[פ: שר הטבעות]-העידן הרביעי (חלק 4)

הערה: אלה הפרשנות וההמשך האישיים שלי לכתבי טולקין, וכל אחד יכול לפרש בדרך אחרת.

אני התחלתי לכתוב פאנפיק (סוג של...), שמתאר כמעין טקסט מידעי את מה שקרה בארץ התיכונה אחרי אירועי ''שר הטבעות'', ורציתי לדעת אילו ביקורות הם יקבלו. לא ידעתי איך להציג את זה, אז החלטתי פשוט להביא את החומר ושכל אחד יעשה איתו מה שבא לו.
אז...

חלק ראשון: תור הזהב של גונדור (0-387), ופלישת המאהאדים


בשנת 0 עלה לשלטון אראגורן אלסאר, ראשון מלכי בית טלקונטאר, אחד מענפי בית אלנדיל. הוא ניצח את שרידי אנשי סאורון, והקים את הממלכה המאוחדת של גונדור וארנור, שהשתרעה מימת ר'ון במזרח עד הים במערב, ומהאראד בדרום עד ארצות הקרח בצפון. הוא שיקם חלקים ממורדור ונתן אותם לעבדיו המשוחררים של סאורון, האורקים נמלטו בשן ובעין למזרח הרחוק, וחלק משבטי הדרום והמזרח שילמו לו מסים. העם תמך בו, בירתו, מינאס טירית, הייתה המפוארת שבערי הארץ, בעלי בריתו הרוהירים היו נאמנים לו ושרידי האלפים והגמדים שיתפו איתו פעולה. עם מותו, בשנת 120, הגיעה הממלכה לשיא. בנו אלדאריון לא הגיע להישגים מיוחדים, אך שמר על הממלכה, וכך היא נשמרה עוד 250 שנים.
אך המזרח והדרום לא קפאו. הדת הכחולה, שהקימו עוד בעידן השלישי הקוסמים הכחולים שהגיעו מואלינור לר'ון המזרחית, התחזקה מאוד, על חשבון הדת השחורה של סאורון, שהופצה אצל בני המזרח בעת שלטונו. הדת הכחולה האמינה בארו, אך טענה שהואלאר הם כמעט שווים לו-ארו הוא אל השמים וראש הפנתיאון. הקוסמים טענו שבגונדור סילפו את הציווי האלוהי, ושיש להכחיל אותם או להשמידם. הדת השחורה נשארה אצל שבטי האורקים: האקורוק (ak-uruk), ה''אורקים הלבנים'' שמוצאם בהרי הערפל, הקיזילורוק (kizil-uruk), ''האורקים האדומים'' שמוצאם באייזנגרד, והקאראורוק (kara-uruk), ''האורקים השחורים'' שמוצאם במורדור.

