לא רואים הודעות חדשות בפורום?
כדי לפתור את הבעיה עלייך לרענן את העמוד הבעייתי באמצעות f5 במחשב או סמל הרענון בטלפון החכם.

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

פלטפורמה למשחק בהרפתקאות משחקי תפקידים באינטרנט. כאן תוכלו להצטרף ולשחק בהרפתקה עם שחקנים אחרים באמצעות האינטרנט וגם להנחות משחק משל עצמכם. בפורום גם ניתן לפרסם ולקרוא רשומות של הרפתקאות.
סמל אישי של משתמש
thatKika
הודעות: 23
הצטרף: 16 אפריל 2018, 16:23
מיקום: מאחורי ג'ארת קפה

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי thatKika » 15 מאי 2018, 19:46

שחקני היקרים:
עמית (Darthsphere) - אלסי בל פירסון, 19, עובדת במטבח באזור הבטוח.
העוג הברברי - מתיו ריין, 18, גדל מחוץ לאזור הבטוח. חייל.
קווריון (Qurrion)- ג'יל (ג'וליאן) הייז, 27, בעלת מסבאה בשם וולהאלה.
ג'וני - קונאל קייסי, 35, עובד בעבודות מזדמנות של האזור הבטוח ועם המבריחים.
עידן (Stratocumulus)- וויליאם קופר, 54, רופא באזור הבטוח.
Out:
הגיע הזמן לצאת להרפתקה. המון בהצלחה לנו, אני זמינה בדיסקורד לכל דבר כפי שאתם יודעים. מאחלת לנו המון כיף ושתהיה חוויה משמעותית. מוזמנים להרחיב על הדמויות (עמית, רחמים!)\מקומות שהדמויות גרות בהם (בהתייעצות לגבי גודל ומספר חדרים וכו). סומכת עליכם.

In:

וויליאם
ספוילרהצג
רעש חזק של דלת נטרקת מעיר אותך ממשהו שמזכיר שינה רדודה, אך בפועל הוא יותר כמו תנומה. הצליל של נעליים שנגררות כנגד רצפת העץ מסגירות את סטיוארט. מתוך אינסטינקט אתה מדליק את האור בחדר ומעיף מבט לעבר שעון היד שלך. שלוש ורבע לפנות בוקר. סטיוארט עוצר במסדרון מול החדר שלך. הוא מצמיד פיסת בד עם כתמי דם עליה לאף שלו ועל פניו הבעת פנים מרדנית, כאילו הוא כבר מוכן לנזיפה. אתה מבחין בחבילה של תלושי מזון שמבצבצת מכיס המכנס שלו. צרות. אם יש משהו שהילד הזה טוב בו זה להיכנס לצרות. אמורה להיות לו מחר משמרת בוקר במטבח, כפי שאחראי המשמרת הודיע לך. להודיע את זה לסטיוארט זה חסר פואנטה - והוא, לדבריו, מקווה שאתה בתור ההורה שלו תצליח לשכנע אותו לבוא.
אלסי
ספוילרהצג
אויר הלילה מלא במתיחות. את כמעט יכולה לדמיין את שכבת הלחץ הסמיכה שעומדת מעל האזור הבטוח וחונקת את כל אלה חסרי המזל מספיק בכדי להבחין באותו מתח. מחלון חדרך, שנמצא בבניין קרוב לגבול המערבי של האזור הבטוח, את יכולה לשמוע יריות ופיצוצים עמומים. את יכולה גם לשמוע את אמא שלך בוכה, ואם לשפוט לפי ההד החלש, מקור הצליל במטבח. מדירת השכנים, שבינה לבינך מפריד כרגע קיר חדר השינה שלך, את שומעת חבטות עמומות בקצב אחיד שמלוות באנקות שקטות. נדמה שהלילה העולם לא מעוניין בכך שתשני.
את נזכרת במדורה הגדולה שבוערת במרחק כבר כמה שבועות. לעתים נדמה לך שהיא מתקרבת, אבל אם היא אכן עושה זאת - היא עושה זאת בקצב איטי כל כך שקשה להבחין באמת. שמועות ברחוב מספרות שכמה משלחות של חיילים נעלמו בחוץ - מה שלא קרה כבר הרבה זמן. חלק מהשמועות זוקפות את העניין לידי הפיירפלייס. חלק מספרות על איום פראי יותר.
כל הדאגות הללו מתווספות לידיעה שמצפה לך משמרת בוקר במטבח עוד כמה שעות בודדות. העבודה כשלעצמה לא רעה, אבל בשילוב עם החדשות העגומות וחוסר השינה המתמשך מעיק עליך.
קון
ספוילרהצג
04:00. גם בשעה זו בלילה, שאפשר להגדיר כבר כשעה מוקדמת של בוקר, אתה ער. שמי בוסטון האביביים של לפנות הבוקר, המציצים מבעד לחלון הסגור מסגירים יום נטול עננים, למרות שקשה לדעת באזור זה. בעוד כמה שעות יכולה להיות פה סופה. אתה מבחין גם במדורה שבוערת כבר כמה שבועות מחוץ לאזור הבטוח. עקב הקשר שלך למבריחים, אתה נחשף לתיאוריות רבות למקור המדורה. תרגיל פסיכולוגי של הפיירפלייס, תרגיל פסיכולוגי של הצבא כנגד הפיירפלייס, שודדים עם פירומאניה. אף אחד מההסברים לא נשמע מספק לגמרי.
אתה מחכה לקוד המוסכם, לנקישות על הדלת. אתה מחכה כבר שלושה ימים ללא הועיל. ככה זה לעבוד עם מבריחים שגרים מחוץ לחומות האזור המוגן. נדמה שזמן פועל אחרת עבורם. אתה שומע את זה לבסוף, נקישות על החלון בסדר המוסכם. אבן קטנה אחת שאחריה מיד עוקבת עוד אחת, ואז במרווח של כשלוש שניות אבן נוספת, ואחרי כמה שניות נוספות שתי אבנים אחת אחרי השניה. אתה כבר לבוש, ולא יקח לך הרבה זמן להגיע למקום המפגש המוסכם, בפינה המגודרת בקירות מתפוררים של בניין שנהרס עם השנים בסמטה כשני בתים מהבניין בו אתה גר.

ג'יל
ספוילרהצג
שעת הסגירה המוקדמת של המסבאה השניה באזור הבטוח, שנמצאת הרבה יותר קרוב לעמדות השמירה על הגבול הצפוני של חומת האזור הבטוח ובכך קרובה יותר למרכז האזור הבטוח, היתה ברכה וקללה. מצד אחד, הדבר הביא למסבאה שלך הרבה לקוחות. מצד שני, אותם הלקוחות ירדו ממשמרת בשעה שתים עשרה בלילה, ויכלו לשבת במשך שעות על לא יותר משתי בירות. כבר מזמן נאלצת להתרגל לשינה בשעות היום ועבודה בשעות הלילה.
זהו ערב איטי יחסית, מה שמפנה לך שפע של זמן לפולישים בשביל לחסוך זמן אחר כך. השעה כבר שתים בלילה, כפי שחושף שעון הקיר התלוי מעל דלת הכניסה כשאת מעיפה בו מבט, וגלים קטנים של עייפות מתחילים לתת את אותותיהם.
את מבחינה בחייל נוסף שנכנס. את מזהה שזה חייל בשם מתיו, שגר רוב חייו מחוץ לאזור הבטוח.

