Sacred Carrot
פונדקאי ותיק
אוקיי, אז כאן יתחיל רישום השה"ם של עלילות ירושת האש (Legacy of Fire), קמפיין של פאיזו, לשני אחיו הקטנים בתוספת שני דבשי"ם להשלמת החבורה. חלק זה הוא פרולוג, וכול האירועים בעצם קרו כדי לגבש את הקבוצה ולהתחיל את המשחק, ואין להם שום קשר להרפתקה עצמה.
נורק נשאר קפוא במקומו, לא בטוח לחלוטין איך הוא אמור להגיב לעניין. כלומר, אמרו לו במקדש שיקרו לו דברים מוזרים ומופלאים בדרכו, ושהוא ימצא דברים מרתקים שיעזרו לו לגלות את עצמו, אבל לזה הוא לא ציפה.
"בכול מקרה", המשיך השיח, "קיוויתי שתסכים לדבר איתי. אני לא... מפריע או משהו כזה, נכון?" "הו, לא!", הרגיע אותו נורק. "נהפוך הוא, נחמד שמישהו מדבר איתי. אבל... תראה, אנ'לא רוצה להעליב או משהו, אבל אף פעם לא דיברתי, עם, ת'יודע, שיח. קודם. כלומר, אהה... מה העניין?!" נורק הרגיש פגוע. הוא חשף בפני השיח את מבוכתו, והתות הקטן והחצוף הזה החל לצחקק, מתנדנד מצד לצד. "שיח? בחיי, שיח. אתה תמים, בחורי, תמים. אני לא שיח, לא עץ ולא חייה- אני הוא פושמנט, משרתה של פאראזמה, אלת הגורל והמוות!". עם סיום דרמטי זה הגיחה דמות קטנה מאחורי השיח. נורק הופתע לטובה לראות שמדובר בננס- הוא לא ראה אחד מבני עמו כבר חודשים. אבל, מצד שני, נורק לעולם לא ראה ננס זקן כול כך. לאיש הייתה קרחת מצחיקה כזו, עם שיער אפור וגבוהה מסביב. זקן עבות התארך מסנטרו ולחייו עד הקצה התחתון של חזהו, שהיה מכוסה בשריון קשקשים חבוט וישן. על גבו של האיש היה קשור מגן עץ קטן, ובידו הוא החזיק קלשון חלוד, נשען עליו כאילו היה מטה.
האיש הקטן והמגוחך הניף את קלשונו קדימה והצביע בעזרת החלק המחודד על נורק. "אתה, בחור צעיר, הוא נורקלגורנגדל, משרתו של ארסטיל, אל החקלאים והחוואים. אתה יודע איך אני יודע את שמך, בן?"
נורק נד בראשו בכנות גמורה, מרגיש מבולבל ואבוד במקצת. אבל, הוא היה חייב להגיד משהו.
"אני לא צעיר", הוא אמר בטון נרגז במקצת, בעיקר כי לא היה לו משהו טוב יותר.
"כמובן!", קרא פושמנט. "כמובן, כמובן. שמע, ידעתי מי אתה כי פאראזמה שלחה לי חיזיון. היא אמרה לי שאני צריך למצוא אותך, ושאז היא תסביר לי איך להמשיך משם. אז, אם לא תתנגד, אי אבקש שניסע ביחד לזמן מה."
נורק שתק לרגע כדי לשקול את העניין בזהירות בראשו. בניגוד לכול אחד אחר בכפר שלו (ובעצם, כול ננס שהוא אי פעם הכיר), נורק ניחן בזהירות טבעית, והוא תמיד חשב לפי שפעל. כמובן ששיקוליו לא תמיד היו מדויקים וטובים, והוא נקלע לצרות רבות כמעט כמו כול שאר חבריו, אבל באופן כללי הוא נחשב מאוד רגוע ומתון בכפרו.