בינתיים, בשנות ה-70 של המאה ה-4 קרה פיצוץ אוכלוסין אצל השבט המאהאדי, עם מיושב ופאגאני מקצוות האראד הקרובה. בשנת 375 החליט המלך מיקפיסה שיש צורך שחלק מהעם ינדוד מהארץ. הוא לקח חצי מהעם, ונתן אותו בידי אחיו, מסיניסה, שהוביל אותו צפונה לעבר אדמותיה הפוריות של דרום מורדור, שהיו מיושבות בידי צאצאי העבדים. הם חיו במדינה חלשה שהיתה תלויה מאוד בגונדור, דתם הייתה הדת הלבנה ושפתם שילוב של הלשון המדוברת ושפות האראדריות. הם היו לבני עור ושיערם כהה.
לאחר 5 שנים (שכללו עצירות ממושכות ותנועה איטית בשל הנשים, הכבשים, הילדים, הזקנים וכו') הגיע מסיניסה לדרום מורדור. המאהאדים החלו מייד במלאכת הכיבוש: עיר הבירה נורנוסט נפלה במהירות בפני פילי המלחמה ההאראדריים, ובכפרים הכיבוש היה קל אפילו יותר. עד 381 כל מורדור, למעט אזור באראד דור והשערים השחורים, נשלטה בידי המאהאדים, ופירנסה אותם היטב.
אך מלך גונדור, נומנקאר, לא עבר על המעשה בשתיקה. הוא גייס את שר צבאו ובן דודו, קיריאנדיל מדול-אמרות, ואחרי שנתיים של גיוס החיילים התקיף את מורדור.
קיריאנדיל חצה את מעבר מורגול בבטחה, ואף עבר את רמת גורגורות וראה את הריסות באראד דור ואת הר הגורל. כשהגיע למישורי ליתלאד הוא ציפה לפגוש את צבאו של מסיניסה. ציפתה לו הפתעה.
מסיניסה מיהר לקרוא לאחיו, ומיקיפסה בא עם כוח השווה לכוחו של הגונדורי, 20,000 חיילים. מסיניסה הביא עוד 30,000, והם התייצבו מול קיריאנדיל ואביריו במישורי ליתלאד. הסתערות הפרשים והמומואקיל המאהאדים שברה את הגונדורים, שרובם נהרגו או נשבו. מסיניסה שלח את ראשו של קיריאנדיל על מגש כסף למלך גונדור, והכתיר עצמו כ''מלך נורנאן, גורגורות ובאראד דור'', משמע מלך מורדור. הוא בנה עיר בירה חדשה, מסיניסאיטסה (Masinisaitsa)(תהילת מסיניסה), על אי בימת נורנאן. הוא הרס את מקדשי ארו, והחליפם במקדשים פאגאניים לאלילי האראד, ופעל להמרת דתם של העבדים המשוחררים. בקתות בוץ עם גגות קש בסגנון ההאראדרי מילאו את הכפרים, וברחובות נשמעה רק שפתם של המאהאדים-הדיבור בלשון המשותפת, ובייחוד בשפות האלפים ששימשו בטקסטים דתיים של הדת הלבנה, נאסר.
נומנקאר מלך גונדור הזדעזע. מצביאו הטוב ביותר הובס בידי חבורת ברברים פאגאנים?! הוא מיהר לגייס את צבאו, והפעם קרא לעזרה את איאוהלם מלך רוהאן. צבא גדול בן 60,000 חיילים צעד לעבר מורדור.
מיקפיסה קרא ל-20,000 החיילים שהשאיר בבית. החיל ההאראדרי בן 40,000 החיילים צעד לעבר מעבר מורגול, בתקווה לנצל את תנאי השטח כדי לחפות על נחיתותם המספרית. הצבאות נפגשו ביולי 385. הפרשים הרוהירים והגונדוריים, עטויי שריונות שרשראות, וחלקם קלים יותר ומשליכי כידונים, נערכו בצידו המזרחי של המעבר, ליד מינאס מורגול. מסיניסה ומיקפיסה ערכו את החי''ר הבינוני (תרתי משמע) ואת החי''ר הכבד יותר בקו עבה בצד המזרחי, כשמאחוריהם הפרשים והמומאקיל. הגונדורים נאלצו פשוט להסתער חזיתית על ההאראדרים, תתוך הסתכנות ודאית בדריסה בידי הפילים. הם עשו זאת. שני הצדדים איבדו הרבה חיילים, אך לבסוף דרסו הפילים את מלכי גונדור ורוהאן, והניצולים נמלטו.
קרב מורגול קבע עובדה בשטח: מסיניסה המאהאדי שולט במורדור. אחרי שנתיים מייגעות של משא ומתן, נחתם ב-387 שלום אוסגיליאת: מסיניסה ושושלתו הוכרו כשליטי מורדור, וזכו גם בשליטה על מוצב מורגול האסטרטגי. המלך הילד של גונדור, נארמאקיל, נאלץ גם להשיא את דודתו בת ה-25, איארנדיס, לגולוסה בן מסיניסה, המבוגר ממנה ב-7 שנים. מסיניסה הכיר את האמונה ששושלת לותיין לא תכזיב, והחליט לקחת חלק בשושלת גם הוא. כך הוא גם יצר קשר דם עם בית קאסטאמיר, שליטי האיים הדרומיים והטוענים לכתר גונדור, צאצאיו של קאסטאמיר וכן של ראש שבט האראדרי והמלכה בירותיאל.
כך החלה שקיעת גונדור, כשמורדור שבה ועלתה.

אשמח לביקורת, רצוי בונה!

אחלה!
אהבתי מאוד..

תודה רבה!

סתם שאלה: אם מישהו קורא את זה, על איזה איזור עדיף לי לכתוב בחלק הבא?

אני חושב על מורדור..
סתם.
מה שבא לך

תודה רבה, בקרוב אעלה.