מתיו
ספוילרהצג
משתי המסבאות של האזור הבטוח, דווקא הרחוקה יותר היתה זאת הפתוחה. הקרובה יותר, מקום צנוע ויקר אך קרוב לעמדות השמירה על גבולה הצפוני של חומת האזור הבטוח, לא מזמינה במיוחד גם בשעות הפעילות שלה. עקב מיקומה נערך מקב צמוד יותר על הפוקדים אותה ועל מחירי האלכוהול. חיילים שמרבים בביקוריהם זוכים בהרחקה בפקודה משטח המסבאה. הרחוקה הציעה חוויה 'אותנטית', כפי שמגדירים את זה המבוגרים מבין תושבי האזור הבטוח שמרבים לשבת בה. הבירה אמנם מהולה במים, אבל האווירה נעימה ויש אפילו מוזיקה שמתנגנת מג'וקבוקס (Jukebox) ישן.
בלג האחרון של מסעך בשעות הקטנות של הלילה, ליוו את קולות הלילה פיצוצים עמומים. הפיירפלייס תפסו אומץ, כך נראה. מה שהיה פעם מאבק שהתרכז במרחק מכובד מהאזור הבטוח הפך למאבק עיקש יותר וקרוב יותר עם כל יום שעבר. חלק מהחיילים מספרים בשעות המנוחה על ויכוחים סוערים בין חברי הפיירפלייס, על התפלגות. חלק דוגלים במעבר למאבק אלים יותר, בהורדת שלטון הצבא מהאזור הבטוח בכל דרך אפשרית.
הכתובית הרשמית VA-11 Hall-A מתנוססת בקדמת המחסן, מעל לשלט שעליו כתוב 'מסבאה'. בזכות אותה כתובית הרוויחה המסבאה את שמה בפי המקומיים, וואלהאלה.אתה נכנס ומגלה מקום כמעט ריק, למעט שני חיילים מצוות סיור גדר שאת פניהם אתה מזהה אך שמותיהם חומקים מזכרונך, וזוג אזרחים שאינך מזהה שנראים מותשים משהו. אתה מבחין בג'יליאן, הבעלים, מאחורי הדלפק.
נערך לאחרונה על ידי thatKika ב 15 מאי 2018, 21:13, נערך פעם 1 בסך הכל.
I just love trinkets so much!
hoOOW daRE you deTECtive DIAZ, I AM YOUR SUPERIOR OFFICER!!!! BOOooooOOOnnEEe???
האחרונים - בואו לראות איך שורדים חבורה של אנשים על פטריות.
סמל אישי של משתמש
Qurrion
הודעות: 2065
הצטרף: 01 אוגוסט 2011, 12:43
מיקום: היכנשהו בבריאה, רוב הזמן.
יצירת קשר:

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי Qurrion » 15 מאי 2018, 20:42

בשעה טובה! בהצלחה לכולנו! :D

מסבאת "וואלהאלה":
ספוילרהצג
הבר החשוך הואר על ידי מספר נורות עמומות שהיו תלויות ברחבי התקרה, כמה מהן כתומות, כמה מהן כחולות או ירוקות, אך החזקות ביותר היו סגלגלות. בעוד האור העמום נגרם מהגבלה בכמות החשמל שג'יל יכלה להשתמש בה עבור העסק שלה, זה היה מהלך מכוון שעזר לאווירה של המקום. אנשים יכלו להיכנס פנימה אל האולם המרווח, לשבת על כיסאות פלדה עם מושבים ומסעדים מעץ או ספות עור, לשתות משקאות אלכוהוליים אמיתיים מהעולם הישן, ולשוחח באווירה אינטימית ושקטה, בעוד תיבת-הנגינה בת המאה שנים ויותר ניגנה מוזיקה בפינה, לעיתים שקטה ורגועה, לפעמים קצבית יותר, תלוי באיזה מצב רוח ג'יל הייתה באותו הערב.

תיבת-הנגינה הישנה הייתה כלי-ישן, אך גם מקור גאוותה של ג'יל. היא הצליחה להשיג אותה בזול, אחרי שמספר מבריחים סיכנו את עצמם יותר מדי בניסיון מוזר להשיג אותה. היא הייתה דגם חדיש, לפחות בזמן בו עדיין השתמשו בג'וקבוקס. הדבר הטוב ביותר בתיבה היה אוסף הטקליטים שנשמר בתוך מגירה סודית בתחתיתה, וכמובן המהימנות שלה. בת יותר ממאה שנים, ועדיין עבדה כמו חדשה, זקוקה רק לניקוי קל לפני שעות הפתיחה ואחרי שעות הסגירה, ובדיקה מקיפה פעם בחודש, שלא הייתה מניבה שום תוצאות.

הבר עצמו היה נקי ומצוחצח כל יום. דלפק ארוך עשוי עץ קשיח ומצופה בלקה שחורה כזפת נמתך לאורך הקיר הימני בבר, מדפים הנמשכים לכל אורך הדלפק הציגו לראווה בקבוקים רבים אשר יצרו אינספור משקאות שונים כאשר עירבבו אותם יחדיו, למרות שאף אחד מהם לא היה מלא עד הסוף, ורבים מהם החזיקו רק עוד מנה או שתיים. במדף התחתון נמצאו כל הכלים של המקצוע, כוסות יפהפיות מסוגים שונים ומשונים, כפיות, שייקרים, פותחנים לבקבוקי בירה ויין, עלי ומכתש עשויים אלומיניום, כפיות, קש עירבוב, ופחי קרח אחדים לשמפניה. את הקירות האחרים קישטו תמונות שונות ופוסטרים שג'יל אספה במהלך חייה וכעת הייתה אסירת תודה שהיא לא זרקה אותם כאשר היא התבגרה, בעיקר כאלו המציגים להקות ישנות, כוכבים או סרטים.

כאשר החייל הבודד נכנס בדלת הבר, ג'יל הייתה עסוקה בלהעביר מטלית לחה על שתיים מהכוסות שזוג חיילים היו נחמדים מספיק להביא עד הבר על מנת שג'יל לא תצטרך ללכת עד השולחן בו הם ישבו.
"ברוך הבא לוואלהאלה." היא מברכת אותו עם חיוך קטן בעוד כל העייפות שהצטברה אצלה הערב מתפוגגת באיטיות. היא מניחה את הכוס שהחזיקה בצד, כוס קלאסית, רחבה ונמוכה, ובמקום זאת לוקחת כוס נקייה מהמדף, אחת גבוהה ומעט צרה, הנקראת "קולינס" בשפה המקצועית, ומתחילה למזוג דברים שונים אל תוך השייקר שלה, בעודה מוסיפה קרח ומערבבת כל כמה זמן. בתוך דקה, משקה בצבע כתמתם אחיד מונח לפני החייל, עוד לפני שהוא מספיק להזמין דבר-מה.
"מארס-בלאסט, על חשבון-הבית. נראה כי אתה זקוק לזה." אומרת ג'יל בנימה חמימה בעודה מניחה על המגש שלה עוד שתי כוסות שלקוחות קודמים השתמשו בהן.
"מארס-בלאסט" היה משקה יחסית פשוט, לא מורכב במיוחד או מקושט עד כדי גיחוח, אך הוא היה מיוחד בפני עצמו, כמו כל משקה אחר בבר וואלהאלה. הוא היה חזק, וחריף, ונחשב למשקה מאוד גברי להזמין. הוא קיבל את שמו מהעובדה שכוס אחת של המשקה הזה יכלה להשאיר את הפנים של כל אחד אדומים כמו כוכב-הלכת.
המחוות הקטנות האלו נעשה יותר ויותר יקרות עבור ג'יל עם כל שבוע שחלף, אך היום הקודם היה רווחי במיוחד. היא יכלה להרשות לעצמה לתת לחייל עייף צ'ופר קטן מבלי לסכן את העסק שלה.
"It takes 43 muscles to frown and 17 muscles to smile, but only 3 muscles for a proper trigger squeeze."
סמל אישי של משתמש
Darthsphere
הודעות: 6
הצטרף: 17 אפריל 2018, 13:22

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי Darthsphere » 16 מאי 2018, 01:13

thatKika כתב:
15 מאי 2018, 19:46
Out:
הגיע הזמן לצאת להרפתקה. המון בהצלחה לנו, אני זמינה בדיסקורד לכל דבר כפי שאתם יודעים. מאחלת לנו המון כיף ושתהיה חוויה משמעותית. מוזמנים להרחיב על הדמויות (עמית, רחמים!)\מקומות שהדמויות גרות בהם (בהתייעצות לגבי גודל ומספר חדרים וכו). סומכת עליכם.

