• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

[pf] בשערי המצודה- עץ משחק 4/4 - המשחק נסגר

מצוות זיכרון
* טאריס, נהרג בקרב נגד הוונדיגו, שמחקו את עצם קיומו מהעולם, בחר להיעלם מן העולם ולא לגנוב את מקומה של אוהבתו בקיום.

מתחילים,
מזכיר IN,OUT וכל המסביב. קוביות איפה שבא לכם, וכמובן לשים לב לספוילרים.
למען הסר ספק.
סירונאים- פדרון, קוריאן
חופשיים - YDS,עמית, ג'וני
IN

עשרים דקות מסוף העולם.
הכל מביא אותכם לרגע הזה, לנקודה האחרונה שתקבע האם הכל ימחק, או שמע הכל יישאר כפי שהיה.
שקרים,בגידות,אמיתות, כאבים מוות. האם הכל היה שווה את זה?

ואיך הכל התחיל?

זמן לא רב מידי לפני כן
סירואנים

הרן- את הלילה האחרון אתה זוכר במעורפל, היית בשטח, לבד וחופשי, מנצל את זמן המנוחה שלך עד הפעם הבאה שתקרא למשימה. מה שיכול לקחת ימים,שבועות או אפילו חודשים.
אבל לא ציפת שיהיה לך פחות מלילה.
אתה כן זוכר את רעש המחנה, את הפרסות שהגיעו משום מקום. את הפייה הגבוה בעל קרני הצבי, אדון הצייד בא לקרוא לך. והוא לא עצר לשאול את דעתך, או מדוע הוא קורה לך. אתה בקושי הספקת לאסוף את הציוד שלך לפני שכבר מצאת את עצמך על סוס צייד שהוקצה לך, ורכבת בשמי גלקוס צפונה.

אוסקר- עד כמה שאתה לא נווט מוכשר, אתה כן יודע מספיק להבין את כיווני העולם, ולא משנה כמה ניסת, לא משנה כמה כוח השקעת, תמיד גילת שהזרם לוקח אותך צפונית יותר ויותר, בהתחלה עוד נאבקת בזרמים, חיפשת דרך לנווט. אבל לבסוף הגיעה אליך ההבנה שמישהו מנווט אותך. והחלטת לוותר. יום מאוחר יותר מצאת את עצמך בחופי הצפון, במקום שפעם היה נמל טירת שלג. אתה זוכר מישהו אומר לך להתקדם. אתה זוכר את עצמך עומד מול טירה גדולה שלבטח שמעת עליה פעם, אבל אתה עדיין טיפה מסוחרר ורעב.

קול הפרסות של סוסי הפרא גורם לבן האנוש להירתע לרגע, כאשר הוא מבחין בשני רוכבים הדוהרים על הרוח, סוסיהם משנים את צבעם בכל שנייה ורגע. האחד מהם גבוה מכל אדם או חיה שראה אי פעם , קרני צבי לראשו. השני. אלף. אותו לא ראה בחיים.
האלף מרגיש שסוסו נמשך לבן האנוש, ואדון הצייד מכוון את שניהם לאדמה, עד שהם ניצבים בפני דלתות טירת שלג החרבה.

"היכנסו" פוקד גווין. "מחכים לכם בפנים. זכרו לנהוג בכבוד אם חייכם חשובים לכם" קולו נשמע כמעין איום מרומז. הוא ממתין לתגובתכם, שבבירור צריכה להיות מעבר מעבד לדלתות האבן הגדולות.
OUT
נפגשתם, אני מניח שאתם לא מכירים, תרגישו חופשי לתאר אחד את השני ולעשות איזה שיחה קצרה. אם אני ארגיש שהיא נשרכת אני אדאג לדחוף אתכם פנימה
חופשיים

נמל הוורד הלבן הפך הומה אדם בימים האחרונים, ולא לשווא. השמועות מספרות על מצור ימי שהפיות פתחו בו. אף אונית פליטים לא עזבה את גלקוס בשבועות האחרונים. התוצאה היא מחנות פליטים ברדיוס של כמה מאות מטרים מסביב למבצר ובאדמת הצלקת. האבירים שאמורים לסייע בשמירה על הסדר כבר קורעים תחת העומס וכמות האנשים, מזון הפך למותרה, שלא לדבר על מיטה חמה לישון בה.

