משחק רשת ע"ב שיר של אש ושל קרח, פרק ב' [הסתיים]

הפתיחה הועלתה לרשת, וכולכם מוזמנים לקרוא אותה, ולתת תגובה ראשונה:

http://www.members.pundak.co.il/world/ice/sce2.html

אני אזדמן לרשת שוב בערב.

דזמונד נשאר מבועת עוד מחלומו, אך המראה והדיבורים על האי רדוף הרוחות גרמו לו לפחד אף יותר. 'מן הפח אל הפחת.'
הוא מביט בגבירה ראיניס בפליאה, 'איך, בשם האחרים, היא נשארת כו דרוכה?' הוא חושב, משפשף את סנטרו המזוקן מעט.
"הליידי," הוא אומר, קולו הגברי נשמע מאוד חלש ברוח הקור שנושבת, "איפה אנחנו מתחילים?"
'ומתי חוזרים?'

אולריק ניעור מהתנומה שחטף על הסיפון. האי בהחלט נראה בבירור עכשיו. רוחות רפאים, נו באמת. מזמן חדל לפחד מפני מעשיות ואמונות תפלות. "סך הכל שממה מחורבנת ועלובה" הוא אומר לעצמו בשקט. "שממה עלובה שאני תקוע עליה עכשיו". אבל, זה טוב יותר מלחיות כעריק. לפחות כאן לא ירדפו אחריו. וראיניס..

האריס הפסיק לנגן בקתרוס למשמע הצעקות. הוא קם הביט כמה שניות באי הנחשף לפניהם רוטן לעצמו וחושב: 'לפחות נצא סוף סוף מן הספינה המקוללת הזאת'.
הוא הולך אל דזמונד וראיניס מנסה לשמור על הליכה יציבה ומכובדת על אף הגלים.
או שלום לך סר אסטרן,אני מקווה שנעמה לך השינה" הוא מברך את פניו בחיוך.

"נעמה?" שאל דזמונד, "בקושי זאת."
לרגע, ניצוץ של שכל ישר הכה את דזמונד, 'ממה אני מפחד?' הוא שאל את עצמו, "טיפש שכמותי, פחדתי מחבורה של אבנים וסיפור עם... או אולי רק מחלום.."

ראיניס סוקרת את קו החוף במבט ארוך, ועוברת דקה ארוכה עד שהיא עונה.
"ראשית, ננסה לקרב את הספינה לקו החוף" היא אומרת "המקום שימש נמל לאנדאלים העתיקים, סימן בדוק לכך כי המיים עמוקים די הצורך. אזי, נחפש שרידים לאותה ספינה עליה דיבר לורד טיווין".

הקברניט רוטן, אולם נותן את ההוראות. מיים שוטפים את הסיפון, כאשר הספינה מטלטלת אל עבר שובר הגלים; פרצה ארוכה בתוכו נראית כאילו תוכננה מראש לאפשר את כניסתן של ספינות האנדאלים. חרף זאת, המעבר מסוכן; שורה של סלעים משוננים, חלקם כמעט בלתי נראים, משתרעים סמוך למדי לפרצה, מאיימים בסוף מר לכל נווט בלתי-מיומן. חרף זאת, ראיניס נראית כמי שעומדת במשימה בכבוד.
"שלושים מעלות ימינה, קח אותה ימינה!" היא קוראת, והספינה נחלצת בחריקה, סוף-סוף, מתוך הפרצה המאיימת.
כאן, בתוך המיים הרדודים, הזרם חלש יותר. הספינה שטה בין שני איונים, שעל אחד מהם מתנוססים עדיין שבריו של שער-לבנים ישן.
כעת, כאשר אתם מתקרבים, הולכת הטירה החרבה ומתגבהת מעל ראשכם, האור האפור נותן לה מראה מאיים מאד, שלא לדבר על עשרות העורבים שמעופפים מעל המגדל החרב או יושבים על החומות, כאילו מצפים לכם... כעת, אתם רואים כי הטירה יושבת למעשה על כף אבן - שלוחה ארוכה ומחוררת הנשלחת עמוק אל תוך המיים, ותורמת בדרך זו, יחד עם שובר הגלים, ליצור מרחב מיים מוגן יחסית מזעמו של הים.
הספינה נוטה ומסתובבת באיטיות, קרבה והולכת לרציף האבן הישן ושורת עמודיו השבורים. ואז, מקץ כעשר דקות של שייט איטי, מצביעה ראיניס במטה שלה.
"ראו!"

