דיאנה
ההמלטות מהאי החרב נייטקראו היתה קלה, קלה יותר מאשר חששה דיאנה; כאשר הצליחה ראיניס להשתלט על המלחים המבוהלים ולהנחות אותם בהרכבת הרפסודה, עמדה שעה מוזרה של דמדומי-שחר מוקדמים. הגאות קצפה בעוז על סלעי האי ועל המפרצונים הנסתרים הנכנסים אל חורבות הטירה האנדאלית. הערפל היה כל-כך סמיך, עד כי דיאנה העייפה התקשתה להחליט, האם הם שטים על פני הים, או בין העננים. לא היה כל סימן לספינותיהם של אנשי הברזל, כאשר נישאה הרפסודה בכבדות על פני זרמי הגאות, והאי נעלם במהירות בעלטה מאחוריהם.
אז, מקץ שעה שנראתה כנצח, החלו שתי צורות גבוהות להזדקר מולכם, הולכות ומתגבהות; דיאנה זיהתה מיד את העמודים הרחוקים שראתה, כאשר התקרבו לאי לראשונה; אולם כעת, השיטה ראיניס את הרפסודה ממש אל בין שניהם, ודיאנה יכולה היתה לראות אותם לפרטי-פרטים: כל אחד מהם נישא לגובה של מאה רגל, כמעט, מעל פני היד, גופם עשוי אבן אפורה כהה, שנראה היה כי יד הזמן והגלים לא יכלה לה; אולם הדבר שמשך את תשומת ליבה של דיאנה במיוחד היה הכותר: בראש כל אחד מהעמודים, פוסל דרקון פורש כנפיים. הפסל הקדמון עשה את מלאכתו כה טוב, עד כי היא דימתה בנפשה כי בכל רגע, יכו הדרקונים בכנפיהם העצומות ויתעופפו מן העמודים והלאה. מעבר להם, לא נראה דבר, מלבד צעיפי עלטה מוזרים, זהובים-אפרוריים.
אלא שראיניס הזדקפה מלוא קומתה, ונשאה את ידה מול הדרקונים.
דיאנה יכלה רק להאזין לטון קולה, כאשר שבה ראיניס ונשאה השבעה בואליריאנית עתיקה; לרגע, נראתה לה ראיניס גבוהה יותר, צופנת עוצמה אדירה עד לאין שיעור, וכוכב של אור זהוב זורח מתוך ידה, מבליח על העמודים והגלים הזועמים סביב.
אזי, כמו בתשובה, נשמע רעם עמום, מרוחק; נדמה היה לדיאנה, כי עיני הדרקונים נדלקו באודם עז, ועשן נפלט מפיהם הפעור; אזי, נישאה הרפסודה במהירות אל בין העמודים, נעה אל תוך מה שנראה כמסדרון אין-סופי של מיים ואד; חרף רצונה של דיאנה, גברה עליה עייפותה, והיא נרדמה אין-אונים על הקרשים הקשים.
* * *
כאשר התעוררה, לא היה זכר לדרקוני האבן ולערפל; מעליה, ראתה את סר האריס עומד וצופה אל האופק האפלולי; עמדה שעת ערב מוקדמת, ודיאנה לא ידעה האם ישנה יום, או שבוע, והאם כל ארועי המבוך העתיק היו מציאות או חלום.
"זה מוזר" מלמל האביר הזקן, ידו מגרדת בעצבנות את האריה השואג החרוט על קסדתו "הכוכבים...הם כאילו שינו מקום לגמרי".
"לא לגמרי" ענה קולה השליו של ראיניס מקדמת הרפסודה "אנו שינינו מיקום... אם תביטו נכחם, נכבדי, תראו את אורותיה של מעלה מלך..."
הקברניט לשעבר התרומם על ברכיו, מלקק את שפתיו בפחד.
"אבל..." גמגם "אבל... זה לא יתכן, גברתי... הפלגנו מערבה מווסטרוז, ועכשיו הים הצר שממזרח..."
ראיניס חייכה "הביטו בעצמכם".
ואכן, נראה כי החוף כולו, במרחק של מילין אחדים ממכם, זוהר באלפי מאורות קטנים; באור האחרון שעומד עדיין במערב, יכולה היתה דיאנה לזהות מיד את הגבעה הנישאת, ועליה אחד המקומות המפורסמים ביותר בכל ווסטרוז: המבצר האדום, מקום משכנו של המלך רוברט לבית בארתאון.
"חתרו לכיוון שפך הבלאקוואטר" הורתה ראיניס, מחווה בידה "עדיף יהיה, אם ננחת בשקט". היא מטעימה, מחווה בראשה לעבר האשה זהובת השער, שעודה חסרת הכרה, כעת עטופה בגלימות כהות.