כעט, הוא ידע, הוא בכול מקרה נמצא בדרכים, ואסור לו לחזור לכפר עד שיעברו עשר שנים שלמות. עדיין לא היה לו ניסיון, וברור שלננס שמולו יש ניסיון רב במסעות. בנוסף, הוא ישמח לחברתו של ננס. לבסוף, לא נראה היה שיש בכלל מה להפסיד מלחבור לננס זה. אפילו אם מה שהוא אומר לגבי חזיונות וגילוי עתידות היה קשקוש מוחלט, שווה היה לבדוק את העניין.
"למה לא?" נורק אמר, ופושמנט גיחך בשמחה.
פיג'י התנשם בכבדות, ואז חישל את עצמו במהירות לפני שראשו נטבל שוב בדלי של המים החמים. עשר שניות לאחר מכן ראשו נדחף לתוך דלי המים הקרים. התהליך הזה כבר חזר על עצמו עשרות פעמים, ופיג'י החליט שהגיע הזמן להפסיק. "די!", הוא צרח במלוא ראותיו בפעם הבא שראשו נשלף החוצה. "אני כבר לא שיכור, עזבו'תי! עזבו'תי!"
היד הקטנה והשרירית בתכמה בו השעינה אותו כנגד הקיר של הפונדק. מבפנים, פיג'י שמע את רעשי החגיגות של תושבי כפרו. לא היה דבר שהוא רצה יותר מלהכנס פנימה ולהטביע את רטיבותו האומללה בשיכר תפוחים, אך ברור היה שהאיש שמולו עומד להתעקש על משהו. לאחר מספר שניות, פיג'י הבין שהננס אמר משהו.
"מה?"
"אמרתי, אני פושמנט. אני המשרת של פאראזמה, אלת הגורל והמוות. אתה הוא פיג'יוג'יס, הלהטוטן המקומי. אף אחד מתושבי הכפר לא מאמין לך, אבל אתה יודע שיש לך כוח אמיתי."
פיג'י בהה קדימה בחוסר הבנה. לפתע, חשד התגנב לליבו. "אתה מרגל אחרי?"
פושמנט גיחך. "אפשר לאמר. היה לי חיזיון. האלה שלי אמרה לי שכדי להשלים את הגורל שלי, אני אצטרך מישהו מוכשר כמוך. היא אמרה שאחרת, אין לי סיכוי להצליח במסע!"
פיג'י עדיין הרגיש חשדנות מסוימת, אך הוא היה חייב להודות לעצמו שדבריו של הזקן מחמיאים לו מאוד. "בסדר", הוא אמר, " מה זה בדיוק אומר, לבוא איתך?"
"אני לא בטוח", אמר פושמנט, "אני אקבל את החיזיון הבא רק אחרי שאתה תצטרף אלי. ככה הדברים האלה עובדים, לצערי."
"טוב, אני משער שלא יזיק לקחת חופשה קצרה מהמקום הזה..."
"מצוין! אסוף את דבריך ותפגוש אותי כאן עוד שעתיים!". ובמילים אלה, פושמנט הסתלק, נעזר בקלשון חלוד בהליכתו.
הרחק מעיניו של פיג'י, פושמנט נכנס לסימטה צרה, שם חיכה לו נורק, שיריונו מועמס על פוני קטן יחד עם שאר הציוד, לובש גלימה חומה פשוטה. פושמנט חייך ואמר. "צדקת", הוא אמר. "רק החמאתי לו קצת, הוא מייד הסכים לבוא."
נורק הנהן בסיפוק עצמי. "כולם אותו דבר," הוא אמר. "כול הקוסמים אותו דבר."
"היא חלק מזה," לחש פושמנט. "ואנחנו חייבים לשחרר אותה."
