תגובות [תגובות] סוגים של משחקי תפקידים

"יש שני סוגים של מוסיקה", כותב לנו בארת אי שם בשנת שבעים, "המוסיקה שאדם מקשיב לה, המוסיקה שאדם מבצע אותה" (Barthes, 1977). יש שני סוגים של מוסיקה, כותב לנו בארת, ובהתאמה יש שני סוגים של משחקים: סוג אחד הוא הסוג שאנחנו משחקות ומשחקים, מה שפוגש אותנו בשולחן, שני הוא מה שאנחנו צורכות וצורכים, בין אם ספרי שיטה או סיפורי אגדה.

שני סוגים של מוסיקה, כותב לנו בארת, ואולי הכוונה, דווקא, היא לשני סוגים של משחקים במובן של זה שאנחנו משחקות ומשחקים, וזה שאנחנו מנחות ומנחים? ואולי, אם יורשה לי למשוך את העט עוד מעט, אולי דווקא הכוונה היא לאותה הבחנה בין משחקים פשוטים, של "לשלוף ולשחק", לבין משחקים מורכבים יותר, כאלה שדורשים זמן הכנה ארוך ומורכב, מסובך, ממש כמו שלוקח הזמן ללמוד לנגן על גיטרה, או לשיר במדויק על התו את אותו הסופרן.

קרא את הכתבה...

אם להיות כנה, המם שהמפקד שלח די מסכם את חוויית הקריאה שלי. סגנון כתיבה לא מובן, התפלספות יתר והוספה של (האומנם) בכל מקום מקשה להבין מה אתה רוצה להגיד.

אישית הבנתי, מדובר בפוסט שדן בתיאוריית המשחקים, שזה תחום משל עצמו במשחקי תפקידים (הבנה של הבסיס שלהם, של תכונות שלהם על המשחקים בהם ועוד הרבה דברים). פירוש קצר כדי שתוכלו לקרוא שוב ולהבין אם תרצו:

הקדמה - פיצול המשחק לשני סוגיו, זכרונותיו של המחבר מפתיחת הפונדק כחלק ממאבק גדול יותר להתחיל בלוג שהוא רצה להתחיל זה זמן רב.

הבלוג מתחיל - תיאור חוויות המשחק האחרונות של המחבר, המאכזבות יותר והפחות, והתמקדות בסוף החוויה האחרונה שם המנחה אמר לו שהציפיות שלו ממשחק גבוהות מאוד, או להבנתו של המחבר גבוהות מדי. הוא דיבר עם אנשים אחרים על כך וקיבל מגוון תשובות בנוגע לכך (הציפיות שלו גבוהות מדי, נמוכות מדי וכו'), ובסופו של דבר מגיעה חלוקה ברורה יותר של שני סוגי משחקים - אלו שאנחנו זוכרים ואלו שבאמת רצו סביב השולחן.

המשחק והזיכרון - התחלה בהבנה של המושג אימרסיה (להיכנס לתוך המשחק) והבנה שאם מנתחים את החוויה אז אתה לא באמת חלק ממנה (כלומר אם אתה עסוק כל הזמן בלומר 'טוב לי', 'רע לי', 'מגניב לי' אתה לא באמת חלק מהחוויה הטובה, הרעה או המגניבה, אלא יושב בחוץ ומנתח אותה). לאחר מכן המחבר אומר שמכיוון שהמשחק היה חלש והמנחה לא ידע מה הוא רוצה מהמשחק, היו לו הזמן והיכולת להתנתק מהחוויה ולנתח את הכשלים בה, דבר שלא אמור לקרות במהלך סשן של משחק מוצלח שבו אתה נותן לעצמך לשקוע בתוך החוויה. לאחר מכן מגיע תיאור של מהו מנחה שלא יודע מה הוא רוצה ממשחקו, ולבסוף סיכום של המחבר, שמסביר שהטור הולך לעסוק במשחק תיאורטי. אפשרי שלא יחדש כלום, אך הוא אינו יודע אם זה יקרה, כיוון שזה מסע בשבילו כמו שזה מסע בשבילנו.