חרף העובדה כי העיר נראתה כה-קרובה, עברו שעות ארוכות, והחשיכה היתה מוחלטת, עד שחשתם סוף-סוף אדמה מוצקה תחת רגליכם. ראיניס הוציאה שקיק מלא בדרקוני זהב, ושילמה ביד נדיבה למלחים; הללו הודו לה, ומיהרו לכשול לעבר האורות הנוצצים; לדיאנה, לפחות, נראה היה כאילו הם מהופנטים.
אזי, מקץ רגע, מפנה ראיניס את מבטה אליכם.
"הגיעה שעתנו להפרד" היא אומרת "מסע ארוך ואפל מחכה לי כעת, ואין הוא סובל דיחוי, לא לאחר מה שראיתם באותו מקום ארור. הוכחתם עצמכם מעל ומעבר, נכבדי, מעל ומעבר למה שציפה לורד טיווין, ירום הודו" נדמה כי היא מחייכת באירוניה "לא נותר לי, אלא לאחל לכם מזל והצלחה... ולתת בידכם מזכרות קטנות, תשורה על מאמציכם, וזכר לשופרות המפחידים ולעלילת הגבורה בחשיכה, שלא תחרז בשיר"
ראיניס נותנת לאולריק ולהאריס, בזה אחר-זה, תליונים קטנים וירקרקים, הנראים מעוצבים בדייקנות כמו עליו של עץ-ברזל צפוני.
"שמרו עליהם" היא אומרת "הם מעשי ידיהם של ילדי היער שהוצאו מן האפלה, ואין רבים כמותם כיום".
כעת, ראיניס פונה אל דיאנה, ופורעת בחיבה את שערה.
"ואת, פרחחית קטנה מבית פריי" היא אומרת "אני מאחלת לך, בכל לב, כי תשארי פרחחית חסרת דאגות עוד ימים רבים. הנה" היא מניחה טבעת כסופה-חיוורת, קטנה, בכף ידה של דיאנה. הטבעת נראית ישנה מאד, ולהפתעתה של דיאנה מעוצבת כראשו של זאב בלהות, שעיניו אבני אודם זהירות.
"ימים רבים נצרתי אותה עימדי" היא אומרת, ונראה כאילו עצב ישן ננסך בעיניה "אולם הגיע העת כי תמצא לה אדון חדש... מי יתן ותמצא במהרה את האצבע הנכונה" היא אומרת, נשמעת מהוהרת ועגומה. אזי, היא פונה אל דזמונד.
"ובידך" היא אומרת "אני מפקידה, ככל הנראה, את המתנה היקרה מכל" היא מחווה בידה אל האשה המכורבלת בגלימות.
"שמור עליה מכל משמר" היא אומרת, לופתת את ידו בחוזקה; הבזק כחול מפחיד חולף בעיניה "ואני מתכוונת, מכל משמר... יהיו רבים, רבים מאד שירצו לפגוע בה לרעה. אינני יכולה לענות לכם, מהי חשיבותה... אולם ליבי אומר לי, כי היא רבה מאד. אל תקרב אותה אל המלכה ואנשיה" היא אומרת "ומעל לכל" קולה נעשה כמעט מפחיד "הרחק אותה מטירת דרגונסטון, בכל מחיר!"
אזי, היא נסוגה צעד אחד לאחור, ופניה חוזרות להבעה השקטה הרגילה שלה.
"ורצוי יהיה" היא מוסיפה "שלא תתרברב בלהב הואלריאני שאתה נושא... חותם בית לאניסטר טבוע בו, ואחד מן האמיצים באריות קיפח את חייו ומת מוות אומלל בנסיון להשיג אותו. איני צריכה לפרט יותר, מה יקרה כאשר יוודעו הדברים לאוזן הלא נכונה".
"המשיכו במעלה הנהר" היא מורה מקץ רגע, ומעבירה לידכם שקיק "יש כאן די דרקוני זהב בעבורכם לתקופה ניכרת. אני אינני נזקקת להם בדרך שמצפה לי כעת. אשוב, ככל הנראה, עם רוחות הסתיו" היא מוסיפה, ופונה ללכת. באותו רגע, האשה חסרת ההכרה פולטת שיעול, וזעה קלות על הקרקע, פותחת עיניים ירוקות מקסימות, מלאות פחד.
"ה...היכן אני?" היא ממלמלת, נאבקת להזדקף לישיבה, שערה הזהוב זוהר ברכות לאור הירח שהחל מטפס מעל הים במזרח.
