בתפילת חצות של בן יחיד, את נשמתו של אויבי מגפו תפריד
ובתפילה זכה של בן כנוע, ממטרתי תמנע מלנוע
ובתפילה אחרונה בצאת מלחמה, אבקש ממך עוצמה
קרלוס סטירווד, צייד חצות, לפני שהוא מכה באדון הצל.
ההיסטוריה שכחה מתי זה בדיוק התחיל, מתי היה הרגע הראשון שבו קרא האדם תיגר על האל.
אומרים שזה היה בגלל אדם אחד, שטען שסבל מספיק מהאלוהות. והחליט להטיל ספק בזכות שלהם לשלוט על בני התמותה. הוא הרים נגדם חרב. וזו קטלה אל.
מאז עברו דורות, האלים נסוגו למבצרים שלהם, כי הם הפכו לטרף. בני התמותה הרימו את חרבותיהם, אשר בורכו בקסם חזק העתיק כמו האלים עצמם, ואפשר להם להפיל בהם חללים. אלו הם הציידים - בני תמותה אשר מסוגלים לגשת לקסם העמוק ביותר, ובשל כך, לפגוע באלים כאילו היו שווים להם, עצמתם תמונה בלהבי החצות שלהם, חרבות עתיקות כמו הזמן, שרידים מתקופה בה האלים עצמם היו זקוקים לנשק פיזי, וכעת. נמצאות בידי בני התמותה.
הציידים התחילו כבודדים, אנשים רודפי תהילה אשר ידם זכתה בחרב, הם חיסלו צבאות לבדם, הם חיסלו שדים לבדם. וכאשר הרגישו שעוצמתם כבר מספקת, הם חיסלו את אדוני הדרקונים, משנים לעד את אדמת גידעון.
וכאשר הגיע הזמן, יצאו חוליות הצייד למשכני האלים. קבוצות קבוצות הם עלו על המצודות, משמדים צבאות של מלאכים ושדים עד להגיעם אל ההיכל, בו לבסוף, אחד מהם הכה את האל, והשתמש בקסם העמוק- קסם החצות כדי לקחת את כוחו.
אומרים שפעם הציידים שלטו בעולם, אחרי שרוב האלים כבר חוסלו, והציידים החלו להחליפם, להפוך לאלים-בני תמותה בעולם. מספרים שזו הייתה תקופה זוהרת, תור זהב אדיר שבו העולם התקדם קדימה עשרות מונים. שבו הציידים הגיעו לידע שאנחנו כבר לא נוכל לגלות.
אבל משהו קרא להם, קול לא ברור שפיטה אותם לצאת דרומה, אל ארצות לא ידועות, אל מקומות לא ברורים. אל הלא נודע.
היום, אנחנו מאשימים אותם בכל הכעוס, אין אלים שיכולו להדריך אותנו, אבל גם אין ציידים שיחליפו אותם. אלה שעוד כן מסתובבים בינינו, הם לא יותר מזנב לאריות, אלה שלא היה להם די הכוח להצטרף לחולית הצייד, ונאלצו לחיות לבדם, לעיתים שכרי חרב, לעיתים רוצחים, ולעתים גיבורים.
ועכשיו, כשאל כלשהו טוען שהוא חזר מהאין, שהוא חזר להוביל את בני התמותה בחזרה לעידן הזהב. נשאלת השאלה הבודדת, האם עת הצייד הגיע בשנית?
ובתפילה זכה של בן כנוע, ממטרתי תמנע מלנוע
ובתפילה אחרונה בצאת מלחמה, אבקש ממך עוצמה
קרלוס סטירווד, צייד חצות, לפני שהוא מכה באדון הצל.
ההיסטוריה שכחה מתי זה בדיוק התחיל, מתי היה הרגע הראשון שבו קרא האדם תיגר על האל.
אומרים שזה היה בגלל אדם אחד, שטען שסבל מספיק מהאלוהות. והחליט להטיל ספק בזכות שלהם לשלוט על בני התמותה. הוא הרים נגדם חרב. וזו קטלה אל.
מאז עברו דורות, האלים נסוגו למבצרים שלהם, כי הם הפכו לטרף. בני התמותה הרימו את חרבותיהם, אשר בורכו בקסם חזק העתיק כמו האלים עצמם, ואפשר להם להפיל בהם חללים. אלו הם הציידים - בני תמותה אשר מסוגלים לגשת לקסם העמוק ביותר, ובשל כך, לפגוע באלים כאילו היו שווים להם, עצמתם תמונה בלהבי החצות שלהם, חרבות עתיקות כמו הזמן, שרידים מתקופה בה האלים עצמם היו זקוקים לנשק פיזי, וכעת. נמצאות בידי בני התמותה.
הציידים התחילו כבודדים, אנשים רודפי תהילה אשר ידם זכתה בחרב, הם חיסלו צבאות לבדם, הם חיסלו שדים לבדם. וכאשר הרגישו שעוצמתם כבר מספקת, הם חיסלו את אדוני הדרקונים, משנים לעד את אדמת גידעון.
וכאשר הגיע הזמן, יצאו חוליות הצייד למשכני האלים. קבוצות קבוצות הם עלו על המצודות, משמדים צבאות של מלאכים ושדים עד להגיעם אל ההיכל, בו לבסוף, אחד מהם הכה את האל, והשתמש בקסם העמוק- קסם החצות כדי לקחת את כוחו.
אומרים שפעם הציידים שלטו בעולם, אחרי שרוב האלים כבר חוסלו, והציידים החלו להחליפם, להפוך לאלים-בני תמותה בעולם. מספרים שזו הייתה תקופה זוהרת, תור זהב אדיר שבו העולם התקדם קדימה עשרות מונים. שבו הציידים הגיעו לידע שאנחנו כבר לא נוכל לגלות.
אבל משהו קרא להם, קול לא ברור שפיטה אותם לצאת דרומה, אל ארצות לא ידועות, אל מקומות לא ברורים. אל הלא נודע.
היום, אנחנו מאשימים אותם בכל הכעוס, אין אלים שיכולו להדריך אותנו, אבל גם אין ציידים שיחליפו אותם. אלה שעוד כן מסתובבים בינינו, הם לא יותר מזנב לאריות, אלה שלא היה להם די הכוח להצטרף לחולית הצייד, ונאלצו לחיות לבדם, לעיתים שכרי חרב, לעיתים רוצחים, ולעתים גיבורים.
ועכשיו, כשאל כלשהו טוען שהוא חזר מהאין, שהוא חזר להוביל את בני התמותה בחזרה לעידן הזהב. נשאלת השאלה הבודדת, האם עת הצייד הגיע בשנית?