שלושתם כבר היו בדרכים במשך שלושה חודשים ביחד- חזיונו הבא של פושמנט הנחה אותו לקטאפש, ארץ מדברית פראית, שבה העבדות חוקית והשמש קופחת (בין שתי העובדות לא היה קשר, אך שתיהן הפריעו לננסים באותה מידה). לפני שבועיים הם מכרו את הפוני והחליפו אותו בגמל, חייה גדולה, מצחינה ומגושמת שנראה היה ששנאה אותם אישית. פיג'י, שניסה ללטף לחיה את האף, התלונן שהצלקות ישארו לו לכול החיים, וידו עדיין הייתה חבושה. בלילה זה הם חנו במקום עצירה פופולארי למדי, ונאלצו לחלוק אותו עם קרוון עבדים שהובל על ידי דמוי אנוש ענקי ומאיים שפושמנט כינה "נול", בתוספת התואר המחמיא "איש צבוע מטונף". בין העבדים הרבים שהצטופפו סביב האש הקטנה שסיפקו להם, ניתן היה להבחין בננסית גבוהה במיוחד בעלת שיער אדום לוהט ונמשים. למרות ששאר העבדים היו גבוהים ממנה פי אחד וחצי, נראה היה שהם נותנים לה מרווח נשימה גדול למדי.
"בסדר, בסדר," ענה נורק, "אבל תגיד לי, אנחנו עומדים לאסוף כול ננס שנפגוש בדרך? כי אני מתחיל לחשוב שאתה ממציא את כול העניין."
"חוץ מזה," תרם פיג'י, "יש כאן איזה חמישה עשר שומרים. זה לא עומד להיות קל."
"ובכן, אתה קוסם, לא? תמצא איזה טריק שיעזור לנו!",
"אני לא סתם קוסם- אני אשליין. אשליות הן תחום מורכב בהרבה מקסם עוצמה, שאותו מעדיפים רוב הקוסמים. יש לארוג תמונות מורכבות לתוך המציאות, ולשם כך –"
"שתוק. אתה יכול לעשות משהו שיפתור את העניין או לא?"
"לא. אם תתנו לי כמה שעות אני אוכל לשנן לחשים מתאימים, אבל כרגע, לא."
"הממ. לצערי, למרות הקשר החזק שלי לפראזמה, עדיין לא הצלחתי להטיל אפילו לחשים פשוטים. נורק, מה איתך? אתה אמר להיות די מוכשר בעניינים האלו."
נורק הרהר לרגע, ואז אמר "אני חושב שאני יכול ליצור מעטה של ערפל שיסתיר את תנועתינו. אבל, הוא יהיה מרוכז סביבי."
"בסדר", אמר פיג'י, לוקח פיקוד. " זה אומר שתצטרך להתגנב פנימה. אני ופושמנט ניצור הסחת דעת."
אייב התכרבלה לכדור קטנטן על החול, קרוב למדורה. השק שנתן לה הנול היה מצחין, וגם לא כיסה את גופה מספיק טוב, ושיניה נקשו מרוב קור. היא חייה את כול חייה במדבר, אבל עד עכשיו תמיד הצליחה לחמם את עצמה כראוי בלילות, ולא הייתה רגילה לקור הנשכני שחשה עכשיו. בנוסף לכך, הערפל הארור הזה חדר לעצמותיה ועמעם את האש. כשהרגישה יד טופחת על כתפה החשופה מאחור, היא זינקה בבהלה לרגליה ובעטה לכיוון הכללי של היד. אנחת כאב קטנה פלטה מפיו של ננס קטן בשריון שעמד מולה, והוא שיפשף את ברכו. "זה היה מיותר", הוא ציין בעצב.
"מי אתה?", ירקה עליו אייב, והננס נרתע מהארס הגלוי שבקולה.
"אני נורק, ואני כאן כדי לעזור לך. ברצינות, את לא חייבת להיות תוקפנית כול כך. אני כאן כדי לשחרר אותך. את רוצה לבוא או לא?"
לאחר פחות מחצי שנייה של היסוס, אייב הנהנה. לרוב היא לא בטחה בזרים, אבל לרוב היא לא פגשה ננסים, אז היא שיערה שזה בסדר.
