• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

רשומות עידן המתכת: שמש אדומה מדם (2)

הח׳אן הטטרי

פונדקאי ותיק
פונדקאי מפגשים חבר.ה בהיכל התהילה פונדקאי החודש
וולף התחיל להנחות לי בפרטי משחק חדש בסגנון עידן המתכת, אבל יותר בגסנון המשחק המקורי-עם הברונזה ולא ברזל. בכל אופן, החלטתי לכתוב לו פה רשומות, ואעדכן כל פעם שיקרה משהו מעניין.
השבט עליו חשבתי הוא הכלאה בין תרבויות מרכז אמריקה (בעיקר האצטקים) לפולינזים (בעיקר המאורים). ואם משלבים בין האצטקים למאורים, 3 דברים הם ודאיים: השבט סוגד לשמש; השבט לוחמני מאוד; והשבט קניבל.

חלק 1: הקדמה ותיאור שבט המוטונואי (Motonui)

צי הסירות הלך והתקרב אל החוף החולי, הבוהק. קאטאמאראנים גדולים וסירות קאנו קטנות מלאים באלפיים בני אדם מקועקעים וכהי עור, המביטים בשקיקה ביבשת המתקרבת ובשמש החמה הזורחת ממעל. לבסוף, הצי הגדול נוחת בחוף של הארץ הים תיכונית. מהספינה הגדולה ביותר יורד תחילה אדם גבוה, מקועקע מכף רגל ועד ראש ועטור בכתר נחושת הנראה כשמש זורחת-זהו האולאטלה, מנהיג השבט.
''מוטונואי!'', הוא קורא לשבט. ''אנחנו אמיצי וגדולי הספנים בהיסטוריה!''. השבט מריע, מניף אלות ירקן וחניתות באוויר. ''מקץ מאות שנות נדודים ללא מנוחה, אנחנו הגענו לבסוף לארץ המובטחת, ליבשת הגדולה אותה יותר לא נעזוב! בואו ונתחיל לבנות את עירנו, טשקוהואקאן הגדולה!''. השבט מריע שוב, ומתחיל לצעוד מייד לעבר התל שבקרבת החוף.


סיפורי המוטונואי מספרים כי אביהם הקדמון הוא הגיבור טי'אי-טי'אי, בנם האגדי של אל השמש האדיר טלקאלל ואישה בת תמותה. טי'אי-טי'אי עשה מעשי גבורה רבים מספור-הוא הביס את סרטן הים מטיל האימים טמטואה וגנב את אוצרו הגדול; הוא גנב מאביו השמש את האש והעניק אותה לבני האדם; הוא ביית את חזירי הבר, האווזים והברווזים; המציא את הקעקועים; ונלחם באל הרוחות והסופות, שיוטקוטלי, והכריח אותו לחדול מסערות המונסון האדירות שחולל. טי'אי-טי'אי נשא 50 נשים, מקצתן אלות ורובן בנות תמותה, והמוטונואי מאמינים כי בני האצולה הם צאצאי האלות, ואילו פשוטי העם מוצאם מבנות האנוש.

עידני עידנים היו המוטונואי נוודים בים הגדול, והם שטו מאי לאי באוקיאנוס, מבלי למצוא מנוחה ולהתיישב באי אחד ליותר מכמה שנים. בסירות קאנו פשוטות, נסמכים על זרמי הים ועל הכוכבים, הם גילו איים רבים מספור. לפני מספר חודשים גילו הספנים את היבשת הגדולה, ארץ ים תיכונית של גבעות וחורשות ובה נהר מתפתל היוצר עמק פורה מאוד, וליד שפכו נמצא תל גבוה. מנהיג המוטונואי, איצקואטל שמו, גמר אומר להתיישב בה. המוטונואי נחתו ביבשת, והחלו בבניית כפרם החדש שעל התל, לו העניקו את השם טשקוהואקאן (Tshkuhwakan).

