[שו"ש 50] האישה שקרניה מתנופפות

דיונים שנוגעים לכל משחקי התפקידים וכל השיטות, תוכלו למצוא כאן המלצות על ספרים ושיטות, עולמות ותוכן מקוריים, תיאוריה של משחקי תפקידים, עצות לכתיבת תוכן משלכם, טיפים למנחה ועוד.
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5185
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 8
מיקום: I have NOOOOOOO idea

[שו"ש 50] האישה שקרניה מתנופפות

שליחה על ידי ת'ור » 26 פברואר 2018, 18:26

פשיי, בקושי סיימתי בזמן. חותם לא בנויה כל כך למפלצות ענקיות סתם ככה, אז החלטתי לחזור קצת למעשייה.
בפרקים הקודמים: האיכרים של הערבות הנודדות שמדרום לחותם מספרים על "האישה שקרניה מתנופפות". הם אומרים שלפעמים, בדמדומים קרים במיוחד כשהשמיים אדומים ורק שכבה דקה של עננים מכסה אותם, אפשר לראות צללית רחוקה של אישה. היא נראית כאילו היא לבושה גלימה ארוכה, מעל ראשה מתפשטת הילה של אלפי פתילים דקים (ספק-קרניים דקיקות-ספק-שיער קשיח), והעננים מלחכים את כתפיה. הם אומרים שהיא באה ממעמקי מעשייה להיזכר בעולם שהשאירה מאחוריה. והם טועים, למרות שלא בהרבה. בגלל שהם רואים רק את ההדים של האישה שקרניה מתנופפות. האישה האמיתית גבוהה פי עשרה.

אבל אני מקדים את המאוחר, זה לא המקום הנכון להתחיל. לא, המקום הנכון... אה, שמעתם את האגדה על באא ותי ותחרות השדים?
היו היו פעם שני שדים חברים, שד הברק האדום ושד רוח האדמה, שהיו נפגשים פעם בשנה לראות מי מביניהם חזק יותר. שנה אחת שניהם הופיעו עם ילדים מאחוריהם - שד הברק האדום אימץ את באא הקטנה אחרי שהרג את השור שלה, ושד רוח האדמה אימץ כבן את תי אחרי שהרס את ביתו. ובמקום להתחרות מי חזק יותר, הם החליטו להתחרות מי יהיה הורה טוב יותר. והם אמרו לילדים לתת להם שלוש משימות, ומי שינצח ביותר משימות הוא הזוכה. באא ותי חשבו וחשבו והחליטו שהמשימה הראשונה תהיה מי יוכל להביא את האוכל הטוב ביותר. והשדים יצאו לדרך.
