שתי הערות לגבי ארכי-נבל (או ארכי-אנטוגניסט, כפי שאני מעדיף לקרוא לו - כי במערכות היותר טובות, הדברים הם פחות שחור-לבן ויותר גוונים של אפור, קרי - גם לנבל יש קייס מסויים).
1. כדי שארכי-נבל יהיה באמת משכנע, הוא צריך להכאיב לדמויות, וחזק. כלומר - לא מספיקים סתם צחוקים מרושעים של "אני אשליט את הרשע על העולם", או איזה סיפור לא משכנע שפעם הוא עשה כך וכך, חיסל עיר וכיו"ב, אלא מתישהו, בד"כ בסיום הסיבוב הראשון בינו לבין הדמויות, הוא מנחית עליהן מהלומה שהיא באמת כואבת (למשל, אנשיו רוצחים את האנשים הקרובים להם ביותר, וגם יוצאים מזה נקי).
כדי שנבל יהיה מאיים, הדמויות (והשחקנים) חייבות להפנים שהוא לא רשע בתאוריה, לא סתם מתכנן את הנשק החזק ביותר בעולם וכיו"ב, אלא מסוגל להכות באורח מאד אפקטיבי ומאד כואב, ולא תמיד אפשר לעצור אותו.
2. זה גם מתקשר לעניין העוצמה - חייב להיות פער עוצמה מהותי בין הנבל לדמויות, באורח שלא פעם הופך אותו חסין דה-פקטו מפניהם למשך רוב הקמפיין. זה לא חייב להיות בהכרח פער בעוצמה פיזית או בקסמים. הרצתי פעם קמפיין עם ארכי-נבל שכל אחת מהדמויות היתה יכולה למעוך אותו בקרב פנים אל-פנים בלי למצמץ, אבל מעמד חברתי, עורמה וקשרים הפכו אותו חסין דה-פקטו, אפילו אחרי שארגן את הרצח של החברה הטובה ביותר של אחת הדמויות, באכרזיות מזעזעת, ועוד חגג את זה כמעט בפומבי (מאחורי כסות שהספיקה כדי ש"לא יהיו הוכחות") - ועוד הדמויות צריכות לפגוש אותו בנשף כשהוא מחליף איתן דברי נימוסים, מתוך ידיעה שאם יגעו בו זה יהיה הסוף שלהן...
