איתיליבנה
פונדקאי ותיק
הערת המחבר: (תמיד רציתי לפתוח סיפור ככה 
)
זהו סיפור ההרפתקאות שעוברת חבורתי הנוכחית דרך סדרת ההרפתקאות "קללת כס הארגמן", מעט פאיזו. מכיוון שאנחנו בכל זאת משחקים משחק שולחני אותו אני רוצה להעביר בצורת סיפור, לקחתי על עצמי את החופש להוסיף דיאלוגים ומחשבות טקטואליות של הדמויות כראות עיני. יתכן (אבל הסיכוי קלוש), שאני והחבורה שלי נהפוך את זה למעין פרויקט משותף, שבו כל אחד מהם אחראי לכתוב פרקים בסיפור מנקודת המבט של הדמות שלו. עד אז - אני המספר!
נ.ב: הסיפור מתרחש בעולם מערכה שאני מניח שרובכם לא מכירים. לכן, לאורכו, תמצאו רמיזות רבות לסיפורי רקע מרתקים ביותר. אם זה מסקרן אתכם, אתם מוזמנים לשאול.
וכעט, לסיפור.
פרולוג:
שחר נוסף הפציע על קורבוסה. קרני האור הראשונות תמיד היו התאורה המושלמת לעיר הזו, לפני שהמולת האנשים מלאה את הרחוב ולפני שהיום התחיל להיות ממש חם. הקרניים האירו את מבני העץ כפולי הקומה שהיוו את מירב העיר, ואז המשיכו בדרכן להאיר את מבני האבן הבודדים שלה, ברובע הגבהים, משכן האצילים, מקום של כבוד ועושר. הן האירו את מצודת קורבוסה, על רום משכנה הקצה הפרמידה העתיקה של השואנטי. אבל יותר מהכל, הם האירו את הים. הזוהר של המים חזר מהגלים המלוחים של האוקיינוס ומהמים המתוקים של הנהר שזרם דרך העיר ונשפך אליו, והשתקפו חזרה טהורים יותר מזהב.
בעוד שהאפקט הכללי היה מרשים באופן בלתי ניתן לערעור, מנואל היה נותן שלושה זהובים כדי לעכב אותו בשעה שעתיים. הוא התהפך על המצע המעופש שלו וגנח תלונה לכל מי שעלול לשמוע. לאחר רגע הוא חשב, במחשבה שניה, אולי עדיף היה לשלם את הזהוב האחד ההוא בשביל גג מעל הראש ומיטיה טובה מתחתי...
מנואל עצם את עיניו לעוד דקה או שתיים, ולבסוף החליט שלא יוכל לישון יותר והגיע הזמן לקום. הוא הדף את השמיכה שלו ונעמד, מוחה קורי שינה מעיניו. כמו ברוב הערבים, הוא ישן ברחוב. אמנם הוא כבר התגבר על משבר האבקה הקטן שלו, אבל זה לא אמר שכבר היה לו את הכסף להרשות לעצמו נוחות. הו לא, לא למנואל. מה הוא כבר עשה שמגיע לו משהו טוב אחת לכמה שנים טובות?
לאט ובגרירת רגליים בתחילה, אך בעירנות גוברת מרגע לרגע, הוא החל ללכת במורד הרחוב. העירנות הייתה דבר הכרחי בחלקים אלה של קורבוסה, שכן היו עוד טיפוסים אחרים, עירניים מאוד, שהיו שמחים לשים יד על הארנק שלך. כמובן, במקרה של מנואל הם היו מתאכזבים, אבל חלקם עלולים להחליט לחפור לו קצת בתוך המעיים כדי לבדוק אם, בטעות, הוא בלע מטבע אתמול.
רק כדי להזכר כמה מצבו רע, הוא נסוג לתוך פינה של סמטה אפלה במיוחד ובדק את ארנקו. רוב תוכן הארנק לא הפתיע אותו: שישה מטבעות נחושת, שני מטבעות כסף, ואחד זהוב שהוא השאיל מאדם לא עירני כלל שהיה טיפש מספיק לעבור באיזורי העוני של קורבוסה הישנה. אבל כן היה שם פריט מפתיע אחד - מופנה עם הגב כלפי מעלה, נח בארנקו קלף האררו (הערת חוץ: סוג של קלפים המקבילים לטרוט). מנואל קימט את מצחו בתהייה. איך אתה הגעת לשם, הא? . הוא אחז בזהירות בקלף ושלף אותו החוצה. הוא סובב את הקלף, מצפה לראות את אחד הציורים המאפיינים קלפי האררו, כמו הליצן, המגדל השבור או הכימרה. מה שהוא ראה הפתיע אותו אפילו יותר מקודם: הצד השני לא הכי ציור, כי אם כתב.
