חחח מי זוכר שיעורי ספרות?
(למרות שיום אחד אני אעשה את הבגרות שוב.. 91 ב5 יח' לא מספיק)
ווייט וולף תמיד המליצו פיתוי בנסיון. למרות שאני נגד השיטה הזאת.
אם שחקן מתייחס למשחק בצורה מגניבה ועושה פעלולים או דברים שישרו אווירה יותר קולית על המשחק, הוא יקבל תוספת נסיון. אם שחקן יקרא ספר בזמן המשחק ולא ישתתף, הוא יאבד נסיון.
אני חושב שהשיטה הזאת יותר מדי נוקשה.
אני חושב שקישורים מצד דמויות בעלילה מוכרחים להיות מתוכננם ע"י השה"ם או השחקנים.
אם שני שחקנים יוצרים דמויות יחד (תאומים, חברי ילדות) זה מצויין. אך השה"ם יכול להבחין בשניים מהקבוצה שהם חברים טובים שמסתדרים במשחק טוב יותר מאחרים ולשים אותם ביחד. בדיוק כמו שאני שם את וואנג כדמות הרעה ברוב הסיפורים שלי כי אני יודע שהוא נהנה מזה כל כך.
השתמשתי גם בשיטה ה'חומר לקריאה'.
יש אצלנו בקבוצה אחד שתמיד אוהב לקרוא בזמן המשחק. זה ממש מעצבן.
עד שמשחק אחד, הכנתי יומן מיוחד שגילה רמזים בנוגע לעלילה ודברים חשובים נוספים (למשל איזו מגילת קסם נדיר שהייתה באמצע) שמוסתרים בתוכו וניתן לגלות אותם רק אם חורשים אותו.
אך זה לא משהו חשוב כל כך לעלילה. כך הוא קורא ביומן בזמן שהאחרים ממשיכים.
כך הוא עושה את מה שהוא אוהב וממשיך להיות במשחק.
ואם כבר הזכרת שטויות של ספרות, תמיד אהבתי את המשפט "אקדח שנחשף במערכה הראשונה, יורה במערכה הרביעית". זה משפט בסיס חובה במשימות שבנויות כסיפור ומשימות בכלל.
השיטה של לשים את האיש הטוב שבעצם הוא האיש הרע, נדושה ולא מקורית.
אך אפשר להפתיע. לבסוף האיש הרע יכול להיות מישהו מהקבוצה. אך אם לא תספר לו על כך לפני זה, תאלץ לסמוך על כושר האילתור שלו וההסתגלות שלו למצבים שונים. נדיר למצוא שחקנים שמתמצאים בדברים כאלו.
אני חושב שחייבים לתכנן דבר כזה מראש אם אתה מעוניין שיצא לפועל.
ובכך השחקן יכול לאורך ההרפתקה להשתעשע בכך שהוא בעצם רע ולא יתבלבל כשהדבר ייחשף.
יש כמה שתלהבים מהסיפור הראשון עד היום!
