starkandskinny
פונדקאי פעיל
(או בשמו המלא של המשחק: מבוקשים, מתים או חיים (בעדיפות למתים))
אז לפני כמה ימים, פנתה אלי חברתי היקרה redcr0ss בבקשה לפתוח איתה עוד משחק, "כדי שיהיה לה מה לקרוא בויקיפדיה" (במילותיה).
החלטתי שעוד לא עשיתי בעצמי מספיק מחקר על סוף המאה ה-19, ושיהיה נחמד להעביר את הזמן בעבודה במחקר.
המשחק עצמו מתחיל בקיץ שנת 1880, וסובב סביב כנופיית פורעי חוק שמורכבת מפורע חוק תומך הקונפדרציה, אינדיאני משבט האפאצ'י, מהגרת סינית, ו... למרבה צערם של השלושה, צעירה עשירה מאלבמה.
להלן הרקע של הדמויות והמשחק; את הלוגים הנוכחיים אפשר לקרוא כאן: https://docs.google.com/document/d/1l4XJl6OjIQ0iVGt-Rn682mAzSlVLDtuhGccoGOnA_2I/edit?pli=1
וויליאם קול סאבאג' (הידוע בכינויו "ביל הפראי", או כפי שיתברר לאחר מותו, בשם הבדוי – דיק תומפסון) נולד במחוז קליי במיזורי, 1852.
מגיל צעיר (14) גדל בצילה של כנופיית ג'יימס-יאנגר (שהורכבה מהאחים ג'יימס, האחים יאנגר, וחברי צוות נוספים שהשתנו בין שוד לשוד), וכמו שארית המדינה בזמנו, נהפך למעריץ מושבע של ג'סי ג'יימס לאחר שוד הבנק בגטלין, מיזורי ב-1869. אחיו רוברט, שהיה גדול ממנו ב-8 שנים, הצטרף לחילות הגרילה של הקונפדרציה מגיל צעיר (בדומה לג'סי ג'יימס), וביל בעצמו היה תומך נלהב של הקונפדרציה, אך צעיר מדי בכדי להילחם (בן 9 כשמתחילה מלחמת האזרחים); כך, במהלך המלחמה ואחריה, הכיר דרך רוברט לוחמי גרילה רבים, שבדומה לכנופיית ג'יימס-יאנגר, סרחו לאחר המלחמה לחיי פשע.
חיי הפשע של ביל עצמו, לעומת זאת, החלו רק בגיל 16, 1868. הוא חבר לאחיו וחבריו במעשי פשיעה מסדר גודל קטן יחסית - שוד של כמה כרכות נוסעים וגניבות סוסים ובקר בעיירות קטנות, ובעיקר שימש להם בתור נער שליחויות\תצפיתן, בגלל שהיה צעיר, קטן ורזה (הוא קיבל את אקדח הריבולבר הישן של סבו, אך לא ירה בו מעולם בשנה הזו, ובכלל לא היה בטוח אם הוא עדיין פועל). לאחר שנפתר אביו, שהיה חוואי, במלחמה, לקחה עליה אמם של ביל ובוב את תפקיד הכובסת של מחוז קליי, בכדי שתוכל לפרנס את ארבעת בניה (בוב, ביל, ועוד שני אחים קטנים – ג'ון ואלכסנדר). חוות סאבאג' המרוחקת שימשה כמקום המחבוא העיקרי של הכנופיה.
ביל התפרסם לראשונה רק שנה לאחר מכן, בשוד רכבת נוסעים במיזורי. בהיותו אותו מעריץ מושבע של כנופיית ג'יימס-יאנגר, עקב ביל בדקדוק רב אחר מעשי החבורה – בין אם בעתונים או בסיפורת, למרות שלזו נטה להאמין פחות – ובייחוד אחר מעשיו של ג'יימס. הוא התאהב ברעיון של לשדוד לעיני ההמון, "להרים הופעה" בשביל הקהל (עד כמה שהייתה מבעיתה), והתאהב אפילו יותר ברעיון שייצג ג'יימס – לא רק אדם שחי את חייו לפי חוקיו שלו ולפי צרכיו, אלא אדם שייצג את המרידה המתריסה במדינות הצפון.
כך, בעקבותיו של הפושע המפורסם לשמצה, התפרסם סאבאג' לראשונה כשהרג את אחד מעובדי הרכבת באותו שוד – שהניב פירות בשביל הכנופיה כולה, בעיקר מתכולת קרון המסע, אך גם מחפצים יקרי ערך שנגנבו מנוסעי הרכבת.
תגובות העיתונים לשוד הרכבת של "כנופיית סאבאג'" (כך החליטו העיתונאים לקרוא להם, על שם בוב, שהיה מנהיג הכנופיה) היו מעורבות. אחדים קראו לכנופיה (ולביל עצמו) "לא-יוצלחים, חקיינים שחיים בצילם של פושעים מנוונים, שאיחרו את זמנם". אחרים שועשעו מהכנופיה החדשה – בייחוד אותם עיתונאים שהיו תומכיו של ג'יימס וחבורתו, וראו בכל כנופיית פשע שהורכבה מחברי קונפדרציה לשעבר עוד דריסת רגל במדינות הדרום – והעניקו לביל את כינויו הנוכחי, עוד בתחילת דרכו – "ביל הפראי" (Savage Bill, משחק עם שם המשפחה שלו. "פראי" מהסיבה שלא הרג את עובד הרכבת ביריית אקדח, אלא בהכאתו למוות בעזרת הידית).