מנואל ידע לקרוא, אבל זה לא היה קל במיוחד. בזמן שהוא קרא, עיניו הצתמצמו בריכוז, ופיו הגה את ההברות ללא קול. " מנואל היקר", הקלף פתח, "אתה לא מכיר אותי, ואני לא מכירה אותך. אבל אני יודעת מי אתה. יותר מדויק, אני יודעת שלשנינו יש מכנה משותף. אותו צורך בוער בקרב שנינו... נקמה.". צמרמורת עברה בגבו של מנואל. לא הייתה זו העובדה שהקלף צדק בכל מאת האחוזים שגרמה לכך, אלא האופן בו המילה הייתה כתובה, מודגשת בשחור. הוא יכול היה לראות שנאה שופעת מהקלף.
"לבד, אף אחד מאיתנו לא יכול להשיג זאת, ואני חוששת שאפילו שנינו לא נוכל לעמוד במשימה. לכן קראתי לך ולעוד אנשים כמוך באופן הזה, כדי שתדעו, שכעט קיבלתם את ההזדמנות שלה חיכיתם. אם אתה מעוניין, תבוא לדירתי שבהצטלבות רחוב פסל-דג והסמטה המלוחה, בקורבוסה הישנה, היום, עם רדת השמש.
-על החתום, זלרה"
לאחר שסיים לקרוא את הקל ,מנואל החזיר אותו באיטיות לארנקו. נקמה, הוא חשב. כן, לא תזיק לו אחת כזו. הוא ימצא את הזלרה הזאת ויקשיב למה שיש לה לומר, ואם היא יודעת משהו... אם היא יכולה לעשות משהו שיקדם את המטרה שלו, מנואל ידע שהוא ישתף איתה פעולה. ולא משנה מה המחיר.
סוף הפרלוג.
)זהו סיפור ההרפתקאות שעוברת חבורתי הנוכחית דרך סדרת ההרפתקאות "קללת כס הארגמן", מעט פאיזו. מכיוון שאנחנו בכל זאת משחקים משחק שולחני אותו אני רוצה להעביר בצורת סיפור, לקחתי על עצמי את החופש להוסיף דיאלוגים ומחשבות טקטואליות של הדמויות כראות עיני. יתכן (אבל הסיכוי קלוש), שאני והחבורה שלי נהפוך את זה למעין פרויקט משותף, שבו כל אחד מהם אחראי לכתוב פרקים בסיפור מנקודת המבט של הדמות שלו. עד אז - אני המספר!
נ.ב: הסיפור מתרחש בעולם מערכה שאני מניח שרובכם לא מכירים. לכן, לאורכו, תמצאו רמיזות רבות לסיפורי רקע מרתקים ביותר. אם זה מסקרן אתכם, אתם מוזמנים לשאול.
וכעט, לסיפור.
פרולוג:
שחר נוסף הפציע על קורבוסה. קרני האור הראשונות תמיד היו התאורה המושלמת לעיר הזו, לפני שהמולת האנשים מלאה את הרחוב ולפני שהיום התחיל להיות ממש חם. הקרניים האירו את מבני העץ כפולי הקומה שהיוו את מירב העיר, ואז המשיכו בדרכן להאיר את מבני האבן הבודדים שלה, ברובע הגבהים, משכן האצילים, מקום של כבוד ועושר. הן האירו את מצודת קורבוסה, על רום משכנה הקצה הפרמידה העתיקה של השואנטי. אבל יותר מהכל, הם האירו את הים. הזוהר של המים חזר מהגלים המלוחים של האוקיינוס ומהמים המתוקים של הנהר שזרם דרך העיר ונשפך אליו, והשתקפו חזרה טהורים יותר מזהב.
