רשמיי מהנחייה לשחקניות חדשות.

ההרפתקניות היו בדרכן לעבר העיירה של פסגת מפל, בחיפוש אחר תהילה, עשיית שם לעצמן, ואחר אוצר.
בעודן הולכות על הדרך, הן הגיעו לאזור של קרחת יער. ולפתע, מן העצים, גובלינים קפצו וטמנו להן מארב. לאחר קרב קצר, שבו לימדתי אותן את יסודות הקרב במו"ד, שממנו הן יצאו כמובן מנצחות,
הן גילו על גופת אחד הגובלינים קמע מוזר למראה, בצידו האחד של הקמע היו חרוטים עורב כסוף ושמש זהובה, ובצידו השני היה נשר מנחושת.
תיאה זיהתה את הסמלים בצידו האחד של הקמע בתור סמליהם של אל החיים והשמש, שר-האור פיילור, ואלת המוות, מלכת העורבים.
לאחר שהגיעו לכפר ואכלו ארוחה משביעה בפונדק המקומי, הן הלכו, בהכוונה קלה מצדי, לחנות הקסמים בכדי לברר את סגולות הקמע.
בחנות ישב בן אנוש מזדקן בשם מרטין, כאשר הן הביאו אליו את הקמע הוא סיפר להן את משמעותו.
הקמע הוא תכשיט שנוהגים לשים על בני אצולה מתים, והוא מעניק לגופה מנוחה שלווה ומונע ממנה להפוך לאל-מת. אבל את הקמעות הללו ייצרו רק בשביל אלו שהייתה סכנה שיעלו מהמוות.
הוא זיהה את הסמל של נשר הנחושת בתור סמל של בית אצולה בשם מארין ששכן פעם באזור, פעם, לפני שהכנסייה של שר-האור פיילור, השמידה את בני המשפחה וקברה אותם במערת קבורה בגבהות האפורות, אשר נמצאות מצפון לעיר.
הוא הסביר להן כי העובדה שהקמע נמצא כעת בידיהן ולא על צווארו של האדם שהיה מיועד אליו אומרת כי אדם זה ככל הנראה חזר מן המתים, ואולי הוא הגורם לכך שהגובלינים ארבו להן בדרך, ואם כך המקרה, האיום חייב להיפסק, לפני שדבר גרוע יותר יצמח ממנו.
הוא בנוסף סיפר להן על כך שהאגדה מספרת שהברון המנוח, בן המשפחה הזו, לאנריל מארין, נקבר עם חרבו, אשר הוקסמה על ידי בני המשפחה ועשויי להיות לה ערך רב ביותר.
ללא דיכוי, או שאלות נוספות, יצאו ההרפתקניות האמיצות שלנו לעבר המקום שבו הקוסם אמר להן שנמצא הקבר.
הן הגיעו למקום, בניין אבן מתפורר, לקראת הערב.
בכניסה לשם, הן נתקלו בגובלינים, כאשר הן התחילו לנסות לדבר איתם ולומר להם שהן לא רוצות לפגוע בהן אלא רק באל מת ששוכן בקבר, הגובלינים חייכו חיוך מרושע, שאין לי שום מושג למה הוא לא אמר להן כלום, ופתחו להן את הדלת לקבר, וסגרו אותה אחריהן, משוכנעים כי אדונם יתפל בהן וכך הם לא יצתרכו לסכן את עצמם.
לאחר הירידה היה מסדרון ריק לכאורה, אבל צעד לא זהיר מצד תיאה הוביל לשחרור של מלכודת ששיחררה שלדים וזומבים עליה ועל לידאה.
בסוף הקרב, ולאחר פירוק של שאר המלכודות הן המשיכו לאולם המרכזי.
במרכז האולם המרכזי הייתה בימה, עליה כמה פסלים, מתוכם רק שניים עדיין שלמים, של דמויות מרושעות למראהף ולאחריהן ארון קבורה.
ברגע שלידאה ניגשה לפתוח את הארון, שני הפסלים השלמים התעוררו לחיים ותקפו את הדמויות. בסופו של דבר הן ניצחו, אבל אז הארון נפתח מעצמו ומתוכו יצא הברון המנוח לאנריל מארין.
הם התחילו לדבר איתו ובסופו של דבר המצב נהפך לקרב.
ולהפתעתי גיליתי שרק אחרי שתיארתי מפורשות שיש לו ניבים חדים ושהוא מנסה לשתות את הדם שלהן הן הבינו שהוא היה ערפד, אינני יודע מה מהתחונות לא הסגיר את זה, העובדה שהוא גר בתוך ארון קבורה, העובדה שתיארתי אותו עם עור חיוור ועיניים אדומות, או העובדה שציינתי במפורש שהלילה כבר ירד לפני שהוא התעורר?
בכל מקרה, בגלל פרץ 1 טבעי מפתיע למדי מצד לידאה, הייתי צריך להחליש אותו בצורה אפילו יותר דרמטית ממשה שתכננתי, ולאחר קרב ממושך הערפד התפוגג לענן ערפל וברח מהמקום, לא לפני שהוא אמר שהוא לא העריך אותן כראוי ושהוא לא יחזור על הטעות בפעם הבאה שהם יפגשו, והשאיר מאחוריו את חרבו.
לידאה וטיאה עלו חזרה למעלה, והגובלינים, שלא חשבו שהן יראו אותן בחיים נסו על נפשם.
הצבתי בפניהן דילמה, האם לעקוב אחרי הגובלינים ולסיים את האיום שלהם אחת ולתמיד, או לתת להם לברוח ולקוות לטוב. הן נתנו להם לברוח.
לאחר שהן חזרו לכפר והביאו את החרב לבעל חנות הקסמים, ששילם להן בנדיבות עבורו, הן שאלו אותו על הסיכויים שהן יפגשו בערפד שוב, ומה הוא ממליץ להן לעשות.
הוא אמר להן שכדאי להן ללכת למקדש של העיר ולקנות מהם כמה בקבוקים של מים קדושים בשביל להגן על עצמן מפניו.
וכאן סיימנו את הפגישה.
כמובן שאני לא מתכוון לתת להן סתם ככה את המים הקדושים האלה, הן הולכות לבלות את הפגישה הבאה בביצוע משימה מסויימת בשביל הכוהנים של המקדש.