"יופי!" הוא אמר במה שנראה כמו אושר כן. "בואי איתי."
"לא לפני שאני לוקחת את הדברים שלי."
"איפה הם?"
"באחד הקרונות. מזל שיש פה את הערפל הזה, הוא יקל מאוד על המשימה."
נורק גיחך. "כן", הוא הסכים. "מזל."
שתי הדמויות הזעירות התקדמו בזהירות רבה בין העבדים הישנים, והן עשו צדק לשם שיצא לננסים על מיומנותם כמתגנבים- הננס זז בשקט ובמהירות אפילו כשהוא חוגר שריון, והננסית זזה בחן וגמישות שמיוחסים בדרך כלל לחתולים ואלפים. תוך רגעים ספורים הם חלפו על פני שומר שהצטנף עמוק בגלימת המדבר הרפויה שלו והגיעו לצורה האפלה שהייתה העגלה הראשונה בקרוון של הסוחר.
"לא האחת הזו", לחשה אייב. "עוד שתיים."
כשהגיעו לאחת המתאימה, הסתבר שהיא נעולה. אייב גיחכה ושלפה פיסת מתחת ארוכה וגמישה מכיסה. היא ידעה שזה יהיה יעיל לשמור את זה.
לאחר שתי דקות של עבודה, היא השליחה את המנעול הפרוץ הצידה ונורק פתח עבורה את הדלת.
"ג'נטלמן של ממש", היא חייכה לעברו במתיקות צינית, ואז זינקה לתוך הקרון.
גארוול המתין שנייה או שתיים אחרי שעברו את מיקומו, ואז הופיע מאחוריהם בנפנוף גלימה. הם הסתובבו לעברו באחת, הננסית כבר אוחזת שני להבי שוריקאן (גארוול שמע עליהם בעבר, אך הוא מעולם עוד לא ראה סכינים כול כך מוזרות)בידה השמאלית והאחד הזקן מנפנף בקלשונו באיום. הם עצרו כשראו אותו, וגארוול ידע שהתיאטרליות שבחר הייתה בחירה חכמה בהתעסקות עם ננסים.
"מי אתה?", שאל פיג'י בתדהמה.
גארוול הסיט את גלימתו המפוארת לאחור, יישר את הכאפייה על אוזניו וחייך.
"אני הוא גארוול, חיילם של אדוני המסחר ומשרתה האישי של ואלמה, נסיכה יפיפייה בעלת משימה אצילית. נסיכתי שלחה אותי במשימה למצוא אנשים טובים ואמיצים שיהיו מוכנים לעבוד עבורה, תמורת סכום נכבד, כמובן, כשראיתי את מה שעשיתם שם עם השיירה של אדון העבדים, מאוד התרשמתי. אני חושב שאתם מתאימים למשימה. מה איתכם?"
"לא עשינו כלום עם אדון העבדים!", הכריז נורק.
"כמובן, כמובן".
פושמנט אסף את הקבוצה שלו.
"חבר'ה, הוא החלק האחרון של הפאזל. אנחנו צריכים רק לבוא איתו, ואנחנו כבר נהיה במסלול הנכון לגורלנו. מה אתם אומרים?"
"באתי איתך עד עכשיו, אני מניח שאפשר לסמוך עליך."
"מצוין, נורק! מה איתך, פיג'י?"
"ובכן, תמיד רציתי לראות נסיכה..."
"ואת, אייב?"
"אני חייבת לנורק כרגע, אז עד שאני אציל את חייו אני הולכת איתו."
פושמנט חייך לעבר שלושתם ואז פנה לגארוול.
"אנחנו באים."
אוקיי, אז הנה הקבוצה, ארבעה ננסים בעולם של ענקים, החצופים הקטנים שעוד יוכיחו, שהגודל לא קובע.
נורק- שחקן, כוהן של ארסטיל (תחומי השפעה חיות וצמחים).