In:

אלסי
ספוילרהצג
אויר הלילה מלא במתיחות. את כמעט יכולה לדמיין את שכבת הלחץ הסמיכה שעומדת מעל האזור הבטוח וחונקת את כל אלה חסרי המזל מספיק בכדי להבחין באותו מתח. מחלון חדרך, שנמצא בבניין קרוב לגבול המערבי של האזור הבטוח, את יכולה לשמוע יריות ופיצוצים עמומים. את יכולה גם לשמוע את אמא שלך בוכה, ואם לשפוט לפי ההד החלש, מקור הצליל במטבח. מדירת השכנים, שבינה לבינך מפריד כרגע קיר חדר השינה שלך, את שומעת חבטות עמומות בקצב אחיד שמלוות באנקות שקטות. נדמה שהלילה העולם לא מעוניין בכך שתשני.
את נזכרת במדורה הגדולה שבוערת במרחק כבר כמה שבועות. לעתים נדמה לך שהיא מתקרבת, אבל אם היא אכן עושה זאת - היא עושה זאת בקצב איטי כל כך שקשה להבחין באמת. שמועות ברחוב מספרות שכמה משלחות של חיילים נעלמו בחוץ - מה שלא קרה כבר הרבה זמן. חלק מהשמועות זוקפות את העניין לידי הפיירפלייס. חלק מספרות על איום פראי יותר.
כל הדאגות הללו מתווספות לידיעה שמצפה לך משמרת בוקר במטבח עוד כמה שעות בודדות. העבודה כשלעצמה לא רעה, אבל בשילוב עם החדשות העגומות וחוסר השינה המתמשך מעיק עליך.
Out:
(אה, ככה כותבים פה? הכל ככ שונה המפף)
סופסוף בהצלחה!! *לב*
אל דאגה אני לא ארחיב מדי (אני חושבת) (דווקא קיצרתי)
(אוי למה היא בבית היא כל כך פתטית לבדה)

In:

אלסי:
ספוילרהצג
החלון החשוך של החדר שלי מתפקד מעולה בתור מראה, ואני מכוונת את החוט הכרוך סביב אצבעות ידיי אל קבוצת השערות הסוררות שמעל לגבה שמאל. אם את כבר לא מצליחה לישון, לפחות תעסיקי את עצמך איכשהו, זאת המחשבה הנחושה איתה ניגשתי למלאכה. לא יזיק לנער שמוכר את המים להתפעל מהגבות היפות שלי - להפך, אולי זה יגרום לי להיות משכנעת יותר בפעם הבאה שאבקש ממנו להצטרף אליי לארוחה. התנועה העדינה, הקצובה, של האצבעות וצביטת התלישה מסיחות את דעתי מהתחושה המלחיצה ששוררת באזור. ודאי יש עוד קומץ בודדים כמוני, שנעים בחוסר מנוחה במיטתם ולא מצליחים להירדם. הבומים החלשים שחודרים אל מחוץ לחלון שכל הבלוק ודאי יכול לשמוע לא עוזרים במיוחד.
בודדים, ואני מתכווצת מעט לתוך עצמי, החוט מפספס את השערה שהתכוונתי לתלוש. את לא פתטית, תשלטי על עצמך. אני מרימה את הידיים מחדש וממשיכה וממשיכה וממשיכה, עד שהשערות מעל גבה שמאל נעלמות. אני עוברת לגבה ימין כשאני שומעת אותה. הבכי שלה לא חלש; כבר לא אכפת לה מי שומע ומי לא, מזמן, גם לא כשאני בולעת מסביב לגוש החונק בגרון ומתאמצת לא לרוץ אליה למטבח ולהתחנן שתפסיק. היא בכל מקרה לא תשמע לי, רק תתעצבן ותצעק ותבכה יותר. זה חסר טעם, והאריח מתחתיי מלא בשערות שנשרו. בפעם הבאה שהלולאה תופסת שערה, זה כואב יותר.
הזמן זוחל. כשאני סופסוף מצליחה להפסיק לשמוע את אמא, אני מתחילה לשמוע רעשים מהדירה של השכן. הרעשים קצובים ומרגיזים ושוב מזכירים לי את הלבד שלי. לא יכולים להיות קצת יותר בשקט? יש אנשים שמנסים לחיות כאן. אני מסיימת את גבה ימין במהירות האור, מגלגלת את החוט לשימוש מאוחר יותר ונצמדת אל החלון, מתופפת עם הציפורניים על השמשה. אני מנסה לראות את המדורה הענקית, הנצחית, שמצויה רחוק מדי מכדי שאראה אותה. המתח באוויר הוא במידה רבה מהידיעה שמשהו מאיים על האזור הבטוח, משהו שיכול להיות הפיירפלייס שבאים לחסל את כל הביטחון שלנו, או שאולי זה בכלל משהו אחר, לא ידוע. התשישות המצטברת נלחמת עם הערנות המוגזמת, שתיהן נגרמות מעודף דאגות חסרות מנוח. אני חייבת לישון, במיוחד כשעוד שעות ספורות אהיה חייבת לקום ולעבוד. השכן מסכים איתי, כפי שבבירור ניתן לשמוע דרך הקיר, ופתאום אני לא יכולה לסבול את זה יותר. אני נשכבת על המזרן הדק שלי. לבד, לבד, לבד, ואמא בוכה במטבח, ומישהו נלחם שם בחוץ במשהו לא ידוע ונהרג, ואפילו השכנים לא לבד כמוני, ואני מכסה את האוזניים ונשכבת על הצד ומתחננת, רק שיגיע כבר מחר ותלכי לעבוד ותלבשי את החולצה היפה שלך ותפלרטטי עם נער המים ותאכלי תפוחים במטבח כשהאחראית לא תשים לב והכל יהיה בסדר שוב.
עמית-MEH
תמונה
סמל אישי של משתמש
העוג הברברי
הודעות: 12194
הצטרף: 04 ספטמבר 2011, 15:49
מיקום: כרמיאל, ישראל
יצירת קשר:

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי העוג הברברי » 16 מאי 2018, 10:48

ג׳יל ומתיו-
ספוילרהצג
IN
החייל העייף ובבירור חסר הסבלנות נכנס דרך דלת המסבאה, דוחף את הדלת בעוצמה ללא שום התחשבות. הדרך הארוכה אל המסבאה הרחוקה דווקא הועילה לו, שכן הוא בדיוק סיים לבצע עוד מטלה סיזיפית שניתנה לו בידי המפקד שלו לאחר ויכוח קולני בין שניהם. הדרך נתנה למתיו קצת רגיעה ושליטה בכעסו.

הוא הנהן לג׳יל, מסתכל בשיעמום על האנשים. חיילים ואזרחים- כרגיל, לא אף אחד מעניין. מתיו התיישב לו במקום הקבוע שלו בעודו לוקח את המשקה האלכוהולי. למרות העובדה שהמשקה היה גברי במיוחד, ג׳יל מהלה אותו מעט יותר מהרגיל בשביל מתיו- למרות החזות של החייל, העמידות שלו לאלכוהול לא הייתה מושלמת, ומתיו הוכיח את עצמו מספר פעמים כאלים כאשר הוא שיכור. אבל הוא היה לקוח טוב ונאמן.

המקום הקבוע שלו היה מתחת למנורה אדומה גדולה ומאירה, בקצה הבר. מתיו קם לרגע מהמקום, והוציא את החצים מלוח מטרה חצוי באמצעו שג׳יל השיגה. הוא היה שבור, אבל בשביל מתיו זה הספיק. לידו, היה פוסטר של להקה מהעולם הישן בשם KISS, שמתיו דווקא חיבב את איך שהם נראו. זה היה מקום מושלם, ומתיו הפיג את השיעמום בזריקת חצים מדויקים למטרה. בחצי עין, הוא הסתכל אל הדלת, בודק את אלו הנכנסים אל המקום.
הסקייפ שלי: or_ben_abu_gsb
ניצחון! ועוד ניצחון!
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 971
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי ג'וני » 16 מאי 2018, 19:04

