• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

משחקי תפקידים היסטוריים

הח׳אן הטטרי

פונדקאי ותיק
פונדקאי מפגשים חבר.ה בהיכל התהילה פונדקאי החודש
תהיה שעלתה לי בראש - איך אפשר להריץ משחק היסטורי בימי הביניים/רנסאנס/ימי נפוליאון (אני מסתכל כרגע על אירופה בכוונה)? יש כמה בעיות, אך הבעיה הכי בוערת היא דווקא הרפואה. רוב הפצעים הבינוניים+ מרפאים בדרך הישנה והלא-כל-כך-טובה של כריתת גפיים, בלי משככי כאבים כמובן. אף אחד לא רוצה שהדמות שלו תושבת בגלל חץ בזרוע, או תמות מנמק בגלל חץ בכתף. כיוון שזה משחק היסטורי, מתבקש שהוא יהיה ריאליסטי - גם לריצ'רד לב ארי, פרידריך ברברוסה, רולאן והרבה ''גיבורים'' אחרים לא היו נק''פ, בונוסים מיוחדים שמאפשרים להם לקפוץ מצריחי כנסיות, או כל דבר הזוי אחר.
יש לכם עצות? או שהתשובה היא ''אי אפשר''?
סתם תהיה, לאו דווקא מתוך כוונה למשחק עתידי.
 
"תרופה"- פשוט עזוב את המציאות בנקודה הזו, תניח שיש תרופות וחבישה שמתאימה לדברים ולתקופה הללו. וזרום אם זה.

או שתשנה את מערכת היחס שלך, ואם במשחק רגיל חרב בבטן זה פצעיה קשה אבל אפשרית ושריטה זה פגיעה שטחית, אז עכשיו חרב בבטן זה מוות, שריטה זה פציעה מסוכנת, וחבלה זה משהוא שאתה שורד.
 
אל תשחק מו״ד, זו לא השיטה לזה. שחק פייט, לדוגמה. לנשגבים גם יש שיטה ריאליסטית במידה מפתיעה לטיפול בפציעות, גם אם הנשגבים עצמם מתעלמים מחצי ממנה.

ושהעולם עצמו יתייחס לעובדה שקרב הוא דבר קשה ומסוכן. כשמישהו מוציא סכין מהכיס שלו, רוב האנשים יתרחקו ולא ירצו פתאום להילחם בו. קבוצות שודדים לא פשוט פונות לאלימות מיד כמו במו״ד, גם הם מכירים בפחד של לאבד גף על התקפה לא טובה או הערכה לא נכונה של היריב. היחס לקרב צריך להיות שונה, אם ההשלכות שלו חמורות יותר. יותר מזה, קרב לדעתי במשחק מהסוג הזה לא אמור להיות הדגש, אבל זה כבר תלוי באיזה סוג של משחק מדובר.

אפשרות נוספת, היא שקרב אכזרי, ועדיין יש הרבה קרבות, והעולם אכזרי. ולכן לכול שחקן יש קבוצה של כמה דמויות, כי מצופה שהן ימותו בפרק זמן יחסית קצר, ולכן מראש כבר משחקיםיותר מדמות אחת כדי לא ״להיתקע״ כשדמות מתה.
 
יש לי בעיה די עקרונית עם השאלה הזאתי, משחקי תפקידים נועדו להיות לא מציאותיים מבחינת החוקים של העולם גם משחקי תפקידים היסטוריים צריכים להיות רק עם הרקע של העולם לא בהכרך עם היגיון שלו. מה שאתה מציג כאן זה בעיה כי אם אני הייתי שחקן שמשחק במשחק שלך שמתרחש בהיסטוריה לא הייתי רוצה למות מכל פיפס קטן, תסתכל על זה כך בעולמות פנטזיה או אפילו בעולמות שמתרחשות בתקופה שלנו הדמות שלך לא תמות מכל חמישה כדורים בגב שלך זה הורס את המשחק למות מכל דבר.
זה ההבדל הקטן הזה שבין רילאזים של משחק לריאליזם של המציאות, במציאות אפילו הלוחם הנערץ ביותר יכול למות מחץ בעין, במשחק זה נורא מבאס אם זה קורה לך.
לכן כשאתה שואל איך אפשר להפוך את זה להגיוני אני מעדיף לא להפוך את זה להגיוני, כשאתה אמרת-
הח׳אן הטטרי אמר/ה:
גם לריצ'רד לב ארי, פרידריך ברברוסה, רולאן והרבה ''גיבורים'' אחרים לא היו נק''פ, בונוסים מיוחדים שמאפשרים להם לקפוץ מצריחי כנסיות, או כל דבר הזוי אחר.
זה לא קשור שכן יש שני עולמות מציאותי ומשחקי שניהם לא עובדים על אותו עיקרון דוגמא אחרת שאפשר לתת היא-
במציאות אי אפשר להחיטא מכה של חרב מול אויב שנמצא קרוב אליך מושבת, במשחק צריך לגלגל קוביה בשביל לראות אם זה באמת פגע בו או כמה זה פגע בו.
ואם כבר אז למה שהדמות של השחקן גם לא תחטוף מחלה אם הם נמצאים באיזור מוכה המגפה השחורה למה שהשחקן לא ימות מהמון זועם.
לכן אני חושב שישנם שני עולמות, מציאותי ומשחקי שני העולמות הללו הם לא דומים אחד לשני לכן לשאול שאלה כמו "איך לפתור את זה שדמות תאבד יד אבל היא תסדר" זאתי שאלה לא כל כך טובה לדעתי שכן תחשוב על מה שהשחקן ירגיש בגלל זה.
ותזכור שיש את העולם המצאותי ואת העולם המשחקי והם לא אותו הדבר החוקים של אחד לא קשורים לחוקים של האחר.
 