המוטונואי מאמינים בדת הנאאקאל, דת של אלי טבע רבים כאלת הירח ואל הים, וכן נשמות אבותיהם, שלאמונתם מתגלמות בכוכבי השמיים ועוזרות לצאצאיהן לנווט בימים. האל הראשי והנערץ ביותר הוא אבי השבט ופטרונו, אל השמש טלאקאלל, אותו עובדים כוהני השמש. אנשי השבט סוגדים במידת הצורך גם לאלים אחרים-מי שיוצא לים יקריב קורבן לאל הים. עוד אלה נערצה היא אחותו-אשתו של טלקאלל, אלת הירח, המחליפה אותו בשמיים יחד עם האבות הקדמונים כשהוא נלחם בנחשי השאול במעמקים ומונע מהם לפלוש לעולם שלנו. פולחן האלים מתבצע בהקרבת קורבנות ובטקסים מסובכים, כשהקורבנות הם לרוב אווזים, ברווזים וחזירים, ולעיתים גם יבול חקלאי או בני אדם. מטרת הקורבנות היא להראות כמה המאמין מוכן לאבד למען האל, או לחילופין להודות לו על ניצחון במלחמה או יבול טוב. המוטונואי נוהגים להשאיר את גופות יקיריהם לנשרים ועופות הטרף, וכשהעצמות מתנקות ומלבינות וכל הבשר כבר ירד או נרקב, הם קוברים את העצמות. את גולגולות הגברים הם נוהגים לכייר בחימר ולהלביש בכתרי נוצות וצדפים, להקריב להן מדי פעם מנחות ולשאת עמם כאות לנאמנותם לאבותיהם. אחד המנהגים הדתיים המפורסמים ביותר שלהם הוא ריקוד המלחמה-ריקוד מסורתי עם כלי נשק הנערך בשדה הקרב, מול האויב, ובו מראים הלוחמים את עוצמתם, קוראים לעזרת האבות הקדמונים, ומנסים להפחיד את אויביהם.

אנשי השבט הם רועי חזירים, עובדי אדמה ודייגים, ונוהגים לגדל בטטות, תפוחי אדמה, קוקוס, פפאיה ופשתן. בעלי המלאכה שלהם מצטיינים בגילוף בעץ ובירקן, בניית ספינות וחישול ארד, אך האומנות הנערצה והנעלה ביותר בקרבם היא הקיעקוע. בגיל 13, עם הגיעם לבגרות, מקבלים הנערים קעקוע ראשון על כתפם, ובהמשך הם מקבלים עוד על מעשי גבורה והשתתפות בקרבות. ככל שלאדם יש יותר קעקועים הוא נחשב מכובד וחזק יותר, והמנהיגים והלוחמים הגדולים לרוב מכוסים קעקועים בל פלג גופ העליון. עוד מנהג ידוע לשמצה של השבט הוא אכילת בני אדם. המוטונואי נוהגים להקריב לאל השמש שבויי מלחמה, עבדים וגם מתנדבים, הרואים בכך כבוד לא מבוטל. בטקסים נוהגים הכוהנים והמקריב לאכול את בשר הקורבן, כנהוג גם בקורבנות חיה. כמו כן, הקרבת שבויי מלחמה מראה את עוצמת המנצחים וכוחם, אם כי בחלק מהמקרים נותנים לשבויים להילחם על חירותם וחייהם בקרב ראווה גדול מול לוחמים נבחרים מהשבט.