מכאן והלאה, החל ביל להיות מעורב יותר ויותר בעסקי הכנופיה. לאחר ש"הוכיח את עצמו" לשאר חבריה (שהיו, מן הסתם, מנוסים יותר בתכנון מהלכים ובהרג ממנו), החלו סוף-סוף להקשיב לדבריו. והו, היו לביל תוכניות גדולות לכנופיית סאבאג'. עדיין בהשפעת ג'יימס-יאנגר, ביצעה הכנופיה (תחת פיקודם המשותף של ביל ובוב) שודי בנקים ורכבות נוספים, גדולים יותר ורווחיים יותר, ברחבי מיזורי וחלקים קטנים של מחוז גריר (באחד מהם הותקל ביל ע"י תשעה אנשי חוק, והצליח להימלט לאחר שירה והרג שניים מהם). ביל הוא דברן ורברבן גדול, ויחד עם מראהו החיצוני הקטן והלא-מרשים, לא ניתן היה להעלות על הדעת שמתחת להופעתו קיים פושע זהיר, מתוכנן ואכזרי.
מתוך תיאור חברי הכנופיה בקנזס טיימס: "...הצעיר ביותר, ביל סאבאג', הוא בעל מבנה דק ורזה, שיערו הזהוב קצוץ קצר, וכך גם זקנו. עיניו כחולות. חתיכה קטנה חסרה מאוזנו השמאלית – תוצאה מירי קליע שכמעט סיים את חייו של פורע החוק. סאבאג' אמנם נראה כלא-יוצלח ופזיז, אך כל אחד שיטעה בו ככזה יתחרט במהירות על החלטתו."
למרות שרווחיותם של אלו הייתה גדולה – תהילתה והצלחתה של הכנופיה היו קצרות טווח. במהרה נתפסו ונאסרו מרבית חברי הכנופיה, מלבד כמה בודדים שלא היו מקורבים במיוחד לבוב או לביל – ובוב עצמו נהרג במהלך הימלטות הכנופיה מהשריף של מחוז קליי, כשהלה ירה בבטנו. הכנופיה (או מה שנשאר ממנה) נסה לכיוון מערב, ולאחר שהיו בטוחים שאיבד השריף את עקבותיהם, עצרו לחנות במדבר. בוב מת בבוקר של היום למחרת, מוות איטי וכואב.
בלי מקום לחזור אליו (חברי הכנופיה שלא נאסרו או נהרגו הפכו למבוקשים ברחבי מיזורי וסביבתה, ותצפית של משרד המרשל נקבעה על חוות סאבאג'), נפרד ביל משאריותיה המסכנות של החבורה והמשיך לנדוד מערבה. הוא נדד לשטח ניו-מקסיקו, בלא ידיעה לאן מודעות פניו או מה הוא מחפש.
הוא עצר, באחד הלילות, לנוח לצד אגם קטן במדבר. כשקם בבוקר גילה שסוסו, ג'קסון (על-שם הגנרל) וכל הציוד שהיה לו איתו נגנבו. הוא נשאר רק עם הבגדים שלגופו (למזלו החליט, בחוכמה, שלא להסיר את מגפיו כשישן) והאקדח.
רותח מזעם, לאחר שרוקן את בקבוקון האלכוהול שלו ומילא אותו במים מהאגם, פתח ביל בצעדה. מזג האוויר היה חם, והמדבר לוהט, אך הוא המשיך בצעדתו, נחוש לעלות על עקבותיו של הגנב. הוא עקב אחר עקבותיהם של שני סוסים עד שהגיע לאיזור שהיה מוקף בדיונות, שם צפה ממרחק באינדיאני שהיה רכוב על סוס בן-תערובת, שהוביל אחריו את סוסו של ביל ואת מטענו.
הוא המשיך לעקוב אחר האינדיאני, שלא נראה כאילו הוא ממהר לשום מקום, וכשהחליט שהמרחק שביניהם היה לסיפוקו, פתח באש על הרוכב והרג אותו בשתי יריות. הוא מיהר למקום לפני שהספיקו הסוסים לברוח, התיר את ג'קסון, והחליט, כפיצוי, לשמור את סוסו של האינדיאני ואת כל רכושו, ובכך חזר לנדודיו חסרי המטרה בניו מקסיקו.
מה שלא היה ידוע לביל, שהיה בור בכל מה שנגע לאינדיאנים, היה שהגבר שהרג זה לא מכבר היה בן לשבט הקומאנצ'י. הוא לא ידע ששבט הקומאנצ'י היה יריב במלחמה עקובה מדם של שבט האפאצ'י, ולא ידע שאלו היו אוייבים עד עצם היום הזה.
את העובדה ששבט האפאצ'י התאפיין בלוחמים ברי סיבולת, ושאלו היו מאופיינים בחתיכת ואסיפת הקרקפות של אויביהם – את זה ידע ביל. את הגרוע מכל, לעומת זאת, לא ידע – הוא לא ידע שכחודש לפני כן, תקפו לוחמי אפאצ'י חבורה משבט הקומאנצ'י, הרגו את כולם ללא יוצא מן הכלל, ושמרו את הקרקפות כמזכרת. הוא לא ידע שאותו אינדיאני שהרג זה עתה, אותו אחד משבט הקומאנצ'י, פלש מספר ימים קודם לכן לשטחם של האפאצ'י וגנב את הקרקפות בחזרה. הוא לא ידע שהוא נושא עליו, אם כן, שלל מלחמה יקר ערך, שהאפאצ'י היו יותר ממוכנים להרוג בשבילו.
הוא תעה, ללא ידיעתו, אל תוך שטחם של שבט האפאצ'י. לא עבר זמן רב לפני שהוקף בחבורת לוחמים מהשבט, בהנהגתו של אינדיאני מגודל, שהצליח ביל להבין כי שמו מוהאן. ביל היה אמור, כמובן, לאבד את חייו ואת קרקפתו בתקרית הזו (למרות שמאוחר יותר, מוהאן תמיד אומר לו שכל בן אפאצ'י באשר הוא יתבייש לתלות קרקפת מכוערת כמו שלו בביתו) – בעוד הלוחמים סגרו עליו ושקלו מה לעשות עם טרפם הקל, הבחין אחד מהם בקרקפות שנתלו בין תיקיו של האינדיאני בן הקומאנצ'י, ומיהר להביא אותן לידיעתו של מוהאן. הלה שמח לראות את סחורתו הגנובה מוחזרת אליו, ולכן, במקום לצוות על הריגתו של ביל, הכריז עליו כחבר, והציע לו (או פחות או יותר הכריח אותו) להתלוות אליהם אל מקום מושבו של השבט.