טאריס- לצערך, הבנת שאמא שלך היא לא יצור סלחן, בלילה החופשי הראשון שלך הצלחת להימלט מהדברים שללחה אחריך. וגם זה עלה בחיים של כמה וכמה אנשים תמימים שבטעות היו שם, מאז אתה לא באמת יושן, לקח לך עוד כמה ימים להגיע לצלקת, שם הבנת סוף סוף כי הרודפים שלך לא מסוגלים לדרוך על האדמה המתה.
ואז גילת שה"אחים והאחיות שלך" נשלחו להחליף אותם. מאז אתה במנוסה. נמל חופש הוא אלי המקום היחדיי שבטוח לך כרגע. אולי.

נלתנרה-ההגעה לגלקוס לא הייתה בדיוק פשוטה, כן היה אבסורד כלשהו בלחזור את כל הדרך לגלקוס אחרי שרק הגעת לנמל חירות, אבל הבנת שזה לא מקום להיות בו לבד, קל וחמור כשמישהו מחפש אחריך.
כשהגעת לפני יום, הגיע לאוזניך שמועה על אלף המחפש את אחותו בנמל הלבן, עד כה לא הצלחת להחליט אם ללכת לחפש אותו או להסתתר מפניו. גם שמועה על מקור קסם חדש וחזק שמסתובב בצלקת גורם לך להישאר באיזור

זולג׳ין - מאז שהגעת לגלקוס, בכל לילה מבקר אותך לואה אחר בחלומך, כולם חוזרים אל אותו מסר, אומרים את אותו השם שוב ושוב "בונסאמדי". לואה המוות לא התגלה אליך, ולמעשה אתה לא מצליח לזכור מתי שמעת את שמו לראשנה, שלא לדבר על לדעת מי הוא. השבט סוגד לרוחות חזקות, ליצורים אדירים, אבל רוח המוות הפכה עם השנים לטאבו, מנחות מעטות מוקדשות לה, וחיזיון על שמה לא סופר זה עידנים.
בלילה האחרון, היא זה ראזן שהתגלה בפניך, גם הוא אמר את שמו של רוח המוות שוב ושוב, אבל הפעם. הוא גם כיוון אותך. הוא הורה לך ללכת צפונה, אל מקום שבו בני האדם מתים וחוזרים, על עיר על המים שרק רוח אחת חייה בה. שם, אמר הלואה. רוח המוות תספר לך את אשר על ליבה.

חייבים להודות שאתם מראה מוזר לראות מסביב למדורה, אלפית, נקרופליטאן וטרול מיבשת רחוקה, מוקפים בבני אדם רועדים, פחד מתחיל להכות בהם. איפשהו, יש חשש שמה המקלט של נמל חירות הפך לאגדה ותו לא. וכל אשר ניתן לעשות הוא למות ברעב, או להיכנע לפיות.
זה המקום היחידי באיזור שלא קר כמו המוות של הצלקת, וכמה מדורות דולקות מבשלות את מעט המזון שנשאר פה. אתם לא מכירים אחד את השני, אבל כל אחד מכם הוא מראה קצת שונה בנוף.
שקט הלילה מופר באחת, כאשר בן אנוש מהמדורה לייד מדבר בהתלבהות. "יש להם אוכל!" הוא אומר בכעס, "האבירים הללו רק מעמידים פנים שהם לא נדרשים באוכל, שמעתי שהמפקדת שלהם אוכלת ושותה כמו מלכה בעוד אנחנו מתים ברעב..." הוא מנסה לשלהב את האנשים, אבל הרבה פשוט מביטים בו וממשיכים הלאה. לאנשים אין עדיין את הייאוש הנדרש לעשות את מה שהוא מציע. אבל בבירור, המצב נפיץ כמו אקדח רעגי.
OUT
תרגישו חושפי לתאר את עצמכם, לעשות איזה היכרות עם מרגיש נכון, או להגיב למה שקורה סביב. אתם גם יכולים להתייחס רק לעצמכם בנתיים, אבל אני כן אשמח שתתארו את עצמכם.



