רשמים ממשחק Nobilis:

שלום לכולם.
סוף כל סוף אני ושלושה מחבריי הצלחנו להריץ משחק Nobilis.
את ה-Preludes אני לא אפרסם כאן- רק אגיד כי כולם הגיעו לכפר נופש ב-Rockies בשם "Icestone Cabins", לפני שהם הפכו ל-Nobles.
כמו כן, לגבי הקונספטים- זה הגרעין של כל דמות- כל שחקן כתב לי לפחות 5 עמודים ב-Word, לכן יש לדמויות הרבה יותר עומק מהמוצג כאן.
הדמויות:
טרי גורדון-
קונספט:
רופא בכיר שניסה להציל את חייו של חברו הטוב ביותר, אך נכשל, למרות שהוא הקריב כמעט את כל מה שיש בבעלותו בשביל המטרה הזו.
הוא מודע לכך שחלק מכישלונו נובע מהתערבות של כוחות על טבעיים.
לאחר שהוא משקם את חייו, הוא שוב מרגיש אי שקט, ומנסה למצוא את הגורם לכך ולטפל בו.
מראה הדמות:
גבר בסוף שנות ה30 שלו. גבוה מהממוצע, בנוי טוב, לסת מרובעת, שיער שחור קצר שקצת מאפיר בצדדים ועיניים חומות שמראות ביטחון וחכמה. לבוש בבגדים קצת ישנים, משהו בין טי-שירט ללבוש פורמלי. בן אדם שבמבט ראשון נראה כמו כל אחד אחר, ובמבט שני נראה מכובד ואחראי.
דף דמות:
Power of Renewal.
Code: Wild.
Attributes:
* Aspect 1 (7)
* Domain 3 (5)
* Realm 1 (6)
* Spirit 1 (6)
Gifts:
* Flight
* Lesser Version of Perfect Timing
* Katana- Gives him an Aspect 3, Penetration 4 attack with his Katana.
Handicaps:
* Honest- Can't lie.
* Can't enter a house uninvited.
* Can't kill.
* Must visit his family at least once a week in order to use his divine powers.
* Must have his Katana in his possesion in order to use the Katana Gift.
סקיי מילר-
קונספט:
בחור צמחוני בשנות העשרים לחייו, שנולד למשפחה מהמעמד הגבוה.
כל חייו הוא סלד ממנהגי אביו ולכן ברח מהבית בגיל צעיר.
כיום, הוא נודד בעולם בתקווה למצוא משמעות לחייו ואת אהובת ליבו.
מראה הדמות:
בחור רזה למדי וגבוה. בשנות העשרים לחייו, שער בלונדיני פרוע במקצת עם עניים כחולות עמוקות וחודרות. לבוש בבגדי מסע בלויים במקצת אבל עם מראה כללי מסודר יחסית. עושה רושם של ילד טוב.
דף הדמות:
Power of Freedom.
Code: Light.
Attributes:
* Aspect 0 (5)
* Domain 2 (5)
* Realm 1 (5)
* Spirit 4 (5)
Gifts:
* Golden Dragons- Can create huge, golden, intellegent, talking dragons.
* Worldwalker.
* Durant.
Handicaps:
* Health linked to his childhood sweetheart- Anat.
* Can't harm the helpless.
* Must trust nature lovers.
* Vegetarian.
* Environmentalist.
טוד גריי-
קונספט:
אמן אבסטרקטי, אקסצנטרי, מכור לעישון, מצליח ובעל פוביה מזברות שלא נותן לעצמו להיקשר אל אנשים מתוך פחד מהם, ואם זאת, הוא חש דחף מופנם להיקשר אליהם.
במרכזו עומד הקונפליקט בין התחייבות ומתן ביטחון במציאות, לבין בריחה, משום שזו ערערה שוב ושוב את הנחות היסוד שלו לגביה.
מראה הדמות:
אדם מבוגר יחסית, נראה בסביבות ה-30 לחייו. שיערו שחור וקצר, לא מסודר אך עדיין נראה נאה בצורה משונה. עיניו הכהות שקועות בתוך שקים של עייפות, אולי שיממון. עורו בהיר. הוא לובש חליפה מהודרת ועל ידו עונד שעון יוקרתי. משדר הילה קודרת מעט.
דף הדמות:
Power of Illusions.
Code: Hell.
Attributes:
* Aspect 1 (5)
* Domain 4 (6)
* Realm 1 (5)
* Spirit 0 (5)
Gifts:
* Teleportation- Can create portals to anywhere in the world.
* Glorious (Confusion).
* Durant.
Handicaps:
* Egocentric.
* Zebraphobia.
* Cigarette Addiction.

בקרוב אפרסם את ה-Session הראשון שלנו.

--Darkemor

מצפה בכיליון עיניים =]

ה-Session הראשון שלנו, ערוך ומאורגן- הוצאתי את ה-OOC וכמה טעויות שעשינו.