חלק שני: מלחמת גולוסה

מאז הסכם אוסגיליאת ב-387 היחסים בין ממלכת מורדור לגונדור היו מתוחים וקרים. היה ביניהם הקונפליקט הדתי-הגונדורים היו בני הדת הלבנה האדוקים ואילו מסיניסה ויורשיו כפו בממלכתם פאגאניות חסרת-פשרות. המאהאדים גם סייעו לסאורון במלחמת הטבעת, ונלחמו בשדות הפלנור. המתח התפרץ כמה פעמים, והנה הפעם הראשונה:
מלחמת גולוסה (402-406)

נארמאקיל, שהושפל קשות במלחמה מול מסיניסה, החליט לצבור כוחות, ולחכות למותו של הלה. ב-401 נפטר מלך מורדור 13 שנים לאחר הסכמי אוסגיליאת. הוא הספיק לבנות 3 ערים משגשגות: מורגול, באראד דור ומוראנון, לגרום ליושבי הארץ המקוריים להתבולל בכובשים ולהשליט את הדת הפאגאנית. עם עלייתו לשלטון של גולוסה, בן מסיניסה ובעלה של דודתו של נארמאקיל, הלה אירגן כוחות רבים מכל הממלכה, ובאפריל 402 הטיל מצור על מינאס מורגול ומוראנון. שני הפתחים היחידים מערב מורדור נחסמו-אך נארמאקיל בן ה-23 שכח ממזרח מורדור.
גולוסה היה כבר אדם בן 46, עם אישה (איארנדיס אחות נומנקאר מלך גונדור הקודם) ו-11 ילדים, כמיטב המסורת ההאראדרית. כששתיים מעריו הראשיות עמדו תחת מצור, הוא החליט לצאת למוראנון בדרך העוקפת, מצפון להרי האפר. הוא יצא עם כמה רבבות לוחמים, ובדרכו הצטרפו אליו שבטים בני מזרח פאגאניים, מהמעטים שנשארו בני דת זו (שבטים פאגאניים חיו בגבולות מורדור המזרחיים ושבטים בני הדת השחורה בדרום ר'ון, אך הרוב באו תחת עול הדת הכחולה). המסע ערך כשנתיים, וכלל צעדה ארוכה במישורים הצחיחים שמצפון למורדור, אך המאהאדים, שהיו מורגלים בתנאים כאלה, לא הושפעו. לבסוף, בסתיו 404, הגיע גולוסה למוראנון.
העיר הייתה מותשת משנתיים של מצור, אך גם השהיה באיזורים הצחיחים, היבשים והלא-פוריים לא עשתה טוב לגונדורים. רעב פשט גם בהם, והם גם נרתעו מעצם קרבתם של הר הגזירה ובאראד דור החדשה. המצביא שלהם, טורגון מאיתיליה, נפל בקלות בפני גולוסה, שהמשיך דרומה למינאס מורגול. שם היה המצב שונה: אספקה הגיעה לגונדורים דרך-קבע מאיתיליה, בעוד שלעיר היה רק מקור מים אחד ומפוקפק: נהר המורגולדואין, שאף שהיה נחשב קדוש בעיני מאמיני הדת השחורה, רוב האנשים נרתעו ממימיו הזרחניים והירוקים. נארמאקיל עצמו צר על העיר, עם כוח רב מאוד. גולוסה הבין שהקרב יהיה קשה, והחליט לחמוס את יבולי איתיליה ולשלוח כוחות קטנים ומרשימים לעבר מינאס טירית, כשרוב כוחו נחבא בהרים. נארמאקיל קנה את ההצגה, בזז את מינאס מורגול (אך לא השמידה) ונחפז להגן על בירתו. הכוחות המאהאדים המרשימים והקטנים שבראשות אסטנאללאת (אחיו הצעיר של גולוסה) בזזו את אוסגיליאת, והתבצרו על הגשר שלה. מרבית תושביה גורשו. נארמאקיל נאלץ להתעכב בניסיון לפריצת המחסום, ולא שם לב לגולוסה שבא מעורפו. נארמאקיל נלכד בחיים בקרב, אך מרבית לוחמיו מתו, לא לאחר שזרעו סביבם מעגלי גופות. המלך הלכוד נפגש עם דודתו, ואז שוחרר תמורת כופר: סכום שיוכל לפצות על הנזק הרב שנגרם למורגול, וכן שיפצה את נפגעי הביזה. נארמאקיל נרצח לאחר 15 שנים, בגיל 42, בידי בנו, שמאס בשלטון החלש של אביו

ממש יפה, מושקע ומגניב.

