גנרל אסדת'!
פונדקאי ותיק
אני השורדת האחרונה. אני לבד. לבד בממלכה הרחוקה. המקום שגורם לסיוטים שלך לקבל סיוטים. המקום שהמוות הוא הגורל הכי נעים שיכול לצפות לך. המקום שבו אני נכלאתי יחד עם שאריות הכת שהשתייכתי אליה לאחר שאנשיו של המלך דחפו אותנו לתוך השער שיצרנו ואז השמידו אותו. צחוק הגורל, זה מה שהם חשבו. אנשי הכת שרצו ליצור פתחים לממלכה הרחוקה, עכשיו ייכלאו בה בעצמם, ואז הם יראו בעצמם מהן הזוועות שהם רצו להביא לעולם.
לזכותם אני אגיד שזה עבד לא רע בכלל. רוב אלה שהיו איתי מתו מהר מאוד. בימים שעברו - אם הזמן בכלל עובר באותה צורה במקום הזה - כל השורדים מתו... חוץ ממני. בסופו של דבר, אני צדקתי באומרי שאני חזקה יותר מכל החברים בכת. עכשיו הם מתים. עכשיו אני לבד. כל האנשים ששירתתי אינם. כל הדברים שעבדתי עבורם, הכול ירד לטמיון. אם ככה... אז למה להמשיך? אין לי יותר מטרה. אין לי יותר אף אחד. לא עדיף שאני פשוט אצטרף לכל מי שאיבדתי ואתן לסיוטים התפלצתיים לקחת אותי?
לא. אסור לי לחשוב ככה. זה רק היצורים האלה משחקים לי במוח. האנשים הפשוטים שבכת הזאת, אלה ששירתו אותה מתוך אמונה כנה, היו נכנעים מזמן. לא אני. בשבילי הכת הייתה רק אמצעי. הכת נעלמה, אבל הציד שלי נמשך. כששדה הקרב נחרב, כל מה שעליי לעשות הוא לעבור לאחד הבא. אפילו אם אני צריכה ליצור אותו בעצמי.
מחשבותיי נקטעו כשהבחנתי בשלולית הרפש הלבן שעל הקרקע מולי. אדם רגיל היה נמנע מלדרוך בה לכל היותר, אבל אני לא הייתי שורדת כל כך הרבה בלי היכולת להבין מתי אני בסכנה. הרפש הוא יצור חי. והוא יודע שאני פה. אני טוענת ניצוץ של אפלה בידי, ומתקרבת בזהירות אל הנוזל...
מאוחר מדי. הרפש ניתז הצידה, מתחמק מקליע החושך. לאחר מכן, הוא מתחיל להתעוות, לשנות את צורתו, ולובש דמות של גיראליון עשוי רפש לבן. יצורים אלה דמויי קופים עם שני זוגות ידיים, נהגתי לצוד בילדותי. לתפלץ יש רק מראה שטחי של גיראליון - אין לו נחיריים באף, אין עיניים, והפה נטול גרון. הוא שואג, שאגה שנשמעת כמו גרסה מעוותת של שאגת גיראליון. אף על פי כן, אין היצור הזה נופל בכוחו מגיראליון אמיתי. הטיפשים מהכת לא היו שורדים חמש שניות נגד גיראליון, אבל אני למדתי לצוד אותם עוד כשהייתי ילדה. אני יודעת כל מהלך שלהם, כל טכניקה שלהם - וכל חולשה שלהם.
גיראליון הרפש הלבן מסתער עליי בזעם מוטרף, שני אגרופיו העליונים מונפים. אני מזנקת הצידה באלגנטיות ומתחמקת, אך במקום להתנגש בקיר, התפלץ נעלם ומופיע מולי באותה תנוחה, והפעם פוגע בפניי ומפיל אותי לרצפה. אני מתגלגלת הצידה כאשר היצור מנחית אגרוף על הנקודה שלפני רגע הייתי בה. אני נעמדת ומטילה לחש כובל - אזיקים קסומים מופיעים על ידיו ורגליו של הגיראליון המזויף ומחזיקים אותו במקומו. בנקישת אצבע, האזיקים נמתחים, וקורעים את היצור לארבע חתיכות רפש לבן.
