פתיח: להלן תיאור פגישת המשחק הראשונה הפותחת את "סדרת" הנשגבים אותה אני מריץ בימים אלו לשחקני, המפגש הוא כמובן הקדמה (פרולוג) שנערכה רק לשחקן בודד. הפגישה מתמקדת בהתעלות (או השגבה אם תרצו) של הדמות ובמאורעות הקודמים להתעלות זו. אחת ממטרות פרסום קטע זה הוא הדגש על האפשרות של גילום דמויות שחקן כבני אנוש בפרולוג מורכב וארוך מהרגיל כאמצעי להאדרת התחושה הדרמטית בהתעלות.
בכדי להבין קטע זה למלואו יש להכיר באופן בסיסי את עולם המשחק לשיטת הנשגבים, יתכנו אי דקויות בקאנון ובעובדות המשחק - אם זאת יש להתחשב בכך שזוהי הרצת המשחק הראשונה שלי בתחום הנשגבים.
חשוב לציין שחלקים מסויימים כמו נאומו הקצר של השמש הבלתי מנוצח והשימוש במשפט החוזר "דע את עצמך" הם רעיונות שנלקחו כהשראה מהתמה של לידיה שפורסמה כאן בפורום על ידי אנג'לוס.
אסיים בהערה חשובה, השחקן עצמו לו הנחתי את הפרולוג אינו בקיע כלל בשיטת הנשגבים וכל התנהלותו במשחק נובעת מבורות אמיתית באשר לרזי השיטה או רגשות המוזנות על המידע הראשוני שקיבל בתרם תחילת המשחק.
תיאור:
הלוויתו של חאסוס, להבת האמת, התנהלה בהיכל שיש בו עמודי ברקת אדומה עמדו דוממים בשורות לאורכו. הלגיונרים, חייליו של המנוח נשאו את האפריון בו היתה מכוסה גופתו בבדי ארגמן רקומים באותיות זהב. מזמורם של נזירי המסדר הטהור ליווה את הצעדה האחרונה וקרא לעילוי נשמתו של חאסוס בגלגולו הבא.
גבריאל, קפטן הטופר הראשון בדרקון עליו פיקד חאסוס זכר את דם-הדרקון כיישות של יושר ונחישות, הוא זכר את הלילה האחרון בו פרץ לחדריו האישיים של חאסוס בכדי למצוא את גופתו המדממת מעליה רוכנים מתנקשים עטויי רעלות. סוכנים, הוא חשד, של בית השושלת קאת'אק - המממנים הראשיים של הלגיון השואפים להחליף בתחבולות, בסחיטה, באיומים וכן בהתנקשות את כל דמי-הדרקון הותיקים בפיקוד באלופים משלהם הסרים למרותם. הוא נגעל מהצורך של הלגיון, כעת לאחר היעלמות קיסרית השני - האחראית הישירה על העלאת מיסים למימון הלגיונות, למכור את עצמם כמעט כשכירים לבית המרבה במחיר.
שם היא עמדה, הגבירה קאת'אק נאוול, מקרב שחקניות המפתח בבית השושלת - דם-דרקון ממוצא אצילי. לבושה בקימונו מהודר, סריגים זהובים ומסיכה חלקית מברקת אדומה. בוהה בלגיונרים נושאים את האפריון למזבח שם תועלה הגופה באש.
הם עומדים להכריז על כך בסוף הטקס, חשב גבריאל בזעם, על המועמד שלהם לפיקוד על הדרקון. דם-דרקון ללא ספק ואחד שיהיה שחצן, מרוחק וקר לפקודיו כצפוי - ללא מפקדו המנוח הוא לעולם יזכה עוד למורה כמותו.
בעוד הבד על האפריון החל לבעור מאש לפידי הנזירים, בקעה דמות מהקהל הבוהה במחזה - עטויה בשריון חצוי מפלדה אדומה הרקועה בזהב, בעוד צד גופו הימני מכוסה בקימונו גלימתי זהוב המציג בגאווה דוגמאות של להבות אדומות. לבושה עליו היתה כתפיה בוערת בחודים פתלתלים של ברקת אדומה וזהב שגרמו לכתפו השמאלית להראות כמדורה של להבות. פניו חיוורות וחלקות ושיערו שחור וארוך, הוא בהק כאילו הוחלק ונאסף בקפידה מאחורי עורפו. הוא פנה ישירות לגבריאל בקול מלחשש, כמו להבה, ומבטו זעף.
"חלל ריק נותר לאחר מותו של חאסוס, מקום יהא לדם-דרקון, מקום שהייתי בשמחה לוקח לו לא חשבה גבירתי אחרת, לעומת זאת היא בחרה בך למלא את העמדה החסרה כמפקד הדרקון, לפחות עד שמועמד ראוי ימצא מקרב בני השושלת".
"הפסדו של אחד הוא אוצרו של אחר..." אמר גבריאל בטון כמעט מתריס, הוא למד מהמסדר הטהור לכבד את דמי הדרקון כאדוני הבריאה אך הוא לא יכל להחביא את הבוז שחש כלפי לוחם האש שהיתמר ראש שלם מעליו.
"אתה מעז לענות לי? דע את מקומך! בהררכיה השמיימית אתה לא יותר מגרגר חול בדיונות סביב צ'ירוסקורו, אולי עלי ללמדך..." יד עטוית לוחות פלדה שבהקו באדום נעה לאחוז בידית ענק מלופפת בבד ארגמן המסתיימת בצידה האחד בראש דרקון זהוב ומוארך ובצד שני להבה התואם מוסתר מאחורי גבו הרחב של דם-הדרקון.
"אשלאן!" קריאה מתקתקה ומהדהדת עצרה את דם-הדרקון לפני שהסצינה הפכה לזיכרון כאוב. הנשגב הארצי בשריונו ומלבושיו הססגוניים חשק את שיניו והפנה את גבו לגבריאל, צועד משם באיטיות רבה, חובר לגבירתו ועוזב עימה את ההיכל, לא לפני שקאת'אק נאוול הספיקה לשלוח מבט רב משמעות במפקד הדרקון הטרי.
"זהו ללא ספק נסיון להחליש את הלגיון, החלפת חאסוס בדם-דרקון בחסות בית קאת'אק תראה חשודה ותקשר אותם להתנקשות, אך אם הם יתנו לזיכרונו לדעוך בעוד אחד משורותינו נאבק..." החל אחד הלגיונרים ללחוש לגבריאל וסמליו כשזה הפנה מבט נזעם לעברו.
