צימאון-השותה-את-המדבר הוא אחד מהבני הפיה- או בשפתם, ראקשה- החיים בדרום. הוא מעולם לא לקח על עצמו צורה, למרות שנאמר כי חלק מסוים בו דווקא מושפע מן הבריאה יותר מידי. בינות לפראא הדרומי, בין סערות של חול בוער, שבטי ברברי פראא, ושבטי גובלינים שונים- צימאון השותה את המדבר מסתובב. לעתים מפריע לנתיבים של הגילדה, טורף קרוואנים שלמים בכוחותיו, בולע את תכולותיהן.
צימאון-השותה-את-המדבר קיים כבר זמן רב. בעבר, הוא השתתף במסע הצלב של באלור, מסתער יחד על הבריאה עם הנסיך באלור בעל המבט הנורא עצמו, פטיש טורף, ורוזן המראות. הוא היה חלש מהם, והוא נשאר מאחור, אך יחד איתם, הוא נלחם בבריאה, דחף את גבולותיה ומילא את מערכות החוקים המשעממות וחסרות הגיוון שלה בכאוס והרס. כשהמצוד נכשל, צימאון-השותה-את-המדבר לא היה במקום כה נורא, הוא תמיד על גבול הפראא, חושש שכוחו החלש יחסית יהפוך אותו לאחד מהראקשה שיחוסלו במסע הצלב. רק הערצתו העיוורת לבאלור עודדה אותו לצאת איתו למסע, אך הוא העדיף לצפות עליו מרחוק, לא רצה שבאלור ידע על קיומו. כאשר באלור הושמד, צימאון-השותה-את-המדבר השתתק בהלם. כאשר כלי הנשק הנוראיים של הבריאה הופעלו, ההלם שלו עצר אותו מלהגיב, והוא ספג את ההתקפה בכאב. הוא חש בהאצלות [Emanations] שלו נופלות אחת אחר השנייה מהנשקים הנוראיים שהופעלו מן המשכן הקיסרי, והבריאה דחפה את גבולותיה קדימה- ואת גבולות הפראא אחורה. צימאון-השותה-את-המדבר מצא את עצמו, חסר צורה, בתוך הבריאה.
ראקשה לא שורדים בבריאה יותר מרגעים ספורים, וכך גם צימאון השותה את המדבר. הוא היה פצוע מלהבים של ברזל שנפלו מן השמיים, מלא בכאב וזעם על ההאצלות השייכות לו שנפגעו, וליבו היה שבור ממותו של הנסיך באלור. אך לבסוף, הוא הגיב. הוא הבין מה קורה, הוא הבין את הסכנה- הוא ברח חזרה לפראא. על פי מה שהוא מעריך כיום, היה בדיוק כמה שרגעים ספורים אומר.
הוא חש בכול תחושות הכאב שלו משתלבות, אך אחת מהן הרגישה נוראית מכולן. רק אחת מהן הכאיבה לו בצורה שהיא יכלה להשמידו. הכאב של הבריאה, של הקיום האמתי. ולמה על צימאון-השותה-את-הבריאה להקדיש את ההאצלות החדשות אותן יבנה כאשר יתחדש בפראא לכאבים הנחותים, כאשר ניצב הוא בפני הכאב הטוב ביותר- אותו לעולם לא יוכל לחוות פעם נוספת.
צימאון-השותה-את-המדבר אובססיבי עם הבריאה, אך הוא גם אובססיבי עם חוסר האפשרות שלו להגיע לבריאה. הבריאה ניצבת בעיניו כמו שהנסיך באלור היה בשבילו- דבר בלתי אפשרי בו הוא יכול לצפות רק מרחוק. ולמה לו לעבור בשינמה ניראקארה ולקחת על עצמו צורה גשמית, ולאחר מכן להיכנס לבריאה לפי רצונו?! הוא יאבד את הבלתי אפשריות שבהגעה לבריאה, ובכך, יאבד את הדבר המניע אותו! או, כמה משעמם יהיה אז.
==
צימאון-השותה-את-המדבר מתגשם כנקודה של מדבר שקט בפראא, נראה מקום נעים לנוח בו בין סופות של להבות אש אדירות שנוצרו על ידי חול בוער, או כמקום להסתתר בו מחיות הפראא הנוראיות או מבהמות' זועם. ועם זאת, צימאון השותה את המדבר הוא מסוכן בדיוק באותה המידה. הוא מסתובב לרוב בארצות התיכונות, למרות שפעמים רבות הוא מתקרב אל ארצות הגבול בעניין. אלו הנכנסים אלו, הנופלים לתעתוע העיניים, מגלים מציאות חדשה ונוראית הרבה יותר.
