בעקבות אנשי התרנגול (שמתישהו יפורסמו כאן מחדש ביתר פירוט), החלטתי לעשות לעצמי אתגר: לכתוב כמה שיותר גזעי חיה תבוניים, ולדאוג שהם יהיו מגוונים, ולא חד תרבותיים. יהיה כאן רק פלאף, כמובן. טוב, קדימה להסתער.
דביבוני אדם
''פגשת פעם את אחד מבני הבליעל המלוכלכים האלו, נער? בלילה, בסמטאות, כשהם מגיחים מהמאורות המטונפות שלהם, עם מסיכה שחורה על העיניים, תמיד בכנופיות. לא? מזלך, ותתחיל להתכונן, במוקדם ומאוחר זה יקרה. אני כבר פגשתי. שמת לב ליד החסרה שלי, ילד?''
דביבוני האדם הם גזע תבוני של אנשי חיה, הנראים כבני אדם נמוכים (150-160 ס''מ בממוצע) בעלי שיער גוף אפור, בעלי ראש, רגליים וזנב של דביבון. הם אוכלי כל, ולא בוחלים בחרקים, תירס, גרגרים ובשר יצורים תבוניים אחרים. אנשי הדביבון הם בעלי אופי גזע קרימינלי, והם נוטים להתארגן בכנופיות של גנבים, פורצים ושודדים. הם לא נרתעים גם משקרים ורמאויות.
דביבוני האדם נחלקים לשתי קבוצות. הראשונה חיה בערי סטימפאנק בסגנון ראשית המהפכה התעשייתית-מצב הפועלים גרוע, ילדים עובדים במכרות, אנשים בני 25 עדיין זוכרים את הכפר היפה והתמים שנטשו לטובת העיר המטונפת וחייה הקשים. השנייה חיה באיזורי ספר כפריים, בעולם מתקדם פחות. ישנה גם את מחלת הליקנטרופיה הדביבונית, הדומה לליקנטרופיה הזאבית.
דביבוני אדם עירוניים:
דביבוני האדם העירוניים היגרו לערים בסתר במהלך המהפכה התעשייתית, כשהמוני בני האדם הנוהרים לערים הביאו עמם אוכל שאפשר לגנוב. דביבוני האדם באו עם חיותיהם, הדביבונים הרגילים, אליהם הם מתייחסים לרוב כפי שאנחנו מתייחסים לכלבים-אוהבים אותם וקרובים אליהם, אבל בהחלט רואים אותם כנחותים.
בערים התיישבו דביבוני האדם במחילות גדולות שחפרו באדמה, בעצים, בשכונות עוני שכוחות אל ולעתים אפילו בביובים. מנהיגיהם ידעו כי הם חייבים לשתף פעולה, אך הדביבונים השקרנים לא נוטים לסמוך על זרים. לכן הם התארגנו בכנופיות, שלרוב הורכבו מגברים, אם כי גם נשים שולבו בהן לעתים. הכנופיות נהגו לחטוף בני אדם תמורת כופר, ששימש בין השאר לרכישת כלי נשק מתקדמים יותר.
דביבוני האדם הללו הם שוויוניים למדי בין המינים שלהם (אם כי אישה בכנופיה היא דבר נדיר), ועם זאת הם פועלים בהיררכיה של מאפיה. מנהיגיהם, המאפיונרים הדביבוניים הגדולים, נלחמים אלו באלו כמו גם בשכניהם, פועלים בלילות, בהתגנבות ובערמומיות. דביבוני האדם מאמינים באל ''ראקון'', שברא את העולם כדי לשרת את ילדיו הקרימינליים. כלי הנשק המועדפים עליהם הם חרבות קצרות, אקדחים, רובי מוסקט ולעתים גם שוריקנים.
דביבוני אדם כפריים:
דביבוני האדם הכפריים חיים עד היום בכפרים באיזורי הכפר והספר, ומתקיימים מגידול פרות (יעילות, ולא קטנות מספיק כדי להיטרף בטרם עת בידי חיות המחמד שלהם) ומשוד שכניהם. דביבוני הכפר דומים בתרבותם לאחיהם בעיר, אך הם היררכיים פחות, ונשלטים בידי זקני הכפר-הדביבונים הערמומיים ביותר. הם חיים בבקתות על העצים ובבתי בוץ על הקרקע. נשקיהם המסורתיים הם החרב הקצרה, הגרזן, הטומהוק, הקשת ובתקופות מאוחרות יותר גם רובי מוסקט. הם ידועים כאויביהם המושבעים של בני האדם, אותם הם שודדים לא פעם, ושל אנשי התרנגול-יבולי התירס ערבים לחיכם וכך גם התרנגולות ה''קדושות'', וכשאי אפשר לחטוף אותן, מסתפקים בבשר אנשי התרנגול עצמם.
ליקנטרופיה דביבונית:
הליקנטרופיה הדביבונית היא מחלה שמזכירה כלבת במראה. היא גורמת לדביבוני אדם ולדביבונים להיאחז בהתקף פראי, בו הם מנסים לנשוך את כל מי שלידם, אך היא לא גורמת נזק להם או לננשכיהם בני מינם. לבני גזעים אחרים, לעומת זאת, היא גורמת לליקנטרופיה. בירח המלא הננשך הופך לדביבון בגודל סן ברנרד, ומתחיל בנשיכת כל מי שסביבו, שלוקה במחלה מייד. נוסף על כך, הם הורסים בהתקפיהם רכוש רב, ונשיכתם, אם היא בצוואר לדוגמה, יכולה גם לחסל את המסכן במקום.