בשולי הנמל, במקום בו מבצבצת שן סלע עגולה מתוך המיים, שרוע משהו... מה שנראה מרחוק כחלק מהסלע, מסתבר להיות מבנה עץ - או ליתר דיוק, חלק פגום ומעוך מחרטומה של אוניה.
"חוששני, כי אנחנו קרובים למצוא את אשר נצטוונו לגלות" אומרת ראיניס בקול שקט "מעט הוא הסיכוי, כי נוכל להביא אל אדון המערב בשורות טובות" ובקול רם יותר היא מוסיפה.
"קפטן, צווה שיכינו לנו סירה קטנה; אני רוצה לעלות על החוף בלא דיחוי".

דיאנה נראית האדם היחיד על הספינה שנלהב מהמראה.
"וואו!" היא קוראת, כמעט קופצת ממקומה מרוב התרגשות "אף פעם עוד לא ראיתי טירה אנדאלית עתיקה... כלומר, אני ניסיתי להתגנב פעם לצריח השחור בהארנהול, אבל לא היה שם כלום, מלבד חורבות שרופות מטופשות"
עיניה מבריקות בהתהלבות.
"כלומר... את חושבת שיש לטירה הזו מרתפים סודיים, עם רוחות רפאים וקסמים וכל היתר, או לפחות איזה אוצר עתיק של האנדאלים! וולדר השחור תמיד היה אומר, שאין בכלל דברים כאלו... אבל מי מקשיב לאידיוט הזה בכלל".

'מעניין מאיפה הגבירה ראיניס יודעת לנווט כך...' דזמונד חושב לעצמו, מעלה גיחוך על פניו.
'טוב,' הוא חושב, מעביר נתונים במוחו, 'הטירה נראית כמו מקום רדוף רוחות. זה רע. אבל אני בחברה טובה.'
דזמונד צועד לכיוון ראיניס, "הליידי," הוא קד קלות, חיוך של משרת על פניו, "האם אני יוכל לעזור במשהו לקראת השיוט הקצר לחוף? בגדים? כל מה שתרצי..."

ראיניס מעלה בדל חיוך על שפתיה... כקרן שמש חורפית חיוורת שפרצה לרגע מתוך שכבה של עננים קפואים.
"חושבני, כי אינני נזקקת לדבר, מלבד מה שמצוי עלי" היא אומרת, מניעה קלות את המטה שלה "אבל טוב יהיה עם תעטו שיריון ותהיו חמושים היטב. גם בלא רוחות רפאים, המקום הזה אינו מבשר טובות" היא מוסיפה, שולחת מבט מודאג נוסף אל החוף, ואל מרחבי הים האפור מאחוריכם.

דזמונד פונה לתאו. בהגיעו לתא, לובש את שריונו ואת חגורת חרבו. הוא מרגיש הרבה יותר טוב בשריון ועם חרב.
לאחר שלבש את חפציו, הוא עולה חזרה למעלה.
"אני מוכן, הליידי."

הוא מסתכל על דזמונד שעולה חזרה עטוי שריון.
"ברשותך הליידי גם אני ארד לעטות שריון." הוא קד קידה קטנה ויורד.
למרות ששמח לו שעומדים לעזוב את הספינה המלוכלכת והמלאת השרצים הוא לא יכל להתעלם מן הרגשת השקט והחופשיות שהייתה לו.
הוא עוטה את השריון ולוקח לעצמו את זמן ונח לו 'זה עלולה להיות הפעם האחרונה שאני אוכל לנוח ככה' חשב לעצמו.
אחרי שהוא מסיים לנוח וללבוש את השריון האריס מארגן את חפציו ועולה חזרה למעלה.
"הליידי,סר דזמונד." הוא אומר בקול שמח מהרגיל וקד קידה לברכם.
"אני מוכן גם כן"