המדבר שהוא צימאון-השותה-את-המדבר מוזר וביזארי, ומראה את הצימאון שהראקשה מייצג בצורה הטובה ביותר. הוא כרגע צמא לבריאה ולמגעה הנורא, אך תמיד הוא יהיה צמא לדבר מה, וזה מתבטא במדבר. הוא ראה את צורכם של בני האדם במים לפני שנים רבות, וחושב שזוהי הצורה הטובה ביותר להראות את לאחרים את כאבו.
מים זורמים במדבר שהוא צימאון-השותה-את-המדבר, אך הם בורחים מכול אלו שירצו לתפוס אותם. יריבים על טבעיים למים הללו עלולים לגלות שהם יכולים גם לעוף, לשנות צבע על מנת להשתלב בסביבתן, ולצרוח בקול מחריש אוזניים. צימאון-השותה-את-המדבר נהנה לראות את המרדף אחר המים האלו, ולכן הוא העניק להן תכונות קסומות והפך אותם לממכרים בצורה על טבעית, וככול שתהיה צמא יותר- ככה תמצא את עצמך מוקף ביותר מים, אך עד שהם לא בגרונך... הם ינסו להימלט ממך בכול הכוח.
אך המים הממכרים הם לא הדבר היחיד שנמצא במקום, שכן מסע דרך הראקשה חסר הצורה מסוכן לכול בן תמותה. האדמה נושמת בכבדות של אלפי שנים של צמא, מתחננת לעזרה, ועלולה לנסות פתאום לבלוע את האנשים בניסיון להרוות את צימאונה. עננים נעימים מעניקים צל, אך הצללים הללו עלולים לחנוק אותך, או לנסות לשתות את הדם שלך, או שבכלל הם ישתו את הצל שלך לתוכם ויגנבו אותו. העננים עצמם גם לא נחמדים במיוחד, שכן הם עלולים להמטיר מן הדברים שצימאון-השותה-את-הבריאה ראה כאשר הוא היה בבריאה בצורות מוזרות או לא נכונות. האפשרויות בלתי מוגבלות: החל מחיילי חימר ואיכרים העשויים מחימר שבוכים או צועקים ללא הפסקה, דרך חרבות העשויות מזכוכיות ולטאות עריצות מוטאנטיות, ועד מכונות מצור עתיקות ושבירות ואפילו הרים וגבעות בצורות מוזרות (יש שמספרים שפעם העננים המטירו עליהם גרסאות מיניאטוריות של הערש!). זעם הראקשה מסכן את כול אלו המתקרבים אליו, אך הוא לא תמיד הרסני- עניין של המזל שלך.
הדבר הכי בעייתי בצימאון הוא השנאה היוקדת שלו כלפי הראקשה בעלי הצורה. אלו שעברו את שינמה ניראקארה ויכולים להיכנס לבריאה לפי רצונם. הם לא מבינים כיצד הוא אוהב את הבריאה, כיצד הוא מעריך אותה, ועם זאת הם מקבלים את האפשרות ליהנות ממנה בצורות שצימאון יכול רק לחלום עליהם. הוא מתנגד לכול הראקשה בעלי הצורה, נלחם בהם קשות, פוגע במסחר שלהם עם הגילדה. הוא יצר כמה אויבים חזקים מביניהם כבר, אך הוא מוכן להילחם. למען האהבה שלו.
(טיפה) מכאניקות
אני לא הולך לפרט כאן את כול הנתונים המכאניים של צימאון, לא רק כי אין לו את רובן (מעצם היותו ברובו כאוס), אלא כי כבר הרחבתי מעבר למידה ואפילו לא הוספתי פסקת צד לאלו שמתעניינים על הטבע של ראקשה חסר-צורה כמו שרציתי (אוסיף בתגובות אם יבקשו). אכתוב רק על 5 ההאצלות של הראקשה, ו-5 הצווים אחריהם הם עוקבים. כול אחת מהן יכולה להתגשם בצורה מסוימת בתוך הראקשה, כמה מהן אף מחוצה לו, על פי האישיות שלהן בעיקר. רק אחת מהן לקחה באמת צורה גשמית ויש לה גוף, והיא שנואה בידי ההאצלות האחרות.
Graces:
לב 7 (שולט): לקחת את כול הבריאה למען עצמו, את כול מה שיש בה לתוך גופו, ואת כול מה שמזכיר אותה לאוסף האישי שלו.
הטבעת 5 [ההאצלה היא בעלת צורה]: לגרום לצימאון-השותה-את-המדבר להבין את היופי בכאב בו הוא הרגיש ולמה עליו להרגיש אותו שוב. להרגיש אותו עד שיכניע אותו, או יחסל אותו.
החרב 4: כול אלו שקרובים ממני לבריאה צריכים להיות מושמדים, בוערים באש קנאתי.