שד רוח האדמה דהר על פני המישורים ועל פני הנהרות, הורג צפרדעים ואמנונים וצבאים, אוסף תפוחים ודלעות ואגוזים, והביא את כולם לבאא ולתי. הוא הביא יותר אוכל משבאא ותי יכלו לאכול בכל ימי חייהם. שד הברק האדום, לעומתו, היה שד שמיים. הוא לא היה יכול לרדת לארץ לזמן רב, וכל שהוא הספיק היה להכות ולהרוג שפן אחד בברק שלו. אך כשבאא ותי טעמו מהבשר הצלוי של השפן, הם הכריזו שהוא טעים יותר מכל הדגים והחיות והפירות ששד רוח האדמה הביא. והניצחון הראשון היה לברק האדום.
התחרות השנייה שבאא ותי בחרו הייתה לראות מי יבנה את הבית הכי טוב. שד הברק האדום מצא מערה מרווחת גבוה בהרים ושלח את הברק שלו לפנות את המערה, להחליק את הרצפה, ולהאיר את החשכה בזוהר רך. שד רוח האדמה, לעומתו, שלא היה יכול לנשוב בתוך מערות, הצליח רק לערום כמה עצים בין נחל ובין יער. אך באא ותי הכריזו שבבית שלו יהיו להם מים מהנהר וציד מהיער, ובמרומי ההרים לא יהיה להם כלום. והניצחון השני היה לרוח האדמה.
על התחרות השלישית באא ותי חשבו זמן רב, עד שלבסוף הם אמרו שהזוכה הסופי יהיה זה שימצא את הנשק המסוכן ביותר. והשדים יצאו לדרך, נחושים לא לחזור עד שימצאו נשק בלתי מנוצח. אך הם נכשלו שוב ושוב. שד הברק האדום מצא מטה שהיה יכול לשבור את האוויר, אך בעל המטה הפסיד לאוחז בסכין הפסיעה. שד רוח האדמה מצא את הקשת ההורגת מעשרת אלפים פסיעות, אך היא הפסידה לחנית שתופסת את התנועה. בכל פעם שהם מצאו נשק חזק לאין שיעור, במהרה הופיע נשק שהיה יכול להתגבר עליו. החיפוש התארך והתארך, מימים לחודשים, מחודשים לשנים. עד שלבסוף שני השדים נכנעו וחזרו לבאא ותי, ו... אוי, איך האגדה נגמרת? אני לא מצליח להיזכר, וגם אף אחד אחר לא. לפני מאות שנים זה היה הסיפור הראשון שכל ילד שמע, היו מציגים אותו במופעי בובות בפסטיבלים וחגים, אך כיום הוא מסופר רק בפינות נידחות של חזית המים וכפרים בערבות. וכמו כל אגדה שזמנה עבר היא הגיעה למעשייה, אך היא הייתה מהאגדות הגדולות מדי שאפילו במותן הן לא מתו. היא נולדה מחדש בתור האישה שקרניה מתנופפות והיא גרה בלב מעשייה, עמוק באזורים שמטפסים על עצמם ומתכנסים בעצמם, היכן שמרחב ומחשבה שוכחים את תפקידיהם.