בשבט התקבל ביל בברכה, כסוג של גיבור (לא באמת), ולאחר שהציג את עצמו בפני האינדיאנים כ"ביל הפראי" וסיפר להם את מאורעות השבועות האחרונים, הוזמן ע"י מוהאן וע"י הצ'יף להישאר עמם ככל שירצה. שם הכיר גם את מינג לין, ומצא את סיפורה שלה אף יותר פנטסטי ומופרך משלו -מהגרת סינית שהייתה נשואה לעובד מסילות הרכבת, שהיה מכה אותה, ולאחר שהתאהבה במוהאן ברחה איתו ועברה לחיות עם שבט בני האפאצ'י בניו מקסיקו. מאחר ועדיין הייתה נשואה לבעלה, לא יכלו מוהאן והיא להתחתן "באופן רשמי", והיו נשואים בטקס חתונה אינדיאני.
לא עבר זמן רב לפני שניגש אליו מוהאן עם הרעיון שיבצעו כמה עבודות פשיעה ביחד. ביל לא הכיר את המוניטין של האיש, או את ה"רקע שלו" (אם אפשר לקרוא לזה כך) בפשיעה, אך הניח שלעולם לא יזיק לו להסתובב כשאינדיאני מאיים וענק לצידו. הוא לא נענה בתחילה לרעיון שמינג תצטרף אליהם - אחרי הכל, מה הייתה אשה יכולה לעשות בשבילם - אך היא הוכיחה את עצמה להיות שימושית כתצפיתנית וטבחית, ואפילו כצלפת מרשימה כשהשתמשה בשוט-גאן; ובכלל, מי יעז לירות באשה, גם אם היא נראית בורחת בחברתם של שני פורעי חוק מסוכנים?
(מוהאן בשפת אפאצ'י = מקסים, מרתק.)
מוהאן פליינגהוק (או כפי שהוא ידוע בשמו הנוצרי, ג'ונאס) נולד לשבט בני האפאצ'י בניו מקסיקו בשנת 1854. שבט זה ידוע להיות כאחד השבטים האינדיאניים האכזריים ביותר, בשל לוחמיו החזקים, שמבלים את מרבית חייהם בבזיזה, פשיטות והרג; וכמו כן ידועים במנהגם לקרקף את אויביהם שהובסו בקרב. כבר בילדותו גדל תחת צילו האגדי של ג'ירונימו, שהיה גיבור אפאצ'י (על אף שלא היה צ'יף) והנהיג את האינדיאנים במלחמות נגד האדם הלבן.
מוהאן גדל על משפט האפאצ'י המפורסם, "תצוד את זה, תאכל את זה, תלבש את זה", וככל שגדל והשטחים של האינדיאנים הצטמצמו, הוא מצא עצמו צד בקר של חוואים לא זהירים – למעשה, משם החלו חיי ה"פשיעה" שלו.
כשהיה נער צעיר לקח אותו אביו לפשיטה על מאהל שבט הנבאחו, שרבו עם האפאצ'י על שטחים בניו מקסיקו, אבל הנבחו, שהיו שבט של רועי צאן בעיקר, לא באמת היוו להם בעיה. הפשיטה הבאה שלו הייתה כעבור כמה חודשים, על חבורה של קומאנצ'י, שבט אינדיאני נוסף שהיה אוייבם (במאה ה-18 נדחקו בני האפאצ'י ע"י האדם הלבן דרומה בארה"ב, מה שבסופו של דבר הוביל אותם לניו מקסיקו. הם ערכו קרב עקוב דם על השטח עם שבט הקומאנצ'י, שארך כתשעה ימים, ובסופו נצחו הקומאנצ'י ודחקו את האפאצ'י דרומה אף יותר בניו מקסיקו. השבטים נשארו אוייבים מאז).
בפעם הזו הרג לראשונה מוהאן אדם אחר. הוא שיסף את גרונו עם הגרזן שלו ולאחר מכן, קרקף אותו.
בשנים הבאות, אוסף הקרקפות של מוהאן רק הלך וגדל.
כשמר היה גורלו של האדם הלבן לפסוע באדמותיהם של האפאצ'י, מוהאן וחבריו נהגו לשדוד אותם אך להשאירם בחיים, בכל זאת, הם מצאו צורך במהלך השנים למטבעות זהב וזו הייתה דרכם להרוויח אותם.
באחד החורפים הקשים יותר במדבר של ניו מקסיקו, הגיע השבט לסף גוויעה ברעב. איש לא הצליח כמעט למצוא חיות להרוג, ומוהאן וחבריו היו רעבים תמיד. הם גמרו בדעתם לעקוב אחר מסילות הרכבת בכדי להגיע לעיר הקרובה, ולחלופין לשלם או לשדוד מזון (תלוי כמה ישחק להם מזלם), ובדרכם נתקלו בחבורת פועלים סינים שעבדו על המסילות. הגברים הצנומים והנמוכים לא נראו כאילו היה להם מה להציע – אך ריח מובהק של אוכל עמד באוויר.
במחנם של הפועלים, שעמד קרוב למסילות, גילתה החבורה אשה סינית קטנת קומה וצנומה שעמדה ובישלה מרק כופתאות. שארית הפועלים נעצו באינדיאנים מבטים ונראו מפוחדים מהסיטואציה כולה, אך כשקרב מוהאן אל האשה ושאל אותה אם יוכלו לאכול מהמרק (למרות שזו לא הייתה שום שאלה, אלא הצהרה), זו לא נראתה מפוחדת ממנו כלל וכלל. היא נענתה לבקשתו בחוסר רצון, ובעיקר התעלמה מדבריו.