"אתה טוען שאני לא מתאים להנהיג את האנשים האלו? אכן ייתכן כי בית קאת'אק מאמין שהוא יכול להסתיר את מהלכיו להשתלט על הלגיון במינוי הזה אבל ישנה גם אפשרות שהגבירה נאוול ראתה בי רוח ראויה להתעלות שתעמיד אותי כאחד מהם בגלגולי הבא, אולי עמות המידה הטובות שבי סוף סוף שבו את תשומת ליבם של דמי הדרקון!" גבריאל אמר בזעם.
הלגיונר נאנח ושב לשורתו, עומד בשקט מול מראה האש שאחזה בגופת מנהיגם המנוח, אולי גבריאל צדק - הוא נשמע כה בטוח, הוא תמיד פקד על כבוד מפקודיו, אך האמת היתה כי גבריאל עצמו כלל לא היה בטוח - האם הרוויח בעל ברית בין דמי-הדרקון שהיו כה מרוחקים ואלוהיים? או שמה הוא כלי במשחק השחיתות שהניע את הנשגבים הארציים לעבר כס השני?
בעוד הנזירים חלפו על פניהם, זכה גבריאל לרגע נדיר ומכובד בו דם דרקון נוסף פנה אליו במילים באותו יום, סנסיי מכובד מקאסטת האוויר עטוף בגלימות נזירים לבנות תכולות ונושא לוח חזה מברקת כחולה המגולפת בצורות עננים, מאחורי ראשו בקעה צמא ארוכה וקלועה של שיער אפרורי. הסנסיי לחש רק שלוש מילים פשוטות שהצליחו לרסן ולהצית שוב את זעמו הנסתר של מפקד הדרקון הטרי בו זמנית, הוא לחש: "דע את מקומך".
לבסוף הכריז גבריאל בפני אנשיו המשתהים בשל קידומו הנדיר על סיבוב שיכר במסבאה מקומית שאירחה לגיונרים כשיגרה. ובשעות הצהריים המאוחרות כבר ישבו הלגיונרים על ספסלי העץ, מחולצים משריונות הארד שלהם. ספלים שיקשקו וצחוק התגלגל.
רק אז קם אחד מהחיילים הפשוטים, שיכור ידוע וקלוץ חסר עתיד והצביע באצבע שמנמנה על גבריאל, הוא נד קדימה ואחורה ושיהק קלות, אבל לבסוף סינן מבין שפמו החום:
"אתההה.. לא יכול להיות מפקדנו, אתה בקושי תצליח לסחוב את הדרקון מקרב כנגד חבורת ברברים מן הפראא, אתה לא מגיע לקרסוליהם של דמי-הדרקון, איך הם מסוגלים לחשוב בכלל שניתן להציב אותך במקום שרק חצי-אלים יכולים להצליח".
"איני חצי-אל, אבל אני יודע שאני ראוי, ראוי למעמד זה וראוי למעט כבוד מפקודי, עכשיו שב או שזה יהיה מכוער".
"כן, אז אולי אני אהפוך אותך מכוער" הלגיונר השיכור שלף פגיון עבה שהברזל הכהה ממנו חושל היה מחורץ וגס. הוא הסתער קדימה ושיסף את האוויר, גבריאל התכופף והפגיון שרק מעליו. יד נשלחה במהירות ואחזה בזרועו של שיכור הקרב ובמאמץ כופפה אותה בכפיה לכדי סיבוב מאחורי גבו. קול של עצמות מתפצלחות נשמע וזעקת כאב צרודה בקעה והדהדה במסבאה בתרם צנח השיכור משורבט לשון וחסר הכרה שמוט לרצפה.
עיניו של גבריאל תרם הספיקו לסקור את שאר הלגיונרים בכדי לגלות את הלך רוחם כשזעקות נשמעו מכיוון הרחוב הקרוב, מחוץ למסבאה.
חרבו נשלפה, להב כסופה בקעה מידית ארד ממנה פלומת שיער לבן נשפחה כעיטור, הוא שאג לאנשיו פקודה רועמת ועיניו ברקו.
הם קמו בבעלה ומיהרו לחגור את נשקם אך הוא כבר היה בחוץ, עומד וסוקר את הרחוב... שם מסמטאה אפלה תחת קשתות אבן מגולפות - זעקה נוספת נשמעה, זעקה שתשנה את חייו.
"אנטמה! בשם הדרקונים הטהורים, אנטמה!" הקול זעק.
אנטמה! כאן בעיר הקיסרית?! שדים אפלים עם הכח לעצב את המציאות סביבם, רוע עתיק שקדם גם לשוגונטות העתיקות לפני הקמת הממלכה, לפני קיסרית השני... חילול הקדוש הנורא ביותר שהילך על פני האדמה. הנזירים סיפרו לו תמיד שמרגע שזיהה אנטמה - עם סימניהם המחוללים זוהרים באור שטני על מצחם - יש להכות ללא מחשבה, לא לתת לשד להטיל את לחשיו, לשלוף את חרבו או ללחוש את רעלו.
רגליו לא נעו, ולרגע כשל ולא הצליח לאסוף את אומצו - אולי למזלו הרב שכן הבזק של אור יום קצר הבליח מהסמטא ובעקבותיו שלושה לגיונרים הופיעו, עפים באוויר והתרסקו זה אחר זה כנגד הקיר, נוחתים אחד על השני בקולות רעם הבוקעים משריונותיהם.
הוא בלע את רוקו ונזכר, אלו שימותו במאבק כנגד אנטמה יקודמו בסולם ההארה, בגילגול הבא הוא יזכה למעמד לו ייחל. אם יצליח בדרך נס כלשהי להכריע את האנטמה, הבטיחו הנזירים, הוא יוולד כדם-דרקון בחייו הבאים! הוא לא יפספס את ההזדמנות הזו.
הוא רץ לתוך הסמטאה, מבחין בדמות חיוורת מזנקת לה על גגונים מקושטים בזהב וברקת ירוקה, קופצת מגג לגג וגורמת לרעפי קרמיקה עדינים להתחלק מבעד לקצוות הגגות המעוקלים. צללי הדמות עוקבים ומדריכים אותו בעוד הוא החל לרוץ.
הוא מצא עצמו במהרה פורץ לתוך רחוב שוק צדדי, חי ושוקק גם בשעת דמדומים זו - הוא דחף סוחרים והפך דוכנים, צועק "אנטמה" במקום התנצלות בכל פעם שהפר את הסדר הציבורי בצורה ברוטאלית.