תכתוב מה הולך ברוהאן ובפלך בינתיים...

סתם, אני מניח שההסיטוריה התקדמה גם שם...

אחלה!
באמת מעניין מה קרה בפלך?

לפחות לפי הרשימות שהשאיר טולקין, אלרונד ובנו אחריו (הם חיו ומלכו די הרבה שנים) נתנו את מורדור כנחלה לבני אדם שהיו עבדים שלה בתקופת סאורון. סוג של פיצויים.

ממ..מעניין,איפה מצאת זה?
ב"סיפורים שלא נשלמו?"

כשקראתי על העידן הרביעי בויקיפדיה למען האמת.

תודה לכולם!
ברוהאן ובפלך הכל הלך שגרתי, אחרת הייתי כותב.
ולמפקד-זה בדיוק מה שעשיתי, כשההאראדרים כבשו את מורדור מהעבדים המשוחררים.

המפקד - אם אתה רוצה להיכנס למה שטולקין כתב אני חושב שאלדאריון מלך 100 שנה (מופיע במכתב ששלח) ואנחנו יודעים שאראגורן עזב את המלוכה ומת בשנת 120. בנוגע למורדור, רק החלק הדרומי שלה ניתן לעבדים המשוחררים, החלק הצפוני נותר שומם. בנוסף, למרות שאני לא זוכר איפה זה מופיע, יש רמיזות לכך שארגאגורן ואיאומר יצאו למלחמה בשבטי המזרח והדרום ואולי גם סיפחו חלק מהשטח שלהם לגונדור (או הממלכה המאוחדת אם לדייק). אני מניח שחלק מזה נובע מכך שטולקין כתב שאיאומר קיים את שבועת אבותיו.

האכזבה שלי באה ממקום שונה לחלוטין:
טולקין התחיל לכתוב את The New Shadow, סיפור על העידן הרביעי, שלוש פעמים ועזב אותו, אחת מהפעמים התפרסמה בספר העשירי (אם אני לא טועה) של סיפורים שלא נשלמו. הוא הסביר למה הוא עזב את הסיפור והתייחס לבעיות בתקופת שלטונו של אלדאריון באחד המכתבים שכתב:

"I did begin a story placed about 100 years after the Downfall, but it proved both sinister and depressing. Since we are dealing with Men, it is inevitable that we should be concerned with the most regrettable feature of their nature: their quick satiety with good. So that the people of Gondor in times of peace, justice and prosperity, would become discontented and restless — while the dynasts descended from Aragorn would become just kings and governors — like Denethor or worse. I found that even so early there was an outcrop of revolutionary plots, about a centre of secret Satanistic religion; while Gondorian boys were playing at being Orcs and going around doing damage. I could have written a 'thriller' about the plot and its discovery and overthrow — but it would have been just that. Not worth doing."
―from The Letters of J.R.R. Tolkien, Letter to Colin Bailey

יש ללחוץ כדי להרחיב...

די התאכזבתי לגלות שלא הייתה התייחסות לזה, אבל כשמדובר בפאן-פיקשיין אז אני מוכן לקבל את זה. אחרי הכל היוצר לא חייב להיות 100% נאמן למכתבים או לסיפורים שלא נשלמו שטולקין כתב.

אז אם נסכם את כל מה שכתבתי למעלה, אני קצת התאכזבתי מזה שלגונדור לא היו צרות גם מבפנים וכל עניין "כת הצל החדש" לא זוכה להתייחסות, אבל מצד שני אני כן הסתקרנתי ממה שכתבת עד עכשיו ודי סקרן לדעת מה תכתוב בהמשך.

אם מסתכלים על שר הטבעות כעל אלגוריה למלחמת העולם השניה (מה שטולקין שנא שעושים) אז אפשר לומר שהוא חזה את העתיד - אנשים באירופה שמתחילים להשתעמם ומצטרפים למדא"ס.

ג'וני: תודה, ואני מניח שאם טולקין עזב את זה אז זה לא נחשב...