קון
ספוילרהצג
כבר שלושה לילות ברצף אני נשאר ער ומחכה לפגישה שעדיין לא קיבלתי את הסימן המוסכם אליה. אני נשאר ער בעיקר בזכות גרגרי הקפה האחרונים ששמרתי לעצמי מההברחה לפני שבועיים, הברחה שלא הייתה פשוטה כלל, אבל הקפה, שמתחיל להיות ממש נדיר בימים אלו, שווה את זה. כמו בכל פעם שאני נשאר ער בחוסר פעולה לזמן ארוך אני שוקע בזיכרונותיי מאחי), הפעם האחרונה בה הוא קרא לי קון מכיוון שלא יכל לבטא את שמי המלא, הפעם שלקחתי אותו לפארק והוא צחק כש"כמעט" הפכתי את כיסא הגלגלים שלו... אני כלכך שקוע במחשבותיי ובניסיונות ההתעלמות שלי מנחירותיו של אבי בהמשך המסדרון שאני כמעט ומפספס את הסימן, אך ברגע האחרון מזהה אותן.
תוך כמה דקות אני יוצא בשקט מהבית, משתדל לא להעיר את אבי יודע שהוא צריך את האנרגיה שלו בבוקר כאשר הוא קם לסדר את הדברים בחנות. גם כשאני בחוץ אני משתל ללכת כמה שיותר בצללים ובשקט בניסיונות להימנע מתשומת לב ואפילו יותר בזהירות כשאני נכנס לסמטה בניסיונות לוודא שרק מי שאני אמור להיפגש נשמע שם ולא מחכות לי הפתעות, חוץ משהשלושה ימים איחור, שאני בהחלט מתכוון להעיר עליהם כבר בתחילת הפגישה.
סמל אישי של משתמש
Qurrion
הודעות: 2065
הצטרף: 01 אוגוסט 2011, 12:43
מיקום: היכנשהו בבריאה, רוב הזמן.
יצירת קשר:

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי Qurrion » 16 מאי 2018, 19:17

ג'יל ומתיו:
ספוילרהצג
"שוב נכנסת לוויכוח עם המפקד שלך?" ג'יל מרימה את מבטה אל עבר מתיו כאשר היא רואה אותו ניגש אל עבר החיצים ולוח המטרה. הוא תמיד עשה זאת כאשר הוא היה במצב רוח רע. טוב, מצב רוח רע מהרגיל. זה עזר לו לשחרר עצבים או משהו, ג'יל לא הרגישה את המשיכה לפעילויות ספורט למיניהן.
"אתה יודע שאני אצטרך לדווח על כך, או שיסגרו לי את הבר." היא קוראת לעברו בעודה מחזירה את שתי הכוסות שהיא לקחה לניקוי חזרה אל המדף, ואז מרימה שלט קטן שגורם לתיבת-הנגינה לעצור, ואז יד מכאנית קטנה מורידה את התקליט ומניחה תקליט אחד אחר במקומו, שקט ורגוע. "אתה מכיר את הנוהל, שיחה אחת ואני פטורה מלדווח עליך, מה דעתך לפחות לנסות הפעם? אני לא מכריחה אותך לאכול אבנים או משהו כזה."
"It takes 43 muscles to frown and 17 muscles to smile, but only 3 muscles for a proper trigger squeeze."
סמל אישי של משתמש
העוג הברברי
הודעות: 12194
הצטרף: 04 ספטמבר 2011, 15:49
מיקום: כרמיאל, ישראל
יצירת קשר:

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי העוג הברברי » 16 מאי 2018, 20:11

ג׳יל ומתיו-
ספוילרהצג
IN
״הייתי אומר לך לשחק אותה כאילו לא שמת לב, אבל את לא תעשי את זה, כרגיל״ אומר מציו ומכוון את החץ הבא בידו לעין של ג׳יל, למשך כמה שניות הוא מכוון, ואז זורק, וברגע האחרון מסובב את ידו ופוגע בלוח המטרה. אם הוא לא היה עושה זאת בעבר, ג׳יל הייתה יכולה להיבהל מזה, אבל היא רגילה ללקוח המאתגר. ״אז בואי נקצר, אין לי כוח לעוד שיחת משמעת״.
הסקייפ שלי: or_ben_abu_gsb
ניצחון! ועוד ניצחון!
סמל אישי של משתמש
Qurrion
הודעות: 2065
הצטרף: 01 אוגוסט 2011, 12:43
מיקום: היכנשהו בבריאה, רוב הזמן.
יצירת קשר:

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי Qurrion » 17 מאי 2018, 18:16

ג'יל ומתיו:
ספוילרהצג
"איך שאתה רוצה." ג'יל מושכת בכתפיה ויוצאת מאחורי הבר, סוגרת מאחוריה את דלת העץ הקטנה ומתיישבת מול מתיו. היא זורקת מבט אחד אחרון על מנת לוודא כי כל הלקוחות שלה מרוצים ואינם זקוקים לשירות נוסף, ואז מפנה את כל תשומת הלב שלה אל החייל שמולה.
"ספר לי מה קרה היום. מדוע אתה במצב רוח רע?" היא משלבת את ידיה ונשענת אחורנית בנוחות. זה גרם לה להרגיש כמו פסיכולוגית, מינוס הכסף שאחד היה לוקח עבור שיחה פשוטה שכזו.
"It takes 43 muscles to frown and 17 muscles to smile, but only 3 muscles for a proper trigger squeeze."
Stratocumulus
הודעות: 20
הצטרף: 24 מרץ 2018, 20:50

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי Stratocumulus » 17 מאי 2018, 18:44

thatKika כתב:
15 מאי 2018, 19:46
עידן (Stratocumulus)- וויליאם קופר, 54, רופא באזור הבטוח.
Out:
הגיע הזמן לצאת להרפתקה. המון בהצלחה לנו, אני זמינה בדיסקורד לכל דבר כפי שאתם יודעים. מאחלת לנו המון כיף ושתהיה חוויה משמעותית. מוזמנים להרחיב על הדמויות (עמית, רחמים!)\מקומות שהדמויות גרות בהם (בהתייעצות לגבי גודל ומספר חדרים וכו). סומכת עליכם.

In:

וויליאם
ספוילרהצג
רעש חזק של דלת נטרקת מעיר אותך ממשהו שמזכיר שינה רדודה, אך בפועל הוא יותר כמו תנומה. הצליל של נעליים שנגררות כנגד רצפת העץ מסגירות את סטיוארט. מתוך אינסטינקט אתה מדליק את האור בחדר ומעיף מבט לעבר שעון היד שלך. שלוש ורבע לפנות בוקר. סטיוארט עוצר במסדרון מול החדר שלך. הוא מצמיד פיסת בד עם כתמי דם עליה לאף שלו ועל פניו הבעת פנים מרדנית, כאילו הוא כבר מוכן לנזיפה. אתה מבחין בחבילה של תלושי מזון שמבצבצת מכיס המכנס שלו. צרות. אם יש משהו שהילד הזה טוב בו זה להיכנס לצרות. אמורה להיות לו מחר משמרת בוקר במטבח, כפי שאחראי המשמרת הודיע לך. להודיע את זה לסטיוארט זה חסר פואנטה - והוא, לדבריו, מקווה שאתה בתור ההורה שלו תצליח לשכנע אותו לבוא.
ספוילרהצג
היה זה יום ארוך. עמוס בחיילים ואזרחים שמגיעים למרפאה עם בעיות שונות הנעות בין פציעות בדרגות שונות לתלונות על כאבי ראש וגודש באף. לשמחתי, כלל לא היו הרדמות (הוצאות להורג) של נגועים היום -- בהחלט אפשר להחשיב יום הזה ל-"יום מוצלח", ואי-אפשר שלא לחגוג "יום מוצלח" בלי איזה בקבוק וויסקי איכותי, אותו אני כבר קונה בדרכי הביתה מה-"וולאללה".
בעלת המקום, ג'יל כבר יודעת מה אני רוצה וכבר בעת כניסתי למקום מניחה את הבקבוק על השולחן בפרצוף חמוץ. היא ננזפה בעבר על ידי אמה על כך שהיא מוכרת לי אלכוהול ואפילו לתקופה מאוד-מאוד קצרה הפסיקה למכור. אני מודה ומשלם לה ויוצא מן המקום באותה מהירות שבה נכנסתי אליו, תוך כדי שאני פותח את הבקבוק ולוגם ממנו. לאחר הליכה קצרה, אני מגיע הביתה ומיד נכנס לחדר ונשכב במיטה.
לפתע אני מתעורר בבהלה מדלת נטרקת ובקבוק וויסקי שנפל על הרצפה. לוקח לי כמה רגעים להתעשת מהשינה -- אני כבר לא צעיר כמו פעם. מחשבות רצות בראשי על כל מיני תרחישים שיכולים לקרות זה עתה. מפעולת פיירפלייס ועד התפרצות הנגיף באזור המוגן. אני תופס את הבקבוק שכל תכולתו שפוכה על רצפת העץ ומתקדם לכיוון דלת הכניסה לחדר, לצליל הרגליים הנגררות על רצפת העץ ומבין כי מדובר בסטיוארט, או לפחות זה מה שאני מקווה. במהרה אני מדליק את האור ורואה שם את סטיוארט שעוצר מולי במסדרון ומצמיד פיסת בד עם כתמי דם לאפו ובחבילה של תלושי מזון המבצבצת מכיס מכנסיו. אני מהר מאוד מקשר בין האף ותלושי המזון ונרגע מעט.
במבט חפוץ לשעון אני מגלה שהשעה כבר שלוש ורבע, "שוב?" אני אומר באכזבה קלה, נותן לו להחזיק את הבקבוק הריק וחולף על פניו, "בוא נראה תאף שלך." אני אומר בדרך למטבח, שם נמצאת הערכה לעזרה ראשונה. "פגשתי את אחראי המשמרת שלך. יש לך משמרת בוקר, אז אחרי שנסדר אותך לך לישון. אתה הולך למשמרת הזו."
סמל אישי של משתמש
thatKika
הודעות: 23
הצטרף: 16 אפריל 2018, 16:23
מיקום: מאחורי ג'ארת קפה