בשבט שולט האולאטלה, מנהיג הנבחר לכל ימי חייו מקרב בני האצולה בהצבעה של כל בני השבט. סימניו של המנהיג הם כתר הנחושת המיוחד שלו, הנראה כחצי עיגול המעוצב כשמש זורחת, תכשיטי הירקן, העצם והנחושת שלו, מטה השלטון המגולף שלו ואלת הירקן העתיקה, שמיוחסת לטי'אי טי'אי בכבודו ובעצמו. מתחת לאולאטלה נמצאים כוהני השמש, האחראיים לטקסי הדת ולפולחן טלקאלל, ושמזוהים לפי פניהם הצבועות באדום והמטות שלהם, שבראשיהם ניבי חזיר בר אופקיים. אחריהם בהיררכיה נמצאים האצילים, שנוהגים ללבוש בגדים אדומים (כמו הכוהנים והאולאטלה), לעטות תכשיטים בפומבי ולשאת איתם נשק (לרוב אלות ירקן-נשק יקר ויוקרתי-או חרבות ברונזה). המעמדות הנמוכים הם בעלי המלאכה והסוחרים, מלבד מגלפי הירקן והמקעקעים הנחשבים אף לבני אצולה; האיכרים, הרועים והדייגים; ולבסוף הנרצעים מכולם-העבדים.

-------------------------------------------

אז... זה הכל בינתיים. איך? מעניין? משעמם? תרצו להמשך לקרוא? או לא? את ההמשך אפרסם מנקודת מבט של דמויות קבועות, כמו שייעצתם לי.
ולסיום, בשביל האווירה-ריקוד ההאקה המאורי:
 
חלק 2: הקמת טשקוהואקאן ושנתה הראשונה והסוערת

האולאטלה איצקואטל עמד בבית האבן המפואר שלו, משקיף בגאווה על העיר הקטנה שבנו המוטונואי. חומות עץ ועפר מרשימות, חפיר עמוק, בתי לבנים ומזבח לאלוהי השמש. הנהר הרחב התנוצץ בדרום-מערב, ואת כל השפלה ניקדו כפרים קטנים. המנהיג דימה לשמוע קולות חזירים רועים בחורשות. הוא בחן, מלא סיפוק, את ארצם החדשה של שבטו, כשלפתע בא אליו שליח מקועקע. ''אדוני!'', הוא קרא, מתנשף וקד. ''יש אדם הרוצה לפגוש אותך!''. האולאטלה התרגז מעט על הטירדה, אך לא הביע זאת.

מלווה בכמה שומרי ראש, ירד האולאטלה אל שערי העיר, חבוש בכתר השמש ועטוי במיטב תכשיטיו. אלות הירקן שלו ושל שומריו היו ניגוד נאה לגלימותיהם האדומות. מראם היה בוודאי מזעזע ויפהפה בו זמנית, עם קעקועיהם המפותלים וקמעיהם המפחידים.

בשער עמד בן אנוש גבה קומה ורחב גרם, בהיר עור. ''שלום לך, זר!''', קרא האולאטלה, והוביל אותו לביתו. הוא לא ינהל שיחות דיפלומטיות בשער העיר. הוא הוביל את הזר בשתיקה לבית האבן הגדול והמעוטר, ורק אחרי שהוגשה הסעודה-צלי חזיר וכבד אווז עם ביצי ברווזים, והכל מתובל במיני עשבים ומוגש עם קוקוסים טריים ופפאיות לקינוח.-הניח לו לדבר. ''מה בפיך, זר?'', שאל האולאטלה. בן האנוש בלע בתאווה נתח בשר, לפני שדיבר. ''תודה לך, אדוני על הסעודה.. ובכן, שבט זר של אלפים הכריז עלינו מלחמה. הקרב קשה, ואנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אתם נראים כלוחמניים וחזקים, והיינו יותר ממאושרים אם הייתם נלחמים לצידנו. המלחמה תהיה קשה, אך אם לא תעזרו לנו היום, האלפים הארורים יגיעו אליכם, ויהיה לכם קשה להביסם לבדכם. אם תצטרפו אלינו, תקבלו שלל מלחמה רב, עבדים, שפחות ושטחים. האם תצטרפו אלינו לקרב היום, כדי שנחגוג מחר?''. האולאטלה שתק לכמה רגעים, מהרהר בהצעה. ''מלחמה...'', אמר. ''המוטונואים אוהבים מלחמה, נכון?'', קרא לעבר שומרי ראשו. ''כן!'', הם קראו חזרה, מניפים באלות הירקן שלהם בתאוות דם. ''ובכן, זר יקר, זה הוחלט. אנחנו נילחם לצידכם, ובעונג רב!''.