HG: טרי, בעודך זולל ברעבתנות את המנה שהזמנת- הצלעות העשויות היטב ותפוחי האדמה המתובלים, שני גברים, האחד חסון בעל שער קצוץ והשני קירח וממושקף, סוחבים אלונקה מאולתרת אשר עליה אדם פצוע בעל שעון יוקרתי המדמם למוות, לתוך הפאב, דמו מטפטף לרצפה טיפה אחר טיפה.
"אנחנו צריכים רופא", הם זועקים בחוזקה.
סקיי, אתה בדיוק מתחיל להירדם כאשר אתה שומע צרחות מבוהלות מבחוץ, ודפיקה אינטנסיבית וחזקה על הדלת.
טרי: "אני רופא! מה קרה לו?!".
סקיי: אני פותח את הדלת בבהלה מסוימת-"הכל בסדר? מה קרה?".
HG: טרי, הבחור הממושקף והקירח פונה אליך:"מצאנו אותו בתוך לימוזינה הרוסה- משאית נכנסה בהם. הנהג לא יצא בחיים", הוא אומר בקול משולהב.
סקיי, אישה ג'ינגית שופעת החזה- אותה פקידה שפגשת מקודם- מסתכלת עליך בעוד שאישוניה מתרחבים בפאניקה- "מישהו נפגע- אנחנו צריכים עזרה!!!".
טרי: "כמה זמן עבר מאז הפציעה?", אני שואל, תוך כדי שאני מפשיט אותו מהבגדים שלו כדי לקבל מבט טוב יותר בפצע.
סקיי: "מה?!", אני אומר בהלם- "איפה?! קראתם לאמבולנס?".
HG: טרי, הבחור החסון פונה אליך-"אנחנו לא יודעים- מצאנו אותו מדמם למוות במכונית וידענו שהאמבולנס לא יצליח להגיע לכאן בזמן, לא עם סופת השלגים בחוץ".
אתה מסתכל בפצע- גולגלתו סדוקה, ידו שבורה, והוא סובל מזעזוע מוח חמור.
סקיי, הבחורה בקושי מקשיבה לך, לכודה באדרנלין ובלחץ הרגע- "ניסינו, הוא לא יגיע לכאן מספיק מהר- סופת שלגים מתחוללת בעיר".
היא מתחילה לרוץ לכיוון בקתה אחרת, לחפש אחר עוד אנשים שאולי יוכלו לעשות משהו בשביל הפצוע.
טרי: "פאק, הוא פצוע קשה! יש פה ציוד רפואי כלשהו? אני צריך אלכוהול ומטליות רטובות".
סקיי: אני רץ לכיוון הצרחות ששמעתי, לכיוון הפאב.
HG: טרי, הברמן רץ לדלפק, ומוציא משם וודקה זולה- הוא מושיט לך אותה ועיניו מלאות תקווה שתוכל לעשות משהו למען הבחור הפצוע.
שלוש בחורות, אותן בחורות שראית מצחקקות מקודם, הולכות ומשיגות לך מטליות רטובות.
בו בזמן, הדלת נפתחת בתנועה מהירה אחת, ובחור בלונדיני בעל עיניים כחולות, בשנות ה-20 לחייו, עומד שם.
טרי: אני זורק "תודה" לכיוון הברמן והבחורות.
אני מסתכל שניה לעברו של הבחור, ומיד חוזר להסתכל על הפצוע.
אני מנגב את כל הדם עם אחת המטליות, שופך וודקה על השניה ומתחיל לחטא אותו.
סקיי: "שיט", אני ממלמל בעודי רץ אל הבחור ובודק דופק ונשימה- "אל תדאגו" אני מכריז, עברתי קורס עזרה ראשונה- הוא יהיה בסדר!".
טרי: "קורס עזרה ראשונה היה עוזר לך אם היה לו התקף לב, תשאיר אותו לי".
HG: טרי, בעודך מחטא אותו, אתה שומע קול מוזר מן הקיר מאחורייך- וכך גם כל שאר האנשים בחדר.
כולם מסובבים את ראשיהם לכיוון הקיר האחורי, מחפשים אחר מקור הרעש.
טוד, אתה מרגיש צריבה בעוד שוודקה חריפה נוגעת בפצעיך.
סקיי, אתה שומע דופק, הוא חלש ואינו סדיר, אך הוא קיים- הבחור הצעיר נושם.
סקיי: "הדופק שלא לא בדיוק סדיר", אני אומר בעודי מנסה להמשיך בהחיאה.
טרי: אני עוקב אחרי הדופק שלו ומפקח כמיטב יכולתי על הפעולות של הבחור הצעיר בזמן שאני מטפל בראש שלו.
"כשאתם מפסיקים לתת תשומת לב לרעש הזה, אני צריך שמישהו יביא לי משהו לשים עליו את הראש שלו!"
HG: הקול המוזר- מן חריקה ושבירה- מתפשט אל שני הקירות הצדדיים.
סקיי, אתה מתחיל להזרים לו אוויר אל הריאות, אך נדמה לך שזה לא בדיוק עוזר.
טרי, הברמן הולך במהירות להשיג לך כרית, בעוד שהוא נועץ מבט בקירות.
סקיי: אני לא מוותר, אני ממשיך להנשים אותו ולנסות כל מה שאני יודע- עדיין מתעלם מהקולות מסביב.
טרי: "..." אני מסתכל לבחור הצעיר בעיניים-"מה זה היה?".
HG: הקיר הקדמי מתחיל להשמיע את הקול.
סקיי: "מה זה משנה?!" אני צועק לבחור המבוגר "אם לא נעשה משהו הוא ימות!".
HG: פתאום, ארבעת הקירות מתמוטטים אל תוך השלג בקול חבטה אדיר, וצינת הכפור נכנסת לתוך המבנה, בעוד שהגג תלוי ממעל- מרחף באוויר.
טרי: "הוא לא ימות. יש לו זעזוע מוח, יד שבורה וסדק בגולגולת.
הוא חטף טרואמה, אבל...", בזמן שהקירות מתמוטטים,-"שיט! בקור הזה הוא באמת ימות!".
סקיי: עכשיו אני מפסיק לרגע ובוהה בחלל החדר בתדהמה "what the...?!"
טרי: אני מוריד את החולצה שלי ועוטף את הפצוע בה.
HG: טרי, בעודך מוריד את החולצה ועוטף את גופו הרועד של הפצוע, אתה שומע צרחה מאחד מהגברים- צרחה של אי אמונה, צרחה של פחד.
טרי: אחרי שאני עוטף אותו אני שומע את הצרחה, מסתכל מאיפה היא הגיעה.
אני רואה את הברמן מסתכל למעלה במבט קפוא.
אני עוקב אחרי המבט שלו והפה שלי נפער. "איך לעזאז...".
סקיי: אני שוכח לרגע מהאיש ומסתכל רגע במה שקורה לי, עם הבעה מסוימת של חוסר הבנה כללי וקצת פחד.
HG: בעוד שכולכם נושאים עיניכם אל התקרה, אתם שומעים את הפצוע מגמגם משהו.
טרי: הפה שלי עדיין פעור, אני מחזיר את המבט שלי לפצוע, לאט לאט.
HG: אתה שם לב, כי אט אט, פצעיו של האדם נסגרים- הדם חוזר לגופו, וגוון העור הוורדרד האופייני לבני אדם חוזר לעורו.
סקיי: אני מסתכל על מי שטיפל בפצוע בתדהמה "איך..?!"
טרי: אני מזיז את הראש מצד לצד "א..אין לי מושג", עם רמז קל לפחד בקול שלי.
טוד: הרעידות נפסקות, ובפתאומיות אני פוקח את עיני ומתעורר אל תוך ההמולה והרעש, לימיני ולשמאלי.
אני מתרומם באיטיות ואז פולט שיעול עצבני.
HG: האנשים בחדר מסתכלים באימה, מנסים לספוג את כל מה שקורה.
טוד, בעוד שאתה פוקח את עינייך בפעם הראשונה מזה שעות- אתה שם לב למשהו מוזר קצת- אתה באמצע חדר בעל תקרה וללא קירות, אנשים בוהים בך בתדהמה והשתאות.
אתה שם לב כי החיות המפוחלצות שעל הקירות מתחילות לדמם.
טוד: אני פוער את פי בתדהמה. "...מה לעזאזל קורה פה?" אני אומר חלושות, לא מאמין למראה עיני. <ואיך הגעתי לפה..?>
טרי: כשאני עדיין בשוק מההחלמה המהירה של הפצוע, אני פולט חלושות- "נפצעת בתאונת דרכים, שני גברים הביאו אותך על אלונקה... אני והבחור הצעיר הזה טיפלנו בך בכוונה לייצב אותך".
סקיי: אני בהלם מוחלט, אני פשוט בוהה.
HG: האנשים בחדר, רובם ככולם, מסתכלים לכל הכיוונים בפאניקה מוחלטת, אינם בטוחים מה לעזאזל הולך מסביבם.
טוד: אני בהלם מוחלט ולא ברור מה מעסיק אותי יותר-הזכרונות המעומעמים שלי מהרגע שבא לפני שאיבדתי את ההכרה שלי, הדם המכסה אותי או הסיטואציה ההזויה והבלתי רגילה המתרחשת סביבי.
טרי: "...מה אתה?!".
טוד: טוד מביט ברופא. "מה אני?", אתה חושב שהוא אומר, אבל זה לא ברור בגלל הרעש.
HG: החיות המפוחלצות ממשיכות לדמם בעוד שצינת ה-Rockies נושבת במלוא כוחה פנימה, אל תוך החדר חסר הקירות.
טרי, אתה לא מספיק למצוא את המילים לענות כאשר 3 זברות זהובות מופיעות בחדר, עוברות דרך החפצים בעוד שהן רוכבות אליכם- כל אחת מהן אל אחד מכם.
טרי: אני מתחיל להרגיש סחרחורת קלה.
בבת אחת אני מאבד את הריכוז שלי בפצוע לשעבר וקולט את כל הסצינה שעומדת מול העיניים שלי. אני נופל לישיבה בפתאומיות.
סקיי: אני מתאושש קצת-"אממ... מה?".
טוד: אני מביט בזברות ולפתע צורח צרחה מלאת אימה, חודרת עצמות.
טרי: העיניים שלי נפערות ואני לא מצליח להזיז אף איבר.
הדבר היחידי שיוצא לי מהפה זה "אלוהים".
HG: כל אחת מהן, פוגעת במלוא עוצמה באחד מכם.
אחד אחר השני, אתם נופלים מטה, ומתעלפים.
אתם מתעוררים, כעבור זמן מה, שלושתכם, ומרגישים מוזר- מאוד מוזר.
טוד, אתה הראשון להתעורר.
טוד: טוד קם באיטיות. <איפה אני?>
HG: טוד, אתה רואה לפניך את אותו פאב חסר קירות, בעל חיות מדממות, אך ללא אנשים, מלבד השניים השרויים על הרצפה.
טוד: תפיסת המציאות שלי מתערפלת בכל כמה רגעים.
אני רואה שטף של תמונות, מחשבות, תחושות, כולן שקריות, חולפות נגד עיניי.
אני יודע שהן שקריות, אני רואה את עצמי בכל אחת ואחת מהן.
אני בעצמי מתקשה, למשך כמה רגעים, להבדיל בין מה שאמיתי למה ששקרי, אך לבסוף התמונה נראית לי כל כך ברורה שהדבר גורם לי לצחוק בקול רם, ואני אכן צוחק.
HG: סקיי, אתה מתעורר הבא.
סקיי: אני פוקח עניים לאט לאט, כאילו ישנתי כמה שנים.
"מה קרה לחדר שלי..?" אני ממלמל בחולשה.
HG: סקיי, לפניך נגלה אותו מראה מרהיב, מפחיד ומוזר אשר היה מקודם- אתה רואה את האלונקה המאולתרת על הרצפה, את כתמי הדם הרבים על הרצפה ואת הגג המרחף.
סקיי: אני מרגיש נהדר, אני מרגיש כאילו שום מקום לא רחוק מידי, כאילו אני יכול להגיע לכל מקום ולהיות בכל מקום, כאילו אני יכול לעשות הכל וכל מחסום שעומד בדרכי פשוט יעלם.
אני מרגיש את הגוף שלי טוב משהרגשתי אי פעם.
אני מחייך קלות.
סקיי: עיניי מתרחבות לרגע שאני נזכר במאורעות שקדמו להתעלפות.
HG: טרי, אתה מתעורר הבא.
טרי: אני פותח את העיניים ברגע אחד ופולט צעקת כאב אדירה-שומעים את ההדים שלה חוזרים מההרים שמסביב.
הגב מתקשת, ואני נתמך ע"י העקבים והקודקוד של הראש שלי באופן מעשי.
HG: אתה רואה את אותו המראה שטוד וסקיי ראו.
טרי: אני מרגיש שאני מזדקן במהירות שאי אפשר לתפוס בעין, וברגע שאני מגיע לסף המוות אני נולד מחדש.
אני מרגיש כאילו שאני עובר את המחזור הזה אינספור פעמים בשניה אחת. כל תא ותא בגוף שלי נהרס ונבנה מחדש ברגע.
אחרי כמה שניות כאלו, הכאב מפסיק, ואני מרגיש משהו חדש זורם בגוף שלי-חיות בלתי רגילה, מרעננת, כאילו ששפכו עלי מים קרים אחרי ריצה של כמה קילומטרים.
ההרגשה מהממת- אני מרגיש כאילו אני מסוגל להתגבר על הכל.
כל מה שיכשיל אותי, יעשה זאת בצורה זמנית בלבד שאחריה אני אקום ללא פגע.
טוד: אני מעביר את מבטי העייף מסקיי לטרי, וכשאני שולח את ידי לכיס חולצתי אני מגלה שהיא לא שם.
אני מסתכל מטה ורואה את פלג גופי העליון מכוסה בדם.
"ארם..." אני אומר, ואז משתעל שיעול חלוש. <קר כאן.. ולעזעזל עם הדם הזה>
"אני רואה שהתעוררת... איפה החולצה שלי?", הוא שואל את טרי.
טרי: "תן לי את שלי חזרה ואז אני אחשוב על זה".
סקיי: "החולצה? זה מה שחסר לך עכשיו?" אני בוהה בו בפרצוף חצי מחויך.
טוד: אני מוצא אותה זרוקה על הרצפה- "אני צריך סיגריה, היא בכיס הקדמי שלי... איך אתה מצפה שאני אעכל את מה שראיתי עכשיו..?".
סקיי: "מה.. הלך פה? מי מכם עשה את זה? ומה נתתם לי? זה מרגיש נהדר!".
טרי: "אני לא מצפה ממך לכלום, הקשר היחידי שיש לי אליך זה שחיטאתי לך את הגולגולת.
אם תוכל להביא לי את החולצה אני אודה לך, קצת קריר פה עם סופת השלגים בחוץ".
טרי: "ילד, למה אתה חושב שאנחנו מבינים מה קרה פה יותר ממך?".
אני חושב על זה קצת ומעט מתעצבן על השאלה "נכנסה בי זברה זהובה למען השם! כמה אנשים אתה מכיר שיכולים לעשות דבר כזה?!".
"קודם כל, אני בן 21", אני אומר בחיוך-"אולי אני צעיר ממך, אבל בהחלט איני ילד".
אני עוצר לרגע וחושב- "אני לא יודע מה קרה פה, ומישהו צריך להיות אחראי לזה, זה חייב להיות אחד מכם, לא?".
HG: "ילדיי", אתם שומעים את השמיים רועמים.
טוד: אני משתעל בעצבנות.
סקיי: אני בוהה בשמיים בלחץ קל.
טרי: "ועכשיו אני שומע קולות" יש לי פרצוף שאומר 'מספיק עם השטויות'.
HG: "אני הוא קורלון, אדון ההשראה, שליט האשליות, ההתחדשות והחופש", הקול רועם-"ואתם...", הוא מפסיק לרגע, "ילדיי".
טרי: הידע שלי בקשר לתרבויות שמאמינות באלילים מכה בי- "אלוהים...".
אני מתיישב לאט.
סקיי: "זה.. אמיתי?" אני שואל בחולשה.
טרי: "אין לי מושג ילד, הלוואי וידעתי".
טוד: "... זה אמיתי", אני אומר, בביטחון.
טרי: "איך *אתה* יודע?"
HG: "בזכות תבונתי העליונה, חסרת הפגם, מצאתי אותכם ראויים לשרת תחתיי- מצאתי אתכם ראויים לשרת את המציאות", רעם מתגלגל נשמע.
"זה אמיתי, אני מבטיח לכם". לחץ עצום פוגע לכל אחד ואחד מכם בבטן, ואתם מתפתלים מכאבים.
"אתם צריכים עוד הוכחות?", נדמה לכם שאתם שומעים את המקבילה לחיוך מטהפיזי.
טרי: בין נשימה כואבת לאחרת אני מסנן- "זאת דרך משונה להראות לאנשים שהם ראויים למשהו חוץ מכאב".
HG: "אך, ילדי, אתם ראויים לכל כך הרבה יותר- אם תשרתו אותי נאמנה", הקול ממשיך.
סקיי: "מה אתה..?"
טרי: "כן, גם אני הייתי רוצה לדעת".
טוד: "ומה זאת אומרת... ילדיך?".
HG: "אני הוא אשליות. אני הוא חופש. אני הוא התחדשות.אני הוא *אדונכם*", הקול אומר בגאווה.
"אתם ילדיי- אתם חלק ממני. חלק מנשמתי נעוצה בתוככם, מתאחדת עם נשמתכם חסרת החזון".
