תגובות [תגובות] במבחן הזמן - Robin's Laws of Good Gamemastering

מעטים הם הספרים שעוסקים בתיאוריה של משחקי התפקידים –Robin's Laws of Good Gamemastering הוא אחד מהם, ואף נסקר בעבר בפונדק על-ידי רני.

הרבה מספרי התיאוריה האחרים באים מסקנדינביה, וכוללים, בעיקרם, תיאוריה של לארפים. עבורי הם חוויה שונה מאוד, על אף שאני מוצא גם הרבה מאוד קווי דימיון ונקודות משותפות. הספר "חוקי ההנחיה הטובה של רובין" (Robin's Laws of Good Gamemastering) , הוא ספר שרבות דובר בשבחיו בארץ ובחו"ל, כולל גם על ידי.

עם זאת, השיח על הספר הזה כמעט ונעלם ככל שעברו השנים מאז פרסומו, ואני מאמין שיש טעם להחזיר אותו לשיח התיאורטי של משחקי התפקידים: לבצע בו הערכה ביקורתית ולבדוק מה אפשר לקחת ממנו, היכן הוא עדיין רלוונטי, והיכן הוא התיישן (בהיעדר מונח יותר טוב).

קרא את הכתבה...

לגבי הנקודה האחרונה שלך, על משחקי תפקידים בין בידור לאמנות.
האם יש *איזושהי* מדיה שלא נמצאת באותה עמדה לימינלית? הרי לא רק סרטים הם כאלה. גם ספרות, טלויזיה, מוזיקה, ציור, פיסול, משחקי מחשב - בכולם יש דוגמאות לכאן ולכאן. הבדלים, אם יש, יש רק ביחסים.
כשאני מנסה לחשוב על תחום עיסוק כלשהו שמסב הנאה ואין בו מימד אמנותי, הכי טוב שאני מצליח לחשוב עליו זה בישול, ואני גם בטוח שהטבחים בקהל ידגימו שאני טועה.

באופן משעשע, גם המדריך לשליט המבוך של מהדורה 4 משתמש באותן הגדרות שחקנים בדיוק. השאלה היא האם לא מדובר בגניבה ספרותית?

מתנצל על התשובה המאוחרת, תקופת מבחנים. בכל מקרה, תודה רבה על התגובות שלכם, מקווה שאצליח לקלוע עם התשובות.

מיכאל, יש פה שתי טענות שונות שאתה מנסח בתגובה שלך, שאני מעוניין להפריד ביניהן. ראשית, אתה טוען שמשחק תפקידים הוא מדיום. זוהי, ככל שאני מבין בתורות של תקשורת, טעות. מדיום מעביר מסר מצד אחד לצד שני. במשחק תפקידים, זה לא המצב - הקשר הוא דיאלקטי יותר, הוא בין כל הצדדים לכל הצדדים. לכן, אפשר לומר שמשחק תפקידים בנוי על אוסף של מדיה תקשורתיים (המשתתפות השונות) אבל אינו מדיום בעצמו.
טענה שנייה היא שכל מדיום אומנותי מקיים את העמדה הלימינאלית הזאת. גם עם טענה זו אינני מסכים, אך פה המצב ברור הרבה פחות. כעיקרון, בתיאוריות האומנות השונות נהוג להפריד בין אומנות גבוהה לאומנות נמוכה. בתוך האומנות הגבוהה, הכל הוא יצירת אומנות בעלת ערך אונטולוגי ברור. בתוך האומנות הנמוכה, המצב הוא הפוך. ניתן לומר, ואין זה מן ההפתעה, שכיום יצירות מאתגרות את ההבחנה הזו מכל כיוון. ועדיין, אי אפשר, בעיני, להתעלם מההבחנה הזו. המדיומ האומנותי היחיד שיש עליו הסכמה גורפת כנגד ההבחנה של אומנות גבוהה ואומנות נמוכה, הווה אומר היחיד שמקיים את העמדה הלימינאלית, הוא סרט הקולנוע.