שבט המוטונואי התכונן כולו למלחמה בלהט. כוהני השמש הקריבו חזירים ועבדים על המזבח לטלקאלל, מתפללים לניצחון ולשלל. הלוחמים ביצעו קבל עם ועדה את ריקוד המלחמה, מניפים בתאוות דמים אלות וחניתות. לבסוף, בברכת אלוהי השמש והאבות הקדמונים, יצאו הלוחמים ובראשם האולאטלה לקרב, מובלים בידי השליח.

כשהגיעו, התברר כי הקרב כבר התחיל. אלפים ובראשם מלך בעל כתר ברזל נלחמו עד חורמה בבני האנוש בלב היער. האולאטלה הורה ל-500 לוחמיו להתארגן מחוץ לקרב בכמה מערכי טריז, מסתתרים ביער. ואז באו ממנו הפקודות.
לפתע, קול אדיר נשמע ברחבי היער, מבריח חיות וממלא באימה את לבבות בני האנוש והאלפים כאחד, כשתקעו המוטונואים בקונכיות. בני האצולה ובראשם האולאטלה הניפו נשקיהם באוויר, והסתערו בשאגות קרב אל עבר האויב המופתע מגבו. ''למען האבות הקדמונים!'', קראו הלוחמים החמושים באלות, והצטרפו לאחיהם בשדה הקטל. ''למען אלוהי השמש!'', צעקו החניתאים, והסתערו אחרונים לעבר האלפים. הקשתים והאצילים אוחזי הקשת ירו מטחים אל האלפים המכותרים.

אך למרות ההסתערות נראה היה שהאלפים גוברים על המוטונואי, מפילים חללים רבים. על דעת עצמם, החלו לוחמי המוטונואי הפחדנים לסגת. ''בני המוטונואי!'', קרא בתקיפות האולאטלה, מרוצץ במכה אחת ראשו של אלף אחד. ''אתם לא מתביישים, להפסיד כך לאלפים? התחזקו, והיו לאנשים, לבני אדם אמיתיים! וקירעו לגזרים את האויב!''. הלוחמים המיואשים התעודדו בבת אחת מנאומו ומתעוזתו של מנהיגם, ובמרץ מחודש נהרו לקרב. בני האנוש משני הצדדים ירו מטחי חצים וקצצו באלפים המכותרים, ולבסוף כרת אחד מבני האדם הזרים את ראשו של המלך עטור כתר הברזל. האויב נכנע, והובס.

שדה הקטל היה מחריד, אך המוטונואי האכזריים ערכו משתה ניצחון נורא לא פחות. קורבנות אדם (אלף...) מקרב השבויים הוענקו לאלוהי השמש, הרוגי האויב נשרפו או הפכו למטעמים בסעודת הניצחון של הברברים המקועקעים. ריקודי מלחמה מוזרים נרקדו בידי לוחמי המוטונואים. חלק מלוחמי בני האנוש הבהירים הביעו גועל גלוי, אך רובם הביעו דווקא... הערצה. הערצה לכוח, לעוצמה, לתאוות הניצחון וליכולת להשיג אותו, שהראו המוטונואי. לפתע, עלה מלכם של בני האנוש לסלע גדול. ''המלחמה הגדולה נגמרה'', אמר לאלפים המובסים-אלה שנותרו בחיים אחרי המשתה, כמובן. ''אתם הפסדתם, הובסתם, ואתם תשלמו לנו את המסים שתבענו ותיתנו לנו את השטחים שדרשנו. אבל... הניצחון לא היה רק שלנו. גם המוטונואי ומנהיגם האדיר, האולאטלה, עזרו לנו, ואלמלא הם היינו מפסידים. אלוהיהם עזר להם שעה שאלינו נטשו אותנו. ולכן, בזאת אני מכריז על כך שאני ובני שבטי נסגוד לאליהם של המוטונואי!''. המוטונואי ורוב בני האדם האחרים הניפו נתחי בשר וכלי נשק בחדווה, מתחבקים בחיבוק של אחים ועמיתים. המשתה נמשך ברוח טובה, ובסופו נפרדו השבטים, והלכו איש לעירו.