עדכון חפצקים
ניתן להוסיף תכונה קסומה לחפצ"ק מוכן, ולהפך, משמע שאפשר לקחת גלימת התנגדות +1, ולהלביש עליה תכונת של גלימה אחרת שתבחרו לקנות, - ואז היא תהיה גלימת התנגדות+הגלימה הנוספת. - חפצ"ק כזה עולה כסה"כ מחיר החפצקים שיצרו אותו, אם אתם מוסיפים כוח חדש לחפצק קיים, אז רק מכיר החפצ"ק הקיים. משמע שאם אתם מוסיפים לגלימה גם גלימת התנגדות, אתם תשלמו רק את המחיר של גלימת ההתנגדות על הגלימה עצמה.
 
עריכה אחרונה:
חופשיים
טאריס רועד מקור מתחת לשריון העור שלו. החצר הייתה קרירה, אבל תמיד בטמפרטורה...נוחה למדי. הוא משתדל להתעלם כמה שאפשר מהטמפרטורות הקרות, מהרעב שתוקף אותו, ומהמחשבות שמציקות לו בשולי תודעתו אם לא היית בורח, לא היית סובל עם שאר הנחותים, היית נהנה מארוחה טובה ומסדינים רכים... טאריס מטלטל את ראשו לשלילה. לא. אמא לא סולחת על כשלונות.

בכדי להבטיח את דעתו, הוא מעביר את עיניו הירוקות-כהות על שני האחרים שיושבים סביב המדורה, הטרול והאלפית. באופן כמעט בלתי מודע, הוא מתחיל לנתח את התנוחות שלהם, את הבעות הפנים, מנסה ללמוד עליהם כמה שיותר. ידע הוא כוח, וידע כזה על אחת כמה וכמה...
חיפוש הידע שלו נקטע לצעקתו של האדם הבודד שמתלונן על המחסור במזון ומאשים את האבירים, שהרעש שהוא מפיק קוטע את חוט המחשבה שלו. בני אדם ארורים
טאריס מגלגל עיניים ונשען אחורה על סלע קטן, שיערו האדמוני נושא על מצחו, ושריון העור שלו זז וחושף מתחתיו בגדי בד איכותיים שבהחלט ראו ימים יפים יותר.
הוא מתמקם, ואז מפנה את מבטו אל השניים שלידו ''אז...מה מביא אתכם לכאן?"
 
חופשיים-
זולג'ין לוקח מקל ומסדר את הקרשים במדורה. שערו הלבן הדומה לרעמה דוקרנית נע עם הרוח, אך לא נראה שהדבר מפריע לו.
"מה זה אכפת לך מן?" הוא אומר בקול עבה ומחוספס דרך היריעה הסגולה שתלויה מהניבים שלו, משני צידיה נמצאות שתי צמות שנקלעו מרעמתו עם עור פשוט נחות על החזה החשוף שלו. למרות הקור הטרול לא לבוש יתר על המידה או אפילו בצורה סבירה, דבר שמראה את הקעקועים השבטיים שלו ואת המבנה האתלטי שלו, אך אכן נח על כתפו מה שנראה כמעיל שמזכיר מעט שיריון. יש כאלו שאולי יחשבו לגנוב מן הטרול הירוק את המעיל או אולי לנסות לקחת בכוח את חמשת העגילים שלו, שלושה באוזן ימין ושניים בשמאל. אך רק טיפש לא ייראה את שמונת הגרזנים הנחים על חגורתו בנוסף לעוד שניים שעל גבו.

עיניו האדומות של זולג'ין מופנות אל עבר טאריס, "זולג'ין הולך לאן שזולג'ין הולך" הוא משליך את המקל אל המדורה, נותן לו להתכלות באש.
 