במשך הימים הבאים חזרה החבורה לבקר שוב ושוב במחנה הפועלים. האשה, שנודע למוהאן משאלותיו הבלתי-פוסקות ששמה הוא מינג, למרות דחייתה הראשונית ממנו, החלה להשיב לו ולנהל איתו שיחות של ממש. התחבבו עליו קולה הגבוה והרם (נראה כאילו ניסתה לפצות על מידותיה הקטנות בכך שתמיד צעקה) והאנגלית הקלוקלת שלה, והיא שמחה לבן שיחה שלא התייחס אליה כאילו הייתה חפץ או בעל חיים.
באחד הימים, הגיע מוהאן וחבורתו בכדי למצוא את מינג, מבשלת כרגיל, כשחבורה מכוערת מעטרת את עינה וחתך אדום על שפתיה. למרות שסירבה לענות לשאלותיו באותו היום, לא היה צריך להיות גאון בכדי להבין מה קרה – אחד הפועלים היה בעלה, ידע, ואפילו אינדיאני "בור" כמוהו יכול היה לחבר אחד ועוד אחד.
בעלה של מינג חב לה את חייו. מהרגע שבו תפס אותו מוהאן, הניף אותו באוויר והטיח אותו חזק באדמה, מינג החלה להתחנן לחייו. חבריו האינדיאנים ווידאו במבטים מאיימים שאף לא פועל יתערב ובסופו של דבר, כשלא נשאר הרבה מבעלה אלא ערמת תאים מדממת באדיבות אגרופיו ומגפיו של מוהאן, הוא החליט להשאיר אותו בחיים - אבל את מינג, הוא לוקח. בלי לשאול אותה, הניף אותה על כתפו ולקח אותה חזרה אל השבט
כשביל פסע על אדמותיהם, מוהאן וחבריו היו על סף להוסיף את קרקפתו הלבנה לאוסף הקרקפות שלהם - אך ברגע שהבינו כי אלו הקרקפות שנגנבו מהם ע"י אינדיאני קומאנצ'י, ושהלה הלך לעולם בעזרתו של ביל, לקחו את ביל איתם חזרה אל השבט. מוהאן כינה אותו "אח לבן קטן", אך במהרה שמו של ביל שונה לאסקמינזים - "אדם לבן מדבר יותר מדי" בקרב השבט.
קטע קצר מהמשחק (חבל על העברית, בגלל שכל המבטא הנוראי של ביל נאבד בתרגום, אם יש לכם סבלנות מומלץ לקרוא באנגלית):
"תסיר את הטלפיים המטונפות שלך ממני!" צעקה ג'יני. "כיצד אתה מעז, אדוני?! אני ליידי!!!" היא ניסתה לדחוק אותו מעליה. האנשים שסביבם זעו במקומותיהם באי-נוחות.
"ג'יני, בבקשה." אמרה האשה הצעירה לצידה. "תני לו כבר את השרשרת הטפשית!"
"על גופתי המתה!!!"
"היא מטורפת!" מלמל מישהו.
מוהאן עשה את דרכו בחזרה מהקרון האחורי, שק מלא בכסף על גבו; הוא הרים גבה מתחת לאיפורו השחור, לנוכח האשה ההסטרית.
ביל נאנח ושקל לוותר, למרות שאלוהים ידע מה זה היה עושה למוניטין שלו - ברגע ש, משום מקום, הגיע מוהאן להצלתו. פניו התמלאו בשמחה וחיוך חתך על-פני שפתיו, מה שדימה את האיש לכריש לכמה רגעים קצרים.
"מוהאן! מושיעי!" הוא קרא בצהלת שמחה והושיט את ידו בכדי להסיר את השק הכבד מגבו. "עשה לי טובה ותרים את הגברת המכובדת." הוא הסיט את מבטו בחזרה אל האשה. "אנחנו הולכים לעשות עיקוף קטן, מיליידי."
הוא לקח בחזרה את השק שהעניק לאחד מהנוסעים וזרק אותו מחוץ לדלת, שם חיכתה מינג בכדי לתפוס אותו. הוא המתין למוהאן שירים על כתפיו את האשה וינשא אותה אל מחוץ לקרון, תלה את השק השני על כתפו, ופנה בשלישית לקהל בעודו עושה את דרכו לדלת הפתוחה; "אנשים, בבקשה דאגו לספר לכל חבריכם ואהוביכם, וכל אחד אחר שיהיה מעוניין לשמוע, שעברתם חוויה מרגשת של פעם בחיים, של בילוי זמן איכות עם כנופיית סאבאג'-פליינגהוק!" הוא פרע את שיערו של ילד צעיר שישב עם אמו לצד הדלת, הסיר את כובעו מראשו והניח אותו על זה של הילד.
"Bon voyage!" הוא קרא והפריח נשיקה לעבר הקהל, וזינק מחוץ לדלת.
אז לפני כמה ימים, פנתה אלי חברתי היקרה redcr0ss בבקשה לפתוח איתה עוד משחק, "כדי שיהיה לה מה לקרוא בויקיפדיה" (במילותיה).
החלטתי שעוד לא עשיתי בעצמי מספיק מחקר על סוף המאה ה-19, ושיהיה נחמד להעביר את הזמן בעבודה במחקר.
המשחק עצמו מתחיל בקיץ שנת 1880, וסובב סביב כנופיית פורעי חוק שמורכבת מפורע חוק תומך הקונפדרציה, אינדיאני משבט האפאצ'י, מהגרת סינית, ו... למרבה צערם של השלושה, צעירה עשירה מאלבמה.
להלן הרקע של הדמויות והמשחק; את הלוגים הנוכחיים אפשר לקרוא כאן: https://docs.google.com/document/d/1l4XJl6OjIQ0iVGt-Rn682mAzSlVLDtuhGccoGOnA_2I/edit?pli=1
מבוקשים
מבוקש
מת או חי
15,000.00 $ פרס!