חלק שלישי: מלחמת בתי האצולה ופשיטות הלוסות

אחרי הניצחון המאהאדי ב-406 הבין נארמאקיל שהוא ואביו זלזלו בהם ולא העריכו נכון את עוצמתם. מלומדי גונדור החלו בפיתוח אמצעי לחימה מיוחדים נגד המומאקיל, ומכונות מלחמה וחצים בוערים הוכחו כיעילים והוכנסו לשימוש. למרות זאת, הוא לא שש למלחמה במורדור. הוא הפך לשליט חלש באופן כללי, שצל שבייתו המבישה והפסדו שעלה ביוקר לממלכה ריחף עליו תמיד. סופו שנרצח בשנת 421, בגיל 42, בידי בנו הבכור איארנדור.

מלחמת בתי האצולה (421-429)

רצח נארמאקיל גרר תגובה חריפה מאוד של שניים מבתי האצולה החשובים ביותר: בית דול אמרות ובית איאורל הרוהירי. המלך תיאוריק הרוהירי הכריז על איארנדור כעל רוצח, בוגד וחומס מלכות, ומינאסטיר מדול אמרות מיהר לגנות גם הוא. איארנדור דרש מהם להתנצל ולהכריז שהוא מלך בחסדי ארו והואלאר כמו אבותיו. הם סירבו, והוא הכריז עליהם כעל בוגדים ומורדים, ולמעשה הכריז מלחמה.
גולוסה המבוגר, שהיה כבר בן 65, זקן לדעת המאהאדים, לא שש לעוד מלחמה, ולא תמך באחד הצדדים, בעיקר כי שניהם שנאו את מורדור. מרבית הממלכה המאוחדת נלחמה לצד איארנדור, למעט הפלך, לגולאס והגמדים הניטרליים והרונומן מושל אומבאר, שנלחם לצד דול-אמרות.
המלחמה החלה בסתיו 421, כשאיארנדור שלח את מצביאו קיריאנדיל לדול אמרות, ויצא בעצמו להכניע את רוהאן. תיאוריק בחר לפגוש אותו בחבל המזרחי של רוהאן. צבאו של איארנדור היה מורכב בעיקר מחיל רגלים כבד ופרשים כבדים, ומעט קשתים ופרשים קלים, שלרוב סיפקה רוהאן. לרוהירים היו פרשים כבדים, בינוניים וקלים, ומעט קשתים רכובים וקשתים רגליים. הקרב התנהל בגבעות מתונות ומכוסות עשב, המיקום האידאלי לקרב פרשים. הקרב החל כשתיאוריק פקד על הקשתים הרגליים לירות על הגונדורים, בעוד הקשתים הרכובים יורים מהאגפים, והמלך מסתער, בהתאם לאתוס הרוהירי, הסתערות פרשים דורסנית לעבר האויב. איארנדור פקד על נושאי החנית והמגן המשוריינים להיערך בחומת חניתות, ומאחוריהם נושאי החרב הכבדים והקשתים. הוא עצמו יצא עם פרשיו לאגף הימני.

