dragold
פונדקאי ותיק
ובכן, אז כמו שאמרתי העברתי היום הרפתקה בפעם הראשונה לשתי בנות מהכיתה שלי, ואני חושב שהצלחתי בצורה לא רעה למדיי. את המטרה הכי גדול, שהיא לגרום להן לרצות להיפגש שוב, השגתי. ואני חושב שגם הצלחתי לגרום להן להתחבר לעולם המשחק בצורה ממש טובה.
הדמויות היו:
תיאה, טרובדורית חצי-אלפית.
לידאה, נוכלת בת- מחצית.
בכל מקרה, כך התנהל המפגש הראשון שלנו:
הדמויות היו:
תיאה, טרובדורית חצי-אלפית.
לידאה, נוכלת בת- מחצית.
בכל מקרה, כך התנהל המפגש הראשון שלנו:
ההרפתקניות היו בדרכן לעבר העיירה של פסגת מפל, בחיפוש אחר תהילה, עשיית שם לעצמן, ואחר אוצר.
בעודן הולכות על הדרך, הן הגיעו לאזור של קרחת יער. ולפתע, מן העצים, גובלינים קפצו וטמנו להן מארב. לאחר קרב קצר, שבו לימדתי אותן את יסודות הקרב במו"ד, שממנו הן יצאו כמובן מנצחות,
הן גילו על גופת אחד הגובלינים קמע מוזר למראה, בצידו האחד של הקמע היו חרוטים עורב כסוף ושמש זהובה, ובצידו השני היה נשר מנחושת.
תיאה זיהתה את הסמלים בצידו האחד של הקמע בתור סמליהם של אל החיים והשמש, שר-האור פיילור, ואלת המוות, מלכת העורבים.
לאחר שהגיעו לכפר ואכלו ארוחה משביעה בפונדק המקומי, הן הלכו, בהכוונה קלה מצדי, לחנות הקסמים בכדי לברר את סגולות הקמע.
בחנות ישב בן אנוש מזדקן בשם מרטין, כאשר הן הביאו אליו את הקמע הוא סיפר להן את משמעותו.
הקמע הוא תכשיט שנוהגים לשים על בני אצולה מתים, והוא מעניק לגופה מנוחה שלווה ומונע ממנה להפוך לאל-מת. אבל את הקמעות הללו ייצרו רק בשביל אלו שהייתה סכנה שיעלו מהמוות.
הוא זיהה את הסמל של נשר הנחושת בתור סמל של בית אצולה בשם מארין ששכן פעם באזור, פעם, לפני שהכנסייה של שר-האור פיילור, השמידה את בני המשפחה וקברה אותם במערת קבורה בגבהות האפורות, אשר נמצאות מצפון לעיר.
הוא הסביר להן כי העובדה שהקמע נמצא כעת בידיהן ולא על צווארו של האדם שהיה מיועד אליו אומרת כי אדם זה ככל הנראה חזר מן המתים, ואולי הוא הגורם לכך שהגובלינים ארבו להן בדרך, ואם כך המקרה, האיום חייב להיפסק, לפני שדבר גרוע יותר יצמח ממנו.
הוא בנוסף סיפר להן על כך שהאגדה מספרת שהברון המנוח, בן המשפחה הזו, לאנריל מארין, נקבר עם חרבו, אשר הוקסמה על ידי בני המשפחה ועשויי להיות לה ערך רב ביותר.
ללא דיכוי, או שאלות נוספות, יצאו ההרפתקניות האמיצות שלנו לעבר המקום שבו הקוסם אמר להן שנמצא הקבר.
הן הגיעו למקום, בניין אבן מתפורר, לקראת הערב.
בכניסה לשם, הן נתקלו בגובלינים, כאשר הן התחילו לנסות לדבר איתם ולומר להם שהן לא רוצות לפגוע בהן אלא רק באל מת ששוכן בקבר, הגובלינים חייכו חיוך מרושע, שאין לי שום מושג למה הוא לא אמר להן כלום, ופתחו להן את הדלת לקבר, וסגרו אותה אחריהן, משוכנעים כי אדונם יתפל בהן וכך הם לא יצתרכו לסכן את עצמם.
לאחר הירידה היה מסדרון ריק לכאורה, אבל צעד לא זהיר מצד תיאה הוביל לשחרור של מלכודת ששיחררה שלדים וזומבים עליה ועל לידאה.