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי thatKika » 20 מאי 2018, 13:55

וויליאם
ספוילרהצג
אתה שומע את הצליל של מגע בקבוק הזכוכית עם רצפת הדירה שלכם כשסטיוארט מניח את הבקבוק על הרצפה בסמוך לדלת הכניסה. עד שתחזור הביתה מחר, אתה בטוח, הבקבוק יעלם כמו שאר הבקבוקים. כחלק מהמאבק של אמה בהרגלי השתיה שלך, היא מוודאת עד כמה שהיא יכולה שלא תוכל לקבל משקאות חינם או הטבות אחרות מג'יל בעבור אותם בקבוקים שאתה קונה. כל עשרה בקבוקים אמורים לזכות אותך במשקה חינם, מה שעם הזמן יכול להתהוות לעסקה די טובה, אם לא ההתערבות המתמדת של אמה בעניין.
סטוארט לא מגיב להערות שלך, אך אינו מתנגד לכך שתטפל באף שלו.אתה לוקח את הערכה ממיקומה מתחת לשולחן האוכל שצמוד לקיר, ומניח אותה על השולחן עצמו.
"אני הרווחתי מספיק היום," הוא אומר, ומניח על השולחן את ערימת התלושים שהרוויח בקרבות הלילה. חמישה עשר תלושים. פי חמש יותר מכמות התלושים שהוא יקבל ביום עבודה בחדר האוכל. "חוץ מזה שארתור מחלק לי בכוונה את העבודות הכי דוחות כדי," סטוארט עושה סימן של מירכאות באויר, "לתקן את האופי הבעייתי שלי."
היחסים בין סטוארט לארתור, אחראי המשמרת, מעולם לא היו מעולים במיוחד. זה לא שסטוארט היה ילד או אדם רע, כפי שארתור עצמו טרח לציין בכל פעם ששוחח עמך לגבי סטוארט, אלא שפשוט לא אכפת לו מחיים 'נורמליים' באזור הבטוח. התוצאה היתה עבודה איטית ולא יסודית, וגם זה במקרה שסטוארט טרח לבוא לעבוד. זה לא קרה הרבה במשמרות בוקר, בעיקר בגלל שהמשמרת מתחילה בחמש וחצי לפנות בוקר.
כשאתה בוחן את האף של סטוארט ממבט מקרוב, אתה מבין שמדובר בשבר קל יחסית, ועד כמה שאתה יכול לשפוט ממבט בביתך ללא תצלום רנטגן - מדובר רק בעצם האף. ראית מספיק שברים כאלה בקרב תושבים שהלכו לנסות את מזלם בזירות ההיאבקות בכפר המבריחים סמוך לאזור הבטוח. כמובן שכל מי שעשה זאת תירץ את השבר כתאונת עבודה או כנפילה במדרגות.
קון
ספוילרהצג
אתה עושה את דרכך לעבר מקום המפגש. הרחובות ריקים - מה שלא מפתיע, היות ויש עוצר מהשעה אחד עשרה בלילה והיחידים שיכולים להימצא בחוץ הם חיילים במשמרת או אזרחים שיכולים להוכיח שהם בדרך לעבודה או בחזרה ממנה. אוסף הסמטאות המתפתלות מעודד תחושת ביטחון כלשהי. הרבה יותר קשה לעקוב אחרי בן אדם במסלול מפותל שכזה לעומת ברחוב רגיל.
אתה בוחן את הסביבה שלך בקפידה ומוודא שאכן הסמטה המיועדת לא מאוכלסת באורחים לא צפויים לפני שאתה מגיע לפינה המוסכמת. אולי בעבר היתה הפינה מחסן קטן של איזושהי חנות או מסעדה, אך עקב העובדה שהצבא לא השקיע משאבים בבניינים הרחוקים ממרכז העיר, במיוחד כאלה שהתחילו כבר להתפורר, מצבה הדרדר וכעת המחסן לא היה הרבה יותר מארבעה קירות שבורים במפלסים שונים. בפנים אתה מוצא מבריח שראית פעמים ספורות בעבר, אך גם אם עבדת אתו הבחור לא השאיר רושם כלשהו עליך. המבריח, בחור רזה ומגושם למראה, בוחן אותך. אתה יכול לשים את האצבע בדיוק על הרגע שבו הוא נזכר בך, ומהנהן קלות לאות הכרה בנוכחות שלך. הוא עומד מכופף, ומדבר בקול שקט כשהוא ניגש ישירות לעניין.
"אני מבין שאתה טוב במה שאתה עושה, אז אני מקווה שאתה לא תאכזב אותי. הרבה דברים תלויים במשימה הזאת, אז כדאי לך לקחת את זה ברצינות." הוא חוקר את פניך בנסיון לזהות פחד או היסוס, כל דבר שיכול לגרום לו לשמור את טפסי המזון או הסחורה שהוא יהיה חב לך במידה ותשתתף במשימה. עיניו הגדולות עומדות בקונטרסט לפיו הקטן והמכווץ והדבר משווה לו מראה של חרק.
אלסי
out: כבר אמרתי לך בפרטי אבל אחזור ואומר שאני כתבתי על הפעולות של הדמות שלך בכלליות (מאוד) ומצפה שתרחיבי על זה כראות עינייך.