המטה 3: לגרום לעצמו להיות מייצג, בין כול הראקשה, לאהבה האמתית לחיבור בין ראקשה לבריאה.
הספל 3: לקחת לעצמו את כול הקשור בבריאה הבא לידיו, ולהשאיר אותם אצלו, לנצח.
צימאון-השותה-את-המדבר קיים כבר זמן רב. בעבר, הוא השתתף במסע הצלב של באלור, מסתער יחד על הבריאה עם הנסיך באלור בעל המבט הנורא עצמו, פטיש טורף, ורוזן המראות. הוא היה חלש מהם, והוא נשאר מאחור, אך יחד איתם, הוא נלחם בבריאה, דחף את גבולותיה ומילא את מערכות החוקים המשעממות וחסרות הגיוון שלה בכאוס והרס. כשהמצוד נכשל, צימאון-השותה-את-המדבר לא היה במקום כה נורא, הוא תמיד על גבול הפראא, חושש שכוחו החלש יחסית יהפוך אותו לאחד מהראקשה שיחוסלו במסע הצלב. רק הערצתו העיוורת לבאלור עודדה אותו לצאת איתו למסע, אך הוא העדיף לצפות עליו מרחוק, לא רצה שבאלור ידע על קיומו. כאשר באלור הושמד, צימאון-השותה-את-המדבר השתתק בהלם. כאשר כלי הנשק הנוראיים של הבריאה הופעלו, ההלם שלו עצר אותו מלהגיב, והוא ספג את ההתקפה בכאב. הוא חש בהאצלות [Emanations] שלו נופלות אחת אחר השנייה מהנשקים הנוראיים שהופעלו מן המשכן הקיסרי, והבריאה דחפה את גבולותיה קדימה- ואת גבולות הפראא אחורה. צימאון-השותה-את-המדבר מצא את עצמו, חסר צורה, בתוך הבריאה.
ראקשה לא שורדים בבריאה יותר מרגעים ספורים, וכך גם צימאון השותה את המדבר. הוא היה פצוע מלהבים של ברזל שנפלו מן השמיים, מלא בכאב וזעם על ההאצלות השייכות לו שנפגעו, וליבו היה שבור ממותו של הנסיך באלור. אך לבסוף, הוא הגיב. הוא הבין מה קורה, הוא הבין את הסכנה- הוא ברח חזרה לפראא. על פי מה שהוא מעריך כיום, היה בדיוק כמה שרגעים ספורים אומר.
הוא חש בכול תחושות הכאב שלו משתלבות, אך אחת מהן הרגישה נוראית מכולן. רק אחת מהן הכאיבה לו בצורה שהיא יכלה להשמידו. הכאב של הבריאה, של הקיום האמתי. ולמה על צימאון-השותה-את-הבריאה להקדיש את ההאצלות החדשות אותן יבנה כאשר יתחדש בפראא לכאבים הנחותים, כאשר ניצב הוא בפני הכאב הטוב ביותר- אותו לעולם לא יוכל לחוות פעם נוספת.
צימאון-השותה-את-המדבר אובססיבי עם הבריאה, אך הוא גם אובססיבי עם חוסר האפשרות שלו להגיע לבריאה. הבריאה ניצבת בעיניו כמו שהנסיך באלור היה בשבילו- דבר בלתי אפשרי בו הוא יכול לצפות רק מרחוק. ולמה לו לעבור בשינמה ניראקארה ולקחת על עצמו צורה גשמית, ולאחר מכן להיכנס לבריאה לפי רצונו?! הוא יאבד את הבלתי אפשריות שבהגעה לבריאה, ובכך, יאבד את הדבר המניע אותו! או, כמה משעמם יהיה אז.
==
צימאון-השותה-את-המדבר מתגשם כנקודה של מדבר שקט בפראא, נראה מקום נעים לנוח בו בין סופות של להבות אש אדירות שנוצרו על ידי חול בוער, או כמקום להסתתר בו מחיות הפראא הנוראיות או מבהמות' זועם. ועם זאת, צימאון השותה את המדבר הוא מסוכן בדיוק באותה המידה. הוא מסתובב לרוב בארצות התיכונות, למרות שפעמים רבות הוא מתקרב אל ארצות הגבול בעניין. אלו הנכנסים אלו, הנופלים לתעתוע העיניים, מגלים מציאות חדשה ונוראית הרבה יותר.
המדבר שהוא צימאון-השותה-את-המדבר מוזר וביזארי, ומראה את הצימאון שהראקשה מייצג בצורה הטובה ביותר. הוא כרגע צמא לבריאה ולמגעה הנורא, אך תמיד הוא יהיה צמא לדבר מה, וזה מתבטא במדבר. הוא ראה את צורכם של בני האדם במים לפני שנים רבות, וחושב שזוהי הצורה הטובה ביותר להראות את לאחרים את כאבו.