הפושע הידוע לשמצה:
וויליאם "ביל" סאבאג'
עבור רצח של שני אנשי חוק ושבעה אזרחים, שודי רכבת, שודי בנק, חטיפה, הצגת אלכוהול לשטחים האינדיאנים, וגנבת סוסים ובקר.
נראה בחברתם של פורעי החוק מוהאן ג'. פליינגהוק ומינג לין.
צור קשר באופן מיידי עם משרד המרשל הקרוב אלייך!
מת או חי
15,000.00 $ פרס!
הפושע הידוע לשמצה:
וויליאם "ביל" סאבאג'
עבור רצח של שני אנשי חוק ושבעה אזרחים, שודי רכבת, שודי בנק, חטיפה, הצגת אלכוהול לשטחים האינדיאנים, וגנבת סוסים ובקר.
נראה בחברתם של פורעי החוק מוהאן ג'. פליינגהוק ומינג לין.
צור קשר באופן מיידי עם משרד המרשל הקרוב אלייך!
וויליאם קול סאבאג' (הידוע בכינויו "ביל הפראי", או כפי שיתברר לאחר מותו, בשם הבדוי – דיק תומפסון) נולד במחוז קליי במיזורי, 1852.
מגיל צעיר (14) גדל בצילה של כנופיית ג'יימס-יאנגר (שהורכבה מהאחים ג'יימס, האחים יאנגר, וחברי צוות נוספים שהשתנו בין שוד לשוד), וכמו שארית המדינה בזמנו, נהפך למעריץ מושבע של ג'סי ג'יימס לאחר שוד הבנק בגטלין, מיזורי ב-1869. אחיו רוברט, שהיה גדול ממנו ב-8 שנים, הצטרף לחילות הגרילה של הקונפדרציה מגיל צעיר (בדומה לג'סי ג'יימס), וביל בעצמו היה תומך נלהב של הקונפדרציה, אך צעיר מדי בכדי להילחם (בן 9 כשמתחילה מלחמת האזרחים); כך, במהלך המלחמה ואחריה, הכיר דרך רוברט לוחמי גרילה רבים, שבדומה לכנופיית ג'יימס-יאנגר, סרחו לאחר המלחמה לחיי פשע.
חיי הפשע של ביל עצמו, לעומת זאת, החלו רק בגיל 16, 1868. הוא חבר לאחיו וחבריו במעשי פשיעה מסדר גודל קטן יחסית - שוד של כמה כרכות נוסעים וגניבות סוסים ובקר בעיירות קטנות, ובעיקר שימש להם בתור נער שליחויות\תצפיתן, בגלל שהיה צעיר, קטן ורזה (הוא קיבל את אקדח הריבולבר הישן של סבו, אך לא ירה בו מעולם בשנה הזו, ובכלל לא היה בטוח אם הוא עדיין פועל). לאחר שנפתר אביו, שהיה חוואי, במלחמה, לקחה עליה אמם של ביל ובוב את תפקיד הכובסת של מחוז קליי, בכדי שתוכל לפרנס את ארבעת בניה (בוב, ביל, ועוד שני אחים קטנים – ג'ון ואלכסנדר). חוות סאבאג' המרוחקת שימשה כמקום המחבוא העיקרי של הכנופיה.
ביל התפרסם לראשונה רק שנה לאחר מכן, בשוד רכבת נוסעים במיזורי. בהיותו אותו מעריץ מושבע של כנופיית ג'יימס-יאנגר, עקב ביל בדקדוק רב אחר מעשי החבורה – בין אם בעתונים או בסיפורת, למרות שלזו נטה להאמין פחות – ובייחוד אחר מעשיו של ג'יימס. הוא התאהב ברעיון של לשדוד לעיני ההמון, "להרים הופעה" בשביל הקהל (עד כמה שהייתה מבעיתה), והתאהב אפילו יותר ברעיון שייצג ג'יימס – לא רק אדם שחי את חייו לפי חוקיו שלו ולפי צרכיו, אלא אדם שייצג את המרידה המתריסה במדינות הצפון.
כך, בעקבותיו של הפושע המפורסם לשמצה, התפרסם סאבאג' לראשונה כשהרג את אחד מעובדי הרכבת באותו שוד – שהניב פירות בשביל הכנופיה כולה, בעיקר מתכולת קרון המסע, אך גם מחפצים יקרי ערך שנגנבו מנוסעי הרכבת.
תגובות העיתונים לשוד הרכבת של "כנופיית סאבאג'" (כך החליטו העיתונאים לקרוא להם, על שם בוב, שהיה מנהיג הכנופיה) היו מעורבות. אחדים קראו לכנופיה (ולביל עצמו) "לא-יוצלחים, חקיינים שחיים בצילם של פושעים מנוונים, שאיחרו את זמנם". אחרים שועשעו מהכנופיה החדשה – בייחוד אותם עיתונאים שהיו תומכיו של ג'יימס וחבורתו, וראו בכל כנופיית פשע שהורכבה מחברי קונפדרציה לשעבר עוד דריסת רגל במדינות הדרום – והעניקו לביל את כינויו הנוכחי, עוד בתחילת דרכו – "ביל הפראי" (Savage Bill, משחק עם שם המשפחה שלו. "פראי" מהסיבה שלא הרג את עובד הרכבת ביריית אקדח, אלא בהכאתו למוות בעזרת הידית).