עד שנדחף בגסות בעצמו לתוך אחד הדוכנים, גורם לקורות העץ לקרוס עליו ולבד הסכך לכסות אותו בעוד שתפוחים ובננות חובטים בגופו. הוא התרומם בזעם בכדי לפגוש במבטו הקר של אשלאן, דם הדרקון מההלוויה, בלבושו ושריונו הטקסיים ובליווי תריסרי לגיונרים לצידו.
"אנטמות הם כוחות של אופל מעבר ליכולתך, בן אנוש, המעמד החדש הזה שהוענק לך גרם לך לאבד כל שובל לשפיותך אני רואה, וודאי רק מטורף ירוץ להיאבק בשד ללא ליווי מתאים - האם תפקידך החדש גרם לך לשכוח שאתה לא דם-דרקון ולעולם לא תהיה, אתה שוכח את עצמך, דע את מקומך, זוהי אזהרתי האחרונה".
גבריאל חרק שיניים ושתק, אשלאן ובני לוויתו עזבו ברעש מגפיים כבד והוא נותר לבהות אל הגגות, צללי האנטמה נראו נעלמים מעבר לגגות קרובים והוא חש החמצה עזה. הוא חייך לפתע כשהבחין בגופה החיוור והצנום של האנטמה מופיע על גגון אחר לגמרי, בוקע ממסתורו. הצללים שיחקו בדם-הדרקון ובלגיונרים האחרים, עכשיו תורו להבטיח את גלגולו הבא כנשגב ולמחוק את החיוך מפניו של דם-הדרקון השחצן.
הוא קם מהמקום בו שכב בין שברי הדוכן, מתעלם מצעקות הסוחר המהודר והחל לרוץ, הוא חלף על סמטאות ורחובות צדדיים ולבסוף איתר את האנטמה - יורדת מהגגון ונוחתת בתוך גן.
הוא חלף על ארוגות שושנים, ופגודות שיש ועץ סביבם הסתרכו צמחים מתפסים פרחוניים ותיפס על מדרגות אבן גיר לעבר המזרקה אשר מאחוריה הסתררה האנטמה. ליבו פעם בחוזקה - עכשיו הוא יבחן, וגורלו יקבע. המזרקה הציגה פסל של שני דרקונים נחשיים מסתחררים זה סביב זה והמים השקטים שבקעו ממנה לא הרעישו דיים בכדי למנוע ממנו מלשמוע את קול ההתייפחות שבקע מאחורי המזרקה.
הוא סבב את המזרקה עם חרבו מכוונת לעבר מקור הבכי, הוא צעד באיטיות ובזווית המרחיקה אותו משפת בריכת המזרקה.
שם הוא ראה אותה, דג'אלה חיוורת עור ומנוקדת, לבושה בלבוש שק של עבדים וחגורה בחבל, מתפייחת ועינייה דומעות. היא היתה צנומה ונמוכה כיאה לגזע הדרומי והיתה רועדת. אך סימן האנטמה זהר באור זהוב חולני והיה טבוע עמוק במצחה - חישוק ובתוכו עיגול מלא, הוא זיהה את הסימן - היא אחת מהרמאים, התחמנים - אשר שקריהם הפילו ממלכות גדולות בעידנים עברו וגרמו לעולם לצלול לכאוס בראשתי בעוד מלחמות אזרחים התפרצו ומוות התפשט. אין להאמין לאף מילה הבוקעת מפיהם, יש להכות בתרם יוכלו לשטוף את אוזניו ברעל שלהם.
הוא הסתער, אך לא לפני שקולה המתייפח פלט "בבקשה! לא רציתי להפוך לאנטמה, לא בחרתי בזה!".
חרבו שרקה, אך רגלה היתה מהירה יותר - היא הסיטה את חרבו בעזרת כף רגלה השמאלית - ומיד התגלגלה לאחור בזינוק ועפה אל ראש הפסל במרכז המזרקה בתנועה כמעט לא אנושית.
"למה אתם מנסים להרוג אותי? מה עשיתי לכם?! לא ביקשתי את זה, לא בחרתי את זה, אני לא יודעת מה עשיתי שגורל כזה מגיע לי!".
"שתקי שד! אני מסרב לשמוע את מילות הכפירה שלך!" גבריאל שאג, אבל רוחו כבר החלה להתפורר, עיניה הדומעות היו יותר מדי עבורו, וקולה לא נשא כל שמץ של שקר, רק רעד הפחד והכאב הנפשי.
"בבקשה, הנח לי ללכת, אני אברח, אני לעולם לא אחזור! אני לא שד! אני יודעת שאני לא!" היא זעקה בעוד הוא מנסה להיאחז בקצה הפסל ולנעוץ בה את חרבו, היא זינקה שנית לאחור ונחתה על ארבע מאחורי המזרקה.
הוא מיהר לסבוב את מבנה האבן ואת בריכת המים וזינק עליה, ביד אחת אוחז בכתפה בחוזקה והשניה מניפה את החרב בתנוחת נעיצה. הוא נשם עמוקות ועמד להכות כשהסימן הזוהר סינוור את עיניו, כל שיכול היה לראות תחת הבוהק היה את עיניה הדומעות ולרגע הוא הביט לתוך נשמתה וראה אור כמותו מעולם לא ידע.
ידו רעדה ועצרה באוויר, ולבסוף אחיזתו בכתפה רפתה, עיניה התרחבו והיא הביטה בו במבט אחרון לפני שקמה בחופזה ורצה במהירות לעבר אחת הסמטאות החשוכות.
הוא נותר שם לעמוד, עדיין לא בטוח מה הוא עשה או למה, מתחיל להאשים את עצמו ברגע של חולשה - מתחיל לחשוש שאומצו לא עמד לצידו. ואם זאת עינייה נצרבו בזכרונו.
אז לפתע, חמימות החלה למלא אותו, אור גחלילי החל לזהור מעורו - הוא נבהל והחל לרעוד. השמש עמדה לשקוע והשתקעה בינות הגגות, גדולה מתמיד ומקרינה אור רב עוצמה - הוא חש בכוח הכופה עליו להביט לעברה למרות שידע שמוטב שלא יסתכל ישירות. הוא הישיר מבט אל השמש ואז ראה אותו.
בוקע מתוך כדור האש הענק, דמות מלכותית בעלת ארבע זרועות האוחזות במגן, שופר, מקל וענף של זית. עטוי בשריון קשקשים מרהיב - כולו עשוי מזהב טהור... ראשו קירח וחיוכו רחב, עורו בוער באור קדוש, עיניו פוקדות וחסרות רגש. הדמות ריחפה או עמדה על ראשי הגגות, הוא לא היה בטוח.