בעוד שהאפקט הכללי היה מרשים באופן בלתי ניתן לערעור, מנואל היה נותן שלושה זהובים כדי לעכב אותו בשעה שעתיים. הוא התהפך על המצע המעופש שלו וגנח תלונה לכל מי שעלול לשמוע. לאחר רגע הוא חשב, במחשבה שניה, אולי עדיף היה לשלם את הזהוב האחד ההוא בשביל גג מעל הראש ומיטיה טובה מתחתי...
מנואל עצם את עיניו לעוד דקה או שתיים, ולבסוף החליט שלא יוכל לישון יותר והגיע הזמן לקום. הוא הדף את השמיכה שלו ונעמד, מוחה קורי שינה מעיניו. כמו ברוב הערבים, הוא ישן ברחוב. אמנם הוא כבר התגבר על משבר האבקה הקטן שלו, אבל זה לא אמר שכבר היה לו את הכסף להרשות לעצמו נוחות. הו לא, לא למנואל. מה הוא כבר עשה שמגיע לו משהו טוב אחת לכמה שנים טובות?
לאט ובגרירת רגליים בתחילה, אך בעירנות גוברת מרגע לרגע, הוא החל ללכת במורד הרחוב. העירנות הייתה דבר הכרחי בחלקים אלה של קורבוסה, שכן היו עוד טיפוסים אחרים, עירניים מאוד, שהיו שמחים לשים יד על הארנק שלך. כמובן, במקרה של מנואל הם היו מתאכזבים, אבל חלקם עלולים להחליט לחפור לו קצת בתוך המעיים כדי לבדוק אם, בטעות, הוא בלע מטבע אתמול.
רק כדי להזכר כמה מצבו רע, הוא נסוג לתוך פינה של סמטה אפלה במיוחד ובדק את ארנקו. רוב תוכן הארנק לא הפתיע אותו: שישה מטבעות נחושת, שני מטבעות כסף, ואחד זהוב שהוא השאיל מאדם לא עירני כלל שהיה טיפש מספיק לעבור באיזורי העוני של קורבוסה הישנה. אבל כן היה שם פריט מפתיע אחד - מופנה עם הגב כלפי מעלה, נח בארנקו קלף האררו (הערת חוץ: סוג של קלפים המקבילים לטרוט). מנואל קימט את מצחו בתהייה. איך אתה הגעת לשם, הא? . הוא אחז בזהירות בקלף ושלף אותו החוצה. הוא סובב את הקלף, מצפה לראות את אחד הציורים המאפיינים קלפי האררו, כמו הליצן, המגדל השבור או הכימרה. מה שהוא ראה הפתיע אותו אפילו יותר מקודם: הצד השני לא הכי ציור, כי אם כתב.
מנואל ידע לקרוא, אבל זה לא היה קל במיוחד. בזמן שהוא קרא, עיניו הצתמצמו בריכוז, ופיו הגה את ההברות ללא קול. " מנואל היקר", הקלף פתח, "אתה לא מכיר אותי, ואני לא מכירה אותך. אבל אני יודעת מי אתה. יותר מדויק, אני יודעת שלשנינו יש מכנה משותף. אותו צורך בוער בקרב שנינו... נקמה.". צמרמורת עברה בגבו של מנואל. לא הייתה זו העובדה שהקלף צדק בכל מאת האחוזים שגרמה לכך, אלא האופן בו המילה הייתה כתובה, מודגשת בשחור. הוא יכול היה לראות שנאה שופעת מהקלף.
"לבד, אף אחד מאיתנו לא יכול להשיג זאת, ואני חוששת שאפילו שנינו לא נוכל לעמוד במשימה. לכן קראתי לך ולעוד אנשים כמוך באופן הזה, כדי שתדעו, שכעט קיבלתם את ההזדמנות שלה חיכיתם. אם אתה מעוניין, תבוא לדירתי שבהצטלבות רחוב פסל-דג והסמטה המלוחה, בקורבוסה הישנה, היום, עם רדת השמש.
-על החתום, זלרה"
לאחר שסיים לקרוא את הקל ,מנואל החזיר אותו באיטיות לארנקו. נקמה, הוא חשב. כן, לא תזיק לו אחת כזו. הוא ימצא את הזלרה הזאת ויקשיב למה שיש לה לומר, ואם היא יודעת משהו... אם היא יכולה לעשות משהו שיקדם את המטרה שלו, מנואל ידע שהוא ישתף איתה פעולה. ולא משנה מה המחיר.
סוף הפרלוג.