סקיי: <היי!>
טוד: אני מקשיב בשקט, אבל עיניי עדיין שומרות על מראה אדיש, עייף.
טרי: הידע שצברתי במסעות שלי מנע ממני לפקפק בו עד שאני אברר עוד פרטים- "מה עשיתי שזיכה אותי להיות העבד שלך וקילל אותי באחריות גדולה יותר ממה שיש לי כבר?! אין לך זכות לקחת את החיים שלי ולהשתמש בהם כרכש שלך! יש לי אישה! יש לי ילדים! יש אנשים שזקוקים לי!".
סקיי: "אני לא מרגיש כאילו יש מישהו שיכול להגיד לי מה לעשות כרגע".
טרי: "הוא מסוגל לגרום לך להתפתל מכאבים ואתה לא חושב שהוא יכול להגיד לך מה לעשות?!"
סקיי: "כל בריון יכול לגרום לי לעשות אותו הדבר בדיוק, במה הוא שונה?".
HG: "התחדשות, כל אילו- כל אותם אנשים היקרים לך, מצויים בסכנה, ובעזרתי, תוכל להציל אותם ולשמור עליהם".
טרי: "דיברת אלי? קוראים לי טרי, לא התחדשות- אני אדם, לא מושג, והסכנה היחידה שצפויה להם בזמן הקרוב היא שאני אאכזב אותם, שוב.
אין לי פנאי לעשות עבודות של מישהו אחר!"
טוד: "אני הייתי מעוניין לשמוע עוד".
HG: "התחדשות", קורלון ממשיך, מתעלם מן המחאה-"היית עיוור, בדומה לכל בני האדם, מאז שנולדת- העולם מצוי בסכנה מתמדת, ואנחנו היחידים שיכולים להציל אותו- מיני ומינך, Imperators וילדיהם, ה-Nobilis."
"אשליות", הוא מפסיק לרגע, "מרגע שראיתי אותך ידעתי כי תהיה האדם המתאים לעבודה", קולו מלא הגאווה מתגלגל בשמי הלילה הצוננים.
טרי: "הסכנה הזו כנראה לא כ"כ גדולה אם אתה ממנה בני אנוש חסרי חשיבות להתמודד איתה."
סקיי: "חכה", אני אומר לטרי בעודי מניח את ידי על כתפו- "אני לא חושב שזה יקשיב לנו עד שהוא לא יסיים".
טרי: "יכול להיות שאתה צודק- טוב, אני אחכה".
HG: "הייתם בני אנוש, ובני האנוש אינם כולם חסרי חשיבות- יש כמה מן העדר בעלי השימושים שלהם", הוא ממשיך. "אך תבינו, אתם הרבה יותר מבני אנוש עכשיו, בזכותי- אתם תצילו את המציאות".
טוד: אני מישיר את מבטי-"... נציל את המציאות ממה?", אני שואל ומשתעל.
HG: "המציאות עצמה מצוייה בסכנה מתמדת מן הפרשים השחורים- יצורים חייזרים אשר מטרתם היחידה היא להרוס את המציאות כפי שאתם מכירים אותה".
לפתע, מראה העולם שלפניכם משתנה- אתם רואים את רוחות העננים משייטות להן מעלה, את רוחות פתיתי השלג זועפות ומקנטרות בעוד שאתם דורכים עליהן, את רוחו של הגג המסתכל מטה בתמיהה, תוהה לאיפה נעלמו הקירות, אך בעיקר- על עץ. עץ שאין שני לו, עץ הנמתח מעלה מעלה, לכיוון גן העדן המצוי בצמרתו, ושורשיו נמתחים מטה, מטה אל הגיהנום.
אתם רואים כוכבים הנתלים על ענפיו, וענף עצום מימדים המחזיק את כדור הארץ עליו אתם עומדים.
מכל הכיוונים, אתם רואים משהו אפל האופף את העץ- מן חומר שחור המאכל אותו, אט אט.
טרי: "Holy shi-".
סקיי: "ואו".
טוד: חרף העובדה שהמראה בו אני חוזה לא גורם לי לפקפק בשפיותי אף לא לרגע אחד, אותו מראה הוא בהחלט מבהיל. לוקח לי כמה רגעים בכלל לתפוס את מה שאני רואה.
סקיי: "מה זה הדבר השחור הזה? למה אתה מרעיל את העץ?".
HG: קורלון ממשיך: "החומר המאכל הזה, אותה חומצה שמיימית המכרסמת בענפיו של העץ, היא הפרשים השחורים- זו השפעתם, ואם לא נעשה משהו מהר, לא תשאר עוד מציאות".
"התחדשות", הוא פונה לטרי, "מה ילדך יעשו כשיצטרכו להתמודד עם זה? עם הפרשים השחורים? האם לא תתן להם ולבניהם את הזכות להתקיים במציאות?".
טרי: "טרי." אני מתקן אותו. "זה התפקיד שלך להתמודד עם זה, לא שלהם".
"אני מכיר את הקטע של נבחרי האלים. אנחנו היחידים שיכולים להגן על... מה שאתה רוצה שנגן. המציאות, כן? אנחנו נהיה גיבורים גדולים בלה בלה בלה. אבל בשביל כזו מטרה נאצלת אנחנו נצטרך לוותר על דברים. דברים שחשובים לנו אפילו... אני צודק?".
סקיי: "התפקיד שלך?!" אני מסתכל עליו בכעס- "אתה רוצה להגיד שכל זה"-אני מחווה בידי לעץ-" לא נוגע לך?!"
טרי: "הוא נוגע לי מאוד. אני חי בו. אני דואג לו במישור שאני יכול לדאוג לו, שזה המישור הפיזי. המישור שאני מבין. רוחות דואגות לעולם במישור של הרוחות. זה היתרון שלהן-הן מודעות גם למישור הרוחות וגם למישור הפיזי. הן דורשות בגלל זה דברים מגוחכים מבני אנוש, בשביל להגן עליו. אבל המציאות היא שהן צריכות את העולם בדיוק כמונו. והן צריכות לעשות את התפקיד שלהן כמו שאנחנו עושים את התפקיד שלנו".
טוד: <זה הזוי מדי...> אני מסתובב בחדר ומחפש את החולצה שלי, מרים אותה מהרצפה ובמהירות שולף סיגר ומצת מכיס מכנסי.
אני מחזיק את הסיגר בפי מומדליק אותו בזמן שאני לובש את החולצה ברישול ומעסיק את עצמי לאחר מכן בכפתורים.
HG: "אינני מרעיל את העץ- אני חלק מן העץ, אני חלק מן המציאות, וכך גם כל בני מיני. אנו מגיני העץ, מגיני המציאות ואנו צריכים יצורים, יצורים אשר קיבלו חלק מנשמתנו, אשר ישגיחו על המקום הזה בזמן שאנו נלחמים את מלחמותינו", קול הרעם שלו גובר.
סקיי: "למה לא אומרים כזה דבר לכולם?" אני שואל את הקול "יש כוח במספרים, למה לא להשתמש בו?".
HG: "חופש", הוא אומר, "מוחך לא יבין את השיקולים והבחירות הנדרשות על מנת להשקיע חלק מנשמתך בתוך "קופסאת" בן תמותה- סיבותנו ישארו פרטיות".
"התחדשות", הוא פונה לטרי- "עכשיו, אתה חלקך רוח וחלקך פיזי- תפקידך הוכפל פי שניים", הוא מודיע בחגיגיות.
טרי: "אתה תעשה את התפקיד שלך בזה שתבטיח את שלום המציאות, ואני אעשה את התפקיד שלי בזה שאני אבטיח שאנשים לא ימותו".
סקיי: "אתה רוצה להגיד לי... שאין לך תשובה?" אני מחייך.
HG: סקיי, הוא מספק לך הסבר ארוך ומפותל, אשר ממנו אתה לא מצליח להבין, לחלוטין, כלום.
קורלון רואה כי לא הבנת מילה ממה שאמרת- "כמו שאמרתי", הוא אומר בקול ניצח, "מוחך לא יכול להבין זאת".
טרי: "אני לא רוצה להיות רוח. אני לא יכול לתת לאנשים שחשובים לי להיפגע כשיש לי מחויבות כפולה!".
טרי: "השיקולים האלוהיים שלך לא היו מושלמים.
קיבלת שני אנשים שאין להם בעיה לקבל אותך במקום 3. תן למישהו אחר את האחריות הזו, תקן את הטעות שלך."
HG: "איני עושה טעויות- אני קיים במקומות רבים, ילדי", הוא ממשיך, "וראיתי את הזמן-שעדיין-לא-היה- אתם הבחירה הנכונה".
טוד: אני מביט ברופא. "ניתן לך כוח... אני לא מאמין שאתה מחליט לא לנצל אותו" אני אומר.
טרי: "תיזהר ילד. אני חושב שאתה מכיר את ספיידרמן נכון? זוכר את המשפט- "עם כוח גדול באה אחריות גדולה"? אל תעשה שטויות".
סקיי: "טרי, אתה רופא, לא? תחשוב כמה אנשים תוכל להציל, תחשוב על האפשרויות!".
טוד: "ספיידרמן הוא חוברת מצוירת", אני ושואף עוד עשן לריאותיי.
"אין לה קשר מחייב למציאות- אני יודע זאת היטב, האמן לי".
טרי: "ניתן לי כוח שאני -לא רוצה-. כוח משחית. אחריות גובה קורבנות. אני לא צריך את זה."
סקיי: "למה משחית? אתה יכול להציל אנשים ככה, אנשים שאף אחד אחר לא יכול. זו לא אחריות, זו שליחות!".
טרי: "יש דברים שנקבעים בדרגים גבוהים מאיתנו. אני לא יכול להציל מישהו שלא נועד להצלה".
סקיי: "עכשיו *אתה* הדרגים הגבוהים!".
"ממה אתה מפחד? מה יש לך להפסיד?".
HG: רעם אדיר נשמע, קוטע כל שיחה ומחריש אוזניים: "מספיק, בן תמותה חצוף! אתה תציית לי, או תמות- איני חייב לתת דין וחשבון לאחד כמוך".
טרי: "כן, מה שהקול הגדול והנורא אמר. אני יכול להפסיד כמעט את הכל. את המשמעות לחיים שלי, את השמחה שלי- וגם אתה".
HG: "אני רואה שאתה הילד הסורר", קורלון אומר בקול נפץ אדיר.
כאב עצום בוער בכל עצם בגופך וגורם לך להתפתל על הרצפה.
"אבל אתה מסקרן אותי", הוא אומר, "האם זה בגלל משפחתך?", הוא אומר בתמימות סקרנית בעוד שגופך בוער מכאב.
טרי: "לעזאזל... ארג! כן! הם הדבר שהכי חשוב לי בעולם. הייתי נותן את החיים שלי בשבילם אם לא הייתי יודע שזה רק היה גורם להם עצב".
טוד: אני מביט בטרי בעצבות מסוימת, אבל גם ניתן לזהות זלזול קל במבטי.
HG: הכאב מפסיק.
"ומה אם אומר לך שתוכל לשמור על משפחתך בריאה? שתחייה לצדך לנצח? שתהיה מוגנת מפגעי החיים?- מה אם אתן לך את אותו הכוח? ומה אם אגיד לך שאותו כוח כבר נמצא אצלך, בחלקיק נשמתי?".
טרי: אני מבחין במבט של טוד ונועץ בו מבט חודר, מאיים, מקפיא.
"אני אהיה אסיר תודה, אבל אני לא אוכל לסבול את השירות הזה למציאות בלי להיות איתם. אם לא יהיה לי זמן להקדיש להם... אני אהיה חסר ערך בשבילך".
HG: "זה מדהים", הוא אומר בפליאה.
"חשבתי שראיתי כל סוג של אנוכיות, אך זה זן חדש לחלוטין- האנושות באמת חסרת חזון ופרמיטיבית".
טרי: "אני מקווה שהחידוש שבי מעניק לך שמחה", אני אומר בציניות מרירה.
טוד: אני מוציא את הסיגר מפי ופולט ענן של עשן- "אם כך, מה אנחנו אמורים לעשות?", אני שואל אותו, שעה שאני מחפש את התיק שלי.
HG: טרי, קורלון מתעלם מהערתך הצינית.
"כל שאצווה עליכם לעשות, הוא לשמור על קדושת חלקיק הנשמה אשר השקעתי בכם, להגן על המציאות ולציית להוראותיי השמיימיות.
מעבר לכך, אתם חופשיים לעשות כל מה שתרצו".
סקיי: "אנחנו חופשיים לעשות מה שנרצה?", אני אומר בעניים גדולות-"הכל?".
HG: "כמעט הכל", הוא ממשיך, "הצצתי אל לבו של כל אחד מכם במשך השבועות האחרונים, וראיתי את אמונותיכם הבסיסיות ביותר- לבכם עשה את בחירתו".
"הצצתי אל תוך לבך, חופש, וראיתי כי עליך לשמור על קיום האנושות, להגן עליה ולהיות יעיל בכל אשר תעשה".
סקיי: אני מהנהן.
"הצצתי אל תוך לבך, אשליות, וראיתי כי עליך לנצור את השחיתות בכל דבר, ליצור סבל ולהשתמש בכוחך למטרותיך האישיות".
טוד: "ארם... זו היתה דרך... מעניינת לתאר את תמונת המצב", אני אומר, כנראה מצפה למבטים צורמים מהסביבה שלי שעה שאני משפיל את ראשי- הסיגריה בפי מעלה עשן מסתלסל בחלל החדר הפרוץ.
סקיי: "מה?!" אני מתפלץ- "למה לתת לאדם כזה כוח?!".
טרי: "אנחנו לא נבין, אנחנו לא יצורים נעלים כמו האלוהים שנתן לנו את הכוח".
HG: "חופש, זו הייתה בחירתו, בדיוק כמו שאתה בחרת- אתה אינך מיועד לרמוס אחרים עם כוחך- לבך לא ירשה זאת".
טוד: אני מצחקק קלות.
טרי: "אין לך מה לצחוק על לב טהור, אידיוט".
סקיי: "אנחנו עוד נראה.." אני ממלמל קלות.
HG: "הצצתי אל תוך לבך, התחדשות, ילדי הסורר, וראיתי כי עליך לקדם חופש, לפרוץ את גבולות השגרה והשפיות של החברה, ותמיד לתת משהו בתמורה לשירות".
טרי: "תודה, אני מנסה להיות אדם כזה".
HG: "ועם זאת, ילדיי", קולו מתחיל לדעוך, "אני עוזב אתכם".
"הייתי מציע שתטפלו קצת במקום הזה- בביתכם", קולו ממשיך לדעוך.
"הבנתי שכמה מאותם בני תמותה מתפרעים", ועם זה- הקול נמוג.
סקיי: "מה?! אתה פשוט הולך!?".
טוד: "הננ..." אני אומר שעה שאני מרים את ראשי.
"אתה מעצבן אותי, התחדשות. אני לא יודע אם אני חב לך את חיי או לא, אבל אתה בהחלט צריך להרגע קצת."
טרי: "אני גם לא יודע אם אתה חב לי את חייך, אבל יצורים אלוהיים שמכריזים על למה הם בחרו את מי שהם בחרו לא משקרים בקשר לזה, אז אני מניח שאתה באמת אותו סוג של אדם שהוא תיאר אותך. ואם זה ככה, אנחנו לא הולכים להסתדר, אז תתרגל."
טוד: "כן, זה בדיוק מה שהוא עשה. ואני שמח שכך זה קרה." אני אומר, אפשר לשמוע שאני מחייך מבלי לראות את פניי.
"או, אתה מוכרח להבין, התחדשות." הוא אומר ומסתובב במקומו. "אני לא אותו אדם שהישות תיארה".
סקיי: "אז מה אתה?"
טרי: "האר את עיניי".
טוד: "למעשה, בלימוזינה ההרוסה שלי לכודה חיה קטנה ומסכנה בשם רוג'ר. ברגעים אלה ממש אני מודאג לשלומו, ואין לי כרגע זמן להתמהמה כאן. אם תרצו, בואו איתי ונדבר על כך בדרך".
טרי: "אני אחשוב על זה. בהצלחה עם רוג'ר".
טרי: "לעזאזל, האלוהים הזה לא השאיר לי ברירה... הוא אמר שמעכשיו זה הבית שלנו ושכמה בני אדם מתפרעים... אני הולך לבדוק את זה בשביל שאני אוכל לעוף מפה. אתה בא, חופש?"
סקיי: "אני אחריך, אבל שנייה- אני רוצה להגיד שלום לרוג'ר", אני מחייך.
HG: טוד אתה הולך לכיוון הלימוזינה, ומוצא אותה הרוסה לחלוטין.
טוד: אני פותח את הדלת האחורית ומחפש את רוג'ר בפנים.
רוג'ר, אותו סמור פרוותי, מתרכבל ורועד מתחת למושב.
לפתע, משהו משתנה מאוד במראה שלי- האישונים שלי הם כמו בורות שסוחפים את המתבונן בהם אל תוך האינסוף, וכל סנטימטר בגופי מקבל הדגשה, נראה מפורט ומעניין.
אלא אם אתה יצור על-טבעי, אין ביכולתך להסתכל עליי מבלי להתמהמה על ייחודיותי ויופי הויזואליים, המבלבלים והמתעתעים.
אין אפשרות להתרגל למראי, הנוכחות שלי תמיד בולטת.
רוג'ר נראה כלא מזהה אותי, אך בסופו של דבר הוא משתכנע שאני אני ולא אחר, קופץ על כתפי ונכנס אל תוך כיס החליפה שלי.
HG: סקיי, בעודך מתחיל ללכת אחר טוד, אתם רואים אור בוהק יוצא מן האדמה- אור בוהק כל כך שהיה מסמא את עינייכם לולא הייתם נוביליס.
בהתחלה בוקע מהאור ראש ענק, גוף דמוי לטאה, כנפיים ולבסוף זנב.
גודלו של היצור- דרקון זהוב- הוא כגודלו של אוטובוס רחב.
סקיי: "המממ... אופס?".
טרי: "אופס?...אתה רוצה להגיד לי שאתה יצרת את ה...דרקון הזה?! הדבר הזה רק נהיה טוב מרגע לרגע... תמיד ידעתי שיש משהו בתרבויות אלילים, אבל זאת פעם ראשונה שאני רואה בעיניים שלי את ה"משהו" הזה".
סקיי: "אני.. חושב" <אני מופתע מכל העניין בעצמי>.
אני שולח יד בהיסוס קל, ומלטף את הדרקון בראשו קלות.
HG: הדרקון מהנהן בראשו בהנאה.
טרי: "הוא קרא לי התחדשות נכון? מעניין מה אני יכול לעשות... אני מניח שאם יש אנשים מתפרעים אני אגלה די מהר".
סקיי: "מה שמך?" אני שואל אותו בחיוך- היצור לא מפחיד אותי, משום מה.
HG: "אתה הוא יוצרי", הדרקון הזהוב אומר-"כיצד תקרא לי, אבי?".
אתם מזהים את הניב בו משתמש הדרקון כשפה עתיקה הנכחדה לפני כ-2000 שנה.
סקיי: אילהליארד, ככה אני אקרא לך.
טרי: אני מסתכל מסביב על השממה הקפואה כדי למצוא סימן להתפרעויות שקורולון דיבר עליהם-כמה שאני אדאג לזה יותר מהר בלי לקבל משימות חדשות, ככה אני אוכל לחזור למשפחה שלי יותר מהר.
אני סוקר את ההרים כשאני מבחין במשהו נוצץ- "ילד, אתה רואה את הדבר המנצנץ הזה שם, רחוק?"
סקיי: כן, בקושי אבל אני רואה, לשם?
טרי: "אני הולך לבדוק את זה..." אני לא רוצה לבזבז זמן, ויש לי תחושה ממלאת ואדירה של אנרגיה. הדבר הכי הגיוני שנראה לי לעשות הוא להתחיל לרוץ. אני יצור אלוהי עכשיו, כמה עשרות קילומטרים לא יקחו הרבה זמן. אני מגביר מהירות כל הזמן עד שאני מגיע לאבן די גדולה. אני מנסה לעבור אותה בקפיצה ומצליח, אבל אחרי כמה דקות אני שם לב שבכלל לא חזרתי לקרקע.
"נהדר..." אני חושב לעצמי במרירות, ומגביר מהירות.
תוך כמה דקות אני מגיע למקור הנצנוץ-אני רואה חרב שאני מזהה כקאטאנה תקועה בשלג, השמש גורמת לה לבהוק בזוהר כחול, הידית שלה נראית כגדלה כל הזמן כמו גבעול של צמח.
אני לוקח אותה ויודע שזאת מתנה בשבילי.
כמה הנפות נסיוניות, מלמול של "למה אני צריך את זה?" ואני עף חזרה אל סקיי וטוד הנתעב הזה- בדרך חזרה אני אפילו מצליח להנות מכל הקטע של התעופה.
HG: טוד וטרי, נדמה לכם שאתם שומעים הד מאוד מאוד חלש של התפרעויות מן העמק למטה.
סקיי: אני עולה על הדרקון, מחכה לטוד, וברגע שהוא מגיע אני עף למטה, מעופף קצת מעל צמרות העצים.
טרי: אני עף לצידם- בדרך אני סוקר את האיזור לראות אם יש סימן לבני אדם שם.
HG: בעודכם מעופפים מן ההר, מגלה מבעית ומעורר כבוד נחשף לפניכם. לצד ערים מושלגות, צומח יער עבות המלא בשלל יצורים חיים בשלל גדלים וצבעים, ומעליו, יצורי אבן בגודלם של הרים ניצבים כשומרים הדרוכים בכל עת. בשמיים, אתם רואים זוהר- זוהר אשר לא ניתן לתארו במילים, זוהר אשר מחליף את צבעו לשלל צבעי הקשת, ולצידו- יצורים דמויי דרקון המרחפים מעל היערות האפלוליים.
לפתע אתם שמועים ציוץ חלוש מימינכם- ציפור זקנה ועייפה מופיע מבין צמרות עצי היער העצום, מנסה לשווא להגיע לקנה הנמצא בסלע קרוב.
היא מתמוטטת ללא מילה על הקרח הקפוא, ואט אט, מגופתה, קם יילוד קטן וחסר פרווה הרועד בצינת ה-Rockies.
טוד: <זה פשוט הזוי מדי... אבל אני אוהב את זה!> חושב טוד, ומחייך שעה שהוא סוקר את העולם החדש הזה בסקרנות.
טרי: עיניי מתרחבות כדי לקלוט את הכל.
סקיי: אני מסתכל על טרי- "יש לך מושג איפה המהומות שהוא דיבר עליהם? אני לא שומע או רואה דבר."
טרי: "עם כל מה שנמצא פה... אפילו כשאני מנסה אני מוצא את עצמי מוסח ע"י כל הדברים החדשים האלו... זה לא נתפס".
תוך כדי תעופה, אני מנסה לאתר אנשים, ועף לכיוונם.
HG: טרי, אתה מסתכל למטה ומוצא קהל של אנשים הנראים כמו נמלים, בתוך עיר מודרנית מושלגת.
טרי: "שם! בואו אחרי!" אני צולל לכיוונם.
סקיי: הדרקון שואג וצולל אחריו.
טוד: אני נפטר מהסיגריה.
HG: במבט חטוף, בעודכם צוללים, אתם רואים כי המקום הוא עיר מודרנית המכוסה בשלג קפוא.
הרחובות מלאים באנשים- בוזזים, מתמזמזים, עושים תעלולים מטורפים, שותים ורוקדים למוזיקת טכנו המהדהדת ברחבי העיר.
הדרקון נוחת על אחד מגורדי השחקים, גורד שחקים בעל 30 קומות, ומטה את כנפו כך שתוכלו לרדת.
סקיי: "מה לעזאזל קורה כאן?" אני אומר, בעוד שאני מחליק מן כנפו של הדרקון לגורד השחקים.
טרי: אני מרחף לצידו של הדרקון, על גורד השחקים.
טוד: אני יורד מהדרקון ומביט מטה אל ההמון.
אני שולף מידית עוד סיגריה שעה שרוג'ר מטפס על כתפי.
סקיי: "על זה אנחנו צריכים לשמור!?"
טרי: "חשבת שרוח תיתן לנו כוח מיוחד בשביל לשמור על הבית של חברה שלו?", אני אומר בציניות.
"קורלון רציני לגמרי... כל המרחב הזה... האחריות הזו...שלנו".
"אוקיי- אני יורד לעשות סיבוב, לנסות לאתר את המתפרעים. אני אשאיר לכם את הדיבורים".
סקיי: "מה?! רגע!".
טוד: *סקוייק* אומר רוג'ר.
טרי: אני עוצר באמצע- "כן?".
סקיי: "אז.. אמ.." אני מסמיק קלות "מה אנחנו הולכים להגיד להם?".
סקיי: "אתה לא יכול להשאיר את שנינו לעשות את זה- אף פעם לא דיברתי לפני קהל כזה, ו... אני מעדיף שאתה תדבר ולא הוא.", אני מחווה עם ראשי לכיוון טוד.
טרי: "זה ישנה משהו אם אני אגיד שגם אני אף פעם לא דיברתי בפני קהל כזה?".
טוד: "אוי, שוב חוסר הביטחון הזה... האבא שלנו עשה ממני פלקט, אני מבטיח לכם.
אני אעשה את זה, ואם כל כך חשובה לכם האמינות שלי, אני מסכים להגיד בדיוק, מילה במילה, מה שאתם רוצים שהם ישמעו".
טרי: "אני לא בטוח שאני מבין למה התכוונת ב'פלקט'".
סקיי: "קדימה"
טוד: טוד שואף עשן לריאותיו ופולט אותו בכמויות.
טרי: "תראה, ילד, אני לא רואה צורך להגיד להם משהו. אני לא יודע מה להגיד להם. אני רק רוצה למצוא את המתפרעים, לטפל בהם ולחזור לאשתי והילדים שלי.
"אז אני אשאיר לכם את החלק של הדיבור, ואלך לחפש אותם. אני מבטיח שאני אקרא לכם כשזה יקרה".
סקיי: "מה? ואתה הולך להשאיר את הכל ככה?".
טרי: "איך ככה?"
סקיי: "מי ישמור שהם לא יתפרעו שוב?"
HG: להקה של לטאות מעופפות קטנות, אופפת את הגג לרגע, כמו עטלפים, וממשיכה הלאה- אל עבר עצי היער המושלגים.
טוד: טוד נראה כמוקסם ממראה הלטאות ועוקב אחריהן במבטו.
טרי: "אנחנו. אתה יכול להיות בטוח שאם יקרה משהו האל הזה ימצא אותנו גם בקצה השני של כדור האר-אתה ראית את הלטאות המעופפות האלו?".
"בכל מקרה, בוא נדבר על זה אחרי שנטפל בהם? אני לא אברח מיד אם זה חשוב לך. אבל כרגע אני רוצה למצוא אותם. תגידו להם מה שאתם רוצים, אני אחזור עוד מעט".
טרי: אני מעופף מעלה מעלה, ברחבי העיר, וכשאני חוזר אחרי מספר דקות אני מכריז-"האל הזה ממש ממעיט בערכנו- חשבתי שהוא התכוון לאלימות קשה כשהוא אמר התפרעות, כל המקום שליו חוץ מהאזור הזה.
בואו נרד למטה, נראה אם אפשר לפתור את זה בלי הפעלה מיוחדת של כוח".
סקיי: אני עולה על הדרקון, ומנמיך לגובה נמוך יותר, שיוכלו לשמוע אותי.
HG: הזוהר בשמיים מחליף את צבעו- מירוק, לאדום זוהר.
טרי: אני צולל למטה, מאט בגובה של 5 קומות עד שאני נוחת ומנסה שלא יראו אותי בתהליך.
טוד: טוד עדיין על הגג, מביט בהמון וחושב.
HG: סקיי, בעודך עף מעל האנשים, אט אט, עיניהם נשאות לשמיים, נועצות מבט בך- חלקם מביטים באי אמונה, אחרים בפחד טהור.
בנוסף לכאוס אשר תיארתי מקודם, אתה רואה מקדש קטן, אשר סביבו קהל, הגדל מרגע לרגע, ואדם תמהוני המחזיק בשלט: "The End Is Coming!!!".
המקדש הוא קטן וזמני שכזה- נרות נשמה קטנים, צלבים נוצריים, מגני דוויד, קטורת בוערת ושאר סמלים דתיים שאינך מזהה.
אתה רואה כי האדם מדבר בלהט, אך לא בדיוק שומע את הכל.
סקיי: אני נוחת על המקדש ומנתץ אותו.
טוד: אני משגר את עצמי למטה, למיקום אקראי.
טרי: אני ממלמל לעצמי "מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה...?" ומתקרב למקום.
HG: סקיי וטרי, האדם קופץ, נופל על גבו, וזוחל במהירות אחורה, בעוד שהבעה של אי אמונה מופיעה על פניו.
"סוף העולם!", הוא צורח בטירוף דתי, "שליחי הגיהנום כבר כאן!!!".
הקהל מסביב מתחיל לברוח, להתפלל ולהכנס לפאניקה מוחלטת.
טוד, אתה מופיע ליד זוג המתמזמז על ספסל.
סקיי: אני צועק להם- "חכו! הקשיבו לי!".
טוד: אני מביט מעלה ומגכח- "אה הא... מה עשית, ילדון...".
HG: כולם עוצרים, שקט שורר- אתה מרגיש את הרסיס האלוהי שבתוכך בוער במלוא עוצמתו.
עיניי הקהל נישאות אליך.
אתה עכשיו רואה בבירור את האדם שכמעט רמסת- גבר קשיש ושחום עור, כבן 50 לחייו,ממוצא הודי, מחזיק בחוזקה בשלט עליו כתוב, באותיות אדומות: "THE END IS HERE!!!".
שיערו הפחמי המטונף של הקשיש, כבר החל להאפיר, וזקנו האפרפר פרוע ומלא במה שנראה ככינים.
עינו האחת מוחבאת מאחורי רטייה, בעוד שבעינו הירוקה האחרת ניתן לראות שמץ של הקנאות הדתית הבוערת בתוכו.
טרי: "לעזאזל, הוא לא חושב עד הסוף...", המחשבה הזו נקטעת כשמשתרר שקט וכולם מפנים אליו את העיניים שלהם.
סקיי: "אנשים, סוף העולם לא הגיע", אני אומר <מה לעזאזל אני אומר? מה אני אמור להגיד?!>.
"אנו נשלחנו כדי להגן עליכם, כדי להציל אתכם- אין לנו כל כוונה לפגוע בכם!".
טרי: "הוא לא דיבר אף פעם מול קהל כזה..."- אני מחליט שאם הוא כבר חשף להם את הקיום שלנו, אין טעם להסתיר יותר מדי- אני עף ונוחת לידו.
HG: הקהל מתחיל להתלחש.
הקשיש צורח: "תסתכל מסביבך! דרקונים בשמיים, השמיים בוערים...", הוא מסתכל על הזוהר בשמיים, "סוף העולם כאן!!!".
לחישות הקהל מתגברות.
הדרקון נוהם, והקהל טיפה נרתע.
סקיי: "שימו לב למה שקורה סביבכם! האם מישהו נפגע?! האם מישהו נפצע?! לא!.
הפגיעות היחידות שנעשו, נעשו ע"י בני אדם- נעשו על ידכם!".
HG: "זה רק עניין של זמן לפני שהם יגיעו!", הוא נשאר משוכנע.
"מי אתם בכלל?", הוא מקבל קצת אומץ, ויורק בלי כוונה תוך כדי שהוא אומר זאת.
הקהל נראה כקרוע בין דבריך לדבריו.
סקיי: מי *אנחנו*?
HG: הקשיש ההודי מצביע על טרי המעופף לצידך.
טרי: אני מריח את הנשימה של ההודי כשהוא צורח, ומעוות את הפנים שלי.
"מתי בפעם האחרונה התקלחת וצחצחת שיניים? תן לי להסתכל עליך."
אני מתקרב אליו ובודק את הפה שלו מקרוב.
הרחמים שלי עליו גורמים לי להצטער שאני לא יכול לעשות משהו בשביל להחזיר לו חלק מהבריאות שלו, כשהשיניים הנותרות שלו מתפוררות וכל השיניים שלו מתחילות לצמוח מחדש.
במקביל, העמידה שלו מזדקפת.
סקיי: "אנחנו... אממ.."
HG: "אהה... מה עשית לי?", הוא מפסיק לדבר, נחנק לרגע, ואז שומע את קולות ההתפעלות מהקהל. הוא נוגע בשיניו-"איך עשית את זה, לעאזל?".
ניתן לשמוע קולות של חילוץ עצמות מגבו המדהדים ברחבי המקום, בעוד שעמוד השדרה שלו מתחדש. "מה הולך פה, לעזאזל?", הוא יורק תוך כדי דיבור.
טרי: ההבנה נוחתת עלי- "החזרתי לך חלק מהדברים שאיבדת".
סקיי: "אתה עדיין חושב שזה סוף העולם?" אני אומר לו בחיוך.
טרי: אני מצטרף לנאום של סקיי-"כמו שהחבר שלי פה כבר אמר-זה לא סוף העולם. אנחנו נבחרנו כדי להגן עליכם".
טוד: טוד מטייל בין ההמון ומחפש משהו מעניין בזמן שהוא שומע את דבריהם של סקיי וטרי, רושף עשן.
HG: טרי וסקיי, הזקן ההודי מגרד את זקנו, בעוד שכינים נופלות ארצה- "אני ראיתי את שליחי הגיהנום במו עיניי, לפני 3 שנים- המנייאקים הרגו את כל המשפחה שלי!!!",
עיניו מתחילות לדמוע. "אז אל תגיד לי שהסוף לא מגיע, כי ראיתי אותו מגיע כבר 3 שנים".
סקיי: "אם לגהנום ישנם שליחים, למה לא לגן עדן?", אני מחייך.
טריי: "וואו, אתה טוב" אני אומר בלחישה- "אתה בטוח שלא דיברת מול קהל כזה אף פעם?"
סקיי: "בטוח לגמרי, אני רק אומר להם את מה שאני חושב".
HG: הזקן ההודי יורק בעוד שהוא אומר: "אתם מלאכים?", עינו מתמלאת בתקווה- "אתם הולכים להציל אותנו?".
סקיי: "מלאכים יש רק בשמיים, אבל אני הולך לעשות כל שביכולתי לעזור לכם".

מקווה שנהנתם:
--Darkemor

נהדר. קבל ח"ח

נהנתי בהחלט
אז איך זה להריץ נוביליס?

The oldman אמר/ה:

נהנתי בהחלט
אז איך זה להריץ נוביליס?

יש ללחוץ כדי להרחיב...

למען האמת, הניסיון שלי כ-ST, DM,HG- או מה שלא יהיה, הוא מאוד מוגבל.
בנוסף למשחק הזה, הרצתי עוד משחק Exalted 1st Edition מאוד קצר (כתוצאה מכמה טעויות בסיסיות שעשיתי, חוסר רצינות של השחקנים וחוסר היכרות עם השיטה מבחינת השחקנים), ושנתיים של DMing לקבוצה מנצקניסטית (בלי RP, בכלל).
זה היה מוזר- שמתי לב שכשתכננתי לעומק דברים, פחות נהנתי, בעוד שתכננתי אותם בקווים כללים, קיבלתי Kick מהאילתור (ובנוביליס יש המון אילתור).
בכל מקרה, לגבי שאלתך- זה היה הרבה יותר קל מאשר תיארתי לעצמי, למרות שלעיתים לא עמדתי בקצב הכתיבה.
היה מאוד מהנה (השחקנים רצו להמשיך לשחק עוד כמה שעות, ושיחקנו כבר 4 שעות), משחק הדמות של השחקנים שלי היה מעולה, המשחק זרם היטב (למרות שהיו כמה טעיות שלא הראתי כאן- למשל, שכחתי להגיד להם שגורד השחקים נמצא כ-30 קומות באוויר, אז זה יצר כמה אי הבנות) והשחקנים הסתדרו באופן נהדר.

--Darkemor

החלק הראשון של Session שני שלנו, ערוך ומוכן לקריאה- אשמח לשמוע עוד הערות, מחמאות ותהיות:

HG: טוד, בעודך מטייל בין ההמון, אתה מבחין בקבוצת אנשים מסוממים לחלוטין, כ-2 זוגות, העומדים במעגל, ומתעסקים במשהו באמצעו.
סקיי וטרי, ההודי בעל הגב הישר והשיניים הלבנות, יורק עליכם באומרו: "לעזור לנו?".
סקיי:"לא רק לכם, לכולנו."
טוד: אני מתקרב אל הזוגות, עטוי באפקט העלמות שלא מאפשר למי שבסביבתי להבחין בי. מנסה לגלות במה הם מתעסקים.
HG: טוד, אתה רואה כי 2 הזוגות נראים נמצאים בעולם משלהם, מתעסקים עם אקדח באמצע המעגל.
אחד מהגברים- גבר כמעט אנורקסי, מסובב את תוף האקדח, ונועל אותו חזרה למקום.
הוא מכוון את האקדח לראשו.
סקיי וטרי, האיש ההודי משתהה זמן מה, לבסוף, הוא כורע ברך- הקהל בעקבותיו.
"צוו עלינו", הוא אומר- ריח פיו נקי.
סקיי: אני צועק לעברם- "קומו, אין שום סיבה להשתחוות. אנחנו לשרותכם בדיוק כמו שאתם לשרותינו!".
טרי: "בתור התחלה, אתם יכולים להחליש את המוזיקה".
HG: סקיי, האיש ההודי בעל הרטייה מסתכל מסביב, משתהה מעט.
אתה שומע התלחשויות מן הקהל, חלקם קמים בחשש, חלק אחר נשאר כרוע.
הבחור ההודי פשוט מחכה.
טרי, אדם אחר, שערו אדמדם ובגדיו זרוקים, רץ לעמדת הדיג'י וסוגר את המוזיקה.
שקט שורר במקום.
סקיי: אני צועק לעברם, בהתרגשות מה-"עכשיו לכו, לכו והפיצו את מה ששמעתם כאן עכשיו, הרגיעו את רוחם של אנשי העיר. תנו להם את הזכות להיות רגועים כמוכם."
HG: טוד, האדם לוחץ על ההדק, אך האקדח משמיע קליק- אין שם תחמושת.
הוא מעביר את האקדח לבחורה לידו, אף היא, בחשש- מצמידה אותו לראשה.
הם נראים יחסית מאושרים, רוב הזמן- כל עוד הם לא אילו שמכוונים את האקדח לראשם.
סקיי, הקהל מתפזר, אץ, רץ- אנשים צורחים לכל עבר את החדשות המרגשות- על כך שמלאכים הגיעו, על כך שהם הולכים להציל ולנהיג אותם.
טוד: <אה... פתטיים... כל כך אומללים!> טוד נמלא בהתרגשות כשהוא מסתכל בהם. <מה הם רואים? אני מניח שאני מסוגל לשלוט על זה באופן מוחלט, ואף אחד לא יגיד לי שזה לא בסדר>.
טוד מסתכל בהם ויוצר בראשם אשליה. הם כולם חושבים שהאקדח נופל דרך ידה של הבחורה אל תוך האדמה.
הוא הופך במציאות ללא מוחשי.
טוד מנצל את רגע הבלבול שנוצר, מתקרב ומרים את האקדח.
HG: ארבעת האנשים, המסוממים לחלוטין, לא נראים מופתעים במיוחד מזה, להפך, הם פשוט מתפקעים מצחוק- הרי זה הכל חלק מן הטריפ.
בהמולה, אתה מצליח לקחת את האקדח.
טרי: "אתה חושב שהם יפסיקו את ההשתוללויות שלהם עכשיו?", אני שואל את סקיי.
HG: הקהל הדתי, המחזיק במגוון צלמים ואייקונים דתיים, ממשיך לצרוח את הבשורות המשמחות- מלאכים הגיעו, האל\האלים מגנים עליהם.
חלק מן הקהל המתפרע ב-Chancel פשוט ממשיך בעסקיו- "נו באמת", הם חושבים לעצמם-"מלאכים?!".
חלק אחר, חודל ממעשיו, מתבונן אנה ואנה, ונרגע מן הבשורות המשמחות- יש עוד עתיד.
סקיי: "אנחנו רק יכולים לקוות. אנחנו לא יכולים להיות בכל מקום באותו רגע, אנחנו צריכים שליחים שיפיצו את הבשורה".
טוד: טוד יוצר יצור פרי דמיונו, דמוי ג'וק, במרכז המעגל שהם יוצרים.
הג'וק מגיע לאורך של מטר בערך, והוא מתבונן בארבעה בטימטום. טוד הבלתי נראה מגחך לעצמו בעוד הוא מתבונן בארבעה.
HG: טוד, כל המעגל נרתע לאחור, הנשים בורחות באימה מן הג'וק הענק.
הגברים פשוט נרתעים, וקופצים לאחור.
סקיי: אני עף על הדרקון הכי גדול שאני יכול ליצור ברחבי הצ'אנסל ומשלהב את כולם שהכל יהיה בסדר.
"התצטרף אלי, טרי?", אני שולח לו יד לעזור לו לעלות.
טרי: "לא תודה ילד, אני הולך לראות את גלי הבשורה מתפשטים"- אני מפטיר לכיוונו של סקיי, ומתרומם באוויר (זה הפך כבר לטבע שני, ומהנה) לגובה של 5 קומות ומתחיל לסייר באזור.
HG: סקיי, אתה יוצר דרקון *עצום*- כל כנף שלו מכסה רחוב שלם, אורך גופו מכסה את הכביש הראשי העובר דרך העיר.
טרי, אתה רואה את הקהל הדתי מן המקדש הקטן צורח את בשורותיו, יותר ויותר אנשים מצטרפים אליהם- הבשורות מתפשטות כמו אש.
אך עדיין, חלק מן האנשים מסרבים להאמין לשטויות הללו, וממשיכים בתעלולים המטורפים, בביזה ובהרס.
טוד: הג'וק פשוט ממשיך לשבת שם.
לפתע, הוא תופח ותופח, עד שהוא מגיע לנפח של שלושה מטרים לפחות, לכל כיוון, עורו נפתח וקליפתו נסדקת.
הוא מתפוצץ לפתע והופך לנחיל של ג'וקים קטנים, מכונפים, המתעופפים לכל עבר ונדבקים אל הארבעה, חופרים בבשרם, מנקרים את עיניהם, הכל דרך האשליה.
סקיי: אני טס אל קבוצות שאני רואה כ"לא מאמינים" ומראה להם שילמדו בענייהם מה שהם לא יכלו להבין לבד.
אגב, אני מחפש את הטוד הזה, הוא בנמצא?
HG: הארבעה צורחים בכאב- "אלוהים!!! אלוהים!!! עזור לנו!!!" בעודם שורטים את פרצופיהם על מנת להפסיק את הכאב.
לבסוף, הם מתעלפים מן הכאב.
סקיי, אתה מבחין בטוד במרחק רחוב ממך- מצחקק בהנאה בעוד שארבעה אנשים, שני גברים ושתי בחורות, צורחות צרחות כאב ופחד מקפיאות דם.
בדרך אליו, מספר "לא מאמינים" נועצים מבט ירא כבוד בדרקון העצום, ונרגעים- מבינים שהקהל הדתי דבר אמת.
טוד: האשליה מתמוגגת אל תוך האוויר לאיטה. טוד מביט בהם. <הם בוודאי יתהו אם הדבר שזה עתה ראו היה אמיתי או לא... הרי הם היו מסוממים. אך מה זה משנה, הכוח שלי מוכיח את עצמו, שוב>.
טרי: אני מתקרב אל האיש בעל הכי הרבה כריזמה שאני מבחין שהוא לא מאמין ב"מלאכים" החדשים שנחתו לו בעיר.
סקיי: אני קופץ מהדרקון ועומד ליד טוד.
טוד: טוד מחייך חיוך רחב ומבחין בסקיי.
טוד:"הו, אתה רואה אותי?" אני שואל את סקיי.
HG: החבורה של הלא מאמינים מסתכלת אליך בפניקה מוחלטת.
אחד מהם, בחור שחור האוחז בטלווזיה, מפיל אותה-"מה א-אתה לעזאזל?".
טוד, אתה רואה כי ארבעת האנשים המעולפים עדיין נושמים, אבל על פניהם מופיעה ארשת כאב ופחד.
סקיי: טוד, יש לנו עבודה לעשות- הפסק להיטפל לבני תמותה <הא? בני תמותה? מה אני אומר?!>.
טרי: "מוזר, הייתי בטוח שראיתי כמה אנשים שהביאו את הבשורה החדשה עוברים פה... עברו פה כמה אנשים שצעקו כל מיני דברים על מלאכים או משהו בסגנון?"
טוד: "הו, ומה בדיוק היה הדבר שאתה עשית שם אם לא היטפלות לבני תמותה?"
HG: האיש שלמרגלותיו הטלוויזיה השבורה, ממשיך-"אתם באמת מל... מל... מלאכים?", הוא מגמגם בפחד.
סקיי:"אנחנו שליחי האל", אני מפטיר לעברו.
"טוד, מה עשית להם?!".
טוד: "הם היו מסוממים בכל מקרה. הם בוודאי ישכחו את מה שהם ראו זה עתה... אין זה משנה", אני אומר שעה שרוג'ר, סמור קטן ושחור כזפת, מציץ מחולצתי ומצייץ. "איפה הבחור השני? ואני מבין שהאשליות שלי לא פועלות עליך, מדוע זה?".
טרי: "לא, לא בדיוק מלאכים. אבל כמו שאתה רואה יש לנו יכולות מסויימות שחורגות מהיכולת הרגילה של אנשים, ואנחנו מתכוונים להשתמש בה בשביל להפוך את המקום הזה למקום מוסרי וטוב, אז אני אודה לך אם תוכל להפסיק לגנוב ולבצע שאר פשעים.
אתה נראה גם בחור כריזמטי, הייתי רוצה שתעזור לאנשים לשכנע את הלא מאמינים ששיתוף הפעולה שלהם הכרחי.
אה, כמעט שכחתי-אנחנו יכולים להשתמש ביכולות שלנו גם בצורה רעה, אם נצטרך... אנחנו לא נצטרך, נכון?"
סקיי: "כמובן שלא, ויש לי רעיון".
אני יוצר חמישה דרקונים, לא הגדולים ביותר שאני יכול, אבל המרשימים ביותר- "עופו אל הערים האחרות, ילדי, הסבירו לתושביהם על עתידם".
טוד: טוד מביט בהם ומתפוצץ מצחוק לא נשלט.
HG: הוא מניד בראשו בפראיות- "לא, לא, לא תצטרכו"- הוא רץ ברחבי הרחוב, צורח אף הוא את הבשורות, וקהל הלא מאמינים לשעבר בעקבותיו.
אתה מבחין בחנות טלוויזיה ליד- חלקן עדיין מחוברות.
שם, מדברת עיתונאית בעל שיער שחור חלק ושפתיים מלאות, בעוד שמאחוריה ניתן לראות את אותו אדם הודי שנאמתם בפניו.
שום קול אינו בוקע מהטלוויזיה.
טרי: "תודה רבה! I'm in your debt!" אני צועק לעברו.
טוד: "אוי, זה נהדר... כל כך נהדר!"
HG: חמשת הדרקונים מהנהנים, מסתכלים זה על זה, וכנפיהם הזהובות נוסקות מעלה מעלה- לעבר חמשת הערים.
בקול שאגתם, הם מכריזים על החדשות.
טרי, האדם עסוק מדי בכדי לשמוע אותך, הוא לכוד בלהט הרגע.
סקיי: "הממ... טוד, מה מצחיק כל כך?"
טרי: אני עף לכיוון הכתבת וההודי, משתדל לא להיראות ולהתקרב מספיק כדי שאני אוכל להקשיב לשיחה שלהם
בזמן שאני עף, אני מתחיל לחשוב על המשמעות של הסיכוי שהחדשות האלו יופצו מחוץ לערים, ואני מזדרז יותר.
טוד: "מצחיק אותי שאתה שולח דרקונים ענקיים לבשר בשורות אופטימיות לבני אדם.
לא שיש בכך פגום".
סקיי: "אתה בהחלט בחור משעשע טוד, אשמח להכיר אותך יותר לעומק. אבל אנא, עזור לנו כרגע- אנחנו זקוקים לך."
HG: טרי, הבחור ההודי מתראיין ע"י הכתבת מלאת השפתיים- "...דרקון זהוב, בדיוק באמצע המקדש שלי- הם אמרו שהם מלאכים, הם יעזרו לנו".
הכתבת מלאת השפתיים מהנהנת.
טוד: טוד שואף לריאותיו עוד עשן שעה שהוא מכניס את האקדח אל תוך כיס בחולצתו.
הוא נושף הרבה עשן, ומחייך בעונג- "איך בדיוק אני יכול לעזור? מה אתה והבחור השני בדיוק מנסים לעשות? ואיך קוראים לך, דרך אגב?".
HG: טרי, הבחור ההודי ממשיך: "...קהל הצדיקים שלי ואני הפצנו את דבריהם כמיטב יכולתנו- על האנושות לדעת כי אנחנו ננצל!!!", הוא מכריז בקול מלא התלהבות.
הכתבת מלאת השפתיים: "כיצד נזהה אותם?".
אתה רואה כי על צווארה של הכתבת, צלב נוצרי- נדמה לך שהיא מקבלת את כל מה שההודי אומר.
סקיי: "השם הוא סקיי", אני מושיט את ידי בחיוך.
"ראשית אני ארצה להרגיע את האנשים, הם מבוהלים, וזה די נורא. התעזור לנו?"
טרי: <לעזאזל, אסור שזה יוודא באופן מוחלט מחוץ לעיר הזו! ואני לא מסוגל לעשות שום דבר אחרי שהיא כבר שמעה את זה... חוץ מלחטוף אותה, אבל זה לא בא בחשבון... אני צריך לשכנע אותה איכשהו לא להפיץ את החדשות, או להשכיח אותם ממנה...>.
אני מבחין בצלב, ואפשרות חדשה צצה- אני מחייך.
אני מחכה בסבלנות שהיא תסיים לדבר עם ההודי הזקן.
טוד: "נעים מאוד- טוד", הוא עונה לסקיי, לוחץ את ידו בנימוס שנראה כפוי. <הוא יצור עליון, כמוני, ובשונה משאר בני האדם הנחותים... better be on his good side>
HG: טרי, אתה מבחין בוואן החדשות- "חדשות מקומיות- ערוץ 6".
סקיי: "התעזור לנו?"
טוד: "אתה בטוח שדרקונים הם הדרך הנכונה להרגיע בני תמותה?", אומר טוד ומצחקק קלות שוב, כאילו אלה שאריות מהצחוק הקודם שלו.
HG: כולכם- אתם ממשיכים לשמוע את בשורות קהל ההודי, את בשורות קהל הבחור עם הטלוויזיה ואת שאגות הדרקונים במרחק.
סקיי: "קודם כל אני חושב שצריך לעצור אותם מ.. לפגוע באחרים ככה. אני שומע את צעקותיהם של חסרי האונים וזה פשוט משגע אותי".
HG: טרי, הראיון בין ההודי לכתבת מלאת השפתיים נמשך עוד מספר דקות.
לבסוף, האישה בעלת השפתיים המלאות אומרת: "תודה לך, ג'ק".
"כמו ששמעתם, קהל עצום של אנשים בעיר Twin Slopes, מדווחים על ראיית מלאכים ודרקונים, והתצפיות מתפשטות ברחבי הערים- עוד עדכונים בהמשך"- היא מחווה לצלם לסיים את השידור.
טוד: "בסדר, אני אעזור לכם ליצור סדר" <למרות שהבלגאן הזה נראה כמו במה מצוינת לניסויים של כוחותי... זה בזבוז מעצבן>
טוד מביט על גורד השחקים ונעלם לפתע. הוא מופיע על הגג שלו.
הוא מסתכל סביב ומחפש התקהלות מסוימת של אנשים, שרחוקה מטרי ומסקיי. <כן... אני אצטרך לנסות את הכוחות שלי בדרך זו או אחרת, גם אם אני מתכוון בסופו של דבר לא להפוך את השאר לאויבים שלי... אממם...>.
טרי: אני מתקרב בזריזות לשדרת "שלום. אני רוצה מאוד לדעת-זה היה שידור ישיר עכשיו?".
HG: השדרת מלאת השפתיים, מהנהנת-"כן, שידור ישיר של ערוץ 6- חדשות מקומיות", היא מחייכת.
HG: טוד, אתה רואה, במרחק כמה רחובות, קהל של אנשים שעדיין רוקדים- הבשורות עדיין לא הגיעו אליהם.
טרי: "תקשיבי, אני אהיה עכשיו כנה איתך לגמרי-אסור שהחדשות האלו יגיעו לאף מקום חוץ מהערוץ המקומי".
HG: טרי, היא מסתכלת עליך כלא מבינה.
טוד: טוד יוצר פורטל לידם וגורם לכל אחד לראות משהו שהוא רוצה בתוכו- הפורטל מוליך למדבר מבודד כלשהו בעולם, איפשהו באפריקה אולי, טוד משועשע מהשרירותיות בה הדבר נעשה.
HG: טוד, אתה מבחין בקהל, קופץ, ללא מחשבה שנייה, לתוך הפורטל הכחלחל.
טרי: "אם החדשות האלו יגיעו למקומות אחרים חוץ מהערוץ המקומי, הן גיעו לכל העולם. את יכולה לנסות לתאר לעצמך מה יקרה לעולם אם הם יראו/ישמעו מה קרה פה?".
טוד: אני סוגר את הפורטל וזוכר את המקום אליו הוא מוביל.
<אני אגש אליהם אחר כך... בינתיים נטפל במה שקורה כאן>.
סקיי: אני מתחיל לחפש את טוד ואנשים מתפרעים, בעודי משתגר ממקום למקום.
HG: טרי, הבחורה מלאת השפתיים אומרת בתסכול רב-"איך לעזאזל אתה חושב שאני אוכל לעשות את זה?! אם לא שמת לב, המקום כולו יער- אנחנו מבודדים מהעולם החיצון".
סקיי וטוד, אתם לא רואים עוד אנשים מתפרעים בטווח הראייה שלכם- שקט שורר שם.
רק שאגות הדרקונים עדיין ממשיכות, ממרחק כמה עשרות קילומטרים.
טרי: "כן, אבל בזכות הטכנולוגיה הנהדרת של העולם שלנו קיים עכשיו דבר בשם אינטרנט. תשמעי, אני מתוסכל מזה בדיוק אם לא יותר ממך, אבל חייבים לוודא שזה לא יצא מהאזור לעולם!"
טוד: אני יוצר אשליה בשביל כל האנשים באזור.
פרצוף של אישה נאה מופיע בשמיים, ומבשר לכולם את המילים הבאות: "כולכם, הסתכלו הנה! סוף העולם לא הגיע, הישועה כבר כאן! הרגעו כולכם והפסיקו להתפרע!".
HG:טרי, הכתבת אומרת בצער מה-"כמו שאמרתי, המקום מבודד-האינטרנט כאן לא מגיע לעולם החיצון משום מה- אחד מהשינויים הרבים שקרו ביומיים המטורפים האחרונים".
סקיי, לבסוף אתה מוצא את טוד על גורד השחקים העצום.
טוד, מעט האנשים שהתפרעו, מפסיקים בבת אחת- הם נועצים מבט בירעת כבוד בשמיים, מאזינים בקשב רב לדברי האישה הנאה.
HG:טרי,"מי אתה, בכלל?", היא שואלת.
סקיי: "אתה יודע, זה ממש לא מנומס לברוח ככה משיחה", אני אומר חצי רציני.
טרי: "זה מוזר, איך האינטרנט יכול להיות מבודד...? טוב, לא משנה, אני מודה לך על המידע. ואם במקרה יחול שינוי ותקבלו גישה לעולם החיצון, אני אפילו יותר אודה לך אם תשמידי את כל הקלטות של הצילומים וכד' כדי שזה לא ידלוף"- אני מתחיל להתרומם באוויר שוב כשהמבט שלי תקוע בשמיים כשאני מחפש את סקיי או טוד או סימן לאחד מהם כשאני שומע את השאלה שלה. אני מביט לעברה "אני? סתם אחד שדואג לעולם", אני אומר בחיוך.
HG: טרי, אתה מוצא את טוד וסקיי על גורד השחקים ועף לכיוונם.
טוד: טוד נראה כנגעל מהאשליה שהוא יצר. <זה היה כורח... הייתי צריך לעשות את זה כדי להרוויח את אמונן של הישויות הבודדות שבידיהן הכוח להזיק לי...>
"כן, אתה צודק, זה היה מעט לא מנומס מצידי. אבל אם תסתכל סביבך, תראה ששורר במקום שקט מופתי! לא ניסיתם במקרה להשיג רוגע כזה?"
HG: אתם שומעים רעם אדיר מימדים המרעיד את יסודות הבניין, וגורם לקהל לחסום את אוזניו.
קולו של קורלון "האהוב" מהדהד ברחבי העיר-"ילדיי".
טוד: "אה, זה אתה!" אומר טוד, ומחייך חיוך ענק. <כן, היישות שנתנה לי את הכוחות הנפלאים הללו...>.
טרי: "כן אבא?" אני אומר בציניות.
HG: "עבודה טובה עשיתם היום", קול הרעם שלו מתגלגל בשמי הזוהר הכחלחל.
"כאות להערכתי, אתן לכם לילה אחד להפוך את המקום הזה לביתכם", הוא אומר בקול חם.
"השתמשו בו בחכמה- מחר, משימה אדירה תעמוד לפניכם"- אט אט, הקול נעלם.
טרי: "...מה? משימה אדירה? לעזאזל. ולמה הוא התכוון כשהוא אמר שהוא נותן לנו לילה אחד להפוך את המקום הזה לביתנו?".
טוד: <משימה? אם כך... אם כך הכוחות הללו עומדים לשרת עוד מטרות.
אין דבר, יש לי לילה שלם לשחק>, טוד נושף עשן.
סקיי: "זה אומר שאנחנו צריכים לעבוד מהר".
HG: טוד וטרי, ע"פ מיקום השמש בשמיים, אתם מניחים כי השעה היא 5-6 אחר הצהריים.
טרי: "הוא אמר להפוך את המקום לביתנו נכון? כנראה שאנחנו יכולים... לעשות איתו משהו?
כבר מתחיל להיות מאוחר, כדאי שנזדרז".
טוד: "טוב, יצרתי אשליה שנועדה להרגיע אותם.
יש כרגע אישה בשמיים שמתפקדת כאלוהים ומוסרת בשורות של אושר ושמחה. אם תאפשרו לי, אוכל להראות אותה לכם גם".
טרי: "רעיון טוב, כל הכבוד טוד. אבל אני רוצה לנסות להפוך את המקום הזה לבית בשבילי, אני לא צריך אישה שתדבר ברקע...
יש לי הרגשה שאני יודע למה קורלון התכוון- אני יוצא לעשות ניסויים בשטח מחוץ לעיר- אם אתם רוצים תרגישו חופשי להתלוות".
אני עף מחוץ לעיר לאחד מהשטחים המיוערים.
סקיי: אני מאפשר לטוד להראות לי את האשלייה.
אני עולה על דרקון, ועף ככה שאני אוכל לראות את כל האזור מגבוה.
טוד: אוקיי, אתה רואה אישה נאה ומסבירת פנים בשמיים. היא מחייכת חיוך מרגיע- "המושיעים שלכם, מרחפים על דרקונים, הגיעו ויצרו שקט ושלווה. אל חשש, העולם איננו קרוב להשמדה כלל".
HG: סקיי וטרי, בעודכם עפים מעל היערות האפלוליים, צד לצד זה, אתם מבחינים בזוהר השמיים שהחליף את צבעו לצהבהב, בציפורים האקזוטיות העפות איתכם וסביבכם, ומדי פעם, במוות המהיר שלהן- נדמה כי כל 10 דקות, ציפור מתה לפתע.
אתה מבחין בהרים עצומי מימדים באופק- אך משהו מוזר בהם.
מלמטה, אתה מבחין במדורות- באמצע היער.
סקיי: אני טס לכיוון המדורות.
טרי: אני גם טס לכיוונן, מסוקרן.
בזמן הטיסה, אני מנסה להבין מה כל כך מוזר בהרים.
טוד: טוד גורם לאשליה למסור דברי עידוד ונחמה ועושה לה Lesser Perservasion.
לאחר מכן, טוד פותח פורטל נוסף לאותו מדבר מבודד באפריקה, אליו הוא שלח קודם לכן קבוצה של אנשים, ומשתגר לשם בלי שאיש מבחין בו- הוא מעיף מבט אחורה וזוכר את האזור ממנו בא.
HG: טוד, אתה רואה את הקהל של כ-15 אנשים צעירים, לבושים במגוון תלבושות פאנקיסטיות, ליד מערה- חלקם נחים בצלה, אחרים רוטנים ומתלוננים, בעוד ששניים, זוג, נדמה לך, רבים.
אך כולם מפסיקים, כאשר הם רואים אותך פוסע דרך השער- הם מבוהלים, ונועצים מבטים.
טוד: טוד מביט בהם במבטו האפלולי- "שלום רב!" הוא אומר. "מישהו מכם יודע במיקרה מי עומד מולכם?"- הוא מחייך את חיוכו הערמומי.
HG: טוד, אחד מהפאנקיסטים-גבר חסון ומסוקס, אומר בזעם- "אתה הבן זונה ששלח אותנו לכאן?!".
טוד: טוד מחייך אליהם. "בין השאר... אבל אני תוהה, אם אתם מזהים מי *אני*- סלבריטי כלשהו, זה עוזר לכם?".
HG: אחת מהבחורות- נדמה לך ששכבת איתה פעם, בתקופת זמן אחרת- אומרת: "אתה לא איזה אמן מפורסם? גריי משהו?".
בו בזמן, הגבר המסוקס משליך לעברך את אגרופו העצום- מכוון לפניך.
טוד: טוד נעלם ומופיע מאחורי האיש כאשר האיש עובר דרכו.
"נו באמת, הרגעו! אנחנו לא חייבים להיכנס למריבות כל כך מהר", הוא אומר ואז מפנה את פניו לעבר הבחורה- "אמנדה? אני לא ציפיתי שתשכחי אותי כל כך מהר..."
HG: טוד, זעמו של הבחור המסוקס מוחלף בבילבול מוחלט.
אמנדה, הבחורה, מסתכלת עליך, אף היא, ביריאת כבוד-"מה לעז.... אהה... טוד? איך לעזאזל עשית את זה?".

מקווה שנהנתם:
--Darkemor

החלק השני של ה-Session השני שלנו, ערוך לקריאה:

טוד: טוד מביט בה בהתנשאות- "אמנדה... ניצב מולך בזה הרגע, אדם שהפך מאמן מיוסר ליצור על טבעי! את בוודאי לא תאמיני לזה, אבל אני מסוגל להעניק לך כל מתנה בה תחפצי!"
HG: סקיי וטרי, לפניכם נפרש מחנה ארעי בו מוקמים עשרות מבני אבן קטנים לצד מערה אדירת מימדים.
ליד המדורות, אתם רואים שלל יצורים ביזאריים- לטאות עצומות מימדים, נחשים ממגוון סוגים, גדלים וצבעים, יצורים דמויי אדם בעל מאפייני צב, ועוד ועוד.
היצורים הללו משחקים לצד האש, שרים בשפתם המוזרה הכוללת בעיקר נקישות ו-Hissing, וחלקם אף עובדים בשלל עבודות אבן מורכבות.
טוד, יש הפסקה קלה בעוד שהבחורה מעכלת את הנאמר.
"...יצור על טבעי?....כל מה שאחפוץ? השתגעת? או שאני השתגעתי? מה הולך כאן?", היא מתחילה לברבר.
טרי: "המקום הזה ממש לא בסדר... מה הולך פה?", אני שואל את סקיי.
סקיי: "זה מדהים!"
אני הולך אליהם, ואומר להם בגאווה-"שלום!".
טרי: "מדהים?! מה אתה חושב שאתה עושה?!"
אני עף במרחק בטוח מאחורי סקיי.
טוד: "אני שונא את אפריקה, את יודעת" הוא אומר לה. "אני תמיד חלמתי לחזור לכאן, רק כדי לחזות בערבות המכוערות, בבעלי החיים...", טוד נעצר לרגע.
"כן, אמנדה, אנחנו עכשיו באפריקה, את רעבה?", הוא שואל אותה ויוצר אשליה, אותה יכולים לראות כל הנוכחים, של שולחן אוכל ארוך ועליו סעודה עשירה.
HG: סקיי, ה"שלום" שלך מהדהד בתוך המערה העצומה, ומחוץ לה, בכפר.
השירה נפסקת, אך היצורים המוזרים הללו אינם חוששים, למרבה הפלא.
נחש זעיר ודק, עורו בצבע אדמת היער, זוחל אליכם במהירות (יחסית לגודלו).
טוד, בשוק מוחלט, אמנדה מהנהנת.
שולחן האוכל נוצר, בעוד שקולות התפעלות ופחד נשמעים מכיוון הקהל.
טוד: "קדימה, אתם מוזמנים לאכול", אומר להם טוד. <ייתכן והם לא רעבים?>
טוד מתעכב שניה ואז מאמץ את מבטו- lesser creation of illusion of hunger על כל הקהל.
סקיי: אני פונה אל הנחש ואומר שוב- "שלום?".
HG: סקיי, הנחש הזעיר עושה תנועה דמויית קידה, מה שנראה די מגוחך תודות לגופו הזעיר והנחשי.
מאחורי הנחש, שאר היצורים הביזארים הזוחלים מסתכלים עליך ועל טרי בסקרנות.
הוא לוחש, בשפתו המוזרה: "שלומות, בעלי אדמה".
טוד, האנשים מתחרפנים לחלוטין, הם מסתערים על האוכל, אוכלים כמו חזירים עם ידיהם, ורבים על פיסות מזון עסיסיות במיוחד.
סקיי: "שלום לך.. נחש?" אני אומר בטון תוהה קצת- "מי אתם? כמה זמן אתם כאן?".
טוד: טוד מסתכל בהם ומחייך. הוא מחליט ליצור אשליה של חרב שיוצאת מבטנו של הגבר המסוקס ומפלחת את מעיו.
HG: סקיי, הנחש עונה חלושות (בגלל קולו החלש- יש לך הרגשה שהוא צועק, בפועל):"שמי הוא נאנברגונטרנין, ואנחנו הם הדרקטורים".
"נולדנו כאן", הוא ממשיך.
"מתי? למה אתה מתכוון?", הוא תוהה.
סקיי: "נולדתם? מי יצר אתכם? מה המטרה שלכם?"
HG: טוד, הגבר המסוקס, עדיין בוהה באגרופיו- תוהה כיצד הם עברו דרכך ללא פגע, כורע בעוד שכאב עז מפלח את בטנו, ומעיו נשפכים על הרצפה- נשימתו מואצת, אך הוא מחזיק מעמד.
סקיי, "המטרה שלנו?", hiss יוצא מפיו.
"מה המטרה שלך?", הוא שואל בסקרנות.
סקיי: "אני.. הממ.. לדאוג לאנשים כאן... אני משער"- פתאום תמונה של ענת מבליחה בראשו-"ועוד כמה דברים" אני מוסיף, ומסמיק קלות.
"אבל אתה מתחמק", אני נועץ בו מבט.
טוד: טוד מחייך חיוך רחב שעה שהחרב מתפוגגת לאיטה, ואיתה הכאב העז. <כל כך הרבה אפשרויות! קשה להאמין כמה שהמוח האנושי, הרפה, חלש כל כך מול סדרה של חזיונות שווא>.
HG: "איני מתחמק", הנחש אומר בתמיהה, "איני יודע מהי מטרתי יותר משאתה יודע מהי מטרתך".
"ונולדתי מגופו של אחר, ככל היצורים במקום הזה", הוא מסביר.
סקיי: "הו!" <נזכר בציפורים ובמשך חייהם> "אז איך אתה לא מזדקן מהר כל כך? ואולי, אתה תוכל להסביר לי על המקום הזה?"
HG: הגבר המסוקס, אט אט, נעמד על רגליו, ומסתובב אליך, אוחז באבן בידו הימנית.
"יא פריק! תפסיק עם זה!", הוא זורק אותה לתוך פניך.
האבן מתבקעת, אך שום דבר, אפילו לא סימן, מופיע על פניך.
האדם נרתע.
סקיי, "זקן? למה אתה מתכוון?"- הנחש הזעיר שואל בקולו הדקיק.
אט אט, חלק מאותם זוחלים- חלקם דמוי נחש, אחרים דמוי צב בעוד שאחרים דומים יותר ללטאות- מתקרבים אליך, מתעניינים בנאמר.
טוד: טוד מחייך שעה שהאבן מתבקעת על פניו.
אפשר לראות את המבט הסדיסטי על העיניים שלו שעה שהוא מביט באיש בעיניים קודרות ומפעיל את הGlorious שלו.
HG: הקהל מתחיל להתקל באבנים, להתנגש אחד בשני אחד בשני, להתעלף ולצרוח כמו מטורפים.
סקיי: "כל החיות כאן מתות תוך כמה דקות, וזה נראה שזה לא משפיע עליכם. חוץ מזה, יש לך מנהג לענות לי רק על חלק מהשאלה".
HG: סקיי, "מה לא משפיע? החיים?"- הנחש שואל בתמיהה, איננו מבין על מה לעזאזל אתה מדבר.
טרי: אני מחליט להתערב בשיחה- "שלום אה.... נחש. מצטער, לא הצלחתי לקלוט את השם שלך. אני חושב שהוא מתכוון למה תוחלת החיים שלכם לא קצרה כמו של כל שאר החיות פה ביער".
סקיי: אני מראה לנחש דוגמא לציפור שמתה וממנה קם גוזל.
HG: סקיי וטרי, "אהה... זה קורה גם לנו- זה קורה לכל יצור כאן", הוא אומר, בביטחון שסוף כל סוף הוא הבין אתכם.
טוד: טוד מוציא סיגריה חדשה מתוך הקופסה וטוחב אותה לתוך פיו, ומדליק אותה.
הוא שולף את האקדח שלקח קודם לכן ומתחיל לשחק בו.
"כדור אחד, הא?", הוא אומר לעצמו כשאקדח נפתח וכדור אחד נופל לתוך ידיו.
לאחר כמה דקות של ישיבה [כשלמרבה הפלא גבו לא כאב במהלכה כמו שנהג לכאוב בעבר] הוא מכבה את ה-Glorious ומביט בנוכחים.
"אוקיי... נראה לי שסיימתי איתכם. אני חושב שאשאיר אתכם כאן בינתיים... למישהו יש התנגדות?"
סקיי: "אז איך זה לא קורה לכם?", אני מתחיל להיות מרוגז.
HG: סקיי וטרי, "זה כן קורה- פשוט יותר איטי", הוא מסביר, מקווה שהפעם הוא קלע למה שהתכוונתם.
טרי: "הממ... מה אתם עושים פה?"
HG: טוד, קהל האנשים עדיין מתאושש מהבילבול, ולכן איננו מגיב לשאלתך הרטורית.
הנחש אומר בקולו הזעיר בעוד שהוא מניע את זנבו אנא ואנא-"אנחנו חיים פה, על אדמת בעלי האדמה- על אדמתכם".
טרי: "אה... מי פה אחראי עליכם?"
סקיי: אני פונה לשאר הדראקטורים- "מי המנהיג כאן? מי השולט?".
HG: סקיי וטרי, "המנהיגה הגדולה שלנו נמצאת שם", הוא מצביע עם זנבו לכיוון המערה.
סקיי: "תודה לך", אני אומר לו בשמחה ונכנס פנימה.
טרי: "אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה..."- אני יורה לעבר סקיי והולך איתו אל תוך המערה.
סקיי: "אני מאלתר כאן, אבל מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?"
טרי: "אתה שואל אותי? אף פעם לא התעסקתי עם יצורי לטאה עם תרבות ואינטליגנציה!".
HG: סקיי וטרי, בעודכם עוברים על פני מבני האבן, אתם שמים לב כי יש עליהם ציורים פרימטיביים יפיפיים הכוללים בעיקר עקבות נחשיות כאלו ואחרות המצוירות ביד אומן, וכי אבנים בשלל צורות גיאומטריות מעטרים אותם.
טוד: בראותו כמה שהגלוריוס שלו היה אפקטיבי, הוא מתעייף והולך משם, בהשאירו אחריו את האקדח והכדור הבודד. הוא יוצר פורטל בחזרה לאותו מיקום ממנו הוא בא בצ'אנסל ואומר באדישות- "טוב... אני אחזור בעוד כמה ימים. תשתמשו באקדח כדי לצוד לעצמכם אוכל, או משהו".
הוא צועד לתוך הפורטל ומופיע בחזרה בצ'אנסל.
HG: השעה עכשיו כבר 7-8 ע"פ מיקום השמש.
טוד, אתה מופיע ברחובות ריקים המלאים בהריסות, זכוכית וזבל, אך הם שקטים- שאריות מההתפרעויות.
טרי וסקיי, בעודכם נכנסים פנימה, החשכה אופפת אותכם מכל הצדדים- אינכם רואים כלום.
טוד: טוד הולך באיטיות ברחובות ומחפש את הכיוון אליו הלכו טרי וסקיי. הוא משתגר לכיוון זה מספר פעמים עד שמגלה משהו מעניין.
סקיי: אני ממשיך ללכת, בזהירות, פנימה, לתוך המערה.
HG: טוד, שום דבר מעניין Per se מתגלה- מדי פעם אתה מבחין ברשויות המנקות את הרחובות מההריסות, החובשות את הפצועים וקוברות את ההרוגים.
סקיי וטרי, לפידים נדלקים על קירות המערה, ומחזה מבעית נגלה לפניכם:
זוחל עצום מימדים-גובהו כגבעה ורוחבו כמשאית-אשר עורו הכסוף מתענג על אורם הכתמתם של הלפידים.
לזוחל חמישה ראשים דמויי-נחש, כסופי-גב ולבני-גחון, אשר אינם מפסיקים לנוע אנא ואנא- האחד בעל קרניים, השני בעל כנפי עור בצדדיו, השלישי בעל מפרשיות עור על גבו, הרביעי בעל שיניים חדות כתער והחמישי בעל לשון אדומה, קטועה.
שלושת זנבותיו הכסופים נגררים אחר היצור ועיניו המרובות נראות ככוכבים הנוצצים בשמי הלילה.
היצור העצום זוחל על גחונו הלבן במהירות מפתיעה (יחסית לגודלו), וחמשת לשונותיו האדומות, המסתעפות, תרות באופן מתמיד אחר ריח כזה או אחר.
טוד: אני מחפש דרקון זהוב בשמיים.
HG: אינך מוצא דרקון זהוב- סקיי אינו מעופף בקרבת מקום, אך שלל סוגים אחרים של לטאות מעופפות, קטנות יותר, תרות בשמיים אחר מזון.
טרי: "...הא"- אני פולט-"...שלום?".
סקיי: אני פולט צעקת "ואו!!" חלושה ומתקרב לעבר היצור- "מי.. אתה?".
טרי:<הילד הזה חסר פחד לחלוטין?!>.
אני מתקרב אליו במהירות ומושך אותו קצת אחורה- "מה אתה חושב שאתה עושה? לא שמעת על מרחק מינימלי?!".
HG: אחד מראשי החיה העצומה- האחד בעל הלשון הקטועה, דובר אליכם- "אני היא קרימאנאה- החיה המחומשת".
"ואתם הם בעלי האדמה", היא משתחווה.
ניצוץ של תבונה רבה מהבהב בעינייה זרועות הכוכבים.
טרי: "למה את משתחווה?".
HG: חמשת ראשייה עדיין משתחווים, בעוד שהראש בעלת הלשון הקטועה אומר- "מפני שאתם הם בעלי האדמה, השליטים של המקום הזה".
טוד: טוד מעשן.
<דאם, איבדתי אותם. מעניין איפה הם נמצאים...>.
טרי: אני עוזב את סקיי- "לא צריך מרחק מינימלי, כנראה".
סקיי: "קרימאנאה, את השליטה של כל הלטאים בחוץ?".
HG: חמשת ראשייה חוזרות למצבם הזקוף- ראשייה כמעט נוגעים בתקרת המערה הגבוהה.
"אני היא מנהיגת ה-Dractors, כן", היא אומרת בקולה הנחשי.
סקיי: "אם כך, את יודעת משהו על האזור הזה?"
HG: "זו ה-Chancel שלכם"- תתארו לעצמכם מן צליל גיחוך נחשי- אז את זה היא משמיעה.
סקיי: "את יכולה לפרט?" אני שואל ברצינות.
טרי: "מה ז"א צ'אנסל?", אני שואל.
HG:"המקום הזה, הוא ה-Chancel שלכם- הבית שלכם, זה המקום בו יש לכם שליטה מלאה על המתרחש".
"ולכן, בהוראת קורלון, יוצרי, אני משתחווה אליכם", היא מסבירה ברוגז קל.
טרי: "כן, אוקיי... תודה", אני אומר.
סקיי: "את יכולה לתקשר איתו?", אני שואל בסקרנות.
טרי: "אנחנו יכולים ללכת עכשיו?", אני לוחש לסקיי.
HG: "לתקשר איתו? לא, הוא אדונכם, לא אדוני", היא אומרת.
סקיי: "למה ללכת? יש עוד כל כך הרבה שאפשר ללמוד ממנה!", אני לוחש לטרי.
"זה מעניין" "כמה ממכם יש? אתם תעשו כל שנאמר לכם?", אני שואל את הלטאה מחומשת הראשים.
טרי: "...טוב".
HG: "לדבריכם יש משקל כאן", היא אומרת בחוזקה, "אך זה הכל- בבסיסכם, אתם עדיין בני תמותה, ושום בן תמותה לא יצווה עליי, קריאומאנה", הראש בעל מפרשיות העור אומר.
"אנחנו רבים- שבטים רבים הפרוסים ברחבי היער", היא ממשיכה.
סקיי: אני מגחך קלות.
"ואתם חיים בכזו צורה? כל כך מחוברים אל הטבע? מה אתם אוכלים? כמה זמן אתם חיים?" אני שואל נלהב ביותר.
HG: הראש בעל השיניים החדות כתער דובר ברוגז קל-"כולנו, כל החיים, מחוברים לטבע, אך אנחנו, הדראקטורס, לעולם לא נוכל להתקדם עם הטכנולוגייה של האדם", היא אומרת בצער מסויים.
"אנו אוכלים דברים רבים, בעיקר את בשרם של אוכלי עשב כאלו ואחרים", היא ממשיכה.
"וכמה זמן אנחנו חיים? "זמן"?", היא תוהה.
אתם שומעים הד המקפץ בין קירות המערה בעוד שאנחת מוות של אחד מן היצורים דמויי הלטאה נפלטת משפתיו, ולאחר רגע קל, את הבכי של יילוד חדש.
סקיי: "הו, אין צורך להתרגז, פשוט שועשעתי ממלותיך. וממחשבתי."
"מדוע שלא תוכלו לעשות זאת? מדוע שלא תוכלו להתקדם עם הטכנולוגיה של האדם?", אני מתעניין.
טרי:"כמה מחזורי יום או עונות?", אני שואל.
HG: טרי, החיה המחומשת אומרת- "מחזור יום? עונות? למה לנו לספור כזה דבר?".
סקיי, חמשת ראשייה מנידים בו זמנית, וראשה בעל הקרניים מדבר-"איני יכולה לדבר על זה".
"אין לנו צורך ב"זמן" הזה שלכם- אנחנו חיים, ומתים- מה זה משנה "מת...מתי"?, היא מגמגמת בעודה נזכרת במילה שבה השתמשתם.
טרי: "לבני אדם יש נטייה לעשות את זה, שיערנו שגם לכם".
HG: "חיים, מתים, ושוב חיים", היא מתקנת את עצמה.
טרי: "לבני אדם זה חשוב- לא משנה.
את יודעת במקרה איך אנחנו יכולים להשפיע על דברים ב...צ'אנסל?".
HG:סקיי וטרי, חמשת ראשיה מנידים יחדיו.
על חלקם, צל של הבעה של בוז מופיעה.
טרי: "אני לא אוהב את המבט הזה. אנחנו יודעים על המצב הזה שאנחנו נמצאים בו כמו שאת יודעת על זמן, הבוז הזה לא במקום".
HG: טרי וסקיי, ללא חרטה על הבוז, היא אומרת:"הייתי מצפה שיצורים אלוהיים היו יותר בקיאים בדרכי הבית שלהם", היא מגחכת בצורה נחשית.
"ואני יודעת מספיק", הראש בעל השיניים החדות אומר- "אני יודעת את כל מה שאני צריכה בכדי לשרוד".
טרי: "לצערנו קורלון לא היה נדיב במיוחד עם המידע", אני מסביר.
סקיי: אני שם יד על כתפו של טרי.
לאחר מכן, אני משתמש במלוא רסיס הנשמה הבוער בעוד שאני מסתכל עמוק אל תוך העיניים זרועות הכוכבים של החיה המחומשת, ואומר "והייתי מצפה שיצורים בני תמותה יראו כבוד גדול יותר לבעלי האדמה שהם חיים עליה."
HG: סקיי וטרי, במהירות, היא משפילה את ראשייה, כסימן לנחיתות.
סקיי: ובנימה רגועה יותר, אני אומר-"אבל כשליטה של הדרקטורים, את לא צריכה לנסות לגייס כל פיסת מידע שתוכל להטיב עם חייכם?".
HG: טרי וסקיי, "חיינו קצרים הם", הראש בעל הלשון הקטועה אומר-"ואנחנו יודעים מספיק בשביל למות מסיבות טבעיות- זה מה שמשנה".
טרי: "כן, זה חשוב. אבל בני אדם תמיד אוהבים לשאוף ליותר", אני אומר לה.
סקיי: "אני חושב שבכך שאת אינך מעודדת את נתניך לחיפוש אחר המצאות חדשות את שוללת מהם את החופש לחיים ארוכים יותר".
HG: טרי וסקיי, "כל מה שמשנה, הוא למות בסיבות טבעיות", היא נשארת אסרטיבית בדעתה.
טרי: "השאיפה שלכם היא המוות?", אני שואל.
HG: טרי וסקיי, "שאיפתנו היא לא למות, שאיפתנו היא לחיות בדיוק כמו כל יצור חי אחר, ולדאוג שבנינו וביתנו יקומו מגופנו"- הראש בעל הקרניים אומר.
סקיי: "עזוב את זה טרי, היא כבולה ע"י מחשבותיה, בוא נצא למקום פתוח יותר".
טרי: "אני רואה את זה. היא אסירה של המחשבה שלה, וזה הדבר הכי נוראי שהיא יכולה לעשות לעצמה.".
אני אומר לה- "גם השאיפה שלנו היא לחיות. אבל חלק מהשאיפה שלנו היא גם לחיות כמה שיותר טוב", אני מסתובב אחורה ומתקדם ליציאה.
HG:סקיי וטרי, "איני כבולה לשום מחשבה", רוגז מתחיל להשתפשט על פנייה הרבים, אך כשהיא נזכרת עם מי היא מדברת, היא עוצרת אותו.
"אני מניחה שתראו בעצמכם", קולה הנחשי מקפץ בין קירות המערה בעודה מסתובבת ושלושת זנבותייה נעים אנא ואנא.
טרי:"כן, אני מניח", אני אומר בלי להסתובב.
אני יוצא.
סקיי: גם אני.

מקווה שנהנתם:
--Darkemor

נחמד מאוד, מישהו מוכן להאיר את בורותי ולהגיד לי מה זה המשחק נוביליס הזה?

idansh אמר/ה:

נחמד מאוד, מישהו מוכן להאיר את בורותי ולהגיד לי מה זה המשחק נוביליס הזה?

יש ללחוץ כדי להרחיב...

הנה לינק לביקורת שאולי תבהיר לך כמה דברים: http://www.demons.org.il/d27_NobilisReview.html
Needless to say, המשחק, לדעתי, הוא משחק התפקידים המדהים ביותר שאי פעם נוצר, ומאז שהשחקנים שלי שמעו על המשחק- הם מסכימים.
אגב, חבר'ה, אשמח אם תהיו יותר מפורטים בביקורות שלכם- אם *הכל* נחמד ויפה, זה לא עוזר לי לשפר את המשחק.
אני בסך הכל מאוד מרוצה, חוץ מהקטע בכפר עם הנחש הקטן- זה יצא טיפה Off ממה שהתכוונתי, אבל אני אתקן את זה ב-Session הבא.

--Darkemor

לא מכיר את המשחק אישית, אז אין לי הערות משפרות
אבל אני כן אגיד שעכשיו המשחק נכנס לרשימת המשחקים שאני רוצה לנסות

ה-Session השלישי והקצר שלנו (שעה) ערוך ומוכן לקריאה.
שימו לב ששיניתי את תיאור הכפר כי חשתי שלא העברתי את התמונה שבראשי בפעם שעברה.

HG: טרי וסקיי, בעודכם יוצאים מן המערה, אתם מעבירים מבט מעמיק יותר על הכפר הפרימיטיבי.
אתם מבחינים בבתים ארעיים העשויים ממתכות חיזריות, אבנים ביזאריות ועצמות דהויות, בשלל גדלים וגוונים, העומדים במיקומים אקראיים לפני המערה.
מגוון פסלים ואייקונים המציגים מוטיבים מן עולם החי, ואף לידה מחדש, מעטרים חלק ממבני הכפר- ביניהם, גולגלות של מגוון רחב של חיות טרף ועשב, פסלי ארד המעוצבים ביד אומן,תכשיטי מתכת מפוארים ועוד ועוד.
השעה היא 9:15.
סקיי: "הממ.. איפה אנחנו אמורים לישון?", אני שואל את טרי.
טרי: "זאת שאלה טובה... ההיגיון אומר שאם אנחנו השליטים של המקום הזה, אז בכל מקום שנרצה...אבל אני מעדיף לישון בטבע".
סקיי: "הייתי שמח מאוד למצוא איזה מקום בטוח.. אנחנו לא יודעים מה יש פה".
HG: טרי וסקיי, בעודכם מדסקסים, אתם שומעים קול שופר מרוחק הבוקע מאחוריכם.
סקיי: אני עולה על הדרקון מתכונן לבדוק מהיכן קול השופר בקע.
טרי: אני מסתכל לכיוון השופר ואז על סקיי- "מה אתה אומר ילד? נלך לבדוק מאיפה הקול הזה מגיע ונחפש בדרך מקום טוב לעשות בו קמפינג?".
סקיי: "אני מקדים אותך", אני אומר לו וממריא עם הדרקון.
טרי: אני עף אחריו.
HG: אתם שמים לב כי ההמון הלטאי סביב המערה מתפצל לשלל כיוונים, צבים לכיוון האחד, לטאות מעופפות קטנות לכיוון אחר, נחשים בצבע האדמה לכיוון אחר, וכך הלאה והלאה, ע"פ, בערך, סוגי היצורים.
בו בזמן, מגיעים יצורים לטאיים חדשים ומתיישבים בכפר הסמוך למערה.
ממרחק, נדמה לכם שאתם רואים כלי כלשהו המחליף ידיים בין אנשי הצב המגיעים למחנה לבין אילו היוצאים ממנו- השופר, אתם מסיקים.
סקיי: אני עף לראות אותו מקרוב.
טרי: אחרי היסוס של רגע ואנחה קלה, אני טס אחריו.
HG: השופר עשוי מאבן חלקה כלשהי, בדומה לחלוק נחל, אך זו אבן שחורה-אפורה אשר סותתה בכישרון רב וקושטה בעיטורי צבע פתלתלים בצבע כתום בהיר.
סקיי: "ואו! זה יפיפה!", אני קורא ונוחת ליד השופר, בוחן אותו.
טרי: אני נוחת לידו, ופונה אל הלטאות- "שלום. למה זה משמש?"
HG: אותו איש צב האוחז בקרן- איש צב בגוון ירוק נזלת, אשר לגבו שיריון אדיר מימדים בעל סמלים מוזרים כאלו ואחרים- מסתכל עליך בפליאה מסויימת.
"החלפת משמרות", הוא רוטן.
"שבטי ה-Dractors מכל עבר Seranus מגיעים לכאן בערבו של כל יום על מנת להגן על מלכתנו", הוא מתרברב.
טרי: "להגן עליה? ממה?"
HG: טרי, הוא מסתכל עליך במבט מוזר ומבולבל.
"אממ... לשמור עליה באופן כללי", הוא אומר במהירות בעוד שעיניו זזות בתזיזיות.
טרי: "כן, אבל ממה?"
סקיי: "ואו, הדבר הזה מדהים!" אני מפציר ומנסה לנשוף בקרן.
HG: סקיי, אתה לוקח את שופר האבן מידיו של איש הצב בעל צבע הנזלת ונושף דרכו.
תרועה אדירה- יותר אדירה מאשר כל שופר אמור להשמיע, יוצאת מן הצד השני, גורמת לעצים לרעוד קלות.
סקיי: "ואו", אני מתרשם.
טרי: "אל תיגע בזה!" אני אומר לסקיי, חוטף לו את זה מהיד ומוסר חזרה ללטאה- "זה משהו שחשוב להם, אל תנהג בזה בפיזור דעת".
טוד: טוד משתגר לראשו של בגורד השחקים הגבוה, ומתחיל להשקיף למרחקים, מחפש אחר סקיי וטרי- אני משקיע 2 AMP לחיפוש.
טרי: "למה עשית את זה..?", אני שואל את סקיי ביאוש.
סקיי: "הממ.. אני לא יודע, זה סקרן אותי, ושום דבר לא עצר אותי.. וזה לא פגע באף אחד."
HG: טוד, בתחילה אינך מוצא את טרי וסקיי, אך אתה מוצא משהו אחר- תרועה אדירה חולפת באוויר, גורמת לאוזנייך להלום כמו זוג תופי עור שבטיים.
אתה רואה בדיוק מהיכן מגיעה התרועה- בסמוך למערת אבן עצומה.
טרי: "אתה לא יכול לדעת מה זה עושה... יכול להיות שהודעת להם עכשיו שיש מתקפה על המלכה שלהם!".
סקיי: "הממ.." אני מגרד בראשי "אני לא חושב. בחייך טרי, העולם פרוס לרגלינו, תשתחרר קצת", אני מחייך לעברו.
"אגב, אם אנחנו צריכים להגן על האנשים האלו, אנחנו צריכים מקום שבו הם יוכלו לבוא לפגוש אותנו", אני אומר לטרי.
HG: טרי וסקיי, אתם שומעים מלמולי בלבול בסמוך למערה, בעוד שהדרקטורים תוהים מה לעזאזל הלך כאן, ולאחר דקה קלה חוזרים לחובותיהן הרגילות.
טוד: אני משתגר לשם.
סקיי: "בגלל שהעולם פרוס לרגלינו אני לא חושב שאנחנו יכולים להשתחרר... אבל אולי אני אצליח אחרי שנכיר את המקום טיפה יותר טוב- אני עדיין בהלם מהזוהר המוזר הזה בשמיים, ואני חושב שאתה צודק, אבל איך נעשה את זה?".
סקיי: "אני חושב שאין סיבה לעצור בעצמנו".
HG: סקיי וטרי, לפתע, אתם רואים צוהר נפתח כמטר מעל ראשיכם, פועם באנרגיה כחלחלה המעוותת את המרחב סביבה- משם נופל חברכם, טוד.
סקיי:"טוד! איפה היית?!".
טוד: טוד נראה עכשיו קצת שונה. הפנים שלו משדרות סוג של ביטחון, של אדם כנה ואמיתי, דבר שנובע כמובן עקב היותו אשליות. בגלל שאתם נוביליסים, אתם רואים עדיין את שקי הקדרות מתחת לעיניו.
סקיי: "איפה היית באמת? עברנו כמה דברים ממש מוזרים פה..."
טוד: "בע, זה נס שמצאתי אתכם בכלל... הלכתי לטייל, מה זה חשוב... מה קורה כאן, מה הדברים האלה?"
סקיי: "טוד, אנחנו בדיוק צריכים אותך, אנחנו צריכים את העזרה שלך- אנחנו צריכים מקום שבו אנשי הארץ יוכלו לפנות אלינו... אני אסביר לך עליהם בדרך- אתה תעזור לנו, נכון?".
טוד:"האנשים של הארץ הזו... אתה מדבר על האנשים בעיר?".
סקיי: "הלטאות האלה הן גם אנשי הארץ", אני אומר בחיוך.
טוד: "אה, ולמה שנעזור להם? מה הם כבר עשו בשבילנו?"
סקיי: "קיבלת את הכוח הזה מיצורים נעלים, הוא לא משהו שלך- מחובתינו לחלוק אותו. ובכלל, למה לא לשמח אחרים אם אתה יכול?".
טוד: "לשמח אותם? אני חושב שהם שמחים מספיק גם ככה".
HG: אתם שומעים צרחות וזעקות של שמחה והנאה מכיוון הכפר- הריקודים החלו, ואש המדורה בוערת בחוזקה באוויר הקפוא.
טרי: "הא... הם מזכירים לי את השבטים באפריקה. זה מעלה זכרונות..."- אני אומר יותר לעצמי מאשר למישהו אחר.
סקיי: "אני חושב שאנחנו צריכים לבנות מבנה.. מבנה שיראו מכל קצוות הארץ, מבנה שכולם שכולם יוכלו להגיע אליו".
טרי: "אתה רוצה משהו גבוה, אז?"
טוד: "בשביל מה נצטרך מבנה?"
סקיי: "משהו דומיננטי, אני חושב", ואני פונה לטוד - "אנחנו צריכים להראות את הנוכחות שלנו, אנחנו צריכים שתהיה להם כתובת. ואני חושב שתמיד אתה יכול למצוא מישהו לעזור לו".
טוד: "הו, בסדר" <להבהיר את העמדה שלי כבעל הכוח- זה בסדר>.
סקיי:"אני מאוד מעריך את זה טוד, באמת" אני מחייך אליו.
HG: בשמיים, אתה רואים את נצנוץ הכוכבים ואת זוהרו הלבנבן של הזוהר הצפוני בעוד שהירח מחייך אליכם בחצי סער.
טוד: אני מביט בשמיים המופלאים. <מעורר השראה ממש...>.
סקיי: אני מתבונן בכוכבים ואומר- "כזה! אנחנו צריכים משהו כזה! אני רוצה שהמגדל שלנו יזרח בלילה, הוא צריך להיות משהו דינאמי ומשתנה, כמו הארץ הזו!"
HG: לרגע קט, לטאות מעופפות קטנות- אותן לטאות שראיתם על גורד השחקים- עוברות על פני הירח, מוארות באורו הקטיפתי.
סקיי: "חשבתי על מגדל עצום במרכז הארץ הזו, שיוכלו לראות מכל קצוות הארץ- הוא ישנה את צורתו בהתאם אלינו, בין אם הוא יהיה חלק ומשיש או משונן ומפלדה, ובלילה, הוא יזרח, בדיוק כמו הירח, ויאיר את הארץ באור רך...זה לא נראה לי יהיה קל, אבל אם נשלב כוחות אני חושב שזה אפשרי".
HG: יצורים לטאיים מכונפים- יצורים העשויים מאבן וטחב, אותם ראיתם בין שאר ההמון לפני המערה, עפים במאותיהם מעלה מעלה,
לבסוף, הם מתיישרים בגובה כמה עשרות ק"מ באוויר וברגע מהיר אחד, הם צונחים כמו אבן מטה, ועולים עם טרף- עצים, בטופריהם.
טרי: "מה לעזאזל הולך פה? מה קורה עם הלטאות האלו?"
טוד: "בסדר, שיהיה- אני מוכרח לציין שזה רעיון לא רע מצידך, סקי", אומר טוד.
טרי: "כן, אני מסכים".
סקיי: "נהדר!" אני קורן מאושר-"וחבר'ה, אני אשמח לישון על הגג", אני מוסיף.
HG: כל אחד מכם צריך לשלם 4 RMPs.
סקיי: העצים, האבנים וכל דבר ברדיוס של כמה עשרות מטרים מסביבנו נדחק הצידה במהירות, אך לא נפגע.
מהאדמה החשופה מתחילה לעלות רמה- כאשר האבן האדירה מתרוממת מספר מטרים מעל האדמה, צורתה משתנה, והיא מתחילה לקבל את צורתו של מגדל בעל חלונות ענקיים.
לאחר עוד כמה שניות, המגדל עולה במהירות בעוד שהאבן מתחילה להשתנות- לובן של שיש טהור מתחיל לכסות את המגדל עצמו ולזהור באור חלוש - באורו של כוכב.
כעבור מספר דקות אנו מוצאים את עצמנו בראשו של מגדל יפיפה הנראה כאילו נחצב משנהב, בעל חלונות ענקיים- חלקם מקריסטל וחלקים חסרי שמשות.
ראש המגדל פתוח לשמיים וחסר מעקה, בעוד שבתחתית המגדל ישנו שער עצום ופתוח מאבן שחורה וקשה.
סקיי: "הממ... טוד, אני זקוק ל.. יכולות שלך- אם תוכל לעזור לי".
טוד: "לאיזה צורך", שואל אותו טוד באדישות.
סקיי: "אני צריך שתיצור לי אשליה.. אני צריך לשלוח כמה מיצוריי לעולם החיצון, ואני מעדיף שזהותם לא תיהיה נהירה לכל בני האדם- רק אם זה ביכולתך, כמובן".
טוד: "לאיזו מטרה בדיוק?".
סקיי: "הממ...", אני מסרטט צורות בחול עם רגלי על המגדל בלי לשים לב-" אני מחפש... מישהו", אני מסמיק קלות.
טוד: "הו, סיבות אישיות", אומר טוד ומחייך, חיוכו רחב מדי, משהו מרתיע.
סקיי: "זה בסדר להשתמש בכוח שלנו לזה, לא?"
טוד: "אין עם זה שום בעיה... אני אקיף את יצורייך באשליה תמידית, שללא ספק תסתיר אותם... אבל מה אקבל בתמורה להשקעה הניכרת הזו של אנרגיה רוחנית...?"
סקיי: "הו... אתה רוצה תמורה.", אני מעווה את פני.
סקיי: "בעצם, זה לא משנה- אני אוכל להסתדר לבד. תודה בכל מקרה, טוד".
טוד: "לא, לא, שכח מזה", טוד אומר בפתאומיות.
סקיי: "לא, זה בעצם מיותר-אני אסתדר טוד.
תודה על הנכונות לעזור (נאמר ללא ציניות) ואם תזדקק לעזרה במשהו, אתה יודע שאני תמיד לשרותך, נכון?"
טוד: "לא באמת רציתי תמורה", עונה לו טוד.
"רציתי לבדוק מה תהיה תגובתך... עבודה מעין זו היא כאין וכאפס בשבילי", אומר טוד בחיוך.
סקיי: "אני חושב שטעיתי בהערכתי אליך טוד- אתה באמת אדם טוב, אפילו אם אתה לא מראה את זה".
אני מבזבז 4 DMP ועושה Major Divination of Freedom.
HG: אתה מגלה כי ענת, אהובת לבך מהילדות, נמצאת בניו יורק, בבית החולים הר סיני, מרותקת למיטה.
סקיי: אני נכנס להלם.
HG: אהה... וסקי? אתה מרגיש את לבך נעצר, עומד דום.

מקווה שנהנתם:
--Darkemor

אחלה סיום, ככה גם נגמר הסשן ?
ויש לך שחקנים מעניינים, אני חושב שהם קצת מבולבלים מרמת העוצמה שזמינה להם בנוביליס, לא?

The oldman אמר/ה:

אחלה סיום, ככה גם נגמר הסשן ?
ויש לך שחקנים מעניינים, אני חושב שהם קצת מבולבלים מרמת העוצמה שזמינה להם בנוביליס, לא?

יש ללחוץ כדי להרחיב...

אכן, כך בדיוק נגמר ה-Session.
מדוע שחקניי מבולבלים מרמת העוצמה? אני מאמין שחלקם עדיין לא התרגלו אליה (כי זה בהחלט לא פשוט כמו שזה נשמע- יש המון אופציות להשיג כל מטרה), אבל ה-Session הזה הם עשו עבודה נהדרת בכך שהם שילבו כוחות ויצרו את מבנה חלומותיהם.
כל מה שפרסמתי היה, עד כה, כל מה שקרה במשחק שלנו IC- אני לא משפץ את זה (מלבד הקטע עם הכפר) ולא מוריד שום דבר.

--Darkemor

זאת בדיוק הייתה כוונתי - לא התרגלו לרמת העוצמה
ההחלטה להקים את המבנה היתה ספונטנית ?

The oldman אמר/ה:

זאת בדיוק הייתה כוונתי - לא התרגלו לרמת העוצמה
ההחלטה להקים את המבנה היתה ספונטנית ?

יש ללחוץ כדי להרחיב...

אכן- בכלל, כל הקטע הזה של ה-Night off לדמויות הוא איתור מוחלט- השחקנים מניעים את העלילה, For now.

בטירוף.

נורא מגניב, מצפה להמשך.
כתבת את זה תוך כדי משחק? כי הדיאלוגים נראים אותנטיים ולא כתובים מהזיכרון.
חוץ מזה שלפעמים יש בלבול כשהדמויות מופרדות אחת מהשניה, כי אתה מדלג אחת מהשניה ומתאר את ההתרחשויות בו-זמנית ולא מתאר סצנה עם דמות אחת, ואז מתאר את הסצנה של הדמות השניה.

ד"א, יכול להיות שיהיה לי נוביליס! ^_^
תלוי אם יהיה את זה ב-Forbidden Planet בניו-יורק. (אמא שלי שם)
אם לא, אני אסתפק ב-M&M.

The Evil Rabbit אמר/ה:

בטירוף.

נורא מגניב, מצפה להמשך.
כתבת את זה תוך כדי משחק? כי הדיאלוגים נראים אותנטיים ולא כתובים מהזיכרון.
חוץ מזה שלפעמים יש בלבול כשהדמויות מופרדות אחת מהשניה, כי אתה מדלג אחת מהשניה ומתאר את ההתרחשויות בו-זמנית ולא מתאר סצנה עם דמות אחת, ואז מתאר את הסצנה של הדמות השניה.

ד"א, יכול להיות שיהיה לי נוביליס! ^_^
תלוי אם יהיה את זה ב-Forbidden Planet בניו-יורק. (אמא שלי שם)
אם לא, אני אסתפק ב-M&M.

יש ללחוץ כדי להרחיב...

שמח שאתה אוהב את זה .
המשחק משוחק באינטרנט, אז זה התמליל המדייק של המשחק ולכן אני גם קופץ מדמות לדמות, הכל נעשה במקביל- אחד היתרונות של משחק צ'אט.
מעולה, זו המטרה העיקרית של כל העץ הזה- לגרום לאנשים לקנות את נוביליס, כולם צריכים להכיר את המשחק המדהים הזה.
אגב, הבהרה, ה-Chancel שבה משחקות הדמויות ואופי המשחק הוא דבר שאני והשחקנים החלטנו עליו יחדיו (פשרות זה שם המשחק- אחד מאיתנו רצה עולם אוטופי, אני רציתי עולם אפוקליפטי אפל שכזה, אחר רצה עיר עתידנית ואחד נמנע- בסוף התפשרנו), מאחר וכל השחקנים בונים את ה-Chancel ע"פ השיטה, כך שאפילו אם לא אהבתם את ה-Chancel של החבר'ה שלי, כל אחד יכול ליצור עם חבריו את העולם המושלם בשבילם ואת הדמות המושלמת בשבילם.

--Darkemor

חלק א' מתוך Session 4 ערוך ומוכן:
HG: חטוף נקודת נזק אחת של Deadly.
סקיי: סקיי בוהה בנקודה מסוימת באופק, עינו מזוגגות במקצת ואז הוא נופל.
HG: טרי וטוד, סקיי נופל על הרצפה, אינו זע, עיניו סגורות.
טרי: במהירות אני מתכופף אליו, בודק את הדופק שלו ופונה לטוד-"אתה עשית את זה?!"
טוד: טוד מביט בו בהפתעה-"ממש לא, הוא נפל בפתאומיות", הוא אומר, ברור כי הוא מבולבל לשם שינוי.
HG: אתה לא שומע דופק.
טרי: "לעזאל, אין לו דופק!" אני אומר ומתחיל לבצע עליו החייאה בסיסית-"ואין לי פה שום ציוד רפואי...".
טוד: "אוי לא, זה ממש חבל...", אומר לו טוד, האדישות המעיקה הזו קורנת ממנו משהו.
טרי: "אתה ממש פנינה של אדם, טוד." אני אומר בכעס ומרירות.
HG: לפתע, גבו של סקיי מתקמר- כאם הוא קיבל מכת חשמל.
טרי, אתה שומע דופק חלוש, ולאחר דקה קלה, סקיי מתעורר.
טרי: אני שם לב שהדופק חוזר והעיניים שלי נפערות- אני מסתכל על סקיי.
סקיי: אני פוקח עניים חלושות.
"ע..נ.." ברגע שאני קצת מקבל התמצאות על הסביבה אני מתנער קצת-"אתם.. אתם חייבים לעזור לי".
טוד: "מה קרה, סקיי?"
טרי: "מה ז"א לעזור לך? מתת וחזרת לתחיה. איזו עזרה -אתה- צריך?" אני אומר ומצטמרר תוך כדי.
HG: השעה כרגע 10:20, אגב.
סקיי: אני שם ידי על כתפו של טוד-"טוד, אתה חייב לעזור לי! אתה יכול.. לעבור ממקום למקום, לא?".
טוד: "תוריד את זה ממני", אני אומר לו בקרירות- "וכן, אני יכול. בשביל מה?".
HG: סקיי, אתה מרגיש כאבים עזים, עדיין- יש לך הרגשה שזה עדיין לא נגמר.
סקיי: אני בוהה ביד, לא מבין כל כך איך היא הגיע לשם-"מצטער".
אני נאנק לרגע בכאב ומישר מבטי לתוך עיניו של טוד-"אתה חייב לעזור לי להגיע.. לניו יורק...עכשיו!!!"
HG: סקיי, חזיונך מתחיל להטשטש- הכאב כבד מנשוא.
טוד:"הנ..." אומר טוד ומשתהה לרגע בשביל לעצבן את סקיי-"טוב, זה משנה לאיזו נקודה בניו יורק?"
טרי: "ילד, אתה לא נראה טוב- תתיישב לפני שתתמוטט".
סקיי: אני מתעלם מטרי בעודי מתחיל להשתעל דם- "לבית החולים הר סיני".
HG: סקיי, אתה מרגיש דקירה של מחט בזרועך.
סקיי: "אתה חייב לעזור לי, היא שם!".
טרי: "אתה לא זז לשום מקום עד שאתה לא נח קצת!", אני צועק על סקיי.
"אני אנסה לסדר אותך כמה שיותר מהר, אבל אתה לא זז מפה עד שאתה לא מתאושש".
HG: סקיי, לבך הולם בכאב- כל פעימה יותר כואבת מן הקודמת לה.
טוד: טוד מביט בסקיי, משהו בו מעורר בו סקרנות מוזרה.
"בסדר..." הוא אומר, מושיט את ידו הצידה ומולה נפתח פורטל, שיוביל לגג בית החולים. הפורטל הוא בלתי נראה במציאות וכך גם אנחנו ברגע שנצא ממנו.
סקיי: "אני אמות אם אני לא אראה אותה..", אני משתעל שוב, בחוזקה יותר- "אני חייב ללכת אליה, בבקשה!".
טרי: "יש גם סיכוי לא רע שתמות אם לא תנוח!".
סקיי: אני מועד לתוך הפורטל.
טרי: "לעזאזל...", אני קופץ לתוך הפורטל, אחריו.
טוד: <אליה? זה מה שאני חושב שזה? איזה טיפש...> חושב טוד שעה שהוא צועד גם כן אל תוך הפורטל ונועל אותו.
HG: אחד אחר אחד, אתם נבלעים בצוהר הבלתי נראה, ומגיעים לגג בית החולים בניו יורק- לפניכם מנחת מסוקים, גרם מדרגות חירום המוביל מטה וזוג דלתות כבדות על הגג.
טרי: "אתה עוצר -עכשיו-!", אני צועק ומושיב אותו בכוח.
טוד: אני מסיר את האשליה.
סקיי: פתאום אני בוחן את טרי- "אתה.. אתה יכול לרפא אנשים, נכון? אני מתחנן, בבקשה עזור לה!".
HG: הכאב מתגבר עכשיו, הראייה שלך מטשטשת לחלוטין- אתה כבר לא יכול לראות כלום מעבר לדמויות מעוותות.
אתה מתקשה לעמוד.
טרי: "אני אראה מה אני יכול לעשות ברגע שאני אסיים איתך. עכשיו תשכב על הגב ותנשום עמוק".
טוד: טוד, הצללית השחורה מכולן, נאנח.
סקיי: "לא... בבקשה", אני אומר בחולשה- "לך אליה..", אני משתעל- "אני אהיה בסדר... היא, היא החשובה".
טרי: "תסתום את הפה שלך ותשכב", אני צועק.
טוד: "עזוב אותו, יש משהו שחשוב לו יותר מהחיים שלו", אני אומר לו.
HG: סקיי, אתה מרגיש כי ענת נמצאת קומה מתחתיך.
בנוסף, אתה מרגיש את כל גופך מעקצץ- כל קצה עצבים בגופך זועק "הצילו"... אבל אף אחד לא שומע.
טרי: אני פונה לטוד "אני לא יכול לעזוב אותו".
בזמן שאני תופס את סקיי ומנסה לגרום לו לשכב בכוח, אני חושב על כל הדרכים האפשריות לחדש את התפקודים הנורמליים של הגוף שלו- להחזיר אותו למצב הקודם.
אני מרגיש את הייאוש נבנה בתוכי ופתאום, גל ענקי של אנרגיה משתחרר מהידיים שלי ולתוך הגוף של סקיי.
HG: שלם אחד DMP.
טוד: "הממם, אני מבין, עשה מה שאתה רוצה", אומר טוד ומוציא סיגריה, אדישות בעיניו אבל עדיין הניצוץ הזה של הסקרנות נמצא שם.
HG: סקיי, אתה מרגיש את הכאב, ברגע קט אחד, שוכך ואתה לא צריך עזרה יותר בכדי לעמוד, אך אתה עדיין מרגיש שמשהו באמת לא בסדר עם הגוף שלך.
סקיי: "תודה רבה לך", אני אומר לטרי-"אבל לא אני זה שזקוק לטיפול, היא החולה".
"בואו איתי, בבקשה.", אני מוסיף.
טרי: "אני אבוא איתך, אבל אל תאמץ את עצמך".
סקיי: "מקובל", אני מחייך חלושות והולך לכיוון שלה.
טרי: אני הולך אחריו.
טוד: אני עוקב אחריהם כשאני משתרך אחרון.
HG: סקיי, עכשיו שנפטרת מן הכאב וראשך צלול , אתה מרגיש שענת נמצאת קומה מתחתיך בחדר 485, מרותקת למיטה.
טוד: <אסור לעשן...> קורא טוד מהקיר, וזורק את הסיגריה שלו בעצבנות לפני שהם יורדים מטה.
סקיי: אנחנו יורדים במדרגות החירום.
HG: אתם אצים וממהרים מטה במדרגות החירום- קומה מתחת, אתם מוצאים את עצמכם עומדים מול חלון חצי פתוח המוביל לתוך הלובי של הקומה.
סקיי: אני נכנס בלי לחשוב בכלל.
HG: אתה מרים את החלון, נכנס- כולם בעקבותיך.
אתה יודע אוטומטית היכן חדרה, ומוצא אותו בקלות.
לבסוף, אתה רואה אותה- מרותקת למיטה.
סקיי: אתם רואים נערה, קצת מעל גיל ה-20 לדעתכם, שערה שחור ומגיע עד לכתפיים בקושי, עורה חיוור - מאוד.
פניה עדינות ויפות, אך הן מעוותות בכאב עכשיו ומכוסות זעה קרה, היא מחוברת למגוון מכשירים.
HG: אכן, ביניהם, מכשיר הנשמה השומר על גופה החיוור בחיים.
אתם רואים רופא עב כרס היוצא מחדרה, פניו חמורות סבר, הממלמל סליחה בעודו עובר לידכם.
סקיי: "סליחה?", אני שואל אותו בחולשה- "מה מצבה?".
HG: סקיי, הוא מסתכל עליך במבט קר, מבט אשר הוא פיתח במשך עשרות שנותיו במקצוע.
"היא עברה דום לב- הדבר היחיד שמשאיר אותה בחיים אילו המכשירים הללו", הוא מצביע לעברם.
לאחר הפסקה קלה, הוא שואל:"אתם משפחה? חברים?".
סקיי: "משפחה", אני עונה לו.
טרי: אני מהסס לרגע "חברים".
HG: "אהה...", הוא אומר בעצב-"אני משתתף בצערכם".
"דוקטור, מה הסיכוי שלה לשרוד?", אני שואל בחשש מה.
טרי: "ידוע מה גרם לזה?", אני שואל.
HG: "הסיכויים שלה לשרוד כזה דבר הם... אפסיים", הוא אומר ונאנח בייאוש ועצב מה.
הוא ממשיך-"לא, זה משהו שמסקרן גם אותנו- איך לעזאזל בחורה כה צעירה ובריאה עברה התקף לב בגיל כה צעיר?".
סקיי: "מתי זה קרה?!"
HG: הרופא מלטף את כרסו בתנועות איטיות ובלתי מורגשות- "אתמול בערב, בדירתה".
סקיי: "תודה רבה", אני עונה לו- "אנחנו נשאר איתה עוד קצת"
HG: הוא מהנהן בכובד ראש, ושם את ידו על סקיי-"אני מצטער".
הוא הולך משם בעוד שכרסו העבה מתנדנדת מצד לצד.
סקיי: אני פונה לטרי- "אתה.. אתה יכול לרפא אותה, נכון?".
טרי: "אני לא יודע... הוא אמר שהסיכויים שלה אפסיים. הרפואה המודרנית לא יכולה לעשות כלום בשבילה, אבל הרפואה המודרנית לא יכולה לעשות שום דבר בהמון מקרים... למדתי כמה דברים במסעות שלי בעולם, אני אנסה".
סקיי: "אני שם את חיי בידך", אני אומר ברצינות.
טוד: טוד מביט בהתנהלות מהרקע- הוא נראה כמו חלק מהנוף, כמעט כאילו הוא לא קיים.
סקיי: אני מוציא כמה אבנים מהכיס, בכל מיני צבעים-סגול, כחול, אדום, ירוק... בעיקר ירוקות וממקם עליה בכל מיני מקומות.
אני עוצם את העיניים, מתרכז ומתחיל להעביר את הידיים שלי מעל הגוף שלה- אחרי כמה דקות אני רואה שזה לא עושה כלום, ומפסיק.
אני מחזיר את האבנים לכיס, ומוציא אבקה מכיס אחר, ומבקש מצוות האחיות כוס מים חמים.
HG: האחות, בחורה קשישה בשנות ה-70 לחייה, בעלת אוזניים גדולות מן הרגיל, מהנהנת, וכעבור כמה שניות מביאה לך מים רותחים.
טרי: אני מערבב את האבקה במים ומשקה אותה, אך ללא הצלחה.
סקיי: "טרי, אתה יכול לתת לי לנסות?".
טרי: "מה אתה חושב שתוכל לעשות?".
טוד: טוד עדיין פאסיבי לגמרי, כמו שניתן להבין- דמיינו אותו כמו צללית שחורה בפינת החדר.
סקיי: "ניתן לנו כוח, אני אשתמש בו", אני עונה לו.
טרי: "הכוח לא ניתן לך בשביל לשנות את מה שאמור לקרות...", אני אומר חלושות.
סקיי: "מאיפה אתה יודע את זה?" אני אומר בכעס מסוים-"אני חושב שהוא ניתן לנו בדיוק בשביל הדברים האלו", אני משתעל.
HG: מכונת ההנשמה מתנגנת ברקע- שואפת, נושפת, שואפת, נושפת, שואפת, נושפת- כמו לב פועם.
סקיי: אני משקיע אחד AMP על מנת להתרפא תוך יום.
טרי: אני מסתכל עליו במבט חודר, בהבנה והזדהות- "...תנסה".
סקיי: אני משחרר את ענת ממחלותיה ומשמר את החופש הזה למספר שנים בעבור 2 DMP.
אין לנס הזה השפעה חיצונית, פתאום הדופק מתייצב, הצבע חוזר ללחייה של ענת, והיא פוקחת את עיניה אט אט.
HG: סקיי, קבל 1 MP בגלל ה-Code, מאחר והמעשה שכרגע שעשית עונה על כל שלושת העקרונות- זה גם נעשה ביעילות, זה גם שומר על בת אדם, וזה גם מחייה בת אדם.
סקיי, לפתע אתה מרגיש מעולה שוב- החופש פועם בך בחוזקה.
סקיי: אני שם את זה ב-Domain.
טוד: <אממם... היכולת להעניק חופש מכל דבר. זהו כוח אדיר, אך גם עלול לעמוד בדרכי בשלב מסוים... עלי להזהר>, טוד חושב לעצמו.
טרי: אני עוצם עיניים, נאנח בהקלה- "הצלחת...".
סקיי:: "ענת...?", אני שואל חלושות.
HG: אט אט, ענת פותחת את עיניה- "ס...ס...סקיי? זה אתה?", היא אומרת, חצי ישנה, עייפותה מהולה בשמחה.
סקיי: "ענת!", אני קורא באושר ומתנפל עליה בחיבוק.
"חשבתי... חשבתי שלא אראה אותך יותר לעולם", אני אומר בעוד דמעה זולגת מעיני.
HG: סקיי, ענת מופתעת לרגע מן ההתנפלות שלך, גופה עדיין חלוש אחרי הכל.
אך, לאחר שנייה קלה, היא מחבקת אותך בחוזקה רבה פי שתיים.
"זה באמת אתה!", היא צועקת בשמחה- אתם רואים שהיא מרגישה הרבה יותר טוב.
טרי: "איך את מרגישה?" אני פונה אליה בחיוך.
HG: טרי, לאחר מספר שניות, היא פונה אליך:"מעולה- כל כך הרבה זמן לא הרגשתי טוב כל כך!!!".
סקיי: כעבור דקה אני מרפה ממנה קצת- "יש לי כל כך הרבה לספר לך, את לא תאמיני".
HG: סקיי, היא פשוט מהנהנת, אחוזה בשמחת הרגע.
לאחר מספר שניות נוספות, היא שואלת את טרי- "אתה חבר של סקיי?".
טרי: אני מסתכל על סקיי, מהרהר לרגע, ואז חוזר להסתכל עליה, ובחיוך גדול יותר אומר-"הוא כמו אחיין שלי".
סקיי: "טוד, תוכל להחזיר אותנו בבקשה?" אני מחייך אליו, ולאחר מכן מעביר מבט חטוף בשעון.
טוד: "הנ...", אני אומר באדישות.
HG: סקיי, אתה מציץ בשעונך- 11:01 כבר.
"להחזיר אתכם?!", ענת אומרת בהפתעה, תוך כדי שהיא קמה מן המיטה.
"אבל כרגע הגעתם לכאן... שנייה, מה אני עושה פה בכלל? למה אני בבית חולים?", היא אומרת חצי לעצמה.
טרי: "קיבלת ארוע לב אתמול בלילה, אישפזו אותך בגלל זה".
HG: "אירוע לב? אני זוכרת משהו כזה... הדבר האחרון שאני זוכרת זו התקרה בבית שלי- כנראה התמוטטתי", היא אומרת חצי לעצמה.
סקיי: "אני אסביר לך הכל, את עם ההורים עכשיו? איפה הם?".
<למה הם לא כאן באמת!? איך ההורים שלה עזבו אותה?!>, אני חושב לעצמי.
HG: "אבא נפטר לפני 3 שנים- תאונת ציד", היא אומרת, ללא עצב בקולה.
"אימא... יש לה פרקינסון", היא אומרת בקולה הצווחני, בטון בעל צער מה.
סקיי: אני שם עליה יד בעדינות-"אל תדאגי", אני אומר לה- "אני לא אתן לזה לקרות שוב... לעולם- רק בואי, מהר, אין לנו זמן. אנחנו חייבים למהר", אני פונה לטוד וטרי- "בקרוב היום שלנו יגמר".
טרי: "מה אתה מתכוון לעשות בכלל?", אני אומר לסקיי.
סקיי: "מה זאת אומרת? לקחת אותה איתנו...", אני עונה.
HG: חבר'ה- כולכם מתחילים להרגיש קצת עייפים, הייתם על הרגליים כל היום.
"לקחת אותי? לאיפה?", ענת שואלת בשמחה ובעליזות הכה אופיינית לה.
סקיי: "למקום הכי נפלא שאת יכולה לשער", אני עונה לה עם חיוך.
טוד: "זה לא יהיה מעייף להיסחב איתה לכל מקום?", אומר טוד, נועץ בסקיי את עיניו העייפות.
סקיי: אני מסתובב במהירות לטוד למשמע דבריו, אז אז אני נזכר בכל מה שהוא עשה בשבילי-"יש דברים ששווים כל עייפות", אני עונה לו בחיוך.
HG: ענת מסתכלת אל טוד לשנייה קלה, חיוך על פניה- אך כשהיא רואה ששום חיוך אינו חוזר, היא מסיטה את מבטה, מובכת.
טוד: "בסדר, רק בואו נלך מפה, אני מעט משועמם", אני אומר באדישות.
סקיי: "בוודאי", אני מוליך את כולם למעלית, ואנחנו יורדים לקומת הקרקע, אל עבר הקבלה.
HG: אתם לוחצים על הכפתור, מחכים למעלית, נכנסים פנימה, יורדים למטה- הדלתות נפתחות.
לפניכם, בקבלה, אישה בעלת פנים דמויי עכבר מעיינת במספר מסמכים רפואיים.
סקיי: "סליחה?", אני ניגש לבחורה בבהילות מה-"אנחנו רוצים לחתום על טופס שחרור חולה בבקשה".
טרי: אני לוחש לסקיי-"תן לי לעשות את הדיבורים בבקשה".
סקיי: "אוקיי", אני עונה.
HG: באנחה, הפקידה בעלת הפנים העכבריות מעט מניחה את המסמכים-"שם?".
טרי: אני פונה אל ענת- "מה השם שלך?"
HG: בשמחה, היא אומרת-"ענת בלורין".
המזכירה בעלת פני העבר מתקתקת את השם.
באותו הזמן, ענת פונה אל טוד וטרי-"איך קוראים לכם?", היא מחייכת.
טוד: טוד נועץ בה מבט חודר, מאחורי גבה <אני כבר שונא אותה...>.
טרי: "אני טרי- נעים להכיר", אני מושיט אליה יד.
HG: היא מושיטה אליך יד ולוחצת אותה בעדינות נשית, מחייכת.
טוד: "אני טוד", הוא אומר ולפתע מחייך את חיוכו המקסים בעודו מושיט יד גם כן.
HG: היא מפנה את מבטה אל טוד, לוחצת את ידו בעדינות גם כן, ומחייכת חצי חיוך מובך.
טוד: ברגע בו היא מסיטה את מבטה, טוד מעווה את שלו בגועל לשניה.
HG: על פני המזכירה מופיעה לפתע ארשת פנים של הפתעה-"ענת בולריין?! היא מרותקת למיטה, היא עברה דום לב".
היא אומרת בכעס-"מי באמת אתם?".
אז התמונה עולה במחשב שלה- התמונה של ענת.
"אלוהים אדירים- זו באמת היא!", היא צועקת באי אמונה.
"דוקטור!", היא צורחת.
טרי: אני לוחש לסקיי שוב "-אני- אעשה את הדיבורים".
HG: "עברתי... דום לב? לא התקף לב?!", היא אומרת בפחד.
"מה לעזאזל הולך כאן?", היא אומרת בקול נפחד הכה לא אופייני לה.
סקיי: "אל תדאגי, חמודה", אני מרגיע אותה- "הכל בסדר".
טרי: "כן, עברת דום לב, אבל עכשיו את בסדר, וזה מה שחשוב".
סקיי: אני משחרר אותה חלקית מן הדאגות שלה.
HG: ענת נרגעת ושוב מחייכת את אותו חיוך מקסים וחיוור שלה.
הדוקטור בא, אץ רץ.
"מה קרה?", הוא שואל בלהט.
טוד: טוד החיוור יוצא החוצה בעצבנות ומוציא סיגריה כדי לרענן את המנטאליות *שלו*.
HG: הפקידה אומרת-"הבחורה הזו.... ענת... היא עברה דום לב- היא הבריאה! זה נס!".
ארשת פנים מופתעת מופיעה על פניו של הרופא- הוא מתקרב לבחון אותה.
סקיי: אני מעביר מבט חטוף בשעון שעל הקיר.
HG: השעה 23:42.
סקיי: אני מחווה לטרי על השעון.
HG: הרופא מקרב את אחד מאותם פנסי כיס לעיניה, מתחיל בבדיקות הרפואיות הסטנדרטיות.
טרי: "דוקטור, אנחנו נורא מודים לך על הדאגה, אבל כבר בדקתי אותה והיא בריאה לחלוטין, ללא כל תופעות לוואי. אנחנו רוצים להחזיר אותה לחיים הרגילים כמה שיותר מהר אם יורשה לנו", אני אומר בסמכותיות.
HG: "אבל... זה נס", הרופא אומר בקול נלהב לאחר דקה.
"צריך לבדוק אותה- אולי נוכל לגלות מה גרם לה להבריא! נוכל להציל אלפי אנשים!", הוא אומר, בהתלהבות מטורפת.
טרי:"אנחנו מודים לך, אבל אנחנו בטוחים שהסיבה לאירוע ולהחלמה שלה לא קשורים לשום דבר רפואי. בהצלחה עם שאר החולים!", אני אומר.
סקיי:אני פונה אל הרופא, בעודי משתמש *בכל* חוזקה של נשמת ה-Imperator הנעוצה בתוכי-"אני מצטער", אני עונה לו בתקיפות וסמכותיות, "אך אנחנו ממהרים מאוד- נס זה נס", אני מסיים את הנושא.
HG: הרופא הצעיר נרתע, מועד אחורה בעוד שעל פניו מופיעה הבעה של יראת כבוד טהורה, עיניו נעוצות בסקיי.
סקיי: "בוא נלך", אני אומר בסמכותיות.
HG: יש לכם עוד 15 דקות.
אתם יוצאים דרך דלתות הזכוכית- אל החורף הניו יורקי.

מקווה שנהנתם:
--Darkemor

בהחלט נהנינו.
אם זה משחק צ'אט זה מסביר הרבה דברים.

תגיד, יורדות להם נקודות-ניסים רק כשזה מוזכר? כי אם כן, המשחק נטול שיטה למדי.