yds, למיטב זכרוני רובין לוז כתב את הפרק הרלוונטי בספר המנחה של מו"ד מהדורה רביעית. אני יודע בוודאות שהוא כתב את הפרק הרלוונטי בספר המנחה השני של מו"ד מהדורה שלוש וחצי. אם אני צודק, אני חושב שזה הגיוני להניח שהוא דאג לסדר את העניין של זכויות היוצרים. אחרת, זה יכול להיות מצב מאוד מעניין

אני חוששת שה"ביקורת " הזו מפספסת את המטרה המקורית של ביקורת : בשורה התחתונה, האם הספר ראוי להקרא עכשיו, או שעבר זמנו והוא שייך לעבר.

yds אמר/ה:

[post]662765[/post] באופן משעשע, גם המדריך לשליט המבוך של מהדורה 4 משתמש באותן הגדרות שחקנים בדיוק. השאלה היא האם לא מדובר בגניבה ספרותית?

יש ללחוץ כדי להרחיב...

יאפ, זה גם מה שאני שחשבתי, אבל שם זה מוצג בתמצית וללא ביקורת ולכן יש טעם לקרוא את ה"מקור" (רובין) למי שמתעניין. עם זאת, המדריך לשה"ם של מבוכים ודרקונים הוא ספר עצות הנחיה טוב מאוד באופן כללי. אחרי שהם הגיעו למסקנה שאין כמעט קראנץ' לשים בספר, התמקדו בפלאף איכותי. למי שלא מכיר, הנה הסקירה: https://www.pundak.co.il/reviews/dungeons-dragons/486-dungeon-master-dungeon-dragons-4

TheKnightWhosaidKnit אמר/ה:

[post]662821[/post] אני חוששת שה"ביקורת " הזו מפספסת את המטרה המקורית של ביקורת

יש ללחוץ כדי להרחיב...

אבל זו לא ביקורת, לכן יש את הסקירה של רני. זה דיון על התזות שהספר מציג והאם הן עדיין נכונות... אישית זה יותר מעניין אותי מעוד סקירה, לכן יש את זו של רני. שגם היא לא התיישנה

אודין, באופן גס ניתן לומר לדעתי שיש מדיות שנוטות במובהק לכיוון אחד ולא לאחר: למשל פיסול זה בעיקר אומנות, ולא משהו שמבדר. במקביל, טלוויזיה (אם נתעלם מהערך האקטואלי וכיו"ב) הוא בעיקר בידור, לא אומנות. יצא לי לראות כמה פעמים אומנות-וידאו, וזה משהו די גרוע לרוב בעיניי.

בנוגע לכתבה עצמה, אני חושב שרובין חוטא במה שהרבה שחקני תפקידים שנולדו למבוכים ודרקונים ו"התקדמו" נוטים לעשות - להחליט שמשחק הילדות שלהם הוא פחות טוב אינהרנטית מהמשחקים המתקדמים שמהם הם נהנים כיום. ג'ון ויקס עושה משהו דומה עם מבוכים ודרקונים, למרות שהוא ספציפית מאשים את Tomb of Horrors.

אני לא מסכים עם הטענה שאי אפשר להשוות בין איכויות של משחקים, ושמשחק זחילה במבוך שווה למשחק עם עלילה מורכבת ודמויות אמינות, כי שניהם גורמים הנאה למי שמשחק אותם.

אם הנאת המשתתף היא המדד היחיד, אז גם חיטוט באף הוא סוגה איכותית של משחקי תפקידים. אבל מעבר למה שמרגיש מי שמשתתף כרגע במשחק מסויים, נשאלת השאלה האם המשחק שלו היה גורם עניין והנאה גם לצד שלישי שקורא את התכנים שלו או מנסה לשחק בהם בעצמו (אם הם היו כתובים כהרפתקה) ואם מעבר ל"הא! הרגתי גובלינים ועליתי דרגה!" נשאר מזה גם משהו שהוא יכול לדבר עליו אחר כך או להנות מלהשתמש בו שוב מתישהו בעתיד.