in:
ספוילרהצג
בסופו של דבר החבטות נמוגות יחד עם הפיצוצים, ורעש היפחות של אמך משתלט על אויר הלילה עד שזרועותיה החמות של שינה עמוקה מספיק נכרכות סביבך, והחשיכה הופכת עמוקה יותר, כהה יותר איכשהו. הכהה הזה מרגיש כמו צלילה אל האוקיינוס. עד מהרה הזרועות החמות הופכות פושרות, ואז קרות ומאיימות. זרות ועוינות.
את נכנסת למטבח של האזור הבטוח. איכשהו, הוא הומה יותר מהרגיל. את מזהה חיילים, אנשים מתחנת הכוח, ואפילו כמה מהחקלאים שמספקים את הירקות והפירות. הם כולם לבושים בבגדי העבודה של המטבח ומבצעים מטלות משמימות. את שומעת בו זמנית המולה של מאות שיחות שנשמעות כמו זמזום של כוורת, וגם שתיקה מחרישת אזניים. הפיות שלהם לא זזים, והרעש שם ולא שם. את מבחינה בנער המים, שבדרך כלל מיד קופץ על ההזדמנות לדבר אתך, אבל הוא לא מתייחס אלייך. זה לא שהוא עסוק במשהו אחר - הוא כאילו לא מבחין בך. כמעט בכוח, אלא שלא נראה שהדבר דורש ממנו כל סוג של מאמץ. את מנסה לקרוא לו, אבל הוא ממשיך לבהות בערימת תפוחי אדמה מולו ולדבר ולא לדבר בו זמנית. את מרגישה זוג עיניים שנעצרו עליך, ומבטך נוחת על אחד מעובדי המטבח האחרים, טומי, שמביט בך במבט שופט ומלא רחמים בו זמנית. את כמעט מצליחה לסנן את המילים 'מה קרה לך?' נאמרות בקול נגעל ומלא סלידה מבין כל הכוורת. עכשיו כל המבטים נעוצים בך, ובכולם אותה ארשת פנים שלא מוכנה לראות את מה שאת מנסה לשדר. לא את החיוך, לא את הפלרטטנות, לא את הביטחון הנונשלנטי. הם רואים את הלבד. הם רואים את הקול שאומר, כעת בקול רם ממש, את פטתית, תשלטי בעצמך. פתטית. ואז הפיות שלהם זזים, כולם באותו זמן. פתטית. את מרגישה כאילו כל האזור הבטוח נדחס איכשהו למטבח, כל רגע עוד ועוד אנשים בבגדי מטבח מופיעים, ואת כולם את מזהה. הם מתקרבים אלייך, אט אט המעגל של מרחב אישי המקיף אותך הולך ונעלם, והם כולם בוהים ומזמרים יחדיו, פתטית.
את מתעוררת בבת אחת תודות לשעון מעורר ישן שקיבלת כחלק מעסקת חליפין תמורת מספר מנות מוגדלות של אוכל, כולך מכוסה שכבה של זיעה. בכמה הרגעים הראשונים את מרגישה שאין מספיק אויר בכל העולם כדי לספק את הריאות שלך. הלב שלך פועם בחוזקה כשתמונות חטופות מהסיוט עולות בראשך כמו מצגת אכזרית משהו. את חוטפת את כלי המים הגדול ביותר שהצלחתן למצוא - דלי מתכת מכובד - ובקבוק מים אחד (נשארים לך רק שניים!), והולכת להתקלח, ולשטוף פנים ופה. אחרי סירוק קדחתני, את עוברת בסמוך לחדר של אימך ומציצה פנימה. את מגלה אותה במה שנראה כמו שינה עמוקה ונטולת חלומות, ומרגישה חלק מהנטל על הכתפיים שלך נעלם. את מתלבשת ויוצאת החוצה בדיוק כשקרני שמש ראשונות מתחילות לעלות ולטפטף אל שמי הלילה גווני תכלת וצהוב.
נער המים, טוני, עומד בכיכר בסמוך לחדר האוכל והמטבח, כפי שהוא עושה כמעט כל יום. הוא מחייך כשהוא רואה אותך מתקרבת, ומנופף בכמה בקבוקים מלאים במים למה שאמור להיות שלום, אבל נראה בסופו של דבר יותר כמו איתות פניה לרכבים.
נערך לאחרונה על ידי thatKika ב 21 מאי 2018, 00:13, נערך 2 פעמים בסך הכל.
I just love trinkets so much!
hoOOW daRE you deTECtive DIAZ, I AM YOUR SUPERIOR OFFICER!!!! BOOooooOOOnnEEe???
האחרונים - בואו לראות איך שורדים חבורה של אנשים על פטריות.
סמל אישי של משתמש
העוג הברברי
הודעות: 12194
הצטרף: 04 ספטמבר 2011, 15:49
מיקום: כרמיאל, ישראל
יצירת קשר:

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי העוג הברברי » 20 מאי 2018, 14:55

ג'יל ומתיו-
ספוילרהצג
IN
מתיו נשען אחורה על הספה המרופדת, חסר סבלנות לעניין. הוא נשם עמוק, נתן לעצמו רגע של רגיעה לפני שיתפרץ. הוא אף פעם לא אהב לדבר על הרגשות שלו, בעיקר בגלל שרוב מה שהם כללו זה רק כעס וזעם לאחרונה, בלי טיפה של הנאה. הוא היה צריך להאשים את עצמו, כמובן, הוא זה שבחר להיכנס אל החומות.

"הרגיל, כמו שאמרת, למרות שהפעם זה היה חמור במיוחד" הוא אמר בעוד שאצבעותיו טיפסו במעלה הג'ינס שלו, והוציאו קופסת סיגריות קטנה, מלבורו זהוב, בעוד שמתיו הוציא מתוכה סיגריה בלי לשים לב כמעט. זה לא היה רגיל לו, העישון, אבל זה היה יעיל עם כול הלחץ והעצבים שלו, ודרך טובה לנצל את השוברים שלו במקום שירקבו להם מבלי שימוש.

"כיוונתי על מישהו את הרובה שלי בזמן המטווחים. המטומטם חשב שהוא יכול להתגרות בי, אז כיוונתי לו את האקדח לבטן ואמרתי לו לשתוק. המפקד בדיוק עמד מאחורי, ומפה לשם... ישנתי בבור למשך השבוע האחרון" אומר מתיו בכעס "המטומטם בטח תכנן את העניין כול הזמן הזה, נקמה מטופשת על כנראה משהו שעשיתי לו. אם הייתי טורח לזכור את הפנים של הטיפש, כנראה הייתי יודע גם למה הוא כועס עליי" אמר מתיו ושם את הסיגריה בפיו, שואף ונושף הצידה, ואז מאפר אל מאפרת הפח המאולתרת של השולחן. דרך צווארו, היה ניתן לראות את העורקים בולטים מעט, והוא הסיט את מבטו מג'יל, ניסה להרגיע את עצמו אחרי הסיפור המעצבן. בידו השנייה, הוא הרים את האלכוהול, ולקח לגימה קטנה נוספת.
הסקייפ שלי: or_ben_abu_gsb
ניצחון! ועוד ניצחון!
סמל אישי של משתמש
Qurrion
הודעות: 2065
הצטרף: 01 אוגוסט 2011, 12:43
מיקום: היכנשהו בבריאה, רוב הזמן.
יצירת קשר:

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי Qurrion » 20 מאי 2018, 15:13

ג'יל ומת'יו:
ספוילרהצג
ג'יל מקשיבה לסיפורו של מתיו בסבלנות, אינה מתפרצת לדבריו ונותנת לו לדבר עד שיסיים. היא מביטה בו ארוכות, מנסה לקרוא את פניו, להבין את המילים שיוצאות לו מהפה, ובונה לעצמה תמונה בראש של כל מה שהתרחש.
"אתה צריך להיזהר מפעולות כאלו, מת'יו." ג'יל מתחילה את ההרצאה שמת'יו ידע שהולכת להגיע, "לנופף במעמד שלך, או להשתמש בכוח על מנת לקבל את רצונך... אתה בונה יסודות מאוד רעויים לעתיד שלך. אנשים צריכים לכבד אותך עבור מי שאתה ומה שהשגת עבור עצמך, לא מכיוון שההורים שלך עשירים או בגלל שאתה חזק יותר. תמיד יהיה מישהו חשוב או חזק יותר על מנת לקרוא תיגר על מקומך, אך אנשים אשר מסוגלים להישאר רגועים ולבצע החלטות נכונות במצבים של לחץ הם אנשים שתמיד יכבדו אותם. אנחנו לא מסוגלים לשנות את העבר שלנו, אך הוא תמיד קובע את העתיד, אז מדוע שלא תנסה להשאיר מאחוריך משהו שאחרים, ובמיוחד אתה, יוכלו להתגאות בו?"
ג'יל מסיימת את ההרצאה שלה וקמה מהכיסא שלה. "... או לפחות, זה מה שאני רוצה להגיד לך. לא שאתה תקשיב לי, אף פעם לא רצית." היא מושכת בכתפיה ומסתובבת אל עבר דלפק הבר, לוקחת את המטלית הלחה ומתחילה לנקות אותו מהצד של הלקוחות.
"תחשוב על מה שאמרתי, מת'יו." היא קוראת מעבר לכתף שלה, "אני אנסה לעשות את מה שאוכל, אך אתה צריך לשמור על עצמך."
"זה כאילו אתה בכוונה מנסה לפגוע בעצמך..." היא מוסיפה לעצמה בלחש.
"It takes 43 muscles to frown and 17 muscles to smile, but only 3 muscles for a proper trigger squeeze."
סמל אישי של משתמש
Darthsphere
הודעות: 6
הצטרף: 17 אפריל 2018, 13:22

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי Darthsphere » 22 מאי 2018, 01:00

thatKika כתב:
20 מאי 2018, 13:55
אלסי
out: כבר אמרתי לך בפרטי אבל אחזור ואומר שאני כתבתי על הפעולות של הדמות שלך בכלליות (מאוד) ומצפה שתרחיבי על זה כראות עינייך.