אולריק הולך אחריהם, שקט כצל, ידו לופתת כבעווית את הקשת הארוכה שלו, ועיניו נמשכות, כמאליהן, למצודה החרבה ומעבר לה.
'אני... זה לא מוצא חן בעיני' הוא ממלמל. האם נדמה לו, או ששוב הוא חש את אותו קור מבעית עולה?
האם הם מחכים לי שם? הוא שואל את עצמו, נזכר שוב במתים המהלכים ובאותו יום נורא. אבל... ראיניס כאן, זה לא יכול לקרות כשהיא כאן

משתדל להסוות את הרעד שחולף בו, הוא מניד בראשו, לאות שהוא מוכן.
האם היום הוא יום מותי? הוא שואל את עצמו, שב ומביט בנוף החרב.

ooc חשוב: בפרק הבא ואחריו, חלק גדול מההצלחה או הכשלון יכולים לנבוע מהבחנה או אי-אבחנה בזמן בפרטים קטנים. כאשר אתם לא כותבים לי שאתם מביטים *באופן ספציפי* במשהו (למשל: אם אני מתאר כתמי איזוב לצד מדרגות, ואתם כותבים סתם 'אני יורד במדרגות'), הסיכוי שלכם לגלות פרט חשוד או מיוחד המסתתר בתוכו הוא קטן יחסית, אלא אם כן הפרט ממש מזדקר לעין. קחו את זה בחשבון

IC: הסירה הקטנה מטלטלת ושוקעת מעט במיים בשל משקל השיריונות שלכם, כאשר אתם יורדים אליה בזה אחר זה; ארבעתכם, ראיניס, ושני חותרים. המשוטים עולים ויורדים באיטיות, מקדמים אותם בהדרגה בין איונים וסלעים, אל עבר פלטת האבן הטחובה של מרכז הנמל האנדאלי.
כעת, כשאתם מתקרבים, אתם מסוגלים לראות שברי ספינה נוספים, זרועים לצד מדרגות האבן השחוקות והסלעים; משוט בודד, קורות, חלקי מפרש רקוב וקרוע, וכיוצא באלו.
הנמל הולך וקרב: רציף ארוך ומשובש עם קטעי עמודים מטים לנפול, ממנו עולים שני גרמי מדרגות אבן צרים במעלה הגבעה הסלעית, לעבר גל נוסף של חורבות הצופות עליו מלמעלה.
מימין, כמאה מטרים מכם, מסתיים הנמל במפולת סלעים שבלעה את חלקו המרוחק, לצד שברי מבנים ששימשו פעם מחסנים. משמאל, כשלוש-מאות מטרים מכם, מסתיים הנמל בחפיר עמוק, שהגשר שעבר מעליו קרס מזמן; מעברו השני של החפיר, מצויה החומה הסדוקה של הטירה, שחור גדול קבוע בה, במקום בו היה פעם שער. חורים נוספים, גדולים יותר, פונים אל הים, אשר זורם בחופשיות אל מתחת לחומות ולבניינים החרבים למחצה.
רעש העורבים מתגבר והולך, כאשר כמה מהם טסים מעליכם, מקרקרים בקול רם. גם הרוח הקרה מתגברת, שורקת ומיללת באוזניכם. אי-שם, הרחק בים שמעבר לכף עליו יושבת הטירה, אתם מסוגלים לראות מדי פעם שני קוים רחוקים, כהים וגבוהים. מעבר לכך, הנוף מכוסה בצעיפי ערפל קרים, והראות אינה טובה במיוחד.
מאחוריכם, מתמרנת הספינה באיטיות, מתמקדת במיים שקטים, בחלקו הפנימי של שובר הגלים; נס לאניסטר מתבדר בפראות ברוח, צבעיו כמו דוהים בהדרגה בתוך הנוף האפרורי.

מקץ זמן שנראה לכם כנצח, מתקרבת הספינה אל הרציף הסדוק והטחוב. ראיניס קופצת בתנועה חיננית, משפריצה מעט מיים ונעמדת על הרציף, מסמנת לכם לבוא בעקבותיה.