סירואנים:
tumblr_pa9vynVvmg1w7712jo1_1280.jpg

אוסקר הוא בן-אנוש ממוצע לגמרי, או לפחות במבט ראשוני. הוא לבוש בבגדי-חורף אשר נצבעו בכחול, עורו שחום משעות רבות של עבודה בשדות תחת השמש היוקדת, שערו כהה אף יותר, אך עיניו בצבע תכלת כמו הים בזריחה, ואפשר לראות את הגלים מתנפצים בעיניו. הוא שומר על ידיו חבויות בכיסי המעיל שלו, אך מוציא אותן מיד כאשר הפיה המקורנן מתקרב אליו, ואפשר לראות את כפות-ידיו הגסות והמחוספסות של אומן-מלאכה, למרות שהילד לא נראה עדיין בגיל הבגרות אפילו.
פניו מביעות דאגה ופחד רב, אך גם כבוד והתפעלות. הוא מופעם מכל מה שהוא רואה סביבו, והוא עוקב בעיניו אחרי הפיה באופן קבוע, מתעלם כמעט לגמרי מהסוסים ומהאלף, כאילו הוא מצפה שכל רגע הפיה יבצע איזהו נס, פלא, תצוגת עוצמה כמוה עוד לא נראתה.

אוסקר אפילו לא עוצר לקוד או להגיד דבר-מה לפיה, הוא ממלא את הפקודה שלו באופן מיידי. גם אם היה רוצה להגיד משהו, המילים נתקעו בגרונו וסירבו לעלות.
"א-איפה אנחנו?" הוא לוחש לאלף שלצידו בשקט. הוא לא היה מוטרד מהאלף, הוא הספיק כבר לראות כמה מהם, ועקב כך שאוזניו היו מחודדות מעט, הוא חשב אותם לבני-אדם עם מאפיינים מעט שונים עקב חיים במקום רחוק, כמו הצלקת.
 
חופשיים
האלפית הצעירה בשריון העור יושבת "ליד" המדורה, אך במרחק הכי רחוק ממנה שבו היא עדיין יכולה להרגיש את חומה בלילה הקר. עם זאת, עיניה הירוקות מקובעות על הלהבות בעודה שקועה במחשבות מטרידות על אחיה ועל האלף שמחפש את אחותו, שאפילו הצעקות של האדם במדורה השכנה לא מנער אותה מהן. מה שכן מצליח לנער אותה מהמחשבות הוא הטרול שמתחיל לשחק עם האש; כמעט מיד שהוא מתחיל לעשות זאת פניה המנומשות מתעוותות בחשש והיא מנערת את שערה השחור מתולתל לפני שהיא מתרחקת מהאש קצת יותר.

"ספינה." נלתנרה מספרת במילה אחת לנקרופליטאן איך היא הגיעה לנמל הוורד הלבן, כשהיא קצת מופתעת מהשאלה ותגובתו המוזרה של הטרול, "ואתה? מה מביא אותך לכאן?"
 
חופשיים
טאריס מביט בטרול ונאנח, ואז פונה אל האלפית "ברחתי. המקום שהייתי בו היה מקום...לא כל כך טוב" הוא מתעלם מהקולות הפנימיים שלוחשים לו בערגה על תענוגות החצר, ואז מרים את מבטו אל נלתנרה, נראה שהוא הוליך להגיד משהו בעוד חיוך מתפשט על פניו...ואז, בהרף עין, פניו מתקדרות והוא חוזר לשקוע במחשבות
 
חופשיים-
״זולג׳ין צד מהרגע שיכל להחזיק גרזן, רקד אל מול האש וטיפס על העצים. היה לי טוב בארץ שלי. אבל זולג׳ין היה צריך לעזוב, להיות חזק יותר בשביל השבט. חזק יותר בשביל הלואה״ זולג׳ין משיב בהתלהבות לשאלה חסרת הלהט של טאריס. ״זה למה אני אלך לצלקת ואראה אילו אתגרים יינסו לעצור אותי בדרכי״.
 
חופשיים
כשזולג׳ין אומר שהוא הולך לצלקת נלתנרה מתחילה להקשיב בעניין ומנסה ללמוד קצת יותר על האתגרים בהם היא עלולה לפגוש ביבשת: "אלו אתגרים אתה מצפה לפגוש בצלקת? ולמה דווקא לשם?"
 
חופשיים
"אם אין לך התנגדות יכול להיות שאני אצטרף אליך חלק מהדרך," נלתנרה ספק מבקשת ספק שואלת את זולג׳ין לפני שהיא מספקת הסבר שמתעלם מכך שסלה-קלה הוחרבה: "אני עדיין לא בטוחה לאן אני ממשיכה מפה, אבל שוקלת להגיע לסלה-קלה."
 