מכאן והלאה, החל ביל להיות מעורב יותר ויותר בעסקי הכנופיה. לאחר ש"הוכיח את עצמו" לשאר חבריה (שהיו, מן הסתם, מנוסים יותר בתכנון מהלכים ובהרג ממנו), החלו סוף-סוף להקשיב לדבריו. והו, היו לביל תוכניות גדולות לכנופיית סאבאג'. עדיין בהשפעת ג'יימס-יאנגר, ביצעה הכנופיה (תחת פיקודם המשותף של ביל ובוב) שודי בנקים ורכבות נוספים, גדולים יותר ורווחיים יותר, ברחבי מיזורי וחלקים קטנים של מחוז גריר (באחד מהם הותקל ביל ע"י תשעה אנשי חוק, והצליח להימלט לאחר שירה והרג שניים מהם). ביל הוא דברן ורברבן גדול, ויחד עם מראהו החיצוני הקטן והלא-מרשים, לא ניתן היה להעלות על הדעת שמתחת להופעתו קיים פושע זהיר, מתוכנן ואכזרי.
מתוך תיאור חברי הכנופיה בקנזס טיימס: "...הצעיר ביותר, ביל סאבאג', הוא בעל מבנה דק ורזה, שיערו הזהוב קצוץ קצר, וכך גם זקנו. עיניו כחולות. חתיכה קטנה חסרה מאוזנו השמאלית – תוצאה מירי קליע שכמעט סיים את חייו של פורע החוק. סאבאג' אמנם נראה כלא-יוצלח ופזיז, אך כל אחד שיטעה בו ככזה יתחרט במהירות על החלטתו."
למרות שרווחיותם של אלו הייתה גדולה – תהילתה והצלחתה של הכנופיה היו קצרות טווח. במהרה נתפסו ונאסרו מרבית חברי הכנופיה, מלבד כמה בודדים שלא היו מקורבים במיוחד לבוב או לביל – ובוב עצמו נהרג במהלך הימלטות הכנופיה מהשריף של מחוז קליי, כשהלה ירה בבטנו. הכנופיה (או מה שנשאר ממנה) נסה לכיוון מערב, ולאחר שהיו בטוחים שאיבד השריף את עקבותיהם, עצרו לחנות במדבר. בוב מת בבוקר של היום למחרת, מוות איטי וכואב.
בלי מקום לחזור אליו (חברי הכנופיה שלא נאסרו או נהרגו הפכו למבוקשים ברחבי מיזורי וסביבתה, ותצפית של משרד המרשל נקבעה על חוות סאבאג'), נפרד ביל משאריותיה המסכנות של החבורה והמשיך לנדוד מערבה. הוא נדד לשטח ניו-מקסיקו, בלא ידיעה לאן מודעות פניו או מה הוא מחפש.
הוא עצר, באחד הלילות, לנוח לצד אגם קטן במדבר. כשקם בבוקר גילה שסוסו, ג'קסון (על-שם הגנרל) וכל הציוד שהיה לו איתו נגנבו. הוא נשאר רק עם הבגדים שלגופו (למזלו החליט, בחוכמה, שלא להסיר את מגפיו כשישן) והאקדח.
רותח מזעם, לאחר שרוקן את בקבוקון האלכוהול שלו ומילא אותו במים מהאגם, פתח ביל בצעדה. מזג האוויר היה חם, והמדבר לוהט, אך הוא המשיך בצעדתו, נחוש לעלות על עקבותיו של הגנב. הוא עקב אחר עקבותיהם של שני סוסים עד שהגיע לאיזור שהיה מוקף בדיונות, שם צפה ממרחק באינדיאני שהיה רכוב על סוס בן-תערובת, שהוביל אחריו את סוסו של ביל ואת מטענו.
הוא המשיך לעקוב אחר האינדיאני, שלא נראה כאילו הוא ממהר לשום מקום, וכשהחליט שהמרחק שביניהם היה לסיפוקו, פתח באש על הרוכב והרג אותו בשתי יריות. הוא מיהר למקום לפני שהספיקו הסוסים לברוח, התיר את ג'קסון, והחליט, כפיצוי, לשמור את סוסו של האינדיאני ואת כל רכושו, ובכך חזר לנדודיו חסרי המטרה בניו מקסיקו.
מה שלא היה ידוע לביל, שהיה בור בכל מה שנגע לאינדיאנים, היה שהגבר שהרג זה לא מכבר היה בן לשבט הקומאנצ'י. הוא לא ידע ששבט הקומאנצ'י היה יריב במלחמה עקובה מדם של שבט האפאצ'י, ולא ידע שאלו היו אוייבים עד עצם היום הזה.
את העובדה ששבט האפאצ'י התאפיין בלוחמים ברי סיבולת, ושאלו היו מאופיינים בחתיכת ואסיפת הקרקפות של אויביהם – את זה ידע ביל. את הגרוע מכל, לעומת זאת, לא ידע – הוא לא ידע שכחודש לפני כן, תקפו לוחמי אפאצ'י חבורה משבט הקומאנצ'י, הרגו את כולם ללא יוצא מן הכלל, ושמרו את הקרקפות כמזכרת. הוא לא ידע שאותו אינדיאני שהרג זה עתה, אותו אחד משבט הקומאנצ'י, פלש מספר ימים קודם לכן לשטחם של האפאצ'י וגנב את הקרקפות בחזרה. הוא לא ידע שהוא נושא עליו, אם כן, שלל מלחמה יקר ערך, שהאפאצ'י היו יותר ממוכנים להרוג בשבילו.
הוא תעה, ללא ידיעתו, אל תוך שטחם של שבט האפאצ'י. לא עבר זמן רב לפני שהוקף בחבורת לוחמים מהשבט, בהנהגתו של אינדיאני מגודל, שהצליח ביל להבין כי שמו מוהאן. ביל היה אמור, כמובן, לאבד את חייו ואת קרקפתו בתקרית הזו (למרות שמאוחר יותר, מוהאן תמיד אומר לו שכל בן אפאצ'י באשר הוא יתבייש לתלות קרקפת מכוערת כמו שלו בביתו) – בעוד הלוחמים סגרו עליו ושקלו מה לעשות עם טרפם הקל, הבחין אחד מהם בקרקפות שנתלו בין תיקיו של האינדיאני בן הקומאנצ'י, ומיהר להביא אותן לידיעתו של מוהאן. הלה שמח לראות את סחורתו הגנובה מוחזרת אליו, ולכן, במקום לצוות על הריגתו של ביל, הכריז עליו כחבר, והציע לו (או פחות או יותר הכריח אותו) להתלוות אליהם אל מקום מושבו של השבט.