thewolf אמר/ה:
משחקי תפקידים נועדו להיות לא מציאותיים מבחינת החוקים של העולם גם משחקי תפקידים היסטוריים צריכים להיות רק עם הרקע של העולם לא בהכרך עם היגיון שלו.
חוסר מציאותיות היא לא קריטריון למשחק תפקידים. משחק תפקידים הוא משחק בו המנחה והשחקנים מספרים סיפור. האם זה בהכרח דורש ״היגיון״ של d&d? לא.
thewolf אמר/ה:
מה שאתה מציג כאן זה בעיה כי אם אני הייתי שחקן שמשחק במשחק שלך שמתרחש בהיסטוריה לא הייתי רוצה למות מכל פיפס קטן, תסתכל על זה כך בעולמות פנטזיה או אפילו בעולמות שמתרחשות בתקופה שלנו הדמות שלך לא תמות מכל חמישה כדורים בגב שלך זה הורס את המשחק למות מכל דבר.
זה ההבדל הקטן הזה שבין רילאזים של משחק לריאליזם של המציאות, במציאות אפילו הלוחם הנערץ ביותר יכול למות מחץ בעין, במשחק זה נורא מבאס אם זה קורה לך.
גם במציאות אנשים מצאו לזה פיתרונות. שריון, קסדה, מגן.
ואני לא יודע כמה נזק עושה כדור במו״ד, אבל הוא כנראה קטלני לפחות כמו כדור אש.
במשחק ריאליסטי, הדמויות יצטרכו להיות זהירות. אם יש איזור מוכה במגיפה, הם יעקפו אותו בעיקוף גדול מאוד. אם הם יוצאים לקרב, הם ישימו שריון כמה שיותר ממוגן. אם הם הרגיזו את העם, הם יצטרכו לברוח ומהר.

עוג: אני לא מחבב שיטות. חופשיטה (או שיטה ביתית מופשטת) הכי טוב.
 
מו"ד היא שיטה עם מערכת קרב מופשטת מאוד - זה התחיל כמורשת משחקי המלחמה במיניאטורות (כשכל נקודת פגיעה הייתה חייל) ואחרי זה קיבל הצדקות של הימנעות מתיאורי GORE, קלות שימוש וגם שזה לא לגמרי בלתי סביר סיפורית - נקודות הפגיעה הן מושג מופשט שמייצג גם רוח לחימה, כוח סבל ומזל, לדמות שלך בסופו של דבר יש "נקודת פגיעה אמיתית" אחת ואם היא נפגעת אז היא מתה, אבל עד שהיא נפגעת ומתה קורים הרבה דברים - כמו שבסרט פעולה הגיבור תמיד ניצל בעור שיניו ממכה או יריה שהייתה אמורה להרוג אותו אבל רק שרטה אותו.

כמובן שלא כולם הסכימו עם ההסברים האלה. כבר ב-1980 הופיעה שיטה בשם ROLEMASTER שהציגה מכניקת קרב מציאותית יותר שעיקרה - פגיעות קריטיות. לא משנה כמה נק"פ היה לדמות שלך, עם גלגול נכון היא יכלה למות ממכת חרב אחת. לא שיחקתי ברולמאסטר כדי לחוות דעה, אבל אני מכיר קצת יותר טוב את MERP - שיטת הבת שלה מ1984, שהתאימה גרסה מקוצרת ומדוללת של חוקי רולמאסטר למשחק שמתרחש בארץ התיכונה של טולקין (מכאן ראשי התיבות MIDDLE EARTH ROLE PLAYING)

אז, מה היה לנו בMERP? היית מגלגל קוביית אחוזים (1 עד 100) ומוסיף לזה את תוסף ההתקפה שלך - שהתבסס על תכונות, רמת מיומנות וגורמים נוספים. מהתוצאה, היית מחסר את הבונוס ההגנתי של היריב שהתבסס על מיומנות בהתגוננות, זריזות, שימוש במגן וכו'.