לאחר לילה שקט בפונדק, לידאה וטיאה ניגשו למקדש של פיילור, בשביל למצוא את העזרה שהם צריכים למען שיוכלו להביס את הערפד במקרה שהן יתקלו בו שוב.
אבל אבוי, מסתבר שמישהו פרץ בלילה אל המקדש, והשמיד את הסמל הקדוש של הכוהן, שבלעדיו הוא לא מסוגל לתעל את כוחו של האל, שלא לדבר על הכנת מים קדושים בשבילהן!
הכוהן אמר להן, שהסמל הקדוש שלו היה מיוחד במינו, לא נעשו רבים שכמותו, זהו סמל עתיק שהוכנסה אליו חלק מהמהות של השמש עצמה. הסמל היחיד שאולי יכול להחליף אתו נמצא בהריסות של המקדש הישן של פיילור, כמה קילומטרים מערבה לעיר.
אבל, הכוהן אמר, הייתה סיבה מדוע הכנסייה עזבה את המקום, המקום היה מקולל, כך מספרת האגדה, ולאחר סדרה של מקרי מוות משונים, ברחו משם כל הכוהנים, והשאירו מאחוריהם את רוב ציוד הקדושה.
הכוהן חשש שמא הסמל שנמצא שם נעשה מושחת בגלל השהייה במקום, אבל אמר שין שום ברירה אחרת, הוא לא יכול לעזור להן אם הן לא יעשו זאת.
ההרפתקניות האמיצות שלנו כמובן הסכימו לגשת לשם ולהשיב את הסמל.

