--- אולריק ---
קרן השתיה הונחה במקומה ביד זקנה ורועדת.
"העצמות הזקנות הללו לא משקרות" אמר הדוב הזקן "החורף מתקרב, והוא יהיה ארוך ומר יותר מאי-פעם... ביערות מעבר לחומה משוטטים דובי-שלג בגודל של ביזוני ענק, זאבי בלהות וממוטות, ודברים גרועים יותר..."
"החורף מתקרב..."
אולריק מדמה, כי הוא טס מעל החומה הגדולה; משמר הליל ערוך, קשתות ורמחים דרוכים. עיניים מרצדות בחשש מאחורי הברדסים השחורים; הגלימות הכהות מתנופפות ברוח. רק כעת, הוא מבין עד כמה הם מעטים, מעטים עד יאוש... והשלג יורד, ויורד, ויורד.... הקור עולה במהירות מפחידה, בעוד מבטו של אולריק מתרחק מן החומה, אל תוך האפלה... האדים הקפואים אופפים אותו.
ואז, הם באים;
גוש עצום של מתים מהלכים, גברים, נשים וילדים קפואים, בעלי עיניים כחולות בוערות וידיים שחורות, מתנודדים בין העצים... ומאחוריהם, סוסים מתים ועכבישים לבנים צמאי דם, שעליהם רוכבים דברים שלא מן העולם הזה.
רעם מרעים, מרעיד את השמיים; מבטו של אולריק עובר לגגה של טירה קודרת; גולגלות אדם מוקעות על מוטות, ונס מבעית של אדם פשוט עור על רקע כהה מתנופף ברוח הקפואה.
ברק מחריד את האפלה, ורעם נוסף מתגלגל אחריו. אולריק רואה אציל בגלימה כהה, פניו חיוורות כשלג, ועיניו כחולות קפואות, מתהלך בשקט בין מוטות הגולגולת. ברק נוסף מבריק, וזאבים רבים מיללים סביב. לשבריר שניה, מאיר הברק חזיון אימים; טירה אחרת, עצומה מכל דבר שאולריק ראה מימיו או דמיין; צריחים שחורים עצומים, בנויים על רכס הר קפוא, חומות משוננות, גבוהות עד לאין שיעור, וניסים מבעיתים, שחורים בלא סמל, מסתירים מאחוריהם אימה שאין לה שם.
משהו זועק בקול נורא, פולח כליות ולב, מתוך הערפל הקפוא, ואז הברק דועך, והאציל החיוור מחייך.
"הגיעה השעה" הוא אומר בקול שקט, מצמרר.
וכצל קלוש, כמשהו מעולם אחר, אולריק יכול לראות את ראיניס, רוכבת על סוס אפור בתוך ים חסר סוף של עשב גבוה, מהירה כרוח, והמטה הארוך שבידה נוצץ באור קלוש. באופק, הוא רואה במטושטש הר בודד, ועיר מוזרה שלפניה מונחים המוני פסלים מאובקים ושכוחים של אלים גדועים. לרגע אחד, קלוש, ניצתת בו תקווה חלושה.
ואז, העייפות כובשת אותו, והוא צולל מטה-מטה, לשינה עמוקה וחסרת חלומות
* * *
אור ירח חיוור חדר דרך התריסים, כאשר דזמונד נעור משנתו; דבר-מה משך אותו לקום מן המיטה בפונדק, ולהשליך עליו את בגדיו.
כאשר יצא אל הטרקלין, הוא מוצא את סנדרין עומדת ליד החלון, מביטה בעיר הנמה את שנתה, פניה רטובים מדמעות וכולה רועדת.
כאשר הוא נפנה אליה, היא מחבקת אותו, כאילו היתה ילדה נפחדת.
"א... אני... פשוט חלמתי חלום רע" היא מתנצלת ברעד "חלמתי שמכריחים אותי להנשא לאיזה שמן מגעיל... הוא, הוא נכנס למיטה כשהוא שיכור כולו ומסריח מיין, והוא הכה אותי וניסה להכריח אותי..."
היא מוחה את עיניה הרטובות בגב ידה.
"אני יודעת שזה היה רק חלום" היא ממלמלת "אבל... זה היה כל-כך אמיתי... יכולתי להרגיש את הנשימה המסריחה שלו על הפנים שלי, את הידיים הכבדות שלו... ואני, אני נשבעתי שאני אהרוג אותו יום אחד, בגלל כל מה שעשה לי".