בסך הכל נהניתי, אהבתי את ההקשרים השונים ואת הדימויים, מזכיר לי במידה רבה את שיעורי הספרות בתיכון (וזאת מחמאה, כי אהבתי אותם). יישר כוח

היי,
תודה רבה על הביקורות ועל התגובות לכתבה. מחמם את הלב לראות שהתייחסו למשהו שכתבתי - בעיני זה רחוק מלהיות מובן מאליו.
סגנון הכתיבה של הכתבה הוא אקדמי. ככה נראית פילוסופיה קונטיננטלית, ולכן, בהתחשב בעובדה שמדובר על טור פילוסופי, נראה גם הטור שלי. אני מודע לכך שזה מקשה את הקריאה, עוד יותר מכך את ההבנה. לטעמי, זה שווה את זה. אני יוצא מנקודת הנחה שמי שמעניין אותה, או אותו, לקרוא את זה - תקרא את זה, תשקיע בזה אם היא צריכה, ותפיק מזה את מה שהיא יכולה ו/או רוצה. יש פה מחיר מסוים שאני משלם. כדי להעביר את הנקודות כפי שאני מאמין שצריך להעביר אותן, אני מרחיק אחוז מסוים מהקוראות והקוראים הפוטנציאליותים. אחוז משמעותי, אני נוטה להאמין. בעיני, עבור אלו ואלה שזה לא מרחיק, זה שווה את זה. יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שאף אחת ואחד לא מוצאות בזה טעם (עיקר התגובות לכתבה מראות אחרת); אם זה המצב, אני בהחלט "אנרמל" את סגנון הכתיבה. אינני חושב, בהתחשב בנסיבות, שזה מה שאני הולך לעשות, או אף שיש בכך מן הטעם.
לכן, שוב, אני מתנצל על כך שזה הסגנון בו ייכתב הטור, וכן (ובעיקר) שהפסדתי את שניכם, ואת כל אותן קוראות שקטות שלא הגיבו). rui כתב סיכום מעולה של מה שכתבתי, אם מעניין אתכם לנסות פעם נוספת להתחבר. אם לא, אני לא אעלב.
שוב מלא תודה,
טאי

נ.ב. rui, מלא-מלא תודה על התגובה שלך. הרגעת מאוד את החששות שלי

הבעיה שלי עם הפוסט היא שכול השפה הגבוהה פשוט... מושכת את תשומת הלב מהנקודה. קראתי את הפוסט כמה פעמים, הבנתי את כול מה שכתבת, ולא הבנתי מה הייתה הנקודה שלך. אני מבין שזו הקדמה, אבל הבעיה היא שאתה לא מאבד קוראים שלא מתעניינים בנושא- אתה מאבד קוראים שפשוט לא מבינים את הנקודה שלך. אני מבין שזה פוסט ל"מביני עניין" או משהו, אבל אני חושב שהשפה טיפה מוגזמת בכמה שהיא גבוהה.

תראה.. נדמה לי שקראתי כמה מאמרים בחיים, וסגנון אקדמי זה לא - זה שילוב בין זרם התודעה ועיתונות גונזו.

באופן אישי, הרגשתי שאתה מסתובב סחור סחור סביב הנקודה שלך, אבל לא נוגע בה.
כמו כן, אני לא מסכים שלנתח את החוויה שהמשחק מעלה בך זה דבר רע, למעשה, אני חושב שפידבק על המשחק זה דבר טוב מאוד. גם כשחקן וגם כמנחה. ולהגיד שאם אתה מנתח את המשחק ונותן פידבק אומר שהמשחק נכשל בלהכניס אותך לחוויה- זה דבר טיפשי לדעתי.

אני חושב שכל אחד יכול לכתוב את המחשבות שלו איך שהוא רוצה ואנחנו בעצמנו מסתובבים וסביב הנקודה ולא מתעסקים בה.

לגבי הנושא,לדעתי יש פה סקאלה. אפשר וצריך לנתח תוך כדי משחק ולהנות תוך כדי ניתוח, אבל בהחלט צריך להנות ולהיות בתוך זה ולא לשקוע כל הזמן בחם לי קר לי

שמע, טאי.
אתה כותב (בתגובה) שזהו טור פילוסופי. לא כתבת את זה בטור. ואתה יודע מה, אולי עדיף כך, מכיוון שיכול להיות שלא הייתי קורא לו ידעתי זאת מראש.

אישית, אני מאוד מתעניין בתאוריית משחקי תפקידים, גם באופן עקרוני וגם בפרקטיקה, אבל סגנון הכתיבה כאן דחה אותי. עשית בחירה סגנונית, והיא בחירה לגיטימית, אבל לדעתי זו טעות קשה. השפה המתפלפלת, ריבוי הפסיקים וההקפדה היתרה על צורות זכר ונקבה מרובות - מה הם מוסיפים לטקסט? איך הם תורמים להבנת הרעיונות שלך? לדעתי זה רק מנפח את ספירת המילים של הטור, וכפי שכתב העוג מעלי, מדלל את הפואנטה.
שוב, השאלה היא האם המטרה שלך היא לכתוב "טור פילוסופי", כהגדרתך, או שהמטרה שלך היא לכתוב טור שימושי בדיוני תאוריית משחקים.

הייתי מגיב גם על הנקודה ולא רק על הסגנון...אבל אני כבר לא זוכר מה היא הייתה