בדרכן אל המקדש הנטוש הן נתקלו בפנים ירוקות ומוכרות, הלא אלא הגובלינים שעל חייהם הן חסו כאשר הן יצאו ממעורת הקבורה.
הגובלנים אמרו להן, שאף על פי שהם לא שמחים על כך, הם חייבים טובה אליהן, מכיוון שחסו על חייהן ונתנו להם את החופש ושחררו אתם מהשעבוד של "האדון החיוור".
כאשר שמעו שהן הולכות לעבר המקדש, הם סיפו להן כי המקדש מיושב כרגע על ידי שבט של קובלודים. וכמו שכל הרפתקתן טוב יודע( עם גלגול ידע מוצלח), היכן שיש קובלודים, יש בדרך כלל גם דרקון שהם משרתים אותו.
טיאה הודתה להם ואמרה כי הן עוד ינצלו את הטובה הזו יום אחד, ושבינתיים הם חופשיים לצאת לדרכם.
כאשר הגיעו למקדש, מבנה שיש גדול ומרשים שעל חזיתו היה סמלו חצי שבור של פיילור, הן שחכו לבדוק את האזור למלכודות והפעילו את מערכת האזעקה המתוחכמת של השבט (כמה סירים שמחוברים בחוט), והזעיקו את השומר בכניסה, דרייק זעם גדול ועצבני.

לאחר שהרגו אותו, הן המשיכו הלאה לתוך המקדש, ומאחורי פסלו החצי מתפורר של איזה גיבור נשכח הן מצאו כניסה נסתרת למסדרון אבן.
המסדרון הוביל לגרם מדרגות שירד כלפי מטה, ובסופו היה חדר שעליו שמר כביכול קובלוד אחד, וחלק מהרצפה היה מורכב מקרשים שנראו לא שייכים למקום.
לאחר שהחלו לתקוף הקובלוד צעק כמה מילים שנשמעו כמו נביחה של כלב, ומדלתות נסתרות בקירות יצאו עוד ארבעה מחבריו שבאו לעזרתו.
לאחר הקרב, טיאה דרכה בטעות על הקרשים וגילתה שמתחתיהם היה למעשה בור מלכודת שלתוכו היא נפלה. למזלה הבור, היה מכוסה בשכבה של נוזל ירוק ולא מזוהה שריכך את הנפילה, כמו גם שהסריח את בגדיה.
לידאה עזרה לטיאה לצאת מן הבור ויחד הן המשיכו הלאה.

הקרב הבא שבו הן נתקלו היה נגד עוד כמה קובלודים, בפעם הזו הן בדקו אם ישנן מלכודות לפני הכניסה לחדר, ניתרלו את מערכת האזעקה והפתיעו את הקובלודים.
בגלל פרץ מזל גדול למדי, הייתי צריך להקשות עליהן את הקרב אפילו יותר, ובסופו של דבר הן הצליחו לחסל היתקלות סטנדרטית בדרגה שתיים לבדן( :!: ).
במהלך הקרב, הקובלודים צעקו במדוברת שהאדון שלהם כבר יטפל בהן.

לאחר הקרב, הדמויות המשיכו ללכת ונתקלו בדלת עץ גדולה, כשניגשו לפתוח אותה, הן הבחינו כמה קרה היא הייתה.
כאשר הן עברו דרכה, הן מצאו את עצמן בחדר גדול שבסופו היה דרקון לבן, ששכב על ערימת האוצר שלו.
אבל הדרקון נראה מוזר, עיניו היו מזוגגות, הוא לא הגיב לפעולותיהן, וגופו היה מלא בפצעים מוגלתיים.
כאשר הן התחילו לתקוף אותו, בלי התגרות מצידו שווה לציין, הוא קם והתקיף אותן באיטיות ומגושמות לא אופיניים לדרקון.
לאחר שטיאה כמעט נהרגה בגללו, לידאה הצליחה לרסק את המוח שלו, מה שגרם לקריסתו.