בסוף הקרב, ולאחר פירוק של שאר המלכודות הן המשיכו לאולם המרכזי.
במרכז האולם המרכזי הייתה בימה, עליה כמה פסלים, מתוכם רק שניים עדיין שלמים, של דמויות מרושעות למראהף ולאחריהן ארון קבורה.
ברגע שלידאה ניגשה לפתוח את הארון, שני הפסלים השלמים התעוררו לחיים ותקפו את הדמויות. בסופו של דבר הן ניצחו, אבל אז הארון נפתח מעצמו ומתוכו יצא הברון המנוח לאנריל מארין.
הם התחילו לדבר איתו ובסופו של דבר המצב נהפך לקרב.
ולהפתעתי גיליתי שרק אחרי שתיארתי מפורשות שיש לו ניבים חדים ושהוא מנסה לשתות את הדם שלהן הן הבינו שהוא היה ערפד, אינני יודע מה מהתחונות לא הסגיר את זה, העובדה שהוא גר בתוך ארון קבורה, העובדה שתיארתי אותו עם עור חיוור ועיניים אדומות, או העובדה שציינתי במפורש שהלילה כבר ירד לפני שהוא התעורר?
בכל מקרה, בגלל פרץ 1 טבעי מפתיע למדי מצד לידאה, הייתי צריך להחליש אותו בצורה אפילו יותר דרמטית ממשה שתכננתי, ולאחר קרב ממושך הערפד התפוגג לענן ערפל וברח מהמקום, לא לפני שהוא אמר שהוא לא העריך אותן כראוי ושהוא לא יחזור על הטעות בפעם הבאה שהם יפגשו, והשאיר מאחוריו את חרבו.
לידאה וטיאה עלו חזרה למעלה, והגובלינים, שלא חשבו שהן יראו אותן בחיים נסו על נפשם.
הצבתי בפניהן דילמה, האם לעקוב אחרי הגובלינים ולסיים את האיום שלהם אחת ולתמיד, או לתת להם לברוח ולקוות לטוב. הן נתנו להם לברוח.
לאחר שהן חזרו לכפר והביאו את החרב לבעל חנות הקסמים, ששילם להן בנדיבות עבורו, הן שאלו אותו על הסיכויים שהן יפגשו בערפד שוב, ומה הוא ממליץ להן לעשות.
הוא אמר להן שכדאי להן ללכת למקדש של העיר ולקנות מהם כמה בקבוקים של מים קדושים בשביל להגן על עצמן מפניו.
וכאן סיימנו את הפגישה.
כמובן שאני לא מתכוון לתת להן סתם ככה את המים הקדושים האלה, הן הולכות לבלות את הפגישה הבאה בביצוע משימה מסויימת בשביל הכוהנים של המקדש.
בעודן הולכות על הדרך, הן הגיעו לאזור של קרחת יער. ולפתע, מן העצים, גובלינים קפצו וטמנו להן מארב. לאחר קרב קצר, שבו לימדתי אותן את יסודות הקרב במו"ד, שממנו הן יצאו כמובן מנצחות,
הן גילו על גופת אחד הגובלינים קמע מוזר למראה, בצידו האחד של הקמע היו חרוטים עורב כסוף ושמש זהובה, ובצידו השני היה נשר מנחושת.
תיאה זיהתה את הסמלים בצידו האחד של הקמע בתור סמליהם של אל החיים והשמש, שר-האור פיילור, ואלת המוות, מלכת העורבים.
לאחר שהגיעו לכפר ואכלו ארוחה משביעה בפונדק המקומי, הן הלכו, בהכוונה קלה מצדי, לחנות הקסמים בכדי לברר את סגולות הקמע.
בחנות ישב בן אנוש מזדקן בשם מרטין, כאשר הן הביאו אליו את הקמע הוא סיפר להן את משמעותו.
הקמע הוא תכשיט שנוהגים לשים על בני אצולה מתים, והוא מעניק לגופה מנוחה שלווה ומונע ממנה להפוך לאל-מת. אבל את הקמעות הללו ייצרו רק בשביל אלו שהייתה סכנה שיעלו מהמוות.
הוא זיהה את הסמל של נשר הנחושת בתור סמל של בית אצולה בשם מארין ששכן פעם באזור, פעם, לפני שהכנסייה של שר-האור פיילור, השמידה את בני המשפחה וקברה אותם במערת קבורה בגבהות האפורות, אשר נמצאות מצפון לעיר.