ידעתי שזה לא יהיה כזה קל. חתיכות הרפש חסר הצורה מתחברות אחת לשנייה, יוצרות צורה של מפלץ גדול, בעל מבנה גוף הומנואידי אך דמוי חרק: מרטש אפור. יצור כזה הוא חזק אף יותר מגיראליון, גדול יותר והרסני. הוא גם נדיר מאוד; יצא לי להיתקל רק באחד או שניים במו עיניי. מרטשים אפורים ידועים בכישור שלהם לאחוז במטרות חיות ולהרביץ איתם למטרות אחרות, יכולת שימושית אם המרטש נלחם נגד קבוצה, אבל לא נגד אדם יחיד. המרטש המזויף שואג שאגה מעוותת ומנסה לתפוס אותי בידו. אני מזנקת כלפי מעלה ובועטת ליצור בפניו. היצור נעלם בטלפורטציה ומנסה להסתער עליי מאחור; אני שמה לב מספיק מהר כדי להתחמק הצידה, להסתובב ולירות לו קליע ברק בפנים. הוא צורח בכאב, ואני משגרת קליע נוסף שגורם ליצור לקרוס לגוש.
אבל כמובן, הגוש מתגבש חזרה. הוא לא גדל הפעם; נראה שהוא מתכווץ. הצורה שהוא לובש הפעם אנושית יותר מקודמותיה. צורה שהיא חיקוי נלעג לגופה של נערה אנושית אוחזת בחרב. על אף שבקושי ניתן לזהות את היצור כאנושי, אני מצליחה להבין בדיוק מי זו אמורה להיות. איני יודעת את שמה, אבל אני יודעת שזוהי שכירת חרב מטורפת שהמלך שלח נגד הכת שהייתי בה. אני זו שבסופו של דבר הרגה אותה. אבל איך רפש לבן הזוי יכול לדעת דברים כאלה...?
אני לא מראה את הבלבול או ההפתעה שלי. ביודעי שהיצור יכול לחקות את קולות היצורים שהוא לובש את דמותם, אני יכולה להניח שהוא מבין שפת אנוש, או לפחות יכול לתקשר בטלפתיה. "אני הבנתי באיזו צורה את פועלת", אני פונה בלעג לתפלץ הרפש. "יצור כמוך שמקווה להפחיד את טרפו על ידי לבישת עורם של אלה שהרג. נכשלת במשימה שלך, יצור הזוי. אין לך הזכות להתחזות לרוצחת אדומת העיניים אם אין לך עיניים בכלל! ואני גם יכולה להניח שאת לא יכולה גם לחקות את הרעל שעל חרבה, או את יכולתה להנפיש את גופות המתים... כמצופה מחקיינית עלובה שכמותך!" תוך כדי שאני מדברת, אני מזמנת להב מצל ומסתערת על נערת הרפש; היא, כמובן, משתגרת ונעלמת.
יש לי ניסיון עם אויבים המסוגלים להשתגר, ובנקודה הזאת אני כבר מתחילה להבין איך דפוס השיגור של מפלץ הרפש פועל. אני מסתובבת ומכה הצידה, חותכת חתך במה שאמור להיות בטנה של הנערה, בדיוק איך שהרגתי אותה במקור. היצור נוהם בכאב בקולה של הלוחמת, ותוך כדי מכה בידי עם להב הרפש המחובר לידו. אני יודעת שהמכה היא לא יותר מהסחת דעת כדי להשאיר את הגרון שלי חסר הגנה, אז אני נותנת ללהב לחתוך חתך שטחי בידי ואז מזנקת אחורה, ומשגרת קליע של אש שחורה לעבר היצור. המפלץ חוסם את השלהבת בחרבו, ורק את נזכר שהחרב היא בעצם חלק מגופו. האש מכלה את החרב כמו שמן, ואז ממשיכה ומכלה את כל גופו של היצור, שנמס ונעלם, אפילו אפר לא נותר.
לשם שינוי אני השקעתי קצת יותר בסיפור הintroduction הפעם. בהרבה סרטים וספרים, הדמויות הראשיות נפטרות מנבלים כאלה ואחרים על ידי זה שהם שולחים אותם למימד אחר, בדרך כלל דרך שער שהנבלים פתחו בעצמם. זוהי המחשבה שלי על גורלם של נבלים שכאלה.