פיג'י- שחקן, אשליין
פושמנט-לא שחקן, אביר סדר (ואריאנט של פאלאדין)
אייב- לא שחקנית, נוכלת ג'ינג'ית
נורק נשאר קפוא במקומו, לא בטוח לחלוטין איך הוא אמור להגיב לעניין. כלומר, אמרו לו במקדש שיקרו לו דברים מוזרים ומופלאים בדרכו, ושהוא ימצא דברים מרתקים שיעזרו לו לגלות את עצמו, אבל לזה הוא לא ציפה.
"בכול מקרה", המשיך השיח, "קיוויתי שתסכים לדבר איתי. אני לא... מפריע או משהו כזה, נכון?" "הו, לא!", הרגיע אותו נורק. "נהפוך הוא, נחמד שמישהו מדבר איתי. אבל... תראה, אנ'לא רוצה להעליב או משהו, אבל אף פעם לא דיברתי, עם, ת'יודע, שיח. קודם. כלומר, אהה... מה העניין?!" נורק הרגיש פגוע. הוא חשף בפני השיח את מבוכתו, והתות הקטן והחצוף הזה החל לצחקק, מתנדנד מצד לצד. "שיח? בחיי, שיח. אתה תמים, בחורי, תמים. אני לא שיח, לא עץ ולא חייה- אני הוא פושמנט, משרתה של פאראזמה, אלת הגורל והמוות!". עם סיום דרמטי זה הגיחה דמות קטנה מאחורי השיח. נורק הופתע לטובה לראות שמדובר בננס- הוא לא ראה אחד מבני עמו כבר חודשים. אבל, מצד שני, נורק לעולם לא ראה ננס זקן כול כך. לאיש הייתה קרחת מצחיקה כזו, עם שיער אפור וגבוהה מסביב. זקן עבות התארך מסנטרו ולחייו עד הקצה התחתון של חזהו, שהיה מכוסה בשריון קשקשים חבוט וישן. על גבו של האיש היה קשור מגן עץ קטן, ובידו הוא החזיק קלשון חלוד, נשען עליו כאילו היה מטה.
האיש הקטן והמגוחך הניף את קלשונו קדימה והצביע בעזרת החלק המחודד על נורק. "אתה, בחור צעיר, הוא נורקלגורנגדל, משרתו של ארסטיל, אל החקלאים והחוואים. אתה יודע איך אני יודע את שמך, בן?"
נורק נד בראשו בכנות גמורה, מרגיש מבולבל ואבוד במקצת. אבל, הוא היה חייב להגיד משהו.
"אני לא צעיר", הוא אמר בטון נרגז במקצת, בעיקר כי לא היה לו משהו טוב יותר.
"כמובן!", קרא פושמנט. "כמובן, כמובן. שמע, ידעתי מי אתה כי פאראזמה שלחה לי חיזיון. היא אמרה לי שאני צריך למצוא אותך, ושאז היא תסביר לי איך להמשיך משם. אז, אם לא תתנגד, אי אבקש שניסע ביחד לזמן מה."
נורק שתק לרגע כדי לשקול את העניין בזהירות בראשו. בניגוד לכול אחד אחר בכפר שלו (ובעצם, כול ננס שהוא אי פעם הכיר), נורק ניחן בזהירות טבעית, והוא תמיד חשב לפי שפעל. כמובן ששיקוליו לא תמיד היו מדויקים וטובים, והוא נקלע לצרות רבות כמעט כמו כול שאר חבריו, אבל באופן כללי הוא נחשב מאוד רגוע ומתון בכפרו.
כעט, הוא ידע, הוא בכול מקרה נמצא בדרכים, ואסור לו לחזור לכפר עד שיעברו עשר שנים שלמות. עדיין לא היה לו ניסיון, וברור שלננס שמולו יש ניסיון רב במסעות. בנוסף, הוא ישמח לחברתו של ננס. לבסוף, לא נראה היה שיש בכלל מה להפסיד מלחבור לננס זה. אפילו אם מה שהוא אומר לגבי חזיונות וגילוי עתידות היה קשקוש מוחלט, שווה היה לבדוק את העניין.