סירונאים
הרן נראה כאלף רגיל למדי - מעט גבוה, רזה יחסית ובעל שיער בלונדיני. הוא לבוש בשריון עור ועוטה גלימה הצבועה בצבעי אדון הצייד, קשת תלויה על גבו. כןסהוא היה נראה כאלף רגיל אם לא עיניו - בעוד עינו האחת ירוקה ורגילה, עינו השנייה מוסתרת על ידי פיסת בד שחור - לא רטייה, כי אם כיסוי מכוון של העין. למרות הכיסוי, ניתן להרגיש כי הוא רואה בסדר גמור. הוא בוחן את אוסקר כמו צייד, שולח ידו לעבר הכיסוי אולם נעצר ומושך בכתפיו. "מה זה משנה? האדון הביא אותך הנה - אני יכול רק לנחש בשם מי - ואומר לך להיכנס. לי לכל הפחות, אין ספקות באשר לדרך הפעולה הרצויה." הרן אומר.
 
חופשיים
טאריס מבזיק חיוך אינסטינקטיבי לכיוון נלתנרה ''האמת היא שאני לא יודע. הצלקת...האמת היא שזה נשמע מקום לא רע בשבילי להיות בו כרגע, בהתחשב בנסיבות'' הוא מושך בכתפיו ''מי יודע...אולי אבוא איתכם''
 
סירונאים
אתם עוברים בדלתות הטירה ותחושת צמרמורת עוברת בכם, משהו במקום הזה הפך לקשה. יכול להיות שזה הטבח הנורא שהתרחש כאן, יכול להיות שזה הוקר הנוראי של הצפון. ויכול להיות שזה משהו אחר לגמרי.
פסלי אבן מנותצים מקבלים את פניכם, דיוקנות שנקרעו לגזרים עדיין תלויים על הקירות, אתם ללא ספק נחרדים כאשר אתם מבחינים בגופות הפזורות, אשר רק הקור של הצפון מונע מהן להרקיב ולהסריח את הטירה.

ואז, מנגניה מקבלת את פניכם, מנגינה שנשמעת כמו העצב עצמו, שיר חסר מילים של לב שבור, או של לב עשוי אבן. אתם מבחנים שאפילו גווין מרגיש מוטרד מהשיר, אבל הוא מאיץ בכם להתקדם. ואתם מרגישים שהכיוון אליו הוא מכוון אתכם, הוא מקור השיר.
דלתות עץ שבורות מקבלות את פניכם לאולם שאולי היה פעם אולם נשפים, שולחנות אבן פרוסים לאורכו, כלים שבעבר היו שמורים למלכים, נמצאים כעת חסרי שימוש ומלאי אבק וקרח, המקום נראה כאילו הוא צריך להיות מלא רוחות. אבל רק רוח אחת נמצאת בו.

בקצה החדר, על במה מוגבהת ניצב שולחן הכבוד, שולחן אבן עתיק אשר סיפורי הצפון נחרטו עליו, ובמשך מאות שנים היה האוצר הגדול ביותר של בני הצפון, כעת זה מנותץ בחלקו, אבל עדיין. יש אחת אשר יושבת בכס המלכות.
"קראו ברך בפני גבירת הקיץ" אומר גווין, "ליידי קירה." הוא אומר, "הבאתי אותם." הוא גם קד קלות.