לדקה גבריאל היה מבולבל ומבועט - אך אז זכרון עתיק נחת בנפשו והרגשה חמימה של ביטחון והיכרות חלפה בו - הוא ידע את שמו של העומד מולו למרות שמעולם לא ראה אותו בעבר, היה זה השמש הבלתי מנוצח!
ואז, דיבר השמש וקולו מהדהד כמו שורת חצוצרות, חלול כמו שאגת ההרים ופוקד כמו עיניו.
"דע את מקומך!" פקד הקול, וגבריאל נאבק נואשות להתחמק מהרגשת הדה-ז'ה-וו שהכתה אותו "ניתנו לך חיים בקרב כופרים, אך אני רוממתי אותך למעמד של כוהן רב מעלה. דע את עצמך: נשגב השמש, אשר נועד למשול. לפני עידנים נטשתי את הבריאה ואת ילדי והעולם נפל לטירוף וצער. אך הגיעה העת לשיבת תהילתי. על פי רצוני אתה תשמיד את מחללי הצדק ותעמול לשקם את ההיררכיה השמיימית. דע שברכתי תמיד תאיר עליך".
השמש הבלתי מנוצח צעד לאחור והחל להתמוגג שנית אל תוך כדור האור מאחוריו.
"רגע חכה!" זעק גבריאל, אך ללא הועיל, השמש כבר נעלם. הוא הביט סביב והבחין שהוא זוהר באור היום - בוהק כה חזק שהאיר את כל הגן. ואז נמוג האור והוא נותר לבד.
כשכאב חזק נצרב לפתע למצחו הוא התכופף ואחז בראשו, באותה העת הגיחו מעבר לפינה תריסר לגיונרים והקיפו אותו, פונים כלפי חוץ במבנה הגנתי שאמור לשמור על חייו של מפקדם. סגנו ראמוס ניגש והניח יד על כתפו.
"אתה בסדר המפקד? ראינו אור, ושמענו אותך זועק" שאל ראמוס בחשש.
גבריאל הרים ראשו לבהות ישירות בראמוס בכדי לספר לו שהכל בסדר, שלא ידאג, אך עיניו של ראמוס נפקחו ופיו נפער בצווחה, הוא מעד לאחור לתוך בריכת המים של המזרקה והתיז לכל עבר.
למשמע קול הצווחה פנו כל חיילי הלגיון לבהות לעברו של גבריאל ולתדהמתו גם הם עטו מבט רפאים, ממהרים לכוון את נשקם לעברו באיום. הוא החל להבין באיטיות שהכאב הצורב על מצחו עלול להתגלות כסיוט נורא שממנו השתוקק להתעורר. גבריאל העיף מבט לצידו - לתוך מי הבריכה המתייצבים לאיטם מאז מעידתו של ראמוס - שם הוא ראה את השתקפותו. הוא נראה כימים ימימה, שום שינוי במבנה גופו, אך במרכז מצחו עיגול מלא וזהוב זהר באור בוהק.
אנטמה! הוא אנטמה! הסימן על מצחו היה שייך למחללי הקודש, מפיצי דברי השקר ומכחישי תורת המסדר הטהור, אלו שמלותיהם ודבריהם מכילים ערס להמונים שיכול ליצור בין לילה כתות אופל ולהמיר אלפי מאמינים אדוקים לכופרים בכח נוכחותו.
בלתי אפשרי! אבל השמש הבלתי מנוצח בעצמו הבטיח לו, הוא נשגב השמש, איך הוא יכול להיות אנטמה?! הוא היה נבחר השמש! אלא אם כן... האנטמות היו נשגבי השמש...
ההבנה נחתה עליו לאימתו הנוראה, הוא הביט סביבו אחוז תזזית, והתנשף בכבדות.
הם שיקרו לו... כל שידע היה שקר, דמי הדרקון היו מחללי הצדק, לא האנטמות, והסדר השמיימי השתבש לחלוטין - ההיררכייה השמיימית הקיימת היא טעות, חילול של האמת. איך לא ראה זאת קודם?
"לא אתם חייבים להקשיב לי!" הוא זעק בעיניים דומעות מעוצמת התגלית "אני לא שד, אני לא מקור של רשע, לא נולדתי או נוצרתי לזרוע רוע, נבחרתי בידי השמש הבלתי מנוצח".
"חסוך מאיתנו את שקריך, אנטמה! ימי המחבוא שלך בקרבנו תמו, הבגידה שלך בסדר השמיימי מעצם קיומך מסתיימת בזאת!" זעק ראמוס המתרומם מן הבריכה, חרבו כבר שלופה. שאר הלגיונרים הניעו את כידוני הארד שלהם לכיוון גופו והחלו להתקדם בצעדים מהירים - מניפים את מגיני המגדל מעוטרי הדרקונים שלהם לסוכך על התקדמותם בעוד בעיניהם יוקדת שנאה תהומית.
הוא חש במשהו נורא חוזר על עצמו, הוא ראה את עצמו לפני רגעים ספורים מאיים על חייה של האנטמה, לא, נשגבת השמש ששחרר לחופשי. ההלם גרם לו לאבד מספר שניות חשובות ומבלי משים לב להב ננעץ לצידו, ננעץ עמוק וגורם לכאב חד ודם רב לבקוע.
ראמוס, סגנו הנאמן, עתה משפד אותו בחרבו - עיניו יוקדות בנחישות. הוא הביט בחוסר אמון בצידו המדמם, הוא היה אמור למות, כאן ועכשיו - מחומרת הפציעה. אבל הוא לא מת... הכאב פיקח אותו לפתע ועיניו נפערו, לפתע הוא ידע מה עליו לעשות.
עישוניו הפכו לבנים, מלבושיו החלו לרעוד כאילו רוח שלא היתה שם חלפה בהם, שיערו זהר בזהב והמציאות סביבו החלה להתעוות כך שכל צופה מהצד היה נשאב להביט רק בו.
"על אף שאתם משרתים כופרים, חס אני על חייכם, חזרו לאדוניכם, דמי הדרקון - ואמרו להם שהעת לחזרת תהילתו של השמש הבלתי המנוצח הגיעה סוף סוף, ונוכחותי מבשרת את חריצת דינם ואת דין ממלכתם המחללת את הסדר השמיימי!".
נוכחותו לא ניתנת להתעלמות, מאורו נסו הלגיונרים בבהלה וחופזה ונעלמו לסמטאות האפלות סביב כמו עכברים לחוריהם. הוא נותר, פצוע, שותת דם, אך לא בודד... עכשיו הוא הבין, עכשיו הוא ידע.