"למה לא?" נורק אמר, ופושמנט גיחך בשמחה.
פיג'י התנשם בכבדות, ואז חישל את עצמו במהירות לפני שראשו נטבל שוב בדלי של המים החמים. עשר שניות לאחר מכן ראשו נדחף לתוך דלי המים הקרים. התהליך הזה כבר חזר על עצמו עשרות פעמים, ופיג'י החליט שהגיע הזמן להפסיק. "די!", הוא צרח במלוא ראותיו בפעם הבא שראשו נשלף החוצה. "אני כבר לא שיכור, עזבו'תי! עזבו'תי!"
היד הקטנה והשרירית בתכמה בו השעינה אותו כנגד הקיר של הפונדק. מבפנים, פיג'י שמע את רעשי החגיגות של תושבי כפרו. לא היה דבר שהוא רצה יותר מלהכנס פנימה ולהטביע את רטיבותו האומללה בשיכר תפוחים, אך ברור היה שהאיש שמולו עומד להתעקש על משהו. לאחר מספר שניות, פיג'י הבין שהננס אמר משהו.
"מה?"
"אמרתי, אני פושמנט. אני המשרת של פאראזמה, אלת הגורל והמוות. אתה הוא פיג'יוג'יס, הלהטוטן המקומי. אף אחד מתושבי הכפר לא מאמין לך, אבל אתה יודע שיש לך כוח אמיתי."
פיג'י בהה קדימה בחוסר הבנה. לפתע, חשד התגנב לליבו. "אתה מרגל אחרי?"
פושמנט גיחך. "אפשר לאמר. היה לי חיזיון. האלה שלי אמרה לי שכדי להשלים את הגורל שלי, אני אצטרך מישהו מוכשר כמוך. היא אמרה שאחרת, אין לי סיכוי להצליח במסע!"
פיג'י עדיין הרגיש חשדנות מסוימת, אך הוא היה חייב להודות לעצמו שדבריו של הזקן מחמיאים לו מאוד. "בסדר", הוא אמר, " מה זה בדיוק אומר, לבוא איתך?"
"אני לא בטוח", אמר פושמנט, "אני אקבל את החיזיון הבא רק אחרי שאתה תצטרף אלי. ככה הדברים האלה עובדים, לצערי."
"טוב, אני משער שלא יזיק לקחת חופשה קצרה מהמקום הזה..."
"מצוין! אסוף את דבריך ותפגוש אותי כאן עוד שעתיים!". ובמילים אלה, פושמנט הסתלק, נעזר בקלשון חלוד בהליכתו.
הרחק מעיניו של פיג'י, פושמנט נכנס לסימטה צרה, שם חיכה לו נורק, שיריונו מועמס על פוני קטן יחד עם שאר הציוד, לובש גלימה חומה פשוטה. פושמנט חייך ואמר. "צדקת", הוא אמר. "רק החמאתי לו קצת, הוא מייד הסכים לבוא."
נורק הנהן בסיפוק עצמי. "כולם אותו דבר," הוא אמר. "כול הקוסמים אותו דבר."
"היא חלק מזה," לחש פושמנט. "ואנחנו חייבים לשחרר אותה."