in:
ספוילרהצג
בסופו של דבר החבטות נמוגות יחד עם הפיצוצים, ורעש היפחות של אמך משתלט על אויר הלילה עד שזרועותיה החמות של שינה עמוקה מספיק נכרכות סביבך, והחשיכה הופכת עמוקה יותר, כהה יותר איכשהו. הכהה הזה מרגיש כמו צלילה אל האוקיינוס. עד מהרה הזרועות החמות הופכות פושרות, ואז קרות ומאיימות. זרות ועוינות.
את נכנסת למטבח של האזור הבטוח. איכשהו, הוא הומה יותר מהרגיל. את מזהה חיילים, אנשים מתחנת הכוח, ואפילו כמה מהחקלאים שמספקים את הירקות והפירות. הם כולם לבושים בבגדי העבודה של המטבח ומבצעים מטלות משמימות. את שומעת בו זמנית המולה של מאות שיחות שנשמעות כמו זמזום של כוורת, וגם שתיקה מחרישת אזניים. הפיות שלהם לא זזים, והרעש שם ולא שם. את מבחינה בנער המים, שבדרך כלל מיד קופץ על ההזדמנות לדבר אתך, אבל הוא לא מתייחס אלייך. זה לא שהוא עסוק במשהו אחר - הוא כאילו לא מבחין בך. כמעט בכוח, אלא שלא נראה שהדבר דורש ממנו כל סוג של מאמץ. את מנסה לקרוא לו, אבל הוא ממשיך לבהות בערימת תפוחי אדמה מולו ולדבר ולא לדבר בו זמנית. את מרגישה זוג עיניים שנעצרו עליך, ומבטך נוחת על אחד מעובדי המטבח האחרים, טומי, שמביט בך במבט שופט ומלא רחמים בו זמנית. את כמעט מצליחה לסנן את המילים 'מה קרה לך?' נאמרות בקול נגעל ומלא סלידה מבין כל הכוורת. עכשיו כל המבטים נעוצים בך, ובכולם אותה ארשת פנים שלא מוכנה לראות את מה שאת מנסה לשדר. לא את החיוך, לא את הפלרטטנות, לא את הביטחון הנונשלנטי. הם רואים את הלבד. הם רואים את הקול שאומר, כעת בקול רם ממש, את פתטית, תשלטי בעצמך. פתטית. ואז הפיות שלהם זזים, כולם באותו זמן. פתטית. את מרגישה כאילו כל האזור הבטוח נדחס איכשהו למטבח, כל רגע עוד ועוד אנשים בבגדי מטבח מופיעים, ואת כולם את מזהה. הם מתקרבים אלייך, אט אט המעגל של מרחב אישי המקיף אותך הולך ונעלם, והם כולם בוהים ומזמרים יחדיו, פתטית.
את מתעוררת בבת אחת תודות לשעון מעורר ישן שקיבלת כחלק מעסקת חליפין תמורת מספר מנות מוגדלות של אוכל, כולך מכוסה שכבה של זיעה. בכמה הרגעים הראשונים את מרגישה שאין מספיק אויר בכל העולם כדי לספק את הריאות שלך. הלב שלך פועם בחוזקה כשתמונות חטופות מהסיוט עולות בראשך כמו מצגת אכזרית משהו. את חוטפת את כלי המים הגדול ביותר שהצלחתן למצוא - דלי מתכת מכובד - ובקבוק מים אחד (נשארים לך רק שניים!), והולכת להתקלח, ולשטוף פנים ופה. אחרי סירוק קדחתני, את עוברת בסמוך לחדר של אימך ומציצה פנימה. את מגלה אותה במה שנראה כמו שינה עמוקה ונטולת חלומות, ומרגישה חלק מהנטל על הכתפיים שלך נעלם. את מתלבשת ויוצאת החוצה בדיוק כשקרני שמש ראשונות מתחילות לעלות ולטפטף אל שמי הלילה גווני תכלת וצהוב.
נער המים, טוני, עומד בכיכר בסמוך לחדר האוכל והמטבח, כפי שהוא עושה כמעט כל יום. הוא מחייך כשהוא רואה אותך מתקרבת, ומנופף בכמה בקבוקים מלאים במים למה שאמור להיות שלום, אבל נראה בסופו של דבר יותר כמו איתות פניה לרכבים.
OUT:
נתת לי הוראה להרחיב. זה עבד טוב מהצפוי.
נ.ב. לא הצלחתי לתאר טוב את החולצה אבל היא אוף שולדרית כזאת ואכן יפה וזה נתון לפרשנות נראה לי