ומשחקי "זחל במבוך והרוג מפלצות רנדומליות" הם לא יותר מאוסף גילגולים ונתונים. האנשים שמשחקים בהם בדרך כלל לא ממשיכים את זה לאורך זמן והם עיקר מי שאומרים "מבוכים ודרקונים? זה המשחק המטומטם שהיינו משחקים בתור ילדים, לא?" אין להם שום ערך והמנצ'קינים שנהנים מהם הם בדרך כלל אנשים שלאחרים לא כיף לשחק איתם (ובדרך כלל גם לא להסתובב איתם בחיי היום יום).

האנתיטזה לזה היא לא משחקי היפסטרים מיוחדג'ים של "בואו נחדור לקונספט הסימבולי של עצמנו" המיועדים לסוג אחר של מנצ'קינים, זה המוכר כ"דור פתיתי השלג" (אני נורא מיוחד וייחודי ואני אפגין את האינדיבידואליזם שלי בחיקוי אחיד של טרנדים שמצאתי באינטרנט) אלא פשוט משחקים עם תוכן ממשי.

עוד במו"ד/מוד"מ הישנים, היו מי שתהו על כך שהם הגיעו למשחקי תפקידים כי הם אהבו ספרי וסרטי פנטזיה כמו "שר הטבעות" ו"קונאן הברברי", אבל מה שהם מקבלים במשחק נראה יותר כמו סופר-מריו במקרה הטוב ושיעורי בית בחילוק ארוך במקרה הרע. על רקע זה, השיקו את "רומח הדרקון" - קו מוצרים שנועד לספק עלילה אפית ורחבה עם דמויות בעלות אישיות ייחודית שיוצרות אותה. אפשר להתווכח על מידת האיכות והמקוריות של "עלילות הרומח", אבל אי אפשר להתעלם מזה שכבר יותר משלושים שנה הן ממשיכות להוות השראה לדורות של שחקנים ומנחים - פשוט כי יש שם תוכן, לא רק נתונים מספריים והיתקלויות. אז נכון שזו לא יצירת מופת, אבל זו לפחות יצירה - ושחקן/מנחה שנחשף לזה שאפשר ליצור תוכן במשחקי תפקידים, ינסה גם ליצור תוכן משלו ויש מצב שזה יהיה גם תוכן טוב יותר.

אפילו במו"ד בקופסאות אפשר לראות את האבולוציה הזו - ההרפתקאות הראשונות למתחיל (B1, B2 וכו') הרבה יותר דלות ומלאות בהיתקלויות חסרות משמעות (עד כדי כך שיש לך חדר במפה ואומרים לך פשוט לגלגל בטבלת ההיתקלויות המצורפת כדי לקבוע איזה מפלץ שוכן בו) בהשוואה להרפתקאות המאוחרות יותר של אותו קו מוצרים למתחיל (B11 וB12 למשל, המוכרות כ"פסטיבל המלך" ו"קציר המלכה") שאמנם עדיין מראות לך מבוך עם אורקים ובוס בקצה, אבל על הדרך גם מתארות לך עולם, זורקות פנימה כמה דב"שים עם מאפיינים ואישיות (גם אם לא הרבה, זה עדיין יותר מרק "גנבת בדרגה 3") ובין הכריכות שלהן יש משהו שאשכרה אפשר לקרוא גם אם אתה לא תשתמש בזה בדיוק כפי שזה תוכנן.

ועכשיו כשרפרפתי על הסקירה ההיא, אני מבינה למה קצת הסתייגויות ממנו זה אפילו רצוי

לדעתי פרק 144 – מניעים של שחקנים קשור לנושא מאוד. אני ממליץ לכם להאזין לו.

אמ;לק למי שאין לו כוח לשמוע פודקאסטים?

תקרא את תיאור באתר עצמו.
זה אמ;לק די טוב.

אכן, צודק.