החשיכה קצת מתבהרת כאשר הגבירה קמה מכסאה. "ספרי לי עוד" היא אומרת. עדיין לא מתייחסת אליכם. "את בוודאי זוכרת." היא מדברת אל מי שלא שם. "פגשת אותם, ראית אותם, הם נתנו לך משמעות נוספת. הוא נתן לך משמעות נוספת." אבל אין עונה לקולה.
נסיכת הפיות מביטה בכם לרגע, ואתם מרגישים את העוצמה שלה גואה בכם, כאילו האדמה עצמה קוראת לכם אליה, ומבלי כל רצון. אתם מוצאים את עצמכם נמוך כל כך, שהרצפה הקרה כמעט נחבט בפניכם.
"אני מסוגלת לעשות לך גם את זה יקירתי." אומרת קירה. "הבאתי אותך לפה כי חשבתי שתשמחי לפגוש פרצוף מוכר. או לפחות להיזכר בתהילת עבר. אבל האמת היא שאני רוצה את המידע שלך, את הסיפורים שלך... התממשי!" היא צועקת לפתע. וצרחה מקפיאת דם נשמעת ברחבי האולם, אתם מרגישים שאילולא הכוח של 2 הפיות, הייתם מתים במקום. הצרחה לא פוסקת, לא כאשר האבק מתפזר, ולא כאשר הקרח נשבר. אתם מרגישים את משקל העולם על כתיפכם לרגע, בעוד רוח הרפאים נאבקת בכוחה של גבירת הקיץ. אבל מפסידה. ואז אתם רואים אותה, שיערה לבן, היא לובשת עדיין את שריון העור שלבשה בעבר. צלקות כוויה על מה שהיה פעם פניה היפות.
אתם אולי שמעתם על רוח הרפאים של רעגיה. יצור אשר נבגדה על ידי בחיר ליבה, ונהרגה בניסיון לנקום בו. אבל משהו. כוח כלשהו, החזיר אותה לחיים. אם אפשר לקרוא למצב הזה חיים.
"זה יהיה השיעור שלך להיום זאלה." אומרת קירה, "בפעם הבאה שאבקש ממך לספר לי עליו הכל, את תעשי זאת. אם את חושבת שקיומך העכשוי הוא נורא ממוות, את תגלי שכוחי חזק היום עשרות מונים מפעם קודמת. ועכשיו, הסתלכי." היא מכווה בידה והבאנשי נעלמת בחזרה לאבק שהייתה קודם. שירה חוזר להתנגן ברקע.

קירה מתקדמת לעברכם, ואתם שומעים צעדים נוספים, דמות יוצאת מהחשכה ומתלווה אליה, אביר הלובש שריון כמעט ושקוף, אשר אינו משמיע כל קול. הוא צועד בעקביות אחרי גבירתו, חרב עתיקה למראה חגורה למותנו.
"אתם רוצים לדעת לבטח למה אתם פה." אומרת קירה. "העניין פשוט רבותי." היא ממשיכה. "אני לא אתעכב ולא אחזור על דברי, שניכם חיים היום בגלל נאמנותכם לפיות, ואנחנו נדרש מכם היום להוכיח נאמנות זו. בסוף הפגישה הזו, אתם תצאו לוורד, תעלו על הספינה הראשנה שמפליגה לנמל-חופש, ותחזירו את כתר העלים." היא פוקדת עליכם. כאילו כל אשר אמרה מובן מאליו. "אתם לא תספרו לאיש על המשימה שלכם, אתם לא תבנו על עזרה מאף פיה, ואתם לא תתעכבו רגע אחד על מנת להשלים אותה. כל הפרה של אחת ההוראות האלה. תגרור כאב רב." היא לא מאיימת במוות, גבירת הקיץ מעולם לא איימה במוות.

חופשיים
השיח שלכם נקטע שוב לקול האדם הצועק, הוא שוב מתלונן על התנאים, על האוכל, על האבירים, ועל חייו. האבירים שעברו במקום כבר עזבו, הם משאירים את האנשים לגורלם בשעות הלילה, מנצלים את הזמן בו הרוב יושנים למנוחה שגם הם צריכים כל כך.
סביר להניח כי אם היה האיש צועק בבוקר, כבר היה מושתק על ידי אביר שעובר שם, יש שיגידו בצדק, יש שיגידו שהכוח עלה לאבירים לראש. אבל בשעה הזו, הוא יכול לצעוק מלא רעיותיו, איש לא מעז להתנגד לטענה שלו.