דביבוני אדם
''פגשת פעם את אחד מבני הבליעל המלוכלכים האלו, נער? בלילה, בסמטאות, כשהם מגיחים מהמאורות המטונפות שלהם, עם מסיכה שחורה על העיניים, תמיד בכנופיות. לא? מזלך, ותתחיל להתכונן, במוקדם ומאוחר זה יקרה. אני כבר פגשתי. שמת לב ליד החסרה שלי, ילד?''
דביבוני האדם הם גזע תבוני של אנשי חיה, הנראים כבני אדם נמוכים (150-160 ס''מ בממוצע) בעלי שיער גוף אפור, בעלי ראש, רגליים וזנב של דביבון. הם אוכלי כל, ולא בוחלים בחרקים, תירס, גרגרים ובשר יצורים תבוניים אחרים. אנשי הדביבון הם בעלי אופי גזע קרימינלי, והם נוטים להתארגן בכנופיות של גנבים, פורצים ושודדים. הם לא נרתעים גם משקרים ורמאויות.
דביבוני האדם נחלקים לשתי קבוצות. הראשונה חיה בערי סטימפאנק בסגנון ראשית המהפכה התעשייתית-מצב הפועלים גרוע, ילדים עובדים במכרות, אנשים בני 25 עדיין זוכרים את הכפר היפה והתמים שנטשו לטובת העיר המטונפת וחייה הקשים. השנייה חיה באיזורי ספר כפריים, בעולם מתקדם פחות. ישנה גם את מחלת הליקנטרופיה הדביבונית, הדומה לליקנטרופיה הזאבית.
דביבוני אדם עירוניים:
דביבוני האדם העירוניים היגרו לערים בסתר במהלך המהפכה התעשייתית, כשהמוני בני האדם הנוהרים לערים הביאו עמם אוכל שאפשר לגנוב. דביבוני האדם באו עם חיותיהם, הדביבונים הרגילים, אליהם הם מתייחסים לרוב כפי שאנחנו מתייחסים לכלבים-אוהבים אותם וקרובים אליהם, אבל בהחלט רואים אותם כנחותים.
בערים התיישבו דביבוני האדם במחילות גדולות שחפרו באדמה, בעצים, בשכונות עוני שכוחות אל ולעתים אפילו בביובים. מנהיגיהם ידעו כי הם חייבים לשתף פעולה, אך הדביבונים השקרנים לא נוטים לסמוך על זרים. לכן הם התארגנו בכנופיות, שלרוב הורכבו מגברים, אם כי גם נשים שולבו בהן לעתים. הכנופיות נהגו לחטוף בני אדם תמורת כופר, ששימש בין השאר לרכישת כלי נשק מתקדמים יותר.
דביבוני האדם הללו הם שוויוניים למדי בין המינים שלהם (אם כי אישה בכנופיה היא דבר נדיר), ועם זאת הם פועלים בהיררכיה של מאפיה. מנהיגיהם, המאפיונרים הדביבוניים הגדולים, נלחמים אלו באלו כמו גם בשכניהם, פועלים בלילות, בהתגנבות ובערמומיות. דביבוני האדם מאמינים באל ''ראקון'', שברא את העולם כדי לשרת את ילדיו הקרימינליים. כלי הנשק המועדפים עליהם הם חרבות קצרות, אקדחים, רובי מוסקט ולעתים גם שוריקנים.
דביבוני אדם כפריים:
דביבוני האדם הכפריים חיים עד היום בכפרים באיזורי הכפר והספר, ומתקיימים מגידול פרות (יעילות, ולא קטנות מספיק כדי להיטרף בטרם עת בידי חיות המחמד שלהם) ומשוד שכניהם. דביבוני הכפר דומים בתרבותם לאחיהם בעיר, אך הם היררכיים פחות, ונשלטים בידי זקני הכפר-הדביבונים הערמומיים ביותר. הם חיים בבקתות על העצים ובבתי בוץ על הקרקע. נשקיהם המסורתיים הם החרב הקצרה, הגרזן, הטומהוק, הקשת ובתקופות מאוחרות יותר גם רובי מוסקט. הם ידועים כאויביהם המושבעים של בני האדם, אותם הם שודדים לא פעם, ושל אנשי התרנגול-יבולי התירס ערבים לחיכם וכך גם התרנגולות ה''קדושות'', וכשאי אפשר לחטוף אותן, מסתפקים בבשר אנשי התרנגול עצמם.
ליקנטרופיה דביבונית:
הליקנטרופיה הדביבונית היא מחלה שמזכירה כלבת במראה. היא גורמת לדביבוני אדם ולדביבונים להיאחז בהתקף פראי, בו הם מנסים לנשוך את כל מי שלידם, אך היא לא גורמת נזק להם או לננשכיהם בני מינם. לבני גזעים אחרים, לעומת זאת, היא גורמת לליקנטרופיה. בירח המלא הננשך הופך לדביבון בגודל סן ברנרד, ומתחיל בנשיכת כל מי שסביבו, שלוקה במחלה מייד. נוסף על כך, הם הורסים בהתקפיהם רכוש רב, ונשיכתם, אם היא בצוואר לדוגמה, יכולה גם לחסל את המסכן במקום.