השמש הבלתי מנוצח יהיה לצידו באשר ילך עכשיו, זהו הגורל עבורו נבחר ואותו אימץ מרצון. דרכו של נשגב השמש נסללה לפניו...
בכדי להבין קטע זה למלואו יש להכיר באופן בסיסי את עולם המשחק לשיטת הנשגבים, יתכנו אי דקויות בקאנון ובעובדות המשחק - אם זאת יש להתחשב בכך שזוהי הרצת המשחק הראשונה שלי בתחום הנשגבים.
חשוב לציין שחלקים מסויימים כמו נאומו הקצר של השמש הבלתי מנוצח והשימוש במשפט החוזר "דע את עצמך" הם רעיונות שנלקחו כהשראה מהתמה של לידיה שפורסמה כאן בפורום על ידי אנג'לוס.
אסיים בהערה חשובה, השחקן עצמו לו הנחתי את הפרולוג אינו בקיע כלל בשיטת הנשגבים וכל התנהלותו במשחק נובעת מבורות אמיתית באשר לרזי השיטה או רגשות המוזנות על המידע הראשוני שקיבל בתרם תחילת המשחק.
תיאור:
הלוויתו של חאסוס, להבת האמת, התנהלה בהיכל שיש בו עמודי ברקת אדומה עמדו דוממים בשורות לאורכו. הלגיונרים, חייליו של המנוח נשאו את האפריון בו היתה מכוסה גופתו בבדי ארגמן רקומים באותיות זהב. מזמורם של נזירי המסדר הטהור ליווה את הצעדה האחרונה וקרא לעילוי נשמתו של חאסוס בגלגולו הבא.
גבריאל, קפטן הטופר הראשון בדרקון עליו פיקד חאסוס זכר את דם-הדרקון כיישות של יושר ונחישות, הוא זכר את הלילה האחרון בו פרץ לחדריו האישיים של חאסוס בכדי למצוא את גופתו המדממת מעליה רוכנים מתנקשים עטויי רעלות. סוכנים, הוא חשד, של בית השושלת קאת'אק - המממנים הראשיים של הלגיון השואפים להחליף בתחבולות, בסחיטה, באיומים וכן בהתנקשות את כל דמי-הדרקון הותיקים בפיקוד באלופים משלהם הסרים למרותם. הוא נגעל מהצורך של הלגיון, כעת לאחר היעלמות קיסרית השני - האחראית הישירה על העלאת מיסים למימון הלגיונות, למכור את עצמם כמעט כשכירים לבית המרבה במחיר.
שם היא עמדה, הגבירה קאת'אק נאוול, מקרב שחקניות המפתח בבית השושלת - דם-דרקון ממוצא אצילי. לבושה בקימונו מהודר, סריגים זהובים ומסיכה חלקית מברקת אדומה. בוהה בלגיונרים נושאים את האפריון למזבח שם תועלה הגופה באש.
הם עומדים להכריז על כך בסוף הטקס, חשב גבריאל בזעם, על המועמד שלהם לפיקוד על הדרקון. דם-דרקון ללא ספק ואחד שיהיה שחצן, מרוחק וקר לפקודיו כצפוי - ללא מפקדו המנוח הוא לעולם יזכה עוד למורה כמותו.
בעוד הבד על האפריון החל לבעור מאש לפידי הנזירים, בקעה דמות מהקהל הבוהה במחזה - עטויה בשריון חצוי מפלדה אדומה הרקועה בזהב, בעוד צד גופו הימני מכוסה בקימונו גלימתי זהוב המציג בגאווה דוגמאות של להבות אדומות. לבושה עליו היתה כתפיה בוערת בחודים פתלתלים של ברקת אדומה וזהב שגרמו לכתפו השמאלית להראות כמדורה של להבות. פניו חיוורות וחלקות ושיערו שחור וארוך, הוא בהק כאילו הוחלק ונאסף בקפידה מאחורי עורפו. הוא פנה ישירות לגבריאל בקול מלחשש, כמו להבה, ומבטו זעף.
"חלל ריק נותר לאחר מותו של חאסוס, מקום יהא לדם-דרקון, מקום שהייתי בשמחה לוקח לו לא חשבה גבירתי אחרת, לעומת זאת היא בחרה בך למלא את העמדה החסרה כמפקד הדרקון, לפחות עד שמועמד ראוי ימצא מקרב בני השושלת".
"הפסדו של אחד הוא אוצרו של אחר..." אמר גבריאל בטון כמעט מתריס, הוא למד מהמסדר הטהור לכבד את דמי הדרקון כאדוני הבריאה אך הוא לא יכל להחביא את הבוז שחש כלפי לוחם האש שהיתמר ראש שלם מעליו.
"אתה מעז לענות לי? דע את מקומך! בהררכיה השמיימית אתה לא יותר מגרגר חול בדיונות סביב צ'ירוסקורו, אולי עלי ללמדך..." יד עטוית לוחות פלדה שבהקו באדום נעה לאחוז בידית ענק מלופפת בבד ארגמן המסתיימת בצידה האחד בראש דרקון זהוב ומוארך ובצד שני להבה התואם מוסתר מאחורי גבו הרחב של דם-הדרקון.
"אשלאן!" קריאה מתקתקה ומהדהדת עצרה את דם-הדרקון לפני שהסצינה הפכה לזיכרון כאוב. הנשגב הארצי בשריונו ומלבושיו הססגוניים חשק את שיניו והפנה את גבו לגבריאל, צועד משם באיטיות רבה, חובר לגבירתו ועוזב עימה את ההיכל, לא לפני שקאת'אק נאוול הספיקה לשלוח מבט רב משמעות במפקד הדרקון הטרי.
"זהו ללא ספק נסיון להחליש את הלגיון, החלפת חאסוס בדם-דרקון בחסות בית קאת'אק תראה חשודה ותקשר אותם להתנקשות, אך אם הם יתנו לזיכרונו לדעוך בעוד אחד משורותינו נאבק..." החל אחד הלגיונרים ללחוש לגבריאל וסמליו כשזה הפנה מבט נזעם לעברו.
"אתה טוען שאני לא מתאים להנהיג את האנשים האלו? אכן ייתכן כי בית קאת'אק מאמין שהוא יכול להסתיר את מהלכיו להשתלט על הלגיון במינוי הזה אבל ישנה גם אפשרות שהגבירה נאוול ראתה בי רוח ראויה להתעלות שתעמיד אותי כאחד מהם בגלגולי הבא, אולי עמות המידה הטובות שבי סוף סוף שבו את תשומת ליבם של דמי הדרקון!" גבריאל אמר בזעם.
