מסויים, ואם מישהו מעוניין מספיק כדי לעקוב, רצוי לקרוא את השושים לפי הסדר בו אני מוציא אותם ולא על פי הסדר המספרי שלהם (מניח שכשיהיה עוד כמה שושים אני אפתח עץ מרכז להם) מניח שפירוש הדבר יהיה שאגיש הרבה שושים שפספתי עד עכשיו בקצב מהיר. לרבות הסיכוי שאוציא שו"ש פעמיים.
דירובינה, הלחמה של המילים האיטלקיות dio rovina אשר בתרגום חופשי פירשון "קטל אל" היא להב החצות הראשנה. רק זה די בה בכדי שהרפתקנים בעולם ירצו למצוא אותה (סטייל אקסקליבר), במשחק בו השחקנים ציידים, מרוץ למצוא את הלהב ולחשל אותו מחדש יכול להוביל משחק שלם לדעתי. אם השחקנים הם בני אדם, משחק שבו הם מגלים את הלהב ומחליטים להסתיר אותו מצייד הרודף אחריו יכול להוביל משחק הישרדות מול אויב כמעט בלתי מנוצח.
השורה האחרונה בהקשר לחישול מחדש של החרב כוללת מידע שעוד לא הספקתי להכין. והנושאים של בן אלמוות ומשגיח יגיעו בהקדם. לרבות שו"ש עתידי על חישול מחדש של החרב הראשנה.
אומרים שהוא הלך דרומה, אומרים שהוא בכלל לא שמע את הקריאה.
אומרים שיש מצב שצייד אחר חיסל אותו. אבל כך או כך, דירובינה, החרב שלו. שרדה ועוד שרדה משך זמן ארוך.
המלכים הציידים לחמו עליה, ערגו לה, הציגו אותה כפרס מחד וכנשק אימתני מנגד. כולם משתמשים בה ביראת כבוד, בידעה שלהב זה הוא הלהב הראשון שהקיז דם אלים ראשון, להב שהגיע ממקום אחר ומזמן אחר.
אבל הלהב עצמו עשה יותר למורשת הציידים, מאשר לציידים עצמם. שכן כמו שלונסטאר חרץ את חרבו בכל פעם שנשא שובעה, בכל פעם שהתחייב בפני האלים והאדם, בפני החיים והמוות, העבר והווה. בכל פעם שהתחייב בפניהם, היה חורץ סדק לאורך הלהב שלו, נושא את השבועה על הדבר האחרון שעוד חשוב לו, הדבר היחידי שנשאר לו מחיים אחרים.
מאז ועד הציידים האחרונים, כל צייד אשר נשא שבועה, השתמש בכוחו בשביל לחרוט על הלהב חריץ שבועה, הליך אשר היה בו כדי לזעזע את הלהבים הקסומים ואת הציידים כאחד, ודרך לנטב את הקסם שמשתחרר כדי להעניק לצייד עוצמה שאחרת לא יכול היה להשיג. דרך לזקק את הקסם הפראי. לכוח אחר. עצמה אחרת.
לימים קיבל ההליך את המושג "שבועת חצות", בניגוד לתפילת החצות של הציידים, שבועה זו לא מחברת בינם לבין הקסם העמוק, ואינה תלויה בעוצמת הלהב עצמו. אלא מבצעת יחסי גומלין בין הצייד לבין החצות. ככל שהשבועה מחייבת יותר, מגבילה יותר. מסוכנת יותר, הכוח של הצייד יגדל עוד.
הזמן חלף, וחרבות סדוקות הן כל מה שנשאר מהציידים של פעם. רובן נסדקו עד למצב שהן לא שמישות יותר, מעטים יודעים שפיסות המתכת השבורות הן שאריות של חרבות אשר שינו את העולם, מעטים עוד יותר יודעים כיצד לגשת לכוח הזה.
והעתיקה מכולן, החרב שנרחצה עליה השבועה לחסל כל אל, כל ישות קדושה אשר השליטה עצמה על העולם, ולהעניק לבני התמותה את החירות לה הם זכאים יותר מכל. זו נחה לה, שבורה ומרוסקת. מחכה ליום שבו היא תחושל מחדש. בידיים של צייד, בדם של בן אלמוות. ובהנחייתו של משגיח.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עקב ההחלטה להפריד את הציידים מגידעון סופית, אני משתמש במגמת השו"ש כדי ליצוק תוכן לעולם ולהרכיב אותו מ0 (בתקווה שלקראת אמצע הדרך יהיה מספיק כדי להתחיל לכתוב וגם לסיים עולם בסוף). אני כותב בסדר מסויים, ואם מישהו מעוניין מספיק כדי לעקוב, רצוי לקרוא את השושים לפי הסדר בו אני מוציא אותם ולא על פי הסדר המספרי שלהם (מניח שכשיהיה עוד כמה שושים אני אפתח עץ מרכז להם) מניח שפירוש הדבר יהיה שאגיש הרבה שושים שפספתי עד עכשיו בקצב מהיר. לרבות הסיכוי שאוציא שו"ש פעמיים.
דירובינה, הלחמה של המילים האיטלקיות dio rovina אשר בתרגום חופשי פירשון "קטל אל" היא להב החצות הראשנה. רק זה די בה בכדי שהרפתקנים בעולם ירצו למצוא אותה (סטייל אקסקליבר), במשחק בו השחקנים ציידים, מרוץ למצוא את הלהב ולחשל אותו מחדש יכול להוביל משחק שלם לדעתי. אם השחקנים הם בני אדם, משחק שבו הם מגלים את הלהב ומחליטים להסתיר אותו מצייד הרודף אחריו יכול להוביל משחק הישרדות מול אויב כמעט בלתי מנוצח.
השורה האחרונה בהקשר לחישול מחדש של החרב כוללת מידע שעוד לא הספקתי להכין. והנושאים של בן אלמוות ומשגיח יגיעו בהקדם. לרבות שו"ש עתידי על חישול מחדש של החרב הראשנה.