מעט אחרי קרב היער...

המוטונואי נפרדו באהבה ובהתרגשות מהמשלחות, 3 סירות קאנו שנבנו בידי טובי בוני הסירות. כל קאנו מגולף נשלח לכיוון אחר-אחד במעלה הנהר, אחד לאורך החוף הצפוני ואחד לאורך זה הדרומי. בביטחון, בגאווה ובניסיון של שנים של הפלגות באוקיאנוס, יצאו ללא חשש ופחד הסירות לדרכן. הקאנו הדרומי שט זמן מה, עד שלילה אחד הבחין אחד מחברי המשלחת באור מדורות ליד החוף. המשלחת ירדה ליבשה, ובבוקר שלמחרת יצא מנהיגה-אציל מבוגר ורב ניסיון ושמו טקסיסטקטל, יחד עם עוד מספר נושאי כלים ועוזרים-אל הכפר.

הכפר היה מיושב בידי הפרימיטיבי בגזעים, הזדונים (הלחמה של זדים וזוטונים)-נמוכי קומה וזהובי שיער, שקרניים בולטות מראשם. טקסיסטקטל הביט בהם בבוז מוסתר, ובתקיפות מוסתרת פחות. הוא ומשלחתו צעדו לכפר בגאווה ובבוז, מראים לזדונים מי החזק כאן. ''אנחנו הם נציגי שבט המוטונואי, אדוני הים וילדיו של אלוהי השמש'', הוא אמר. ''אנו הם טובי וגדולי הלוחמים באוקיאנוס, יעידו קעקועינו, ואנו אויבים מטילי אימה. אנו מציעים לכם מסחר וידידות-אם תסכימו להפוך לבני חסותנו ולהעלות לנו מסים. אם לא... נאכל אתכם בלי מלח, פשוטו כמשמעו''.

הזדונים בכפר שתקו, ורק זקן השבט, שזקנו הארוך הגיע עד לחול, ניגש לדבר. "אין לנו כוח רב ונשקים גדולים, אבל כן יש לנו בעלי ברית חזקים פי כמה וכמה מן הנשקים שלכם'', אמר בקול עבה ותקיף. ''אנחנו אולי נראים פרימיטיביים להפליא, אבל אנחנו לא מטומטמים. אנחנו חיים כאן כבר דורות על גבי דורות, וידענו על הטבע וההיסטוריה של העולם גדול שבעתיים משלכם. יש לנו קשרים שמגיעים עד ממלכת האורקים המרוחקת, בעלת הצבא האדיר בעולם, ועד לאויבי האלים המסתתרים במצולות הים.אנחנו חזקים מכם בהרבה... ולכן, אתם תכתירו אותנו כחלק מאליכם ותסגדו לנו, או שביום הדין לא נשסה בכם את כל בני בריתנו''.

טקסיסטקטל לא התרשם מאוד מהנאום, והוא חשד מאוד שהזדון הזקן משקר. אך הוא רצה להיפטר מהחצוף בכל מקרה, ורצוי-כקורבן לאלים האמיתיים. ''אנא, אלים גדולים, סילחו לנו על טעותנו!'', קרא בפחד מזוייף ובפנים מחווירות בעורמה. ''בואו איתנו לעירנו ושם נערוך למענכם משתה ונקריב לכם קורבנות!''. אך הזדון הזקן צחק בביטול. ''א'', הוא אמר. ''לכו, לכו, וביום הדין אנחנו נזכור לכם זאת''. והמשלחת הסתלקה. טקסיסטקאטל היה משוכנע כי הזגדונים שיקרו להם כדי להפחידם. ואולי בכל זאת?...