הלגיונר נאנח ושב לשורתו, עומד בשקט מול מראה האש שאחזה בגופת מנהיגם המנוח, אולי גבריאל צדק - הוא נשמע כה בטוח, הוא תמיד פקד על כבוד מפקודיו, אך האמת היתה כי גבריאל עצמו כלל לא היה בטוח - האם הרוויח בעל ברית בין דמי-הדרקון שהיו כה מרוחקים ואלוהיים? או שמה הוא כלי במשחק השחיתות שהניע את הנשגבים הארציים לעבר כס השני?
בעוד הנזירים חלפו על פניהם, זכה גבריאל לרגע נדיר ומכובד בו דם דרקון נוסף פנה אליו במילים באותו יום, סנסיי מכובד מקאסטת האוויר עטוף בגלימות נזירים לבנות תכולות ונושא לוח חזה מברקת כחולה המגולפת בצורות עננים, מאחורי ראשו בקעה צמא ארוכה וקלועה של שיער אפרורי. הסנסיי לחש רק שלוש מילים פשוטות שהצליחו לרסן ולהצית שוב את זעמו הנסתר של מפקד הדרקון הטרי בו זמנית, הוא לחש: "דע את מקומך".
לבסוף הכריז גבריאל בפני אנשיו המשתהים בשל קידומו הנדיר על סיבוב שיכר במסבאה מקומית שאירחה לגיונרים כשיגרה. ובשעות הצהריים המאוחרות כבר ישבו הלגיונרים על ספסלי העץ, מחולצים משריונות הארד שלהם. ספלים שיקשקו וצחוק התגלגל.
רק אז קם אחד מהחיילים הפשוטים, שיכור ידוע וקלוץ חסר עתיד והצביע באצבע שמנמנה על גבריאל, הוא נד קדימה ואחורה ושיהק קלות, אבל לבסוף סינן מבין שפמו החום:
"אתההה.. לא יכול להיות מפקדנו, אתה בקושי תצליח לסחוב את הדרקון מקרב כנגד חבורת ברברים מן הפראא, אתה לא מגיע לקרסוליהם של דמי-הדרקון, איך הם מסוגלים לחשוב בכלל שניתן להציב אותך במקום שרק חצי-אלים יכולים להצליח".
"איני חצי-אל, אבל אני יודע שאני ראוי, ראוי למעמד זה וראוי למעט כבוד מפקודי, עכשיו שב או שזה יהיה מכוער".
"כן, אז אולי אני אהפוך אותך מכוער" הלגיונר השיכור שלף פגיון עבה שהברזל הכהה ממנו חושל היה מחורץ וגס. הוא הסתער קדימה ושיסף את האוויר, גבריאל התכופף והפגיון שרק מעליו. יד נשלחה במהירות ואחזה בזרועו של שיכור הקרב ובמאמץ כופפה אותה בכפיה לכדי סיבוב מאחורי גבו. קול של עצמות מתפצלחות נשמע וזעקת כאב צרודה בקעה והדהדה במסבאה בתרם צנח השיכור משורבט לשון וחסר הכרה שמוט לרצפה.
עיניו של גבריאל תרם הספיקו לסקור את שאר הלגיונרים בכדי לגלות את הלך רוחם כשזעקות נשמעו מכיוון הרחוב הקרוב, מחוץ למסבאה.
חרבו נשלפה, להב כסופה בקעה מידית ארד ממנה פלומת שיער לבן נשפחה כעיטור, הוא שאג לאנשיו פקודה רועמת ועיניו ברקו.
הם קמו בבעלה ומיהרו לחגור את נשקם אך הוא כבר היה בחוץ, עומד וסוקר את הרחוב... שם מסמטאה אפלה תחת קשתות אבן מגולפות - זעקה נוספת נשמעה, זעקה שתשנה את חייו.
"אנטמה! בשם הדרקונים הטהורים, אנטמה!" הקול זעק.
אנטמה! כאן בעיר הקיסרית?! שדים אפלים עם הכח לעצב את המציאות סביבם, רוע עתיק שקדם גם לשוגונטות העתיקות לפני הקמת הממלכה, לפני קיסרית השני... חילול הקדוש הנורא ביותר שהילך על פני האדמה. הנזירים סיפרו לו תמיד שמרגע שזיהה אנטמה - עם סימניהם המחוללים זוהרים באור שטני על מצחם - יש להכות ללא מחשבה, לא לתת לשד להטיל את לחשיו, לשלוף את חרבו או ללחוש את רעלו.
רגליו לא נעו, ולרגע כשל ולא הצליח לאסוף את אומצו - אולי למזלו הרב שכן הבזק של אור יום קצר הבליח מהסמטא ובעקבותיו שלושה לגיונרים הופיעו, עפים באוויר והתרסקו זה אחר זה כנגד הקיר, נוחתים אחד על השני בקולות רעם הבוקעים משריונותיהם.
הוא בלע את רוקו ונזכר, אלו שימותו במאבק כנגד אנטמה יקודמו בסולם ההארה, בגילגול הבא הוא יזכה למעמד לו ייחל. אם יצליח בדרך נס כלשהי להכריע את האנטמה, הבטיחו הנזירים, הוא יוולד כדם-דרקון בחייו הבאים! הוא לא יפספס את ההזדמנות הזו.
הוא רץ לתוך הסמטאה, מבחין בדמות חיוורת מזנקת לה על גגונים מקושטים בזהב וברקת ירוקה, קופצת מגג לגג וגורמת לרעפי קרמיקה עדינים להתחלק מבעד לקצוות הגגות המעוקלים. צללי הדמות עוקבים ומדריכים אותו בעוד הוא החל לרוץ.
הוא מצא עצמו במהרה פורץ לתוך רחוב שוק צדדי, חי ושוקק גם בשעת דמדומים זו - הוא דחף סוחרים והפך דוכנים, צועק "אנטמה" במקום התנצלות בכל פעם שהפר את הסדר הציבורי בצורה ברוטאלית.
עד שנדחף בגסות בעצמו לתוך אחד הדוכנים, גורם לקורות העץ לקרוס עליו ולבד הסכך לכסות אותו בעוד שתפוחים ובננות חובטים בגופו. הוא התרומם בזעם בכדי לפגוש במבטו הקר של אשלאן, דם הדרקון מההלוויה, בלבושו ושריונו הטקסיים ובליווי תריסרי לגיונרים לצידו.