ההמלטות מהאי החרב נייטקראו היתה קלה, קלה יותר מאשר חששה דיאנה; כאשר הצליחה ראיניס להשתלט על המלחים המבוהלים ולהנחות אותם בהרכבת הרפסודה, עמדה שעה מוזרה של דמדומי-שחר מוקדמים. הגאות קצפה בעוז על סלעי האי ועל המפרצונים הנסתרים הנכנסים אל חורבות הטירה האנדאלית. הערפל היה כל-כך סמיך, עד כי דיאנה העייפה התקשתה להחליט, האם הם שטים על פני הים, או בין העננים. לא היה כל סימן לספינותיהם של אנשי הברזל, כאשר נישאה הרפסודה בכבדות על פני זרמי הגאות, והאי נעלם במהירות בעלטה מאחוריהם.
אז, מקץ שעה שנראתה כנצח, החלו שתי צורות גבוהות להזדקר מולכם, הולכות ומתגבהות; דיאנה זיהתה מיד את העמודים הרחוקים שראתה, כאשר התקרבו לאי לראשונה; אולם כעת, השיטה ראיניס את הרפסודה ממש אל בין שניהם, ודיאנה יכולה היתה לראות אותם לפרטי-פרטים: כל אחד מהם נישא לגובה של מאה רגל, כמעט, מעל פני היד, גופם עשוי אבן אפורה כהה, שנראה היה כי יד הזמן והגלים לא יכלה לה; אולם הדבר שמשך את תשומת ליבה של דיאנה במיוחד היה הכותר: בראש כל אחד מהעמודים, פוסל דרקון פורש כנפיים. הפסל הקדמון עשה את מלאכתו כה טוב, עד כי היא דימתה בנפשה כי בכל רגע, יכו הדרקונים בכנפיהם העצומות ויתעופפו מן העמודים והלאה. מעבר להם, לא נראה דבר, מלבד צעיפי עלטה מוזרים, זהובים-אפרוריים.
אלא שראיניס הזדקפה מלוא קומתה, ונשאה את ידה מול הדרקונים.
דיאנה יכלה רק להאזין לטון קולה, כאשר שבה ראיניס ונשאה השבעה בואליריאנית עתיקה; לרגע, נראתה לה ראיניס גבוהה יותר, צופנת עוצמה אדירה עד לאין שיעור, וכוכב של אור זהוב זורח מתוך ידה, מבליח על העמודים והגלים הזועמים סביב.
אזי, כמו בתשובה, נשמע רעם עמום, מרוחק; נדמה היה לדיאנה, כי עיני הדרקונים נדלקו באודם עז, ועשן נפלט מפיהם הפעור; אזי, נישאה הרפסודה במהירות אל בין העמודים, נעה אל תוך מה שנראה כמסדרון אין-סופי של מיים ואד; חרף רצונה של דיאנה, גברה עליה עייפותה, והיא נרדמה אין-אונים על הקרשים הקשים.
* * *
כאשר התעוררה, לא היה זכר לדרקוני האבן ולערפל; מעליה, ראתה את סר האריס עומד וצופה אל האופק האפלולי; עמדה שעת ערב מוקדמת, ודיאנה לא ידעה האם ישנה יום, או שבוע, והאם כל ארועי המבוך העתיק היו מציאות או חלום.
"זה מוזר" מלמל האביר הזקן, ידו מגרדת בעצבנות את האריה השואג החרוט על קסדתו "הכוכבים...הם כאילו שינו מקום לגמרי".
"לא לגמרי" ענה קולה השליו של ראיניס מקדמת הרפסודה "אנו שינינו מיקום... אם תביטו נכחם, נכבדי, תראו את אורותיה של מעלה מלך..."
הקברניט לשעבר התרומם על ברכיו, מלקק את שפתיו בפחד.
"אבל..." גמגם "אבל... זה לא יתכן, גברתי... הפלגנו מערבה מווסטרוז, ועכשיו הים הצר שממזרח..."
ראיניס חייכה "הביטו בעצמכם".
ואכן, נראה כי החוף כולו, במרחק של מילין אחדים ממכם, זוהר באלפי מאורות קטנים; באור האחרון שעומד עדיין במערב, יכולה היתה דיאנה לזהות מיד את הגבעה הנישאת, ועליה אחד המקומות המפורסמים ביותר בכל ווסטרוז: המבצר האדום, מקום משכנו של המלך רוברט לבית בארתאון.
"חתרו לכיוון שפך הבלאקוואטר" הורתה ראיניס, מחווה בידה "עדיף יהיה, אם ננחת בשקט". היא מטעימה, מחווה בראשה לעבר האשה זהובת השער, שעודה חסרת הכרה, כעת עטופה בגלימות כהות.