הוא הסביר להן כי העובדה שהקמע נמצא כעת בידיהן ולא על צווארו של האדם שהיה מיועד אליו אומרת כי אדם זה ככל הנראה חזר מן המתים, ואולי הוא הגורם לכך שהגובלינים ארבו להן בדרך, ואם כך המקרה, האיום חייב להיפסק, לפני שדבר גרוע יותר יצמח ממנו.
הוא בנוסף סיפר להן על כך שהאגדה מספרת שהברון המנוח, בן המשפחה הזו, לאנריל מארין, נקבר עם חרבו, אשר הוקסמה על ידי בני המשפחה ועשויי להיות לה ערך רב ביותר.
ללא דיכוי, או שאלות נוספות, יצאו ההרפתקניות האמיצות שלנו לעבר המקום שבו הקוסם אמר להן שנמצא הקבר.
הן הגיעו למקום, בניין אבן מתפורר, לקראת הערב.
בכניסה לשם, הן נתקלו בגובלינים, כאשר הן התחילו לנסות לדבר איתם ולומר להם שהן לא רוצות לפגוע בהן אלא רק באל מת ששוכן בקבר, הגובלינים חייכו חיוך מרושע, שאין לי שום מושג למה הוא לא אמר להן כלום, ופתחו להן את הדלת לקבר, וסגרו אותה אחריהן, משוכנעים כי אדונם יתפל בהן וכך הם לא יצתרכו לסכן את עצמם.
לאחר הירידה היה מסדרון ריק לכאורה, אבל צעד לא זהיר מצד תיאה הוביל לשחרור של מלכודת ששיחררה שלדים וזומבים עליה ועל לידאה.
בסוף הקרב, ולאחר פירוק של שאר המלכודות הן המשיכו לאולם המרכזי.
במרכז האולם המרכזי הייתה בימה, עליה כמה פסלים, מתוכם רק שניים עדיין שלמים, של דמויות מרושעות למראהף ולאחריהן ארון קבורה.
ברגע שלידאה ניגשה לפתוח את הארון, שני הפסלים השלמים התעוררו לחיים ותקפו את הדמויות. בסופו של דבר הן ניצחו, אבל אז הארון נפתח מעצמו ומתוכו יצא הברון המנוח לאנריל מארין.
הם התחילו לדבר איתו ובסופו של דבר המצב נהפך לקרב.
ולהפתעתי גיליתי שרק אחרי שתיארתי מפורשות שיש לו ניבים חדים ושהוא מנסה לשתות את הדם שלהן הן הבינו שהוא היה ערפד, אינני יודע מה מהתחונות לא הסגיר את זה, העובדה שהוא גר בתוך ארון קבורה, העובדה שתיארתי אותו עם עור חיוור ועיניים אדומות, או העובדה שציינתי במפורש שהלילה כבר ירד לפני שהוא התעורר?
בכל מקרה, בגלל פרץ 1 טבעי מפתיע למדי מצד לידאה, הייתי צריך להחליש אותו בצורה אפילו יותר דרמטית ממשה שתכננתי, ולאחר קרב ממושך הערפד התפוגג לענן ערפל וברח מהמקום, לא לפני שהוא אמר שהוא לא העריך אותן כראוי ושהוא לא יחזור על הטעות בפעם הבאה שהם יפגשו, והשאיר מאחוריו את חרבו.
לידאה וטיאה עלו חזרה למעלה, והגובלינים, שלא חשבו שהן יראו אותן בחיים נסו על נפשם.
הצבתי בפניהן דילמה, האם לעקוב אחרי הגובלינים ולסיים את האיום שלהם אחת ולתמיד, או לתת להם לברוח ולקוות לטוב. הן נתנו להם לברוח.
לאחר שהן חזרו לכפר והביאו את החרב לבעל חנות הקסמים, ששילם להן בנדיבות עבורו, הן שאלו אותו על הסיכויים שהן יפגשו בערפד שוב, ומה הוא ממליץ להן לעשות.
הוא אמר להן שכדאי להן ללכת למקדש של העיר ולקנות מהם כמה בקבוקים של מים קדושים בשביל להגן על עצמן מפניו.
וכאן סיימנו את הפגישה.
כמובן שאני לא מתכוון לתת להן סתם ככה את המים הקדושים האלה, הן הולכות לבלות את הפגישה הבאה בביצוע משימה מסויימת בשביל הכוהנים של המקדש.