בשבט התקבל ביל בברכה, כסוג של גיבור (לא באמת), ולאחר שהציג את עצמו בפני האינדיאנים כ"ביל הפראי" וסיפר להם את מאורעות השבועות האחרונים, הוזמן ע"י מוהאן וע"י הצ'יף להישאר עמם ככל שירצה. שם הכיר גם את מינג לין, ומצא את סיפורה שלה אף יותר פנטסטי ומופרך משלו -מהגרת סינית שהייתה נשואה לעובד מסילות הרכבת, שהיה מכה אותה, ולאחר שהתאהבה במוהאן ברחה איתו ועברה לחיות עם שבט בני האפאצ'י בניו מקסיקו. מאחר ועדיין הייתה נשואה לבעלה, לא יכלו מוהאן והיא להתחתן "באופן רשמי", והיו נשואים בטקס חתונה אינדיאני.
לא עבר זמן רב לפני שניגש אליו מוהאן עם הרעיון שיבצעו כמה עבודות פשיעה ביחד. ביל לא הכיר את המוניטין של האיש, או את ה"רקע שלו" (אם אפשר לקרוא לזה כך) בפשיעה, אך הניח שלעולם לא יזיק לו להסתובב כשאינדיאני מאיים וענק לצידו. הוא לא נענה בתחילה לרעיון שמינג תצטרף אליהם - אחרי הכל, מה הייתה אשה יכולה לעשות בשבילם - אך היא הוכיחה את עצמה להיות שימושית כתצפיתנית וטבחית, ואפילו כצלפת מרשימה כשהשתמשה בשוט-גאן; ובכלל, מי יעז לירות באשה, גם אם היא נראית בורחת בחברתם של שני פורעי חוק מסוכנים?
* * * * * *
מבוקש
מת או חי
15,000.00 $ פרס!
הפושע הידוע לשמצה:
מוהאן ג'. פליינגהוק
עבור רצח של שלושה אזרחים, קרקוף, שודי רכבת, שודי בנק, התקפת נוודים, וגנבת סוסים ובקר.
מבין מנהיגי כנופיית סאבאג'-פליינגהוק.
צור קשר באופן מיידי עם משרד המרשל הקרוב אלייך!
מת או חי
15,000.00 $ פרס!
הפושע הידוע לשמצה:
מוהאן ג'. פליינגהוק
עבור רצח של שלושה אזרחים, קרקוף, שודי רכבת, שודי בנק, התקפת נוודים, וגנבת סוסים ובקר.
מבין מנהיגי כנופיית סאבאג'-פליינגהוק.
צור קשר באופן מיידי עם משרד המרשל הקרוב אלייך!
(מוהאן בשפת אפאצ'י = מקסים, מרתק.)
מוהאן פליינגהוק (או כפי שהוא ידוע בשמו הנוצרי, ג'ונאס) נולד לשבט בני האפאצ'י בניו מקסיקו בשנת 1854. שבט זה ידוע להיות כאחד השבטים האינדיאניים האכזריים ביותר, בשל לוחמיו החזקים, שמבלים את מרבית חייהם בבזיזה, פשיטות והרג; וכמו כן ידועים במנהגם לקרקף את אויביהם שהובסו בקרב. כבר בילדותו גדל תחת צילו האגדי של ג'ירונימו, שהיה גיבור אפאצ'י (על אף שלא היה צ'יף) והנהיג את האינדיאנים במלחמות נגד האדם הלבן.
מוהאן גדל על משפט האפאצ'י המפורסם, "תצוד את זה, תאכל את זה, תלבש את זה", וככל שגדל והשטחים של האינדיאנים הצטמצמו, הוא מצא עצמו צד בקר של חוואים לא זהירים – למעשה, משם החלו חיי ה"פשיעה" שלו.
כשהיה נער צעיר לקח אותו אביו לפשיטה על מאהל שבט הנבאחו, שרבו עם האפאצ'י על שטחים בניו מקסיקו, אבל הנבחו, שהיו שבט של רועי צאן בעיקר, לא באמת היוו להם בעיה. הפשיטה הבאה שלו הייתה כעבור כמה חודשים, על חבורה של קומאנצ'י, שבט אינדיאני נוסף שהיה אוייבם (במאה ה-18 נדחקו בני האפאצ'י ע"י האדם הלבן דרומה בארה"ב, מה שבסופו של דבר הוביל אותם לניו מקסיקו. הם ערכו קרב עקוב דם על השטח עם שבט הקומאנצ'י, שארך כתשעה ימים, ובסופו נצחו הקומאנצ'י ודחקו את האפאצ'י דרומה אף יותר בניו מקסיקו. השבטים נשארו אוייבים מאז).
בפעם הזו הרג לראשונה מוהאן אדם אחר. הוא שיסף את גרונו עם הגרזן שלו ולאחר מכן, קרקף אותו.
בשנים הבאות, אוסף הקרקפות של מוהאן רק הלך וגדל.
כשמר היה גורלו של האדם הלבן לפסוע באדמותיהם של האפאצ'י, מוהאן וחבריו נהגו לשדוד אותם אך להשאירם בחיים, בכל זאת, הם מצאו צורך במהלך השנים למטבעות זהב וזו הייתה דרכם להרוויח אותם.