חרף העובדה כי העיר נראתה כה-קרובה, עברו שעות ארוכות, והחשיכה היתה מוחלטת, עד שחשתם סוף-סוף אדמה מוצקה תחת רגליכם. ראיניס הוציאה שקיק מלא בדרקוני זהב, ושילמה ביד נדיבה למלחים; הללו הודו לה, ומיהרו לכשול לעבר האורות הנוצצים; לדיאנה, לפחות, נראה היה כאילו הם מהופנטים.
אזי, מקץ רגע, מפנה ראיניס את מבטה אליכם.
"הגיעה שעתנו להפרד" היא אומרת "מסע ארוך ואפל מחכה לי כעת, ואין הוא סובל דיחוי, לא לאחר מה שראיתם באותו מקום ארור. הוכחתם עצמכם מעל ומעבר, נכבדי, מעל ומעבר למה שציפה לורד טיווין, ירום הודו" נדמה כי היא מחייכת באירוניה "לא נותר לי, אלא לאחל לכם מזל והצלחה... ולתת בידכם מזכרות קטנות, תשורה על מאמציכם, וזכר לשופרות המפחידים ולעלילת הגבורה בחשיכה, שלא תחרז בשיר"
ראיניס נותנת לאולריק ולהאריס, בזה אחר-זה, תליונים קטנים וירקרקים, הנראים מעוצבים בדייקנות כמו עליו של עץ-ברזל צפוני.
"שמרו עליהם" היא אומרת "הם מעשי ידיהם של ילדי היער שהוצאו מן האפלה, ואין רבים כמותם כיום".
כעת, ראיניס פונה אל דיאנה, ופורעת בחיבה את שערה.
"ואת, פרחחית קטנה מבית פריי" היא אומרת "אני מאחלת לך, בכל לב, כי תשארי פרחחית חסרת דאגות עוד ימים רבים. הנה" היא מניחה טבעת כסופה-חיוורת, קטנה, בכף ידה של דיאנה. הטבעת נראית ישנה מאד, ולהפתעתה של דיאנה מעוצבת כראשו של זאב בלהות, שעיניו אבני אודם זהירות.
"ימים רבים נצרתי אותה עימדי" היא אומרת, ונראה כאילו עצב ישן ננסך בעיניה "אולם הגיע העת כי תמצא לה אדון חדש... מי יתן ותמצא במהרה את האצבע הנכונה" היא אומרת, נשמעת מהוהרת ועגומה. אזי, היא פונה אל דזמונד.
"ובידך" היא אומרת "אני מפקידה, ככל הנראה, את המתנה היקרה מכל" היא מחווה בידה אל האשה המכורבלת בגלימות.
"שמור עליה מכל משמר" היא אומרת, לופתת את ידו בחוזקה; הבזק כחול מפחיד חולף בעיניה "ואני מתכוונת, מכל משמר... יהיו רבים, רבים מאד שירצו לפגוע בה לרעה. אינני יכולה לענות לכם, מהי חשיבותה... אולם ליבי אומר לי, כי היא רבה מאד. אל תקרב אותה אל המלכה ואנשיה" היא אומרת "ומעל לכל" קולה נעשה כמעט מפחיד "הרחק אותה מטירת דרגונסטון, בכל מחיר!"
אזי, היא נסוגה צעד אחד לאחור, ופניה חוזרות להבעה השקטה הרגילה שלה.
"ורצוי יהיה" היא מוסיפה "שלא תתרברב בלהב הואלריאני שאתה נושא... חותם בית לאניסטר טבוע בו, ואחד מן האמיצים באריות קיפח את חייו ומת מוות אומלל בנסיון להשיג אותו. איני צריכה לפרט יותר, מה יקרה כאשר יוודעו הדברים לאוזן הלא נכונה".
"המשיכו במעלה הנהר" היא מורה מקץ רגע, ומעבירה לידכם שקיק "יש כאן די דרקוני זהב בעבורכם לתקופה ניכרת. אני אינני נזקקת להם בדרך שמצפה לי כעת. אשוב, ככל הנראה, עם רוחות הסתיו" היא מוסיפה, ופונה ללכת. באותו רגע, האשה חסרת ההכרה פולטת שיעול, וזעה קלות על הקרקע, פותחת עיניים ירוקות מקסימות, מלאות פחד.
"ה...היכן אני?" היא ממלמלת, נאבקת להזדקף לישיבה, שערה הזהוב זוהר ברכות לאור הירח שהחל מטפס מעל הים במזרח.