שלושתם כבר היו בדרכים במשך שלושה חודשים ביחד- חזיונו הבא של פושמנט הנחה אותו לקטאפש, ארץ מדברית פראית, שבה העבדות חוקית והשמש קופחת (בין שתי העובדות לא היה קשר, אך שתיהן הפריעו לננסים באותה מידה). לפני שבועיים הם מכרו את הפוני והחליפו אותו בגמל, חייה גדולה, מצחינה ומגושמת שנראה היה ששנאה אותם אישית. פיג'י, שניסה ללטף לחיה את האף, התלונן שהצלקות ישארו לו לכול החיים, וידו עדיין הייתה חבושה. בלילה זה הם חנו במקום עצירה פופולארי למדי, ונאלצו לחלוק אותו עם קרוון עבדים שהובל על ידי דמוי אנוש ענקי ומאיים שפושמנט כינה "נול", בתוספת התואר המחמיא "איש צבוע מטונף". בין העבדים הרבים שהצטופפו סביב האש הקטנה שסיפקו להם, ניתן היה להבחין בננסית גבוהה במיוחד בעלת שיער אדום לוהט ונמשים. למרות ששאר העבדים היו גבוהים ממנה פי אחד וחצי, נראה היה שהם נותנים לה מרווח נשימה גדול למדי.
"בסדר, בסדר," ענה נורק, "אבל תגיד לי, אנחנו עומדים לאסוף כול ננס שנפגוש בדרך? כי אני מתחיל לחשוב שאתה ממציא את כול העניין."
"חוץ מזה," תרם פיג'י, "יש כאן איזה חמישה עשר שומרים. זה לא עומד להיות קל."
"ובכן, אתה קוסם, לא? תמצא איזה טריק שיעזור לנו!",
"אני לא סתם קוסם- אני אשליין. אשליות הן תחום מורכב בהרבה מקסם עוצמה, שאותו מעדיפים רוב הקוסמים. יש לארוג תמונות מורכבות לתוך המציאות, ולשם כך –"
"שתוק. אתה יכול לעשות משהו שיפתור את העניין או לא?"
"לא. אם תתנו לי כמה שעות אני אוכל לשנן לחשים מתאימים, אבל כרגע, לא."
"הממ. לצערי, למרות הקשר החזק שלי לפראזמה, עדיין לא הצלחתי להטיל אפילו לחשים פשוטים. נורק, מה איתך? אתה אמר להיות די מוכשר בעניינים האלו."
נורק הרהר לרגע, ואז אמר "אני חושב שאני יכול ליצור מעטה של ערפל שיסתיר את תנועתינו. אבל, הוא יהיה מרוכז סביבי."
"בסדר", אמר פיג'י, לוקח פיקוד. " זה אומר שתצטרך להתגנב פנימה. אני ופושמנט ניצור הסחת דעת."
אייב התכרבלה לכדור קטנטן על החול, קרוב למדורה. השק שנתן לה הנול היה מצחין, וגם לא כיסה את גופה מספיק טוב, ושיניה נקשו מרוב קור. היא חייה את כול חייה במדבר, אבל עד עכשיו תמיד הצליחה לחמם את עצמה כראוי בלילות, ולא הייתה רגילה לקור הנשכני שחשה עכשיו. בנוסף לכך, הערפל הארור הזה חדר לעצמותיה ועמעם את האש. כשהרגישה יד טופחת על כתפה החשופה מאחור, היא זינקה בבהלה לרגליה ובעטה לכיוון הכללי של היד. אנחת כאב קטנה פלטה מפיו של ננס קטן בשריון שעמד מולה, והוא שיפשף את ברכו. "זה היה מיותר", הוא ציין בעצב.
"מי אתה?", ירקה עליו אייב, והננס נרתע מהארס הגלוי שבקולה.
"אני נורק, ואני כאן כדי לעזור לך. ברצינות, את לא חייבת להיות תוקפנית כול כך. אני כאן כדי לשחרר אותך. את רוצה לבוא או לא?"
לאחר פחות מחצי שנייה של היסוס, אייב הנהנה. לרוב היא לא בטחה בזרים, אבל לרוב היא לא פגשה ננסים, אז היא שיערה שזה בסדר.
"יופי!" הוא אמר במה שנראה כמו אושר כן. "בואי איתי."
"לא לפני שאני לוקחת את הדברים שלי."
"איפה הם?"