"אנטמות הם כוחות של אופל מעבר ליכולתך, בן אנוש, המעמד החדש הזה שהוענק לך גרם לך לאבד כל שובל לשפיותך אני רואה, וודאי רק מטורף ירוץ להיאבק בשד ללא ליווי מתאים - האם תפקידך החדש גרם לך לשכוח שאתה לא דם-דרקון ולעולם לא תהיה, אתה שוכח את עצמך, דע את מקומך, זוהי אזהרתי האחרונה".
גבריאל חרק שיניים ושתק, אשלאן ובני לוויתו עזבו ברעש מגפיים כבד והוא נותר לבהות אל הגגות, צללי האנטמה נראו נעלמים מעבר לגגות קרובים והוא חש החמצה עזה. הוא חייך לפתע כשהבחין בגופה החיוור והצנום של האנטמה מופיע על גגון אחר לגמרי, בוקע ממסתורו. הצללים שיחקו בדם-הדרקון ובלגיונרים האחרים, עכשיו תורו להבטיח את גלגולו הבא כנשגב ולמחוק את החיוך מפניו של דם-הדרקון השחצן.
הוא קם מהמקום בו שכב בין שברי הדוכן, מתעלם מצעקות הסוחר המהודר והחל לרוץ, הוא חלף על סמטאות ורחובות צדדיים ולבסוף איתר את האנטמה - יורדת מהגגון ונוחתת בתוך גן.
הוא חלף על ארוגות שושנים, ופגודות שיש ועץ סביבם הסתרכו צמחים מתפסים פרחוניים ותיפס על מדרגות אבן גיר לעבר המזרקה אשר מאחוריה הסתררה האנטמה. ליבו פעם בחוזקה - עכשיו הוא יבחן, וגורלו יקבע. המזרקה הציגה פסל של שני דרקונים נחשיים מסתחררים זה סביב זה והמים השקטים שבקעו ממנה לא הרעישו דיים בכדי למנוע ממנו מלשמוע את קול ההתייפחות שבקע מאחורי המזרקה.
הוא סבב את המזרקה עם חרבו מכוונת לעבר מקור הבכי, הוא צעד באיטיות ובזווית המרחיקה אותו משפת בריכת המזרקה.
שם הוא ראה אותה, דג'אלה חיוורת עור ומנוקדת, לבושה בלבוש שק של עבדים וחגורה בחבל, מתפייחת ועינייה דומעות. היא היתה צנומה ונמוכה כיאה לגזע הדרומי והיתה רועדת. אך סימן האנטמה זהר באור זהוב חולני והיה טבוע עמוק במצחה - חישוק ובתוכו עיגול מלא, הוא זיהה את הסימן - היא אחת מהרמאים, התחמנים - אשר שקריהם הפילו ממלכות גדולות בעידנים עברו וגרמו לעולם לצלול לכאוס בראשתי בעוד מלחמות אזרחים התפרצו ומוות התפשט. אין להאמין לאף מילה הבוקעת מפיהם, יש להכות בתרם יוכלו לשטוף את אוזניו ברעל שלהם.
הוא הסתער, אך לא לפני שקולה המתייפח פלט "בבקשה! לא רציתי להפוך לאנטמה, לא בחרתי בזה!".
חרבו שרקה, אך רגלה היתה מהירה יותר - היא הסיטה את חרבו בעזרת כף רגלה השמאלית - ומיד התגלגלה לאחור בזינוק ועפה אל ראש הפסל במרכז המזרקה בתנועה כמעט לא אנושית.
"למה אתם מנסים להרוג אותי? מה עשיתי לכם?! לא ביקשתי את זה, לא בחרתי את זה, אני לא יודעת מה עשיתי שגורל כזה מגיע לי!".
"שתקי שד! אני מסרב לשמוע את מילות הכפירה שלך!" גבריאל שאג, אבל רוחו כבר החלה להתפורר, עיניה הדומעות היו יותר מדי עבורו, וקולה לא נשא כל שמץ של שקר, רק רעד הפחד והכאב הנפשי.
"בבקשה, הנח לי ללכת, אני אברח, אני לעולם לא אחזור! אני לא שד! אני יודעת שאני לא!" היא זעקה בעוד הוא מנסה להיאחז בקצה הפסל ולנעוץ בה את חרבו, היא זינקה שנית לאחור ונחתה על ארבע מאחורי המזרקה.
הוא מיהר לסבוב את מבנה האבן ואת בריכת המים וזינק עליה, ביד אחת אוחז בכתפה בחוזקה והשניה מניפה את החרב בתנוחת נעיצה. הוא נשם עמוקות ועמד להכות כשהסימן הזוהר סינוור את עיניו, כל שיכול היה לראות תחת הבוהק היה את עיניה הדומעות ולרגע הוא הביט לתוך נשמתה וראה אור כמותו מעולם לא ידע.
ידו רעדה ועצרה באוויר, ולבסוף אחיזתו בכתפה רפתה, עיניה התרחבו והיא הביטה בו במבט אחרון לפני שקמה בחופזה ורצה במהירות לעבר אחת הסמטאות החשוכות.
הוא נותר שם לעמוד, עדיין לא בטוח מה הוא עשה או למה, מתחיל להאשים את עצמו ברגע של חולשה - מתחיל לחשוש שאומצו לא עמד לצידו. ואם זאת עינייה נצרבו בזכרונו.
אז לפתע, חמימות החלה למלא אותו, אור גחלילי החל לזהור מעורו - הוא נבהל והחל לרעוד. השמש עמדה לשקוע והשתקעה בינות הגגות, גדולה מתמיד ומקרינה אור רב עוצמה - הוא חש בכוח הכופה עליו להביט לעברה למרות שידע שמוטב שלא יסתכל ישירות. הוא הישיר מבט אל השמש ואז ראה אותו.
בוקע מתוך כדור האש הענק, דמות מלכותית בעלת ארבע זרועות האוחזות במגן, שופר, מקל וענף של זית. עטוי בשריון קשקשים מרהיב - כולו עשוי מזהב טהור... ראשו קירח וחיוכו רחב, עורו בוער באור קדוש, עיניו פוקדות וחסרות רגש. הדמות ריחפה או עמדה על ראשי הגגות, הוא לא היה בטוח.
לדקה גבריאל היה מבולבל ומבועט - אך אז זכרון עתיק נחת בנפשו והרגשה חמימה של ביטחון והיכרות חלפה בו - הוא ידע את שמו של העומד מולו למרות שמעולם לא ראה אותו בעבר, היה זה השמש הבלתי מנוצח!