באחד החורפים הקשים יותר במדבר של ניו מקסיקו, הגיע השבט לסף גוויעה ברעב. איש לא הצליח כמעט למצוא חיות להרוג, ומוהאן וחבריו היו רעבים תמיד. הם גמרו בדעתם לעקוב אחר מסילות הרכבת בכדי להגיע לעיר הקרובה, ולחלופין לשלם או לשדוד מזון (תלוי כמה ישחק להם מזלם), ובדרכם נתקלו בחבורת פועלים סינים שעבדו על המסילות. הגברים הצנומים והנמוכים לא נראו כאילו היה להם מה להציע – אך ריח מובהק של אוכל עמד באוויר.
במחנם של הפועלים, שעמד קרוב למסילות, גילתה החבורה אשה סינית קטנת קומה וצנומה שעמדה ובישלה מרק כופתאות. שארית הפועלים נעצו באינדיאנים מבטים ונראו מפוחדים מהסיטואציה כולה, אך כשקרב מוהאן אל האשה ושאל אותה אם יוכלו לאכול מהמרק (למרות שזו לא הייתה שום שאלה, אלא הצהרה), זו לא נראתה מפוחדת ממנו כלל וכלל. היא נענתה לבקשתו בחוסר רצון, ובעיקר התעלמה מדבריו.
במשך הימים הבאים חזרה החבורה לבקר שוב ושוב במחנה הפועלים. האשה, שנודע למוהאן משאלותיו הבלתי-פוסקות ששמה הוא מינג, למרות דחייתה הראשונית ממנו, החלה להשיב לו ולנהל איתו שיחות של ממש. התחבבו עליו קולה הגבוה והרם (נראה כאילו ניסתה לפצות על מידותיה הקטנות בכך שתמיד צעקה) והאנגלית הקלוקלת שלה, והיא שמחה לבן שיחה שלא התייחס אליה כאילו הייתה חפץ או בעל חיים.
באחד הימים, הגיע מוהאן וחבורתו בכדי למצוא את מינג, מבשלת כרגיל, כשחבורה מכוערת מעטרת את עינה וחתך אדום על שפתיה. למרות שסירבה לענות לשאלותיו באותו היום, לא היה צריך להיות גאון בכדי להבין מה קרה – אחד הפועלים היה בעלה, ידע, ואפילו אינדיאני "בור" כמוהו יכול היה לחבר אחד ועוד אחד.
בעלה של מינג חב לה את חייו. מהרגע שבו תפס אותו מוהאן, הניף אותו באוויר והטיח אותו חזק באדמה, מינג החלה להתחנן לחייו. חבריו האינדיאנים ווידאו במבטים מאיימים שאף לא פועל יתערב ובסופו של דבר, כשלא נשאר הרבה מבעלה אלא ערמת תאים מדממת באדיבות אגרופיו ומגפיו של מוהאן, הוא החליט להשאיר אותו בחיים - אבל את מינג, הוא לוקח. בלי לשאול אותה, הניף אותה על כתפו ולקח אותה חזרה אל השבט
כשביל פסע על אדמותיהם, מוהאן וחבריו היו על סף להוסיף את קרקפתו הלבנה לאוסף הקרקפות שלהם - אך ברגע שהבינו כי אלו הקרקפות שנגנבו מהם ע"י אינדיאני קומאנצ'י, ושהלה הלך לעולם בעזרתו של ביל, לקחו את ביל איתם חזרה אל השבט. מוהאן כינה אותו "אח לבן קטן", אך במהרה שמו של ביל שונה לאסקמינזים - "אדם לבן מדבר יותר מדי" בקרב השבט.
קטע קצר מהמשחק (חבל על העברית, בגלל שכל המבטא הנוראי של ביל נאבד בתרגום, אם יש לכם סבלנות מומלץ לקרוא באנגלית):
"תסיר את הטלפיים המטונפות שלך ממני!" צעקה ג'יני. "כיצד אתה מעז, אדוני?! אני ליידי!!!" היא ניסתה לדחוק אותו מעליה. האנשים שסביבם זעו במקומותיהם באי-נוחות.
"ג'יני, בבקשה." אמרה האשה הצעירה לצידה. "תני לו כבר את השרשרת הטפשית!"
"על גופתי המתה!!!"
"היא מטורפת!" מלמל מישהו.
מוהאן עשה את דרכו בחזרה מהקרון האחורי, שק מלא בכסף על גבו; הוא הרים גבה מתחת לאיפורו השחור, לנוכח האשה ההסטרית.
ביל נאנח ושקל לוותר, למרות שאלוהים ידע מה זה היה עושה למוניטין שלו - ברגע ש, משום מקום, הגיע מוהאן להצלתו. פניו התמלאו בשמחה וחיוך חתך על-פני שפתיו, מה שדימה את האיש לכריש לכמה רגעים קצרים.
"מוהאן! מושיעי!" הוא קרא בצהלת שמחה והושיט את ידו בכדי להסיר את השק הכבד מגבו. "עשה לי טובה ותרים את הגברת המכובדת." הוא הסיט את מבטו בחזרה אל האשה. "אנחנו הולכים לעשות עיקוף קטן, מיליידי."
הוא לקח בחזרה את השק שהעניק לאחד מהנוסעים וזרק אותו מחוץ לדלת, שם חיכתה מינג בכדי לתפוס אותו. הוא המתין למוהאן שירים על כתפיו את האשה וינשא אותה אל מחוץ לקרון, תלה את השק השני על כתפו, ופנה בשלישית לקהל בעודו עושה את דרכו לדלת הפתוחה; "אנשים, בבקשה דאגו לספר לכל חבריכם ואהוביכם, וכל אחד אחר שיהיה מעוניין לשמוע, שעברתם חוויה מרגשת של פעם בחיים, של בילוי זמן איכות עם כנופיית סאבאג'-פליינגהוק!" הוא פרע את שיערו של ילד צעיר שישב עם אמו לצד הדלת, הסיר את כובעו מראשו והניח אותו על זה של הילד.
"Bon voyage!" הוא קרא והפריח נשיקה לעבר הקהל, וזינק מחוץ לדלת.