בסמוך, שנתה של דיאנה מוטרדת; חלומה על תהילה בקרבות של יום המחר השתנה פתאום... הכרוז, קולו עמום ומרוחק, הכריז כי היא תתמודד בגמר עם אביר, שאת שמו לא יכלה דיאנה לבטא, כאילו נלקח מאותה שפה מוזרה בה השתמשה ראיניס, שנשמעת כמו ריחוש של קרח נשבר.
כאשר הוא הצעיד את סוסו לזירה, דיאנה נבעתה: מחתת לקסדתו הקריסטלית, בהקו עיניו בכחול ממית; ואור נורא בקע מרומח הבדולח שבידו. הוא לא אמר דבר, אלא רק הניד ראשו במחווה מלגלגת, והוסיף להתקדם לאיטו.
כאשר דיאנה מסתערת עליו, היא רואה פתאום שסוסו קפוא ומת, וקרביו השפוכים משתלשלים מבטנו כחבל שחור ומאוס. כאב נוראי מכה בה, כאשר פוגע בה כלי הנשק שבידיו. היא מוטלת על הרצפה, בעוד הסוס המת הולך וקרב אליה... ואז, היא רואה שכל היציעים ריקים... והכפור עולה, ועולה, ועולה...
הכל מתערפל, ומבעד לעננים, היא שומעת שוב את הקול העמום, המצווה
Seek Thou the triangle of fate
צלצול פעמון מעיר את דיאנה משנתה, והיא נזכרת... בעוד שעות מעטות יחלו תחרויות הימין.
סר האריס, שהשכים קום כרגיל, מצוי בסמוך, ממרק את שריונו... הוא, בניגוד לדיאנה, אינו צריך כל מסווה בכדי להשתתף בתחרויות.
ooc: סבב תגובות מלא, בבקשה. גם האריס שמע את הדברים של סאנדרין; בינתיים, סאנדרין לא נפגשה עם ימין המלך, בגלל קוצר זמן... למרות שגם היא נעלמה לכמה שעות. במהלך הימים שעברו, לא היו הטרדות נוספות מצד הרעים האמיצים, ולא ראיתם לא אותם ולא את הפייטן ווסט.
דזמונד, אולריק: מי שלא משתתף בתחרויות, שיחליט ויכתוב להיכן הוא הולך - לצפות בהן? להרשם לתחרויות של מחר? (קרי, ההתגוששות או תחרות הקשתים)? ואחרי שירשם, היכן הוא עומד לבלות את היום?
קרן השתיה הונחה במקומה ביד זקנה ורועדת.
"העצמות הזקנות הללו לא משקרות" אמר הדוב הזקן "החורף מתקרב, והוא יהיה ארוך ומר יותר מאי-פעם... ביערות מעבר לחומה משוטטים דובי-שלג בגודל של ביזוני ענק, זאבי בלהות וממוטות, ודברים גרועים יותר..."
"החורף מתקרב..."
אולריק מדמה, כי הוא טס מעל החומה הגדולה; משמר הליל ערוך, קשתות ורמחים דרוכים. עיניים מרצדות בחשש מאחורי הברדסים השחורים; הגלימות הכהות מתנופפות ברוח. רק כעת, הוא מבין עד כמה הם מעטים, מעטים עד יאוש... והשלג יורד, ויורד, ויורד.... הקור עולה במהירות מפחידה, בעוד מבטו של אולריק מתרחק מן החומה, אל תוך האפלה... האדים הקפואים אופפים אותו.
ואז, הם באים;
גוש עצום של מתים מהלכים, גברים, נשים וילדים קפואים, בעלי עיניים כחולות בוערות וידיים שחורות, מתנודדים בין העצים... ומאחוריהם, סוסים מתים ועכבישים לבנים צמאי דם, שעליהם רוכבים דברים שלא מן העולם הזה.
רעם מרעים, מרעיד את השמיים; מבטו של אולריק עובר לגגה של טירה קודרת; גולגלות אדם מוקעות על מוטות, ונס מבעית של אדם פשוט עור על רקע כהה מתנופף ברוח הקפואה.
ברק מחריד את האפלה, ורעם נוסף מתגלגל אחריו. אולריק רואה אציל בגלימה כהה, פניו חיוורות כשלג, ועיניו כחולות קפואות, מתהלך בשקט בין מוטות הגולגולת. ברק נוסף מבריק, וזאבים רבים מיללים סביב. לשבריר שניה, מאיר הברק חזיון אימים; טירה אחרת, עצומה מכל דבר שאולריק ראה מימיו או דמיין; צריחים שחורים עצומים, בנויים על רכס הר קפוא, חומות משוננות, גבוהות עד לאין שיעור, וניסים מבעיתים, שחורים בלא סמל, מסתירים מאחוריהם אימה שאין לה שם.