IN:
ספוילרהצג
אחרי זמן לא מוגבל של תחנונים ובקשות דוממות - זמן רב לאחר שרעשי החבטות והפיצוצים דועכים אל תוך הלילה, זמן שבו מנגינת היפחות של אמא היא שיר הערש היחיד שלי - אני מצליחה להירדם. אני מבינה את זה כשהחושך של עיניי העצומות בחוזקה הופך לפתע למקום עבודתי - המטבח. בהתחלה, זה מרגיש כאילו דילגתי על השינה והגעתי ישר למשמרת הבוקר שלי - המטבח עמוס מעט יותר מהרגיל, מכיל אנשים מכל המינים שנמצאו בדרכם אל או בחזרה מהמשמרות שלהם בעצמם, מחכים לארוחתם שהורווחה ביושר. השאון של המטבח גם הוא נשמע אותו הדבר - עשרות שיחות; אחראי משמרת שזורקים הוראות וחיילים מחליפים ביניהם בדיחות גסות, כולם הומים ומזמזמים כמו כוורת דבורים. אני מרגישה את עצמי נרגעת מיד. זה המקום הבטוח שלי באמת, המקום בו אני יכולה להביט סביבי ולעשות מה שאני צריכה לעשות. אנשים. כל כך פשוט.
ופתאום… כבר לא. שנייה לאחר מכן הכל שקט. זה הדבר המוזר הראשון שאני נתקלת בו; הבא אחריו - מיד לאחר מכן, כשאני מבחינה בנער המים.
"היי!" אני מושכת על פניי את החיוך החינני והקל שלי וניגשת אליו, יודעת שבעוד שנייה הוא יביט בי ויסמיק, כי הוא קטן ממני בשנתיים ומחבב מאוד שדיים גדולים - ואני לובשת את החולצה היפה שלי, הרי. "חשבתי עליך אתמול…"
אבל, הנה מגיע הדבר המוזר - לא הגיוני, הזוי, לא מתקבל על הדעת - הוא מתעלם. מבט אטום, עיניים בוהות בתפוחי האדמה שמולו כאילו הם אלו שלבושים בחולצה היפה שלי.
אוקיי, זה כבר לא בסדר. מי חטפה אותך הפעם? כל עובדת חדשה שמצטרפת לצוות וחושפת אפילו סנטימטר של עור כבר גורמת לו להסתחרר. אני מרגישה את הגבה המרוטה והיפה שלי מתעוותת, מתאמצת להשלים יחד עם השפתיים החשוקות כעת הבעה זועפת. אבל אני מזכירה לעצמי שאני בשליטה, ומסדרת את הפנים, וקוראת בשמו קצת יותר חזק. הוא ממשיך להתעלם. הפה שלו זז אבל שום קול לא יוצא, ואני בטוחה שמה שהוא לא מתכוון לומר, ממילא זה לא מופנה אליי.
גוש של מצוקה קלה מתגבש בבטני, ואוזניי מתחממות. זה לא אמור להזיז לי; נאלצתי לגרום להעברה של בנות רבות מדי מכדי ש'דברי ליד' קל של טוני יעשה לי בלגן בבטן. אני אטפל גם בה, מי שלא תהיה.
אני מסתובבת כשאני מרגישה נעיצת מבט - הנה, הנה, עכשיו תסתכלי על מי שזה לא יהיה ותקסימי אותו לגמרי ותגרמי לטוני לקנא, להחמיא לך על החולצה - אני נתקלת בטומי, מביט בי במבט שאני נוהגת להפנות לבנות שאני מצליחה להעיף מהרדאר. רחמים ועליונות, זוג עיניים שאומר, 'אני רואה אותך. אני רואה אותך ואני לא רואה שום דבר בעל חשיבות.' זה המבט שאחריו אני בדרך כלל מפסיקה להביט, ואיכשהו הגוש לוחץ יותר.
טומי ואני חברים, חברים טובים, מהסוג של 'אני אגרד לך את הגב ואת תגרדי לי'. או משהו. הוא עזר לי כשהייתי צריכה שיחפו עליי כשהלכתי לגנוב סבון מנער הניקיון, כשהייתי צריכה שמישהו יחליף איתי במשמרות כשלאמא היה יום לא טוב. השפתיים שלו זזות גם הן, אבל אני לא בדיוק מצליחה להבין - חושבת שאני שומעת, "מה קרה לך?" אבל לא בטוחה שזה הגיע ממנו. לא בטוחה שזה הגיע ממישהו יחיד - הם כולם מביטים בי במבטים זהים, וכל אחד מאותם מבטים הוא עוקץ דבורה דוקר בחזי. אני בטוחה שהבעת הפנים שלי לא השתנתה - אני עדיין מקסימה, אני עדיין חסרת פגם, והם עדיין לא מסוגלים לראות את זה. הם רואים פנימה, הם רואים מה אני חושבת עליהם באמת, הם רואים מה אני מרגישה. ולא משנה כמה אני מנסה להשתלט על עצמי, להישאר בטוחה, אני נשארת פתטית, פתטית, פתטית. הם רואים גם את זה - אומרים את זה באותו קול-לא-קול. ולפתע אין לי יותר לאן להביט מבלי לראות עיניים בוהות, שופטות, פיות זזים. ואני ריקה ונקרעת למולם, והם רואים אותי חלולה כמו שאני,
ואז אני מתעוררת. זה מרגיש כמו נפילה חזקה על הגב - כל האוויר נפלט מהריאות, וההלם מותיר אותי לא מסוגלת להכניס אוויר כלל ברגעים הראשונים, ולאחר מכן, לא מסוגלת להכניס אותו מהר מספיק, בכמות מספקת. השעון המעורר החבוט שלי עוד מצווח את הצליל המרגיז שלו, והדבר היחיד שמונע ממני מלהשליך אותו דרך החלון הוא הזיכרון של מספר המנות שהייתי צריכה לשלם עבורו. הלב שלי עוד פועם בקצב הצפצוף של השעון, ואני עוצמת עיניים כנגד התמונה הבהירה, הפתאומית, של המון האנשים והמבטים שלהם, השופטים, המרחמים. אני עייפה כאילו מעולם לא ישנתי.
הבוקר הכי. נורא. בעולם.
אני חוטפת מים רבים ככל שאני מרשה לעצמי מבלי לחוש רגשות אשם. אני עוברת על שגרת הבוקר באיטיות - אני תמיד מותירה לעצמי זמן רב ככל האפשר, לאפשר לעצמי לצבור קצת אנרגיות לפני שאני מגיעה למשמרת. אבל היום האיטיות מטרתה להשקיט את קצב הלב, להסדיר את הנשימה. להירגע. אני אפילו חופפת את השיער בסבון, כדי שיהיה נקי ונוח לסירוק (שהוא גם ככה סיוט, כי הוא מכאיב לי בקרקפת), כדי לקבל מחמאות על ריחו הטוב מאוחר יותר. אני מנסה לשמור את המחשבות שלי כרעש לבן - לחשוב על דברים נעימים, להשקיט את הים הסוער. אחרי שאני נקייה ומסורקת, שערי קלוע בצמה רפויה וקצרה שקווצות שיער יוצאות ממנה, אני מניחה למבטי לנדוד אל החדר של אמא. אני מרגישה קלה יותר, כאילו אבן גדולה הורמה מעליי, כשאני מבחינה שהיא ישנה ורגועה. היא נוטה לחלום סיוטים בתדירות גבוהה משלי, ואני שמחה שהיום הוא לא אחד הימים שבהם היא נתונה לחסדיהם.
בניסיון נואש להחזיר לעצמי את השליטה לאחר החלום הזה, כמעט כמעשה התרסה, אני לובשת את החולצה היפה שלי. היא הייתה של אמא, כפי שהיו רוב עד כל הבגדים שלי, וצבעה תכול בהיר. השרוולים שלה מתחילים רק אחרי הכתף, מה שמשאיר את כל אזור עצם הבריח חשוף לחלוטין, והיא משוחררת בשוליה. יופי, חושבת, ופונה לצאת מהבית, בדיוק בזמן - לפני זריחת השמש.
ההליכה למטבח מהדירה שלנו היא לא ארוכה, ובמהרה הבניין נגלה לעיניי. אך לפני שאני מגיעה למטבח עצמו, אני נתקלת בטוני; ההרגל הקבוע שלו הוא לחכות מחוץ למטבח, היכן שעוברים אנשים רבים בדרכם למקומות שונים ומשונים, וכמה מהם תמיד זקוקים לבקבוק מים. אני מתמלאת חשש פתאומי, שמא ההתרחשות בחלום תחזור על עצמה, אך הפעם החיוך החינני שלי נתקל בחיוכו של טוני, וחלק מסופק בי לוחש,בשליטה.
טוני עושה משהו עם הידיים שלו שאני מניחה שהוא שלום. אני מנופפת חזרה, וכשאני מתקרבת אני משתדלת לא לראות את האירוניה כשאני אומרת, "היי! חשבתי עליך הלילה…" המבט שאני שולחת לו הוא מהמושחזים ביותר שלי, ואני בטוחה שהעיניים שלי נוצצות. טרף קל, ברוך הבא.
עמית-MEH
תמונה
סמל אישי של משתמש
העוג הברברי
הודעות: 12194
הצטרף: 04 ספטמבר 2011, 15:49
מיקום: כרמיאל, ישראל
יצירת קשר:

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי העוג הברברי » 22 מאי 2018, 16:27

ג׳יל ומתיו-
ספוילרהצג
IN
ג׳יל צדקה בהערכה שלה לגבי התגובה של מתיו. הוא באמת לא התכוון להקשיב. בהתחלה, בשיחות הראשונות שהיא נתנה לו, הוא היה מעריך את המאמץ, אבל היום כול מה שנותר לו מזה היא המחשבה איך לעזאזל היא לא מאבדת כבר את הסבלנות שלה איתו.

למען האמת, מתיו כן הקשיב למה שהיא אמרה, הוא פשוט דחה כול אספקט של הדבר. הוא לא רצה לבנות כאן עתיד, הוא רצה רק לצאת ממסגרת הצבא הזה. הצבא העניק לו חיים, אבל חיים ללא חופש, מהם? בחוץ הוא אולי היה כבר מת, אבל הוא היה מת עם אש שבוערת בו, לאחר שניצל כול טיפה מכוחו על מנת להילחם בנגועים.

הוא לקח סיים את הסיגריה, לקח לגימה נוספת ומהירה מהאלכוהול, והדליק עוד אחת ללא מחשבה על הפעולה בכלל.

אם היה מגיע מישהו כמו שג׳יל תיארה, מישהו חזק יותר ממנו, מתיו היה מאושר למען האמת. הפסגה היא מקום די בודד, ומתחתיה אין אף אחד שמעניין אותו. רק אנשים מעצבנים שמשתמשים במעמד שהם השיגו כנגד אלו שמחזיקים בכוח אמתי. מישהו טוב ממנו היה נותן אתגר למתיו. אתגר שמתיו מעדיף הרבה יותר על להתמודד עם המפקד המעצבן שלו.
הסקייפ שלי: or_ben_abu_gsb
ניצחון! ועוד ניצחון!
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 971
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51

[TEotW System] האחרונים - עץ משחק [5/5]

שליחה על ידי ג'וני » 23 מאי 2018, 06:44

קון
ספוילרהצג
אני מופתע כאשר אני רואה מי המבריח מאחר ואף פעם לא עבדתי עמו ישירות בעבר והכתובת והסימן שלי לא ידועים לכל, ואני קובע פגישות לביתי רק עם מבריחים עליהם אני סומך... בכל זאת, אני נרגע מעט כשאני מזהה שראיתי אותו כמה פעמים בעבר, אך כשהוא מתחיל לדבר אני מקשיב לו בחצי אוזן בעודי מתמקד יותר בסקירת הצללים והקומות הגבוהות של המחסן ממקום עומדי.
"מי עזר לך להבין את זה? ולמה רק עכשיו?" אני שואל, מפגין את חוסר ההתרשמות שלי מדבריו ומנסה ללמוד למה הפגישה שנקבעה לפני שלושה ימים השתבשה או נדחתה. בכל זאת, אני חושב לעצמי, הוא הגיע אליי וזה אומר שהוא צריך אותי יותר ממה שאני צריך אותו, אז העבודה לא תברח. בייחוד שזה שראיתי אותו כמה פעמים בעבר לא לגמרי אומר שאפשר לסמוך עליו, אך עדיין אני משתדל לעשות זאת בצורה שלא תפגע בו.
שלח תגובה