תגובות [תגובות] לכל שחקן יש דמות

יצירת דמות למשחק תפקידים זו חוויה מופלאה – התרגשות של משהו חדש ביחד עם חדוות היצירה. יצירת דמות ממשיכה להיות אחד הדברים היותר מעניינים וחשובים שאנו עושים בכל משחק חדש, בין אם זה צייד ערפדים, טייס חלל או מכשף עוצמתי.

לאחר דיון בפורום על כיצד יוצרים דמויות, התחלתי לחשוב יותר על מה שמניע אותנו בעת יצירת דמות חדשה: אמנם כל דמות שאנו משחקים נמצאת בעולם שונה, מבוססת על שיטה אחרת ליצירתה והמנעד של הכוחות שעומדים לרשותה יכול להשתנות קיצונית, אך האם באמת הדמות החדשה שונה לחלוטין מהדמויות הקודמות שיצרנו?

מניסיוני נתקלתי לא פעם בכך שכאשר התחלתי משחק עם שחקנים שאני מכיר היטב, הדמות החדשה שלהם (או שלי) הייתה בעלת מאפיינים שדומים למאפיינים של דמויות קודמות – ולמעשה לאחר זמן מה כל שחקן מפתח "דמות אופיינית".

קרא את הכתבה...

כבר חששתי שאני היחיד ששם לב שיש קשר בין השחקנים לדמויות שלהם
מזכיר את הדיון הראשון שפתחתי כאן בפורום - http://www.pundak.co.il/forums/viewtopic.php?f=3&t=34721

בהמשך לנושא הכתבה,
רציתי לכתוב מספר מילים על מאמר משנת 1988:
שם המאמר: "פנטזיה כתראפיה: משחק תפקידים ריפוי והתאוריה הסימבולית" , הכותב הוא אנתרופולוג אוסטרלי בשם ג'ון הוגוס.
אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר למרות שהוא באנגלית.
בהקשר לדברים שכתב 'האיש הזקן' אני רוצה להביא את הניתוח של ג'ון.
הוגוס מחלק את הדמויות ששחקני התפקידים בוחרים לכמה סוגים:
1. דמות כמו השחקן – השחקן מביא את אישיותו ה'מצוידת' בנשקים
רובד בסיסי זה מתאים לשחקנים מתחילים וילדים צעירים. המטרה של שחקנים אלו הינה ל'נצח במחשחק.

2. דמות כסמל- שחקנים אשר מכניסים לדמותם משמעות, הוגוס מחלק את הסוג הזה לשני תתי דמוית:
א. סמל סטאטי- דמות בעלת מימדים מיוחדים כגון מצחיקה, חכמה , דרמטית, הדומה לדמות מסרט וכו'.
ב. סמל אישי - סוג זה מתחלק ל-3 תתי סוגים אשר יכולים להתערבב ביניהם:
A. סמל קוגניטיבי- הדמות של השחקן מחזיקה חלקים באישיות אשר חסרים לשחקן. שחקן המשחק דמות כזו צריך לדמיין איך היה מתנהג דמות עיוורת, אצילה, אשה (אם השחקן בן), וכו'.
B. סמל מורחב – אלו דמויות אשר מחזקות חלקים באישיות או יכולות אשר השחקן מאמין כי יש לו אותן. למשל שחקן אינטילגנטי יכול לבחור בדמות גאונה. או שחקן ספורטיבי יכול לשחק דמות סופר מהיר וכו'.
C. סמל מפצה – השחקן בוחר דמות אשר לה חלקים אשר השחקן רוצה לחזק אצלו במציאות כשחקן. למשל שחקנים ביישנים יבחרו לשחק דמות ישירה ובטוחה בעצמה
בהמשך המאמר ג'ון מציג מקרה של בחורה שחקנית מנוסה בשם מלורי, אשר מצליחה להתמודד עם מצב דכאוני בעזרת משחק של 'דמות מפצה', אשר עוזרת לה למצוא כוחות בתוכה.

אני מוסיף את שם המאמר המלא:
APA: Hughes, J. (1988). Therapy is Fantasy: Roleplaying, healing and the construction of symbolic order. In Anthropology IV Honours, Medical Anthropology Seminar, Dept. of Prehistory & Anthropology, Australian National University.‏
ניתן למצוא אותו -
http://www.rpgstudies.net/hughes/therapy_is_fantasy.html
על הכותב:
אני עובד סוציאלי המשלב בין טיפול לבין משחק תפקידים.
אפשר ליצור איתי קשר בכתובת המייל [email protected],
תום ל.

תוכל להרחיב על יצירת נבלים

אהלן,
הנה מאמר שכתבתי בזמנו על יצירת נבלים: https://www.pundak.co.il/library/roleplaying/232-fearsome-villian

נסה גם כאן
http://www.giantitp.com/articles/rTKEivnsYuZrh94H1Sn.html

אני מוצא את עצמי משחק אחד משני סוגי דמויות:

- הכהן, לרוב דרואיד או שמאן
- ואת הנוכל, שמתגנב בין אויבים, קופץ מעליהם, קטל ונעלם בצללים.
כשמכשפים הם סבירים בשבילי, ולוחמים אני שונא.

ואני חייב להודות: אפילו כשאני מנחה רוב הדב"שים שלי, במיוחד אלו שמצטרפים לקבוצה, הם כאלה...

בהחלט נושא מעניין.

יש לי חבר שתמיד היה משחק את אותה דמות - גנב בשם נורלוק.

אישית אני מעדיף את המכשף