משהו זועק בקול נורא, פולח כליות ולב, מתוך הערפל הקפוא, ואז הברק דועך, והאציל החיוור מחייך.
"הגיעה השעה" הוא אומר בקול שקט, מצמרר.
וכצל קלוש, כמשהו מעולם אחר, אולריק יכול לראות את ראיניס, רוכבת על סוס אפור בתוך ים חסר סוף של עשב גבוה, מהירה כרוח, והמטה הארוך שבידה נוצץ באור קלוש. באופק, הוא רואה במטושטש הר בודד, ועיר מוזרה שלפניה מונחים המוני פסלים מאובקים ושכוחים של אלים גדועים. לרגע אחד, קלוש, ניצתת בו תקווה חלושה.
ואז, העייפות כובשת אותו, והוא צולל מטה-מטה, לשינה עמוקה וחסרת חלומות
* * *
אור ירח חיוור חדר דרך התריסים, כאשר דזמונד נעור משנתו; דבר-מה משך אותו לקום מן המיטה בפונדק, ולהשליך עליו את בגדיו.
כאשר יצא אל הטרקלין, הוא מוצא את סנדרין עומדת ליד החלון, מביטה בעיר הנמה את שנתה, פניה רטובים מדמעות וכולה רועדת.
כאשר הוא נפנה אליה, היא מחבקת אותו, כאילו היתה ילדה נפחדת.
"א... אני... פשוט חלמתי חלום רע" היא מתנצלת ברעד "חלמתי שמכריחים אותי להנשא לאיזה שמן מגעיל... הוא, הוא נכנס למיטה כשהוא שיכור כולו ומסריח מיין, והוא הכה אותי וניסה להכריח אותי..."
היא מוחה את עיניה הרטובות בגב ידה.
"אני יודעת שזה היה רק חלום" היא ממלמלת "אבל... זה היה כל-כך אמיתי... יכולתי להרגיש את הנשימה המסריחה שלו על הפנים שלי, את הידיים הכבדות שלו... ואני, אני נשבעתי שאני אהרוג אותו יום אחד, בגלל כל מה שעשה לי".
בסמוך, שנתה של דיאנה מוטרדת; חלומה על תהילה בקרבות של יום המחר השתנה פתאום... הכרוז, קולו עמום ומרוחק, הכריז כי היא תתמודד בגמר עם אביר, שאת שמו לא יכלה דיאנה לבטא, כאילו נלקח מאותה שפה מוזרה בה השתמשה ראיניס, שנשמעת כמו ריחוש של קרח נשבר.
כאשר הוא הצעיד את סוסו לזירה, דיאנה נבעתה: מחתת לקסדתו הקריסטלית, בהקו עיניו בכחול ממית; ואור נורא בקע מרומח הבדולח שבידו. הוא לא אמר דבר, אלא רק הניד ראשו במחווה מלגלגת, והוסיף להתקדם לאיטו.
כאשר דיאנה מסתערת עליו, היא רואה פתאום שסוסו קפוא ומת, וקרביו השפוכים משתלשלים מבטנו כחבל שחור ומאוס. כאב נוראי מכה בה, כאשר פוגע בה כלי הנשק שבידיו. היא מוטלת על הרצפה, בעוד הסוס המת הולך וקרב אליה... ואז, היא רואה שכל היציעים ריקים... והכפור עולה, ועולה, ועולה...
הכל מתערפל, ומבעד לעננים, היא שומעת שוב את הקול העמום, המצווה
Seek Thou the triangle of fate
צלצול פעמון מעיר את דיאנה משנתה, והיא נזכרת... בעוד שעות מעטות יחלו תחרויות הימין.
סר האריס, שהשכים קום כרגיל, מצוי בסמוך, ממרק את שריונו... הוא, בניגוד לדיאנה, אינו צריך כל מסווה בכדי להשתתף בתחרויות.
ooc: סבב תגובות מלא, בבקשה. גם האריס שמע את הדברים של סאנדרין; בינתיים, סאנדרין לא נפגשה עם ימין המלך, בגלל קוצר זמן... למרות שגם היא נעלמה לכמה שעות. במהלך הימים שעברו, לא היו הטרדות נוספות מצד הרעים האמיצים, ולא ראיתם לא אותם ולא את הפייטן ווסט.
דזמונד, אולריק: מי שלא משתתף בתחרויות, שיחליט ויכתוב להיכן הוא הולך - לצפות בהן? להרשם לתחרויות של מחר? (קרי, ההתגוששות או תחרות הקשתים)? ואחרי שירשם, היכן הוא עומד לבלות את היום?
) הוא קם על רגליו ושואג שוב.