היצור שראיתם היום מבוסס על ההזיה (Delirium) מהמשחק The Binding of Isaac: Afterbirth †. יצור זה הוא תפלץ דמוי רפש לבן, שבהיותו לבד, אין הוא אלא שלולית חסרת תנועה. היצור ניתן באל-ראייה וטלפתיה, בהם הוא משתמש כדי לקלוט טרף. באמצעות הטלפתיה שלו, היצור יכול ללבוש את דמותו של כל יריב שהטרף שלפניו זוכר שנלחם בו בעבר. מאחר שהרפש הוא שומני מטבעו, היצור הוא רגיש מאוד לאש, שיכולה להרוג אותו כמעט מיידית. הערות, הארות, כבשים ורודים, כווסים סגולים, וגם סתם "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
לזכותם אני אגיד שזה עבד לא רע בכלל. רוב אלה שהיו איתי מתו מהר מאוד. בימים שעברו - אם הזמן בכלל עובר באותה צורה במקום הזה - כל השורדים מתו... חוץ ממני. בסופו של דבר, אני צדקתי באומרי שאני חזקה יותר מכל החברים בכת. עכשיו הם מתים. עכשיו אני לבד. כל האנשים ששירתתי אינם. כל הדברים שעבדתי עבורם, הכול ירד לטמיון. אם ככה... אז למה להמשיך? אין לי יותר מטרה. אין לי יותר אף אחד. לא עדיף שאני פשוט אצטרף לכל מי שאיבדתי ואתן לסיוטים התפלצתיים לקחת אותי?
לא. אסור לי לחשוב ככה. זה רק היצורים האלה משחקים לי במוח. האנשים הפשוטים שבכת הזאת, אלה ששירתו אותה מתוך אמונה כנה, היו נכנעים מזמן. לא אני. בשבילי הכת הייתה רק אמצעי. הכת נעלמה, אבל הציד שלי נמשך. כששדה הקרב נחרב, כל מה שעליי לעשות הוא לעבור לאחד הבא. אפילו אם אני צריכה ליצור אותו בעצמי.
מחשבותיי נקטעו כשהבחנתי בשלולית הרפש הלבן שעל הקרקע מולי. אדם רגיל היה נמנע מלדרוך בה לכל היותר, אבל אני לא הייתי שורדת כל כך הרבה בלי היכולת להבין מתי אני בסכנה. הרפש הוא יצור חי. והוא יודע שאני פה. אני טוענת ניצוץ של אפלה בידי, ומתקרבת בזהירות אל הנוזל...
מאוחר מדי. הרפש ניתז הצידה, מתחמק מקליע החושך. לאחר מכן, הוא מתחיל להתעוות, לשנות את צורתו, ולובש דמות של גיראליון עשוי רפש לבן. יצורים אלה דמויי קופים עם שני זוגות ידיים, נהגתי לצוד בילדותי. לתפלץ יש רק מראה שטחי של גיראליון - אין לו נחיריים באף, אין עיניים, והפה נטול גרון. הוא שואג, שאגה שנשמעת כמו גרסה מעוותת של שאגת גיראליון. אף על פי כן, אין היצור הזה נופל בכוחו מגיראליון אמיתי. הטיפשים מהכת לא היו שורדים חמש שניות נגד גיראליון, אבל אני למדתי לצוד אותם עוד כשהייתי ילדה. אני יודעת כל מהלך שלהם, כל טכניקה שלהם - וכל חולשה שלהם.
גיראליון הרפש הלבן מסתער עליי בזעם מוטרף, שני אגרופיו העליונים מונפים. אני מזנקת הצידה באלגנטיות ומתחמקת, אך במקום להתנגש בקיר, התפלץ נעלם ומופיע מולי באותה תנוחה, והפעם פוגע בפניי ומפיל אותי לרצפה. אני מתגלגלת הצידה כאשר היצור מנחית אגרוף על הנקודה שלפני רגע הייתי בה. אני נעמדת ומטילה לחש כובל - אזיקים קסומים מופיעים על ידיו ורגליו של הגיראליון המזויף ומחזיקים אותו במקומו. בנקישת אצבע, האזיקים נמתחים, וקורעים את היצור לארבע חתיכות רפש לבן.
ידעתי שזה לא יהיה כזה קל. חתיכות הרפש חסר הצורה מתחברות אחת לשנייה, יוצרות צורה של מפלץ גדול, בעל מבנה גוף הומנואידי אך דמוי חרק: מרטש אפור. יצור כזה הוא חזק אף יותר מגיראליון, גדול יותר והרסני. הוא גם נדיר מאוד; יצא לי להיתקל רק באחד או שניים במו עיניי. מרטשים אפורים ידועים בכישור שלהם לאחוז במטרות חיות ולהרביץ איתם למטרות אחרות, יכולת שימושית אם המרטש נלחם נגד קבוצה, אבל לא נגד אדם יחיד. המרטש המזויף שואג שאגה מעוותת ומנסה לתפוס אותי בידו. אני מזנקת כלפי מעלה ובועטת ליצור בפניו. היצור נעלם בטלפורטציה ומנסה להסתער עליי מאחור; אני שמה לב מספיק מהר כדי להתחמק הצידה, להסתובב ולירות לו קליע ברק בפנים. הוא צורח בכאב, ואני משגרת קליע נוסף שגורם ליצור לקרוס לגוש.