המשלחת הצפונית שטה, עד שלפתע גילתה קרוב לחוף כמה ספינות טרופות, והמים מעליהן מבעבעים. המוטונואים, ילדי הים, היו שחיינים מצויינים, וכמה מחברי המשלחת צללו לעבר הספינות כדי לחפש דברים מעניינים. אחד השחיינים הצליח לראות קשקש זהב, לפני ששאר השחיינים מתו לפתע במים המבעבעים. השחיין חזר במהרה לספינה, וסיפר על הדבר הנורא.
במהרה, פקדו פה אחד הכוהן הגדול לאלוהי השמש והאולאטלה לשלוח משלחת חדשה, אך שאופייה אחר. כמה כוהנים ואצילים ניגשו למים המבעבעים ביראת כבוד, ומנהיגם-כוהן שמש זקן-השליח בטקסיות אווז עטור תכשיטי עצם וירקן לים. ''הו, רוחות הים!'', קרא. ''סילחו לנו על כך שהטרדנו מנוחתכן! אנא, קחו מנחה צנועה זו'', הוא משליך למערבולת אווז עטור תכשיטי עצם וירקן, ''וגלו לנו על האוצר המסתתר בקרקעית, על הספינות הטרופות! אנא מכן!''.

"אתם לא בני הים הראשונים'', דיבר אל הכוהן לפתע אל הים. ''לפני אלף שנים באו לכאן בני האלים הראשונים והמקוריים, אך הם חטאו ושכחו את דרך אבותיהם ולכן הפכנו אותם לשדים. אך אני, אל הים, ריחמתי עליהם מכיוון שהם היו הראשונים לחצות את הימים והאוקיאנוסים בסירותיהם. לכן,נתתי להם מקום לחיות בו, מתחת לאדמה בתוך הים. אבל כעבור שנים, באו לכאן מתיישבים חדשים שברחו מדבר מה. אנו האלים ריחמנו עליהם והובלנו אותם לכאן, כאן הם חיו במשך שנים. אך יום אחד הם שמעו קולות מסתוריים, אשר גרמו להם לעזוב את האלים הישנים ולעבוד את בני השדים שבים, הם החוטאים הראשונים וצאצאיהם. בתור מנחה לשד המרכזי, גואלטרק, הם שרפו ספינות על אנשיהן... עד היום יש ביבשת הזאת מאמינים של בני השדים, מה שהרג את השחיינים וכן הזדונים שפגשתם, הם חלק מהם. אנו האלים מנסים לחסל אותם, אך זה קשה ונראה כי הם התחזקו עם השנים. מפלצת הים טמטואה שאבותיכם הרגו היה אחד מהם, ולכן אתם קיבלתם אותנו בתור האלים''. המשלחת חזרה בבהילות לטשקוהואקאן. ''אז הזדונים הארורים הם בני שדים!'', קרא בזעם הכוהן הגדול. אין, ספק, שאחת המלחמות של המוטונואי בקרוב, תהיה נגד הארורים הללו.

המשלחת בנהר גילתה באיזורים הפוריים שלגדותיו ערי ביזונים מיוחדים, בעלי קרן שלישית הבוקעת ממצחם. בשרם של הביזונים היה טעים ומזין מאוד, חלבם לא אכיל, והם יכלו לשמש כחיית רכיבה אכזרית. 7 מהם נלכדו והובאו לעיר בידיהם.

---------------------------------

אז? איך? אהבתם? לא? כבש האלוהים? עז השטן?
כדי לתאר את הלוחמים-רוב הלוחמים נראים כמו מאורים או פולינזים, והלוחמים בני הצאצולה לבושים כמו לוחמי הנשר האצטקים אבל עם שריונות ברונזה.
latest
 
חזרה
Top