מים זורמים במדבר שהוא צימאון-השותה-את-המדבר, אך הם בורחים מכול אלו שירצו לתפוס אותם. יריבים על טבעיים למים הללו עלולים לגלות שהם יכולים גם לעוף, לשנות צבע על מנת להשתלב בסביבתן, ולצרוח בקול מחריש אוזניים. צימאון-השותה-את-המדבר נהנה לראות את המרדף אחר המים האלו, ולכן הוא העניק להן תכונות קסומות והפך אותם לממכרים בצורה על טבעית, וככול שתהיה צמא יותר- ככה תמצא את עצמך מוקף ביותר מים, אך עד שהם לא בגרונך... הם ינסו להימלט ממך בכול הכוח.
אך המים הממכרים הם לא הדבר היחיד שנמצא במקום, שכן מסע דרך הראקשה חסר הצורה מסוכן לכול בן תמותה. האדמה נושמת בכבדות של אלפי שנים של צמא, מתחננת לעזרה, ועלולה לנסות פתאום לבלוע את האנשים בניסיון להרוות את צימאונה. עננים נעימים מעניקים צל, אך הצללים הללו עלולים לחנוק אותך, או לנסות לשתות את הדם שלך, או שבכלל הם ישתו את הצל שלך לתוכם ויגנבו אותו. העננים עצמם גם לא נחמדים במיוחד, שכן הם עלולים להמטיר מן הדברים שצימאון-השותה-את-הבריאה ראה כאשר הוא היה בבריאה בצורות מוזרות או לא נכונות. האפשרויות בלתי מוגבלות: החל מחיילי חימר ואיכרים העשויים מחימר שבוכים או צועקים ללא הפסקה, דרך חרבות העשויות מזכוכיות ולטאות עריצות מוטאנטיות, ועד מכונות מצור עתיקות ושבירות ואפילו הרים וגבעות בצורות מוזרות (יש שמספרים שפעם העננים המטירו עליהם גרסאות מיניאטוריות של הערש!). זעם הראקשה מסכן את כול אלו המתקרבים אליו, אך הוא לא תמיד הרסני- עניין של המזל שלך.
הדבר הכי בעייתי בצימאון הוא השנאה היוקדת שלו כלפי הראקשה בעלי הצורה. אלו שעברו את שינמה ניראקארה ויכולים להיכנס לבריאה לפי רצונם. הם לא מבינים כיצד הוא אוהב את הבריאה, כיצד הוא מעריך אותה, ועם זאת הם מקבלים את האפשרות ליהנות ממנה בצורות שצימאון יכול רק לחלום עליהם. הוא מתנגד לכול הראקשה בעלי הצורה, נלחם בהם קשות, פוגע במסחר שלהם עם הגילדה. הוא יצר כמה אויבים חזקים מביניהם כבר, אך הוא מוכן להילחם. למען האהבה שלו.
(טיפה) מכאניקות
אני לא הולך לפרט כאן את כול הנתונים המכאניים של צימאון, לא רק כי אין לו את רובן (מעצם היותו ברובו כאוס), אלא כי כבר הרחבתי מעבר למידה ואפילו לא הוספתי פסקת צד לאלו שמתעניינים על הטבע של ראקשה חסר-צורה כמו שרציתי (אוסיף בתגובות אם יבקשו). אכתוב רק על 5 ההאצלות של הראקשה, ו-5 הצווים אחריהם הם עוקבים. כול אחת מהן יכולה להתגשם בצורה מסוימת בתוך הראקשה, כמה מהן אף מחוצה לו, על פי האישיות שלהן בעיקר. רק אחת מהן לקחה באמת צורה גשמית ויש לה גוף, והיא שנואה בידי ההאצלות האחרות.
Graces:
לב 7 (שולט): לקחת את כול הבריאה למען עצמו, את כול מה שיש בה לתוך גופו, ואת כול מה שמזכיר אותה לאוסף האישי שלו.
הטבעת 5 [ההאצלה היא בעלת צורה]: לגרום לצימאון-השותה-את-המדבר להבין את היופי בכאב בו הוא הרגיש ולמה עליו להרגיש אותו שוב. להרגיש אותו עד שיכניע אותו, או יחסל אותו.
החרב 4: כול אלו שקרובים ממני לבריאה צריכים להיות מושמדים, בוערים באש קנאתי.
המטה 3: לגרום לעצמו להיות מייצג, בין כול הראקשה, לאהבה האמתית לחיבור בין ראקשה לבריאה.
הספל 3: לקחת לעצמו את כול הקשור בבריאה הבא לידיו, ולהשאיר אותם אצלו, לנצח.