"באחד הקרונות. מזל שיש פה את הערפל הזה, הוא יקל מאוד על המשימה."
נורק גיחך. "כן", הוא הסכים. "מזל."
שתי הדמויות הזעירות התקדמו בזהירות רבה בין העבדים הישנים, והן עשו צדק לשם שיצא לננסים על מיומנותם כמתגנבים- הננס זז בשקט ובמהירות אפילו כשהוא חוגר שריון, והננסית זזה בחן וגמישות שמיוחסים בדרך כלל לחתולים ואלפים. תוך רגעים ספורים הם חלפו על פני שומר שהצטנף עמוק בגלימת המדבר הרפויה שלו והגיעו לצורה האפלה שהייתה העגלה הראשונה בקרוון של הסוחר.
"לא האחת הזו", לחשה אייב. "עוד שתיים."
כשהגיעו לאחת המתאימה, הסתבר שהיא נעולה. אייב גיחכה ושלפה פיסת מתחת ארוכה וגמישה מכיסה. היא ידעה שזה יהיה יעיל לשמור את זה.
לאחר שתי דקות של עבודה, היא השליחה את המנעול הפרוץ הצידה ונורק פתח עבורה את הדלת.
"ג'נטלמן של ממש", היא חייכה לעברו במתיקות צינית, ואז זינקה לתוך הקרון.
גארוול המתין שנייה או שתיים אחרי שעברו את מיקומו, ואז הופיע מאחוריהם בנפנוף גלימה. הם הסתובבו לעברו באחת, הננסית כבר אוחזת שני להבי שוריקאן (גארוול שמע עליהם בעבר, אך הוא מעולם עוד לא ראה סכינים כול כך מוזרות)בידה השמאלית והאחד הזקן מנפנף בקלשונו באיום. הם עצרו כשראו אותו, וגארוול ידע שהתיאטרליות שבחר הייתה בחירה חכמה בהתעסקות עם ננסים.
"מי אתה?", שאל פיג'י בתדהמה.
גארוול הסיט את גלימתו המפוארת לאחור, יישר את הכאפייה על אוזניו וחייך.
"אני הוא גארוול, חיילם של אדוני המסחר ומשרתה האישי של ואלמה, נסיכה יפיפייה בעלת משימה אצילית. נסיכתי שלחה אותי במשימה למצוא אנשים טובים ואמיצים שיהיו מוכנים לעבוד עבורה, תמורת סכום נכבד, כמובן, כשראיתי את מה שעשיתם שם עם השיירה של אדון העבדים, מאוד התרשמתי. אני חושב שאתם מתאימים למשימה. מה איתכם?"
"לא עשינו כלום עם אדון העבדים!", הכריז נורק.
"כמובן, כמובן".
פושמנט אסף את הקבוצה שלו.
"חבר'ה, הוא החלק האחרון של הפאזל. אנחנו צריכים רק לבוא איתו, ואנחנו כבר נהיה במסלול הנכון לגורלנו. מה אתם אומרים?"
"באתי איתך עד עכשיו, אני מניח שאפשר לסמוך עליך."
"מצוין, נורק! מה איתך, פיג'י?"
"ובכן, תמיד רציתי לראות נסיכה..."
"ואת, אייב?"
"אני חייבת לנורק כרגע, אז עד שאני אציל את חייו אני הולכת איתו."
פושמנט חייך לעבר שלושתם ואז פנה לגארוול.
"אנחנו באים."
אוקיי, אז הנה הקבוצה, ארבעה ננסים בעולם של ענקים, החצופים הקטנים שעוד יוכיחו, שהגודל לא קובע.
נורק- שחקן, כוהן של ארסטיל (תחומי השפעה חיות וצמחים).
פיג'י- שחקן, אשליין
פושמנט-לא שחקן, אביר סדר (ואריאנט של פאלאדין)
אייב- לא שחקנית, נוכלת ג'ינג'ית