ההסתערות נהדפה בידי נושאי החנית, אבל רובם נהרגו, בזמן שהפרשים הקלים הניסו את הקשתים. איארנדור הסתער באותו הרגע על הרוהירים, והצליח לשבור אותם. הקרב נגמר בניצחון איארנדור.
בינתיים צר קיריאנדיל על דול אמרות, שהייתה נופלת אלמלא תגבורות ואספקה ששלח הרונומן מושל אומבאר, שבעצמו פשט על פלארגיר והארונדור. לבסוף הצליחו מינאסטיר מדול אמרות והרונומן להדוף את קיריאנדיל, ורדפו אחריו עד לשלוחות הדרומיות של ההרים הלבנים. הוא נאלץ להימלט למינאס טירית, בעוד מינאסטיר פושט על לבנין ולאמדון.
בינתיים השיג איארנדור הצלחות כבירות ברוהאן, כבש את אדוראס והטיל מצור על נקרת הלם. עם זאת, הוא נאלץ לכרות שלום עם המלך החדש גוויס, תמורת מס של סוסים, יבול וחיילים לגונדור, ויצא להגנת מינאס טירית.
מינאסטיר צר על העיר, אך הגעת איארנדור כנראה הייתה מביסה אותו, אלמלא... פואינור, שליט הנומנורים השחורים-עם דונדאין שנלחם בעבר לצד סאורון והאמין בדת השחורה, ושלט במושבות נמל משגשגות רבות לאורכם של כל חופי האראד, והחזיק צי חזק וצבא יבשה מכובד למדי, שהגן עליהן מפלישה יבשתית. עם זאת, הם היו ביחסי ידידות ובעיקר של אדון-וסאל עם השבטים ההאראדרים השכנים להם. פואינור היה צאצאם של מספר אישים חשובים, בהם המלכה הגונדורית המגורשת בירותיאל, האציל הנומנורי הרומור מהעידן השני, וקאסטאמיר, הטוען לכתר גונדור מאמצע העידן השלישי. בירתם הראשונה הייתה אומבאר, אך כשנכבשה בידי גונדור היא הועתקה לעיר מורנוסט שבאיים השחורים, רבבות קילומטרים מדרום לאומבאר.
פואינור יצא עם 4 ציים גדולים צפונה מששמע על מצוקת גונדור השנואה. צי אחד השתלט על פלארגיר, שני על אומבאר, ושניים, בראשות פואינור וגיסו מורונדור יצאו במעלה האנדואין, בוזזים ושורפים בדרכם. לבסוף הגיעו הציים לאוסגיליאת, בזזו אותה, והלוחמים הנומנורים השחורים ירדו מהספינות, ויצאו לעבר כוחות איארנדור.
היו שם כ-3000 גונדורים, מתוכם 500 בתוך העיר, 1500 נומנורים שחורים ו-2000 חיילי דול-אמרות. הקרב החל לבסוף כשאיארנדור הסתער לעבר חיילי דול אמרות עם פרשיו הכבדים המעולים, 1000 כמעט במספרם, ושלח את החי''ר הכבד עם הקשתים (בערך 1500) לעבר הנומנורים, במטרה למנוע מהם ומלוחמי דול אמרות להתאחד. בינתיים החיילים מהעיר יצאו לסייע כנגד מינאסטיר עם חיל רגלים בינוני במיגון ובאיכות וקשתים.
ההסתערות של החי''ר הגונדורי הסבה אבידות כבדות לנומנורים, כ-200 איש, ואף הרגה את מורונדור, אך פואינור הצליח לקטול מספר דומה של לוחמים בקרב הטווח הקצר שהתפתח. לבסוף הרגו הלוחמים הכבדים הגונדורים את רוב הנומנורים, שרק 600 מהם, בהם פואינור וגופת גיסו, הצליחו לברוח לספינותיהם ולהימלט לפלארגיר. בינתיים 800 לוחמי הרגלים הגונדורים איגפו את לוחמי דול אמרות. מינאסטיר נפל בחרב, ואנשיו נמלטו או נהרגו. איארנדור ניצח בקרב, במחיר כבד, של כ-1,400 איש. הקרב קרה ב-424.
בינתיים, חוסר שביעות רצון כלליים באומבאר ופלארגיר ריתקו את ציי פואינור למקום. אלא שמסיווא בן ה-48, בנו ויורשו של גולוסה הזקן והסנילי, ראה את חולשת גונדור, ופלש בחורף 425 לאיתיליה עם 3000 חיילים, אך איבד כ-600 עקב לוחמת הגרילה של האלפים של לגולאס. למרות זאת, הוא הצליח לבזוז את דרום איתיליה, ולהיכנס לאוסגיליאת באפריל. מצבה של גונדור נראה רע מתמיד.
איארנדור התבצר במינאס טירית, בידיעה שמסיווא יאלץ להתקיפה לבסוף. והוא אכן עשה זאת ביוני. כמו פולשים רבים הוא נהדף מחומותיה האדירות, למרות מכונות המלחמה שלו. הוא גם איבד את רוב המומאקיל כתוצאה ממכונות המלחמה הגונדוריות, חצי האש של קשתיהם והמלכודות שהטמינו, ונאלץ להימלט חזרה למורגול, עם כוח עלוב של 300 פרשים.
אלא שכמעט מיד אחרי הקרב במינאס טירית, רוהאן פלשה שוב לאנוריין, בעוד שני ציים בראשות פואינור מתקדמים לעבר החופים... לדול אמרות שעל החוף. הבגידה הפתאומית היממה את הנסיך, והעיר נכבשה בקלות בידי הנומנורים השחורים, וכמוה נפלו אדלונד ועוד נמלים בגונדור. התברר שפואינור הוא בעד עצמו בלבד. המלך הרוהירי גוויס כבכש בינתיים את אנוריין, אך בחכמה החליט שלא להתקדם לעבר מינאס טירית, אלא הציע לאיארנדור שלום, בו אנוריין תוחזר לגונדור וגוויס אף יסכים לחידוש הברית הישנה תמורת 10,000 מטבעות זהב. איארנדור הסכים, ופנה לכבוש חזרה את החופים. הוא הצליח לכבשם מידי כוחות מורנוסט הדלים, וחתם גם עם פואינור המושפל על שלום, תמורת פיצויים בגובה 15000 מטבעות זהב. וטוב עשה, כי במהרה חזר האיום על שלום ממלכתו.
למרות הכל, מסיווא לא וויתר, ובחורף 427 יצא שוב למסע מלחמה, עם 4500 חיילים, בהם כ-700 מומאקיל. הצבא הזה זלל את כספי ממלכת מורדור, ומסיווא היה זקוק נואשות לביזה, אותה מצא בדרום איתיליה. הוא נמנע מלהתקרב ליער האלפים, אך פלוגה שלהם הושמדה כשהתגרתה בו. אחרי שמצץ את לשד איתיליה התקדם לעבר לבנין ולאמדון, בציפייה לבזוז אותן ולחזור לממלכתו דרך הארונדור.
כוחות איארנדור היו מדולדלים באזור זה, והוא נאלץ להביא תגבורות גדולות מהצפון. לבסוף הוא בא עם 4000 חיילים לעבר המאהאדים, בגבעות לאמדון. המומאקיל הושמדו, שוב, בידי מכונות המלחמה וחצי האש. הפרשים והחי''ר הכבדים טבחו במקביליהם ההאראדרים, ומסיווא נמלט בעור שיניו. ב-428 נחתם שלום רשמי שסיים את המלחמה. כל הצדדים הכירו בשלטון איארנדור החוקי בגונדור. מסיווא נאלץ למסור פיצויים בשווי של עשרות אלפי מטבעות זהב, וכמוהו פואינור. דול אמרות סופחה לגונדור. השלום והניצחון הושגו, במחיר כבד. בינתיים, דברים אחרים קרו בצפון, בפלך.