אבל כמובן, הגוש מתגבש חזרה. הוא לא גדל הפעם; נראה שהוא מתכווץ. הצורה שהוא לובש הפעם אנושית יותר מקודמותיה. צורה שהיא חיקוי נלעג לגופה של נערה אנושית אוחזת בחרב. על אף שבקושי ניתן לזהות את היצור כאנושי, אני מצליחה להבין בדיוק מי זו אמורה להיות. איני יודעת את שמה, אבל אני יודעת שזוהי שכירת חרב מטורפת שהמלך שלח נגד הכת שהייתי בה. אני זו שבסופו של דבר הרגה אותה. אבל איך רפש לבן הזוי יכול לדעת דברים כאלה...?
אני לא מראה את הבלבול או ההפתעה שלי. ביודעי שהיצור יכול לחקות את קולות היצורים שהוא לובש את דמותם, אני יכולה להניח שהוא מבין שפת אנוש, או לפחות יכול לתקשר בטלפתיה. "אני הבנתי באיזו צורה את פועלת", אני פונה בלעג לתפלץ הרפש. "יצור כמוך שמקווה להפחיד את טרפו על ידי לבישת עורם של אלה שהרג. נכשלת במשימה שלך, יצור הזוי. אין לך הזכות להתחזות לרוצחת אדומת העיניים אם אין לך עיניים בכלל! ואני גם יכולה להניח שאת לא יכולה גם לחקות את הרעל שעל חרבה, או את יכולתה להנפיש את גופות המתים... כמצופה מחקיינית עלובה שכמותך!" תוך כדי שאני מדברת, אני מזמנת להב מצל ומסתערת על נערת הרפש; היא, כמובן, משתגרת ונעלמת.
יש לי ניסיון עם אויבים המסוגלים להשתגר, ובנקודה הזאת אני כבר מתחילה להבין איך דפוס השיגור של מפלץ הרפש פועל. אני מסתובבת ומכה הצידה, חותכת חתך במה שאמור להיות בטנה של הנערה, בדיוק איך שהרגתי אותה במקור. היצור נוהם בכאב בקולה של הלוחמת, ותוך כדי מכה בידי עם להב הרפש המחובר לידו. אני יודעת שהמכה היא לא יותר מהסחת דעת כדי להשאיר את הגרון שלי חסר הגנה, אז אני נותנת ללהב לחתוך חתך שטחי בידי ואז מזנקת אחורה, ומשגרת קליע של אש שחורה לעבר היצור. המפלץ חוסם את השלהבת בחרבו, ורק את נזכר שהחרב היא בעצם חלק מגופו. האש מכלה את החרב כמו שמן, ואז ממשיכה ומכלה את כל גופו של היצור, שנמס ונעלם, אפילו אפר לא נותר.
לשם שינוי אני השקעתי קצת יותר בסיפור הintroduction הפעם. בהרבה סרטים וספרים, הדמויות הראשיות נפטרות מנבלים כאלה ואחרים על ידי זה שהם שולחים אותם למימד אחר, בדרך כלל דרך שער שהנבלים פתחו בעצמם. זוהי המחשבה שלי על גורלם של נבלים שכאלה.
היצור שראיתם היום מבוסס על ההזיה (Delirium) מהמשחק The Binding of Isaac: Afterbirth †. יצור זה הוא תפלץ דמוי רפש לבן, שבהיותו לבד, אין הוא אלא שלולית חסרת תנועה. היצור ניתן באל-ראייה וטלפתיה, בהם הוא משתמש כדי לקלוט טרף. באמצעות הטלפתיה שלו, היצור יכול ללבוש את דמותו של כל יריב שהטרף שלפניו זוכר שנלחם בו בעבר. מאחר שהרפש הוא שומני מטבעו, היצור הוא רגיש מאוד לאש, שיכולה להרוג אותו כמעט מיידית. הערות, הארות, כבשים ורודים, כווסים סגולים, וגם סתם "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
rcwink: )