ואז, דיבר השמש וקולו מהדהד כמו שורת חצוצרות, חלול כמו שאגת ההרים ופוקד כמו עיניו.
"דע את מקומך!" פקד הקול, וגבריאל נאבק נואשות להתחמק מהרגשת הדה-ז'ה-וו שהכתה אותו "ניתנו לך חיים בקרב כופרים, אך אני רוממתי אותך למעמד של כוהן רב מעלה. דע את עצמך: נשגב השמש, אשר נועד למשול. לפני עידנים נטשתי את הבריאה ואת ילדי והעולם נפל לטירוף וצער. אך הגיעה העת לשיבת תהילתי. על פי רצוני אתה תשמיד את מחללי הצדק ותעמול לשקם את ההיררכיה השמיימית. דע שברכתי תמיד תאיר עליך".
השמש הבלתי מנוצח צעד לאחור והחל להתמוגג שנית אל תוך כדור האור מאחוריו.
"רגע חכה!" זעק גבריאל, אך ללא הועיל, השמש כבר נעלם. הוא הביט סביב והבחין שהוא זוהר באור היום - בוהק כה חזק שהאיר את כל הגן. ואז נמוג האור והוא נותר לבד.
כשכאב חזק נצרב לפתע למצחו הוא התכופף ואחז בראשו, באותה העת הגיחו מעבר לפינה תריסר לגיונרים והקיפו אותו, פונים כלפי חוץ במבנה הגנתי שאמור לשמור על חייו של מפקדם. סגנו ראמוס ניגש והניח יד על כתפו.
"אתה בסדר המפקד? ראינו אור, ושמענו אותך זועק" שאל ראמוס בחשש.
גבריאל הרים ראשו לבהות ישירות בראמוס בכדי לספר לו שהכל בסדר, שלא ידאג, אך עיניו של ראמוס נפקחו ופיו נפער בצווחה, הוא מעד לאחור לתוך בריכת המים של המזרקה והתיז לכל עבר.
למשמע קול הצווחה פנו כל חיילי הלגיון לבהות לעברו של גבריאל ולתדהמתו גם הם עטו מבט רפאים, ממהרים לכוון את נשקם לעברו באיום. הוא החל להבין באיטיות שהכאב הצורב על מצחו עלול להתגלות כסיוט נורא שממנו השתוקק להתעורר. גבריאל העיף מבט לצידו - לתוך מי הבריכה המתייצבים לאיטם מאז מעידתו של ראמוס - שם הוא ראה את השתקפותו. הוא נראה כימים ימימה, שום שינוי במבנה גופו, אך במרכז מצחו עיגול מלא וזהוב זהר באור בוהק.
אנטמה! הוא אנטמה! הסימן על מצחו היה שייך למחללי הקודש, מפיצי דברי השקר ומכחישי תורת המסדר הטהור, אלו שמלותיהם ודבריהם מכילים ערס להמונים שיכול ליצור בין לילה כתות אופל ולהמיר אלפי מאמינים אדוקים לכופרים בכח נוכחותו.
בלתי אפשרי! אבל השמש הבלתי מנוצח בעצמו הבטיח לו, הוא נשגב השמש, איך הוא יכול להיות אנטמה?! הוא היה נבחר השמש! אלא אם כן... האנטמות היו נשגבי השמש...
ההבנה נחתה עליו לאימתו הנוראה, הוא הביט סביבו אחוז תזזית, והתנשף בכבדות.
הם שיקרו לו... כל שידע היה שקר, דמי הדרקון היו מחללי הצדק, לא האנטמות, והסדר השמיימי השתבש לחלוטין - ההיררכייה השמיימית הקיימת היא טעות, חילול של האמת. איך לא ראה זאת קודם?
"לא אתם חייבים להקשיב לי!" הוא זעק בעיניים דומעות מעוצמת התגלית "אני לא שד, אני לא מקור של רשע, לא נולדתי או נוצרתי לזרוע רוע, נבחרתי בידי השמש הבלתי מנוצח".
"חסוך מאיתנו את שקריך, אנטמה! ימי המחבוא שלך בקרבנו תמו, הבגידה שלך בסדר השמיימי מעצם קיומך מסתיימת בזאת!" זעק ראמוס המתרומם מן הבריכה, חרבו כבר שלופה. שאר הלגיונרים הניעו את כידוני הארד שלהם לכיוון גופו והחלו להתקדם בצעדים מהירים - מניפים את מגיני המגדל מעוטרי הדרקונים שלהם לסוכך על התקדמותם בעוד בעיניהם יוקדת שנאה תהומית.
הוא חש במשהו נורא חוזר על עצמו, הוא ראה את עצמו לפני רגעים ספורים מאיים על חייה של האנטמה, לא, נשגבת השמש ששחרר לחופשי. ההלם גרם לו לאבד מספר שניות חשובות ומבלי משים לב להב ננעץ לצידו, ננעץ עמוק וגורם לכאב חד ודם רב לבקוע.
ראמוס, סגנו הנאמן, עתה משפד אותו בחרבו - עיניו יוקדות בנחישות. הוא הביט בחוסר אמון בצידו המדמם, הוא היה אמור למות, כאן ועכשיו - מחומרת הפציעה. אבל הוא לא מת... הכאב פיקח אותו לפתע ועיניו נפערו, לפתע הוא ידע מה עליו לעשות.
עישוניו הפכו לבנים, מלבושיו החלו לרעוד כאילו רוח שלא היתה שם חלפה בהם, שיערו זהר בזהב והמציאות סביבו החלה להתעוות כך שכל צופה מהצד היה נשאב להביט רק בו.
"על אף שאתם משרתים כופרים, חס אני על חייכם, חזרו לאדוניכם, דמי הדרקון - ואמרו להם שהעת לחזרת תהילתו של השמש הבלתי המנוצח הגיעה סוף סוף, ונוכחותי מבשרת את חריצת דינם ואת דין ממלכתם המחללת את הסדר השמיימי!".
נוכחותו לא ניתנת להתעלמות, מאורו נסו הלגיונרים בבהלה וחופזה ונעלמו לסמטאות האפלות סביב כמו עכברים לחוריהם. הוא נותר, פצוע, שותת דם, אך לא בודד... עכשיו הוא הבין, עכשיו הוא ידע.
השמש הבלתי מנוצח יהיה לצידו באשר ילך עכשיו, זהו הגורל עבורו נבחר ואותו אימץ מרצון. דרכו של נשגב השמש נסללה לפניו...