פשיטות הלוסות (427-430)

כשכוחות גונדור החלו להתפנות מהצפון, פורנוסט ואנומינאס, הרגישו בני שבט הלוסות, אנשי הקרח שחיו בארץ פורוכל, שהגיע הזמן לבזוז ולשדוד את הפלך הפורה. הם יצאו בראשות הצ'יף שלהם, אינואיק, עם הרבה בני לוסות עטויים מעילי פרווה וחמושים בגרזנים, קשתות וחניתות עצם ועץ. הם ערכו את פשיטותיהם בחורף, במטרה לעשות אותן באקלים מוכר בו יש להם יתרון וכן כדי לבזוז את המזון שנקצר בקיץ ובסתיו. הפשיטה הראשונה שלהם, בנובמבר 427-אפריל 428, היכתה את הפלך בהלם, ולא הייתה לה הרבה התנגדות. היא פגעה בכל הנפות, והרחיקה אף עד ברי, שהדפה את המתקפה בעזרת שוחד מזון וסחורות. טבק, מזון רב ויין נשדדו בפשיטה.
באוגוסט 428 שבו בני הלוסות, עטויים בגדי קיץ הוביטיים וחמושים אף נשקי מתכת, לבזוז את שדות הפלך, בעונה בה החיטה מבשילה. אלא שהם השיגו מעט מאוד בטרם התכנס משמר הפלך-גוף לוחם שהורכב מהוביטים מתנדבים ונושאי נשק שהוקם בידי סמוויז גמג'י, מריאדוק ברנדיבאק ופרגרין טוק, והדף אותם, גורם להם אבידות כבדות ומניס אותם עד לגבול.
הלוסות התכנסו שוב בראשות נונאטוט, בן אינואיק, בדצמבר 429, במטרה לבזוז את הפלך בחורף, ואכן גרמו אבידות למשמר בשלג אליו הם רגילים ושדדו מעט מזון, אלכוהול וסחורות, אך נאלצו להימלט כשכוחות גדולים הגיעו. הפשיטה האחרונה בחורף 430 נהדפה, תוך אבידות כבדות ללוסות.

וואי, יצא ארוך...

גם מגניב,אהבתי מאוד

תודה!

זה מגניב לקרוא על מערכה כזו שמתרחשת בעידן הרביעי, ניכר גם שהשקעת מאוד במחשבה על הקרבות. חשוב רק שתזכור שהעיקר הוא לא רק הקרבות וההיסטוריה, אלא זה שהם יביאו אותנו למקום מעניין וחדש בהווה