אם אתה מעמיק לתוך מעשייה הסכנה הולכת וגדלה, ואז היא צונחת בסמטאות הביניים, ואז מזנקת לגבהים חדשים. זה בגלל שככל שאתה מעמיק אתה תיתקל באגדות חזקות ופרועות יותר ויותר (החזקות מעקמות את סביבתן לפי כוחן), אך אם תעבור אותן תגיע לסמטאות הביניים ושם אף אחד לא גר - האזור הזה קרוב מדי ללב מעשייה, וגם האגדות הבינוניות מפחדות להישאר שם. אך מעבר לסמטאות הביניים נמצאים התחומים של האגדות הגדולות, ושם אין לדעת מה יקרה. כשהתפיסה שלך מעורערת כמו שם, האם אפילו תדע אם הצלחת לצאת?
אם אתה סתם נכנס ללב מעשייה אתה תגיע לתחום של אגדה גדולה כלשהי, באקראי. אבל אם אתה יודע איזו אגדה אתה מחפש תוכל לעקוב אחרי סימנים קטנים שיובילו אותך לתחום שלך. דנדון פעמונים מרוחק יביא אותך ל-"תקוות הסכינים", האגדה של צעיף החלומות; אם תעקוב אחרי האצבעות של הפסלים הצורחים תגיע ל-"רביעייה ששכחה לברוח", האגדה על אבא-חתול; ואם תהרוג אדם שלא חשד בך, הדם שלו יזרום אל האגדה של עיט החול ששמה לא ידוע (על כל הסימנים האלה, אגב, אפשר לשמוע מכל אגדה שגרה קרוב מספיק לסמטאות הביניים). כדי להגיע לאישה שקרניה מתנופפות צריך לעקוב אחרי הקול שממלמל "למי? לו, למי? לה" שוב ושוב.
הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים לתחום שלה הוא שהרחוב לא שטוח כמו קודם אלא מתקמר ומתקער. בהתחלה זה נראה אקראי, אך ככל שמעמיקים לתוך התחום רואים שהרחוב הולך ומתעקל מעלה, בשיפוע הולך וגדל. הדבר השני ששמים לב אליו הוא העציצים והערוגות והגנים - פרחים פורחים בכל מקום, על אדני חלונות בניינים, בשולי הרחוב, בתוך חצרות, על קירות, על עמודים, על גגות, בתיקים של המבקרים, על העור שלהם, בשיערם. פרחים צצים בכל מקום, למרות שחלקם עושים דברים מעניינים כמו להתפורר במגע, להמהם מנגינות, לבעור ללא הפסקה, להפיץ ניחוח משכר או לבכות ביפחות שקטות. ככל שמעמיקים הפרחים נעשים גדולים יותר והבניינים מוחלפים על ידי דברים אחרים, עד שבסוף הרחובות עוברים בין פרחי ענק, ירקות אימים וראשים בוהים עצומים. אך כראוי ללב מעשייה התחום משפיע גם על מחשבות ההולכים בו - הם יראו בניינים שונים שיזכירו להם את הבית שלהם למרות שהם לא דומים בכלל; הם יגלו שהם מחזיקים ירקות ונתחי בשר בלי לזכור איך הם הגיעו לשם; הם ישכחו איך לספור. החל משלב מסוים השמות של כולם יהפכו לבאא ותי (לבנות ובנים, בהתאמה), בלי זכר לשמות המקוריים. בערך בשלב שבו להמשיך קדימה דורש יותר טיפוס מהליכה, הערפל שמכסה את מעשייה יתחיל להיחלש. אחרי שיוצאים ממנו, רואים למה הכל מוביל:
הרחוב ממשיך להשתפל מעלה עד שהוא הופך לאנכי לחלוטין, עולה עוד ועוד בעמוד אדיר שהופך לגופה של האישה שקרניה מתנופפות. מסביב ים הערפל מתמשך אל האופק, והשמיים שחורים אך חסרי כוכבים; במקומם מכסים את השמיים ברקים קפואים ועלי שלכת מרחפים. כתפיה וראשה של האישה מוסתרים מאחורי סבך הקרניים\שיער שלה, אך אפשר לראות שהיא מזיזה את ראשה אנה ואנה ואפשר לשמוע את אנחותיה. אפשר גם לדבר איתה - לא צריך לצעוק, היא שומעת, והיא עונה במחשבות בתוך הראש שלך. מדי פעם היא מתרגזת כששואלים שאלה שהיא כבר ענתה עליה (למרות שאף אחד לא זוכר שהיא נשאלה כבר), ומדי פעם היא הופכת את המבקרים לדברים אחרים, כמו חיות או חפצים מדברים, ומחזירה אותם למה שהיו זמן מה אח"כ (למרות שלפעמים היא לא זוכרת בדיוק). אז בסך הכל היא מהאגדות הגדולות הכי פחות מסוכנות, אך מצד שני היא גם מהאגדות הגדולות הבודדות שהשפעתן מגיעה מחוץ למעשייה.
הבולטת בהשפעות האלה היא ההדים שלה, חזיונות חסרי ממשות בגובה העננים שמשוטטים בערבות הנודדות; מדי פעם פרח אקראי נמס לשלולית דם קטנה; וכשמישהו מת בצורה אלימה במיוחד, אחרי כמה שבועות פורחת באותו מקום רקפת ארגמן. מה האישה שקרניה מתנופפות מחפשת, שהיא מותחת כך את כוחה מחוץ למעשייה? אם שואלים אותה היא תענה שהיא מחפשת את הפרח המושלם, אבל היא נשמעת כאילו היא משקרת בחוסר כישרון. מה כן, אם ככה? אולי יש למטרה שלה קשר לסוף האגדה על באא ותי, אם רק מישהו היה זוכר אותו.