"האנשים רעבים." אומר אדם אשר חולק את המדורה איתכם, עד כה הוא היה שקט, שקט מידי. חלקכם מנסים להיזכר מתי הצטרף בכלל למעגל, ואתם שואלים את עצמכם כמה הוא שמע.
אתם תוהים אם הוא בכלל פונה אליכם. אבל הוא ממשיך לדבר. "הם עייפים, הם כועסים, הם חסרי תקווה... הפיות מצאו את הדרך המושלמת לחסל אותנו." הוא אומר, ומתחיל לקום. גלימתו החומה מכסה אותו מפני צינת הלילה. "ואתם." הוא אומר, ואתם מבינים שהוא פונה לכל האנשים אשר שומעים אותו. "חוברת פחדנים." הוא מסנן. "אתם עדר, צאן הממתין לטווח. אתם השארתם את הכבוד שלכם מאחור, בבתיכם ההרוסים, בערים החרבות, ביערות השרופים." אתם מבינים שקולו מועצם דרך כלשהי. משהו גורם לכולם לשמוע אותו. "בחרתם לוותר, על חייכם, על משפחותיכם, על כל מה שנשאר בכם. בחרתם לנסות למצוא מקלט במוות." לא נראה שאנשים מקשיבים לו. למעשה זה לא חריג שאחד עם קצת קסם מנסה את מזלו, חלקם מבטיחים אוכל, חלקם מבטיחים עזרה רפואית, לרוב מדובר בשרלטן ותו לא.

"בעוד אתם מסתתרים, אחיכם נלחמים על חייכם, הם פועלים בחשיכה כי אתם מסגירים אותם לפיות, הם פועלים בשקט כי אתם מדווחים על פעולותם. באתי לפה היום כדי לקוות שאמצע מישהו שמוכן להילחם, שמוכן לנסות לעשות שינוי. אבל כל מה שאני רואה זו חבורה של כבשים." הוא עוצר. מבטו עוצר לרגע על שלושתכם. הוא חדל מלדבר ומתקרב אליכם. נראה שהוא עומד לפנות אליכם. אבל הוא בסך הכל חוזר למקומו. "חבורת כבשים." הוא אומר, חוזר לכסות את ראשו בברדס הגלימה. "לו היה פה מישהו עם אומץ, הוא גם היה שומע אותי." הוא לוחש.
 
חופשיים
טאריס מתעלם מהמשוגע הצועק, אבל משהו בדבריו של האדם השני, זה שבגלימה החומה, מרתיח את דמו. הוא נעמד, ומתחיל לדבר "אתה משוגע לגמרי אם אתה חושב שיש לכ...לנו, סיכוי מול הפיות. הן חזקות ומסוכנות, הן יקחו את העולם הזה וירסקו את כולנו תחת מגפיהן. אני ברחתי מהפיות, ואני לא מתכנן לעמוד מולן שוב רק כדי למות. עכשיו שב, ותשתוק, האנשים האילו לא צריכים עוד סבל" במוחו עולות תמונות של הכפר החרב, של הנערה המרוטשת, של אילו שניסו להשיב מלחמה וגופיהן נתלו מצלבי הדרדרים שהוצמחו בן לילה כדי לשמש לאזהרה. הוא מחדיר במילותיו כמה שיותר מקסמו הטבעי, כמה שיותר ארס, כדי לגרום לאיש להפסיק לעשות בעיות, וממקד את עיניו הירוקות הנוצצות בעיניו של האיש, דוחף דרכן את כוח הרצון שלו כדי להחליש את זה של מי שמולו
meta
מפעיל כפעולה מהירה את המבט המהפנט שלי על האיש, גורם ל-2 בהצלת רצון.
מפעיל את היד"ל של פקודה על המילה "תשתוק", ד"ק הצלת רצון 15
בפעולה חופשית, משתמש בדיפלומטיה כדי לשכנע אותו להקשיב לי-
[dice:1msaa15y]711096:0[/dice:1msaa15y]
 
חופשיים-
״או או או!״ זולג׳ין צוחק בקול, ״למה שישתוק? הוא אומר דברים מעניינים האדם המוזר, חזק ומסוכן רק אומר שווה הריגה ודם עם טעם טוב על הגרזן ותהילה מול הלואה. יש לך תוכנית איש משונה? זולג׳ין תמיד בעד לחסל פיות. And nobady badda than zul’jin״ הטרול מניח ידיים על זוג גרזנים, לא בתוקפנות אלא התרגשות. סוף סוף הזדמנות לתקוף פיות מאז שהוא הגיע ליבשת המשעממת הזאת, דרך להוכיח את עצמו הגיעה לפניו. גם אם דרך בן אנוש צעקן שמשתמש במילים במקום פעולות.
 
חזרה
Top