בעוד הן התפנו לבחון את האוצר, ומצאו בתוכו גם את הסמל הקדוש המדובר של פיילור.
הן שמעו לפתע מחיאות כפיים איטיות מאחוריהן. כאשר הסתובבו הן גילו שהיה זה לא אחר מאשר לאנריל מארין, הערפד שממנו הן ניסו לברוח.
לאנריל דרש שהן ייתנו לא את הסמל מיד ולא ימותו, הוא אמר כי הוא כבר הספיק לחדש יותר מכוחו מאז הפעם האחרונה שהם נפגשו.
בעוד השחקניות התחבתו מה לעשות, ושקלו בכלל לתקוף אותו וזהו. הייתי צריך לזרוק רמזים עבים *מאד" על כך שהן צריכות להניף לפניו את הסמל הקדוש כדי לגרש אותו.
(לצערי לא הייתה להן שום היכרות עם הצורה הזו של גירוש אל-מתים, והן לא שמעו בחייהן על מגרש השדים, אז אני דיי הייתי צריך להסביר להן כמעט במדויק מה צריך לעשות)

בקיצור, הן הניפו את הסמל הקדוש, ופרץ אור מסנוור בקע ממנו, ולאחר שהפרץ דעך, הערפד לא היה שם יותר.
(והוא בהחלט, אבל בהחלט לא נצנץ בגלל האור!)

לאחר מכן הן לקחו את שאר השלל(חרב ארוכה קפואה, חגורה עם אבזם מוזהב, ועוד 500 מ"כ)
ויצאו מהמקדש. השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, והן החליטו להקימם מחנה ולשמור עליו במשמרות. טיאה גילגלה מאוד נמוך בתפיסה שלה, אז החלטתי שבמהלך הלילה הגיע גנב וגנב מהן 25 מ"ז.
(לקח להן כמה דקות להבין את זה אחרי שאמרתי דברים כגון: "אתן מתעוררות ומרגישות קלות מתמיד, אתן הולכות ומתפלאות כמה קללכן לסחוב את המסע וכו'.)

הדבר הראשון שהן עשו כאשר הן חזרו לעיר היה לקנות כמה שרשראות שום, בשביל הבטיחות.
ולאחר מכן הן החזירו לכוהן את הסמל שלו.
הכוהן הודה להן, והכין בעבורן 2 בקבוקי מים קדושים לכל אחת, בעקבות הטרחה, ואמר שאם הן ירכשו בשבילו את החומרים המתאימים או שייתנו לו עוד כסף הוא ישמח להכין בעבורן עוד.

הן שאלו אותו לאחר מכן איך הן חושבות שניתן להרוג את הערפד. הוא אמר להן כי הוא חושב שמכיוון שאין ערפד טיפש מספיק בשביל לצאת סתם ככה לשמש (*אהם*) ומכיוון שהוא יודע שיש בידיהן עכשיו מים קדושים הוא ינסה להימלט מפניהם אם הן יתחילו להשתמש בהם. אז התקווה היחידה היא לקבל את ברכתו של שר האור פיילור, שמסופר כי הוא העניק אותה לגיבורים שהוכיחו את עצמם בעניו, ובעזרתה להשמיד אותו אחת ולתמיד.
הוא אמר להן לחזור אליו אחר כך בשביל שהוא יוכל לספר להן מה המשימה שאדון האור רוצה שהן יעשו בעבורו, וכאן נגמרה הפגישה.

הערה קטנה: המבוך היה שיפור משלי למבוך לדוגמא שמוצג במדריך לשה"ם, שיניתי וערכתי את זה בשבי שזה לא יהיה סתם זחילת מבוך נתולת עניין.