שילוב במשחק
האישה שקרניה מתנופפות מיועדת לשלב מתקדם מאוד, ללא יוצא דופן. אפילו פגישה איתה דורשת היכרות מעמיקה עם מעשייה ומספיק כוח בשביל לשרוד את ההגעה אליה ואת השיחה איתה. ההשפעות שלה מחוץ למעשייה יכולות לשמש כקרס שימשוך את השחקנים למעשייה, אבל יקח זמן עד שהם יפגשו את המקור.
המצב היחיד, פחות או יותר, שיגרור לתוכו את האישה שקרניה מתנפפות, הוא כשכוחות אדירים נלחמים על חותם ואחד מהם רוצה להסיח את דעתם של האחרים - זה, או שמישהו מטורף החליט להעיר אותה. אין שום סיבה אחרת לעשות משהו מטומטם כמו להתעסק עם אגדות גדולות.
אם החבורה נכנסת לתחום של האישה שקרניה מתנופפות, רצוי בהדרגה לגרום להם לחוסר נוחות וחוסר ודאות לגבי המציאות שלהם. המאפיינים המוזרים של התחום יכולים לעזור, במיוחד כשפרחים מתחילים לגדול על דמויות. אפשר להגיד לדמות שהיא רואה את הבית שלה, ואז לתאר בניין ששונה באופן ברור; לתאר דבר פשוט כמו דלת, דלעת או מדרגה תוך העמדת פנים שהמילה שלו נשכחה או פשוט לא קיימת; אם מישהו רוצה לעשות משהו עם ידיו, לשאול אותו מה הוא עושה עם הירק\נתח בשר שהוא מחזיק; בשלב מסוים להתחיל לפנות לשחקנים בשמות באא\תי, ואם הם משתמשים בשמות האמיתיים, לשאול אותם למי הם מדברים; מדי פעם לשאול "למי?", במיוחד כשזה לא קשור למשפט שבא לפני כן, ואז להמשיך כאילו כלום לא קרה; ועוד, כיד הדמיון הטובה על המנחה. המטרה היא לערער את תחושת המציאות של השחקנים, וכמה שיותר יותר טוב.
אם מישהו יצליח למשוך את האישה שקרניה מתנופפות מחוץ למעשייה... האמת היא שאני לא בטוח מה יקרה, אבל זה יהיה מאוד מאוד רע. פאניקה, טירוף המוני, השתוללות של אגדות קטנות ממעשייה, עיוותים בכל תוואי השטח של העיר. האישה שקרניה מתנופפות (מחוץ לתחום שלה הגלימה שלה כבר לא תהיה עשויה מהרחוב אלא מיריעה כבדה להחריד) תעשה את דרכה אל הארץ הגבוהה ותעמוד מעליה, מכסה אותה לחלוטין בשולי הגלימה שלה. זה בתור התחלה. אז כל הכוחות הגדולים של העיר יתקפו אותה, ואז זה כבר תלוי במי הכוחות הגדולים יהיו במערכה של הקבוצה הזו.

-------------

האמת היא שאני לא כל כך מרוצה מההגשה הזאת, היא מרגישה לי סתם ארוכה בלי מספיק תוכן מגניב להצדיק את זה.

עדיין, הארות, הערות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.






















רגע, נזכרתי! נזכרתי בסוף הסיפור! בסוף כששני השדים חוזרים הם מגלים שתי הרג את באא כדי שיוכל לקחת את הבית והאוכל לעצמו.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 4217
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33
תשובות: 1

[שו"ש 50] האישה שקרניה מתנופפות

שליחה על ידי tkhag1 » 26 פברואר 2018, 19:17

אהבתי, ח"ח.
החיים אינם סידרה של אכזבות או הצלחות, הם פשוט סדרה של אירועים.
משמעות ואלוהות הם קונספט אנושי שנועדו למלאה תחושת ריק פנימית.
הפחד מהמוות הוא פחד מאי ידיעה, שהוא עצמו שורש הפחד.


ארבע לפנות בוקר הוא זמן נהדר להרהר במשמעות החיים... או לקשקש בחוסר הגיון.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה