לכול צל בבריאה יש אל קטן שדואג לו. בודק שהצל הזה יעבוד כראוי. בודק שהוא לא חורג מגבולותיו, ומתחבא תמיד מאור השמש- שנותן לו הרגשה רעה כאילו היה יצור חשכה, גם אם לא גורם לנזק ממשי.
רוב האלים האחראיים על צללים הם כה קטנים שאין להם כלל תבונה, אך מחלקת הצללים ביו שאן דווקא מלאה בתבונה, וכמו שאנשים היו מצפים מצללים- בהמון בוגדניות.
בכול פעם שהצללים מייצרים צורה חדשה, נוצר אל לאלים בצורה הזו. רובם נאלצים להילחם באלי צללים חזקים יותר, שמביסים אותם על מנת לשאוב את תחום ההשפעה שלהם ולהתחזק. זהו הטבע של אלי הצללים, להיות בוגדניים גם אלו לאלו, עם יוצאי דופן מעטים ביניהם- כמו סירו-שאנא, אלת הצללים שיוצרים צורה של עץ, שזוממת כבר מאות שנים על לנטוש את הקולגות שלה לטובת המשרד הנוצץ של הטבע. יאנוס-שאר, אל הצללים שרוצחים משאירים אחריהם, רק רוצח עוד ועוד אלים קטנים ולוקח את כוחם- אך לא מדנה כמה תחומי השפעה הוא ייקח, הוא לעד יהיה האל של צללי הרוצחים, שהתפילה החזקה ביותר אליו היא הטרור של קורבן הרואה את הצל של סופו מתקרב. ובנוסף לאלו, יש את טאו-שאן, אל הצללים של המדיטציות, שמעדיף לבלות את זמנו בללמוד אומנויות לחימה מנשגבי כוכבים של מחלקת השלווה.
או לפחות, כך היה הסטטוס קוו, עד שכיול עונות מקולל אחד שינה זאת.
זה היה בימים המוקדמים של חזרת נשגבי השמש, כאשר יו שאן עדיין לא קיהלנ לחלוטין את החדשות על העניין. ילד צעיר נכנס דרך אחד משערי כיול העונות אל הפסטיבל שהתרחש באותו הרגע ביו שאן, והגיע בדרך לא דרך למשרד הצללים.
הדלת לא נפתחה למולו, כמובן, עד אשר הצל שלו לא נכנס לפניו- עניין של כבוד במשרד הצללים. הנער ישב עם האלים השיכורים, שמע את סיפוריהם, ואז החל בדיון שטותי כמעט עם האלים, שהפך לרציני יותר ויותר ככול שהוא התקדם. הילד היה אשף במילים, ואלי הצל לא תיפו לכך. כאשר אחד מהם הסכים להצעה שהילד העלה בחצי אוזן, סימן זהוב של מעגל עם עיגול באמצעו זרח על מצח הילד. ״כך יהיה, הוא״ הוא אומר.
המסכן שנפלה עליו המשימה היה טאו-שאן.
וכעת, הנשגב הצעיר, והאל רב החכמה מסתובבים ועובדים על המשימה שטאו-שאן נשבע עליה, אך טאו-שאן לא זוכר על מה בדיוק הוא נשבע... והנשגב לא הולך להזכיר בכזו נוחיות.
צל ושמש, כך, הסתובבו להם מאותו היום בכול הבריאה.
רוב האלים האחראיים על צללים הם כה קטנים שאין להם כלל תבונה, אך מחלקת הצללים ביו שאן דווקא מלאה בתבונה, וכמו שאנשים היו מצפים מצללים- בהמון בוגדניות.
בכול פעם שהצללים מייצרים צורה חדשה, נוצר אל לאלים בצורה הזו. רובם נאלצים להילחם באלי צללים חזקים יותר, שמביסים אותם על מנת לשאוב את תחום ההשפעה שלהם ולהתחזק. זהו הטבע של אלי הצללים, להיות בוגדניים גם אלו לאלו, עם יוצאי דופן מעטים ביניהם- כמו סירו-שאנא, אלת הצללים שיוצרים צורה של עץ, שזוממת כבר מאות שנים על לנטוש את הקולגות שלה לטובת המשרד הנוצץ של הטבע. יאנוס-שאר, אל הצללים שרוצחים משאירים אחריהם, רק רוצח עוד ועוד אלים קטנים ולוקח את כוחם- אך לא מדנה כמה תחומי השפעה הוא ייקח, הוא לעד יהיה האל של צללי הרוצחים, שהתפילה החזקה ביותר אליו היא הטרור של קורבן הרואה את הצל של סופו מתקרב. ובנוסף לאלו, יש את טאו-שאן, אל הצללים של המדיטציות, שמעדיף לבלות את זמנו בללמוד אומנויות לחימה מנשגבי כוכבים של מחלקת השלווה.
או לפחות, כך היה הסטטוס קוו, עד שכיול עונות מקולל אחד שינה זאת.
זה היה בימים המוקדמים של חזרת נשגבי השמש, כאשר יו שאן עדיין לא קיהלנ לחלוטין את החדשות על העניין. ילד צעיר נכנס דרך אחד משערי כיול העונות אל הפסטיבל שהתרחש באותו הרגע ביו שאן, והגיע בדרך לא דרך למשרד הצללים.
הדלת לא נפתחה למולו, כמובן, עד אשר הצל שלו לא נכנס לפניו- עניין של כבוד במשרד הצללים. הנער ישב עם האלים השיכורים, שמע את סיפוריהם, ואז החל בדיון שטותי כמעט עם האלים, שהפך לרציני יותר ויותר ככול שהוא התקדם. הילד היה אשף במילים, ואלי הצל לא תיפו לכך. כאשר אחד מהם הסכים להצעה שהילד העלה בחצי אוזן, סימן זהוב של מעגל עם עיגול באמצעו זרח על מצח הילד. ״כך יהיה, הוא״ הוא אומר.
המסכן שנפלה עליו המשימה היה טאו-שאן.
וכעת, הנשגב הצעיר, והאל רב החכמה מסתובבים ועובדים על המשימה שטאו-שאן נשבע עליה, אך טאו-שאן לא זוכר על מה בדיוק הוא נשבע... והנשגב לא הולך להזכיר בכזו נוחיות.
צל ושמש, כך, הסתובבו להם מאותו היום בכול הבריאה.