דזמונד קופץ אחר ראיניס, משקל השריון מעיק עליו מעט, אבל הוא צעיר ואינו חש בזה כחסרון.
הוא נזכר בשני קווים ארוכים בנוף הטירה, 'לא הגיוני שמוטות הדגלים נשארו עומדים מאז בוא האנדאלים,' הוא חושב לעצמו, מעביר יד עטויית שריון על שערו, 'אבל מה עוד? בטח שלא אנשים, ועורבים לא מגיעים לגודל שכזה.'
הוא מביט בראיניס ובחינניות שבה, 'טוב,' הוא חושב, 'אם לא אכפת לה, מי אני שאהיה אכפת לי?'

דיאנה מתקדמת, מרחרחת את האוויר סביבה.
"מדוע המקום הזה מריח לי כמו צרות?" היא אומרת, שמץ החיוך בזווית שפתיה מוסיף "ואני לא כל-כך מצטערת על זה".
היא עושה צעדים אחדים במעלה רציף האבן הישן, בועטת בשניים או שלושה חלוקי נחל, ושולחת מבטים סקרניים בטירה ובשני הקווים המוזרים הבוקעים מתוך הים, הרחק מעבר לכף. אחר, היא מביטה במדרגות המטפסות אל ראש הגבעה.
'נו, האם אנחנו מתכוונים לעמוד כאן כל היום?"היא שואלת בקוצר רוח, רוקעת קלות ברגלה.

אולריק נשאר כמה רגעים בסירה, לוקח נשימה עמוקה ויוצא החוצה, קשתו בידו וחץ כבר דרוך בה. 'יהיה בסדר' הוא חושב לעצמו, ושולח מבט חשדני לכיוון החורבות והחורים בטירה. הוא מסתכל על ראיניס בציפיה להחלטה שלה

ראיניס מתקדמת באיטיות אחרי דיאנה, סוקרת את הרכס מעליה.
"מה שנותר לעשות, הוא לחפש את את הצוות של אותה ספינת לאניסטר" היא אומרת באיטיות "או את מה שנותר ממנו... השברים הללו ליד החוף אינם מבשרים טובות, אולם לא ראיתי לצידם גופות".
פעם נוספת היא שולחת מבט מוטרד סביבה.
"הקור עולה" היא ממלמלת, ספק אל האחרים, ספק לעצמה "היכן לדעתכם כדאי שנתחיל?"

"כדאי שנבדוק את הנמל," דזמונד אומר, "אחרי הכל, אם יש עוד ניצולים, הם יחכו בנמל, לא בטירה ה"רדופה" הזאת."
'אלא אם הם לא רוצים לחזור לעוד לאניסטר...'

"אלא אם כן היתה להם סיבה טובה שלא להשאר כאן" מוסיף סר האריס, סוקר את הנמל במבט קודר.
"המקום הזה חשוף לרוח ומיים... ונעשה כאן קר, כאילו שהחורף הארור מתקרב. אבל אני מסכים איתך בדבר אחד, סר" הוא מוסיף "אין סיבה שאדם בר-דעת יתקרב לטירה הארורה הזו... וזה כולל אותך, ליידי צעירה!" הוא מוסיף בחומרה לעבר דיאנה, שנועצת בחומות ובנקיקים ביניהן מבטים חמדניים.

דיאנה, מצידה לא נראית מתרשמת במיוחד.
"אוף" היא רוטנת "לא כיף להסתובב איתך".
סר האריס מנענע בראשו המאפיר.
"מקרה אבוד" הוא ממלמל "פשוט מקרה אבוד".

"הם בטירה... זה מקום שאדם ילך אליו אם הוא רוצה שימצאו אותו.." אולריק אומר בהחלטיות. "אבל נסרוק את הנמל בדרכנו אל הטירה, רק כדי שלא ישאר ספק". ממבטו רואים שהוא עצמו לא מרוצה מההצעה שלו. בד בבד ניתן לראות שהוא נחוש למצוא את האנשים ולעשות כל מה שיוכל כדי למלא את המשימה.