את המספר שהיה יוצא לך, היית משווה לטבלה - לכל קטגוריית נשק (בעלי להב, מוחצים, דו-ידניים וכיו"ב) הייתה טבלה משלה, שהצליבה בין המספר שיצא לך לסוג השריון של היריב (בMERP לפחות היו רק 4 סוגי שריון. ברולמאסטר היו 20) התוצאה שיצאה קבעה כמה נזק נגרם ליריב (מספר קבוע, לא טווח קוביות) כאשר ההגיון היה שבשריונות כבדים (לוחות ושרשראות) יותר קל לפגוע כי הלובש אותם מתקשה להתחמק, אבל הנזק שנגרם נמוך יותר, בעוד שבשריונות קלים (עור מוקשה ורך) או בלי שריון בכלל היה קשה יותר לפגוע אבל כשכבר פגעת גרמת ליותר נזק.

אבל נזק בנק"פ ממש לא היה העיקר בשיטה הזו. לדמויות ומפלצות יכל להיות די הרבה נק"פ (לדמות מתחילה היה משהו כמו 30-50 נק"פ, למשל) אבל הסכנה האמיתית הייתה פגיעות קריטיות. אם תוצאת גלגול הפגיעה שלך הייתה מספיק גבוהה, אז מלבד הנזק היה מצויין בטבלה שפגעת פגיעה קריטית. מה הפגיעות הקריטיות היו עושות? הן היו מפנות אותך לטבלה נפרדת בהתאם לסוג הנזק של הנשק (חותך, דוקר וכו') ושם היית מגלגל פעם נוספת. התוצאה הייתה יכולה להיות נזק נוסף בנקודות פגיעה, אבל גם תוצאות שגרמו לנכויות, אובדן איברים ואף מוות מיידי. כך למשל היה יכול להיות מצב שבו פגעת באורק וגרמת לו לנזק של 16 נק"פ עם פטיש המלחמה שלך, וגם פגיעה קריטית שלפי הטבלה פירושה מכה בראש שמורידה עוד 16 נק"פ וגורמת לעילפון של שש שעות למי שלובש קסדה ומוות מיידי למי שלא - מה שאיפשר לך להרוג את האורק במכה אחת למרות שהיו לו 60 נק"פ בכלל.

כללים נוספים (וטבלאות מתאימות) התייחסו גם להתקפות באמצעות כלי נשק טבעיים ולחשים, עם פגיעות קריטיות משלהם - לחש כדור קרח למשל יכל בפגיעה קריטית מוצלחת להקפיא את היריב שלך ולהרוג אותו כאשר הוא מתנפץ לרסיסי כפור.

היו כמובן מי שחיפשו סיבוכיות וריאליזם גבוהים יותר, ובשבילם היה מי שכתב ב-1986 שיטה בשם HARNMASTER (לא קשור לרולמאסטר, השיטה פשוט מתרחשת בעולם פנטזיה אפל בשם HARN) ששיטת הקרב שלו הייתה קטלנית ומסובכת במיוחד, כך מספרים. לא שיחקתי בשיטה הזו, אבל סקירות עליה מתארות מצב שבו הדמות שלך יוצאת בשלום מקרב - רק כדי למות חודש אחרי זה מסיבוכים של זיהום ונמק שנגרמו לה מהפציעות שלה.
 
הארנמאסטר נשמעת קטלנית יותר מדי. גם בימי הביניים היו תחבושות וצמחי מרפא, אבל הם לא ידעו לרפא באמת פציעות חמורות יותר - שבירת עצם כן, אבל אם היא רוסקה בפטיש הפיתרון הוא לכרות לך את היד. דמות משוריינת טוב וזהירה יכולה לשרוד הרבה קרבות - היו לא מעט לוחמים שעשו את זה - אבל אידיוט שהולך בלי שריון לקרב ימות בשתי השניות הראשונות. אני כמנחה הייתי דואג להזהיר את הדמויות ב-IN או ב-OUT מפני החלטות מטופשות כאלו.
 
בעבר, כשלא היו משככי כאבים זמינים חוץ מאלכוהול, נשיאה בסבל ופגיעות בקור רוח נחשבה לערך חשוב ללוחמים המעיד על גבריות. אני זוכר תיאור באיזה ספר היסטוריה לפיו באחת המלחמות הנפוליאוניות, בבית חולים שדה קצין אנגלי עבר קטיעה של הזרוע שלו והתעצבן בעיקר מהצרחות של הפצוע הצרפתי ששכב לידו - עד כדי כך שברגע שסיימו לכרות את זרועו הוא לקח אותה, הרביץ איתה לצרפתי ואמר לו "קח את זה וסתום עם זה את הפה!".

בכל אופן, כבר במאה ה-16 אמברואז פארה גילה שאפשר לטפל בפצעים בדרך סבירה והומאנית יותר מאשר השיטות המקובלות:
https://he.wikipedia.org/wiki/אמברואז_פרה

מצד שני, זיהומים המשיכו להיות סכנה קטלנית עד שנות הארבעים בערך, כשפיתחו את הפניצילין.
 
חזרה
Top