• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

[TEotW System] האחרונים - עץ הרשמה [0/5]

thatKika

פונדקאי מהשורה

zybWpMQ.png

מכיל אלימות ותיאורים גרפיים

טיזר
לאחרונה עולה תחושה של מתח באויר, כמו חשמל סטטי בשדה כמה רגעים לפני שפוגע בו ברק. אלה דברים קטנים בהתחלה, כמו קול פיצוץ רחוק פעם בחודש. אולי דמות אנונימית או שתיים שרצות ליד הגדר לפני שהן נורות למוות בידי החיילים במשמרת הלילה. הם אפילו שמים כסף מי יפיל הכי הרבה חלאות כל שבוע. בשושו, כמובן. רק שלאט לאט התכיפות שבה הדברים קורים עולה. כבר לא מדובר בפיצוץ רחוק פעם בחודש, אלא בסדרת פיצוצים שנשמעת קרובה באופן מטריד וקורית כל שבוע. במרחק, ניתן להבחין באור מדורה שאינו כובה כבר שבועיים.
משהו עומד לקרות. משהו שהולך לשנות את החיים שלכם כפי שאתם מכירים אותם.
מבוסס על משחק הוידאו The Last of Us עם שינויים על מנת להתאים למשחק תפקידים מקוון. השיטה מתבססת בכבדות על Zombie Apocalypse ,The End of the World של Fantazy Flight Games.

האחרונים
לפני כשני עשורים התפרץ נגיף פטרייתי קטלני תחת השם קורדיספס, ומחק אחוזים בלתי נתפסים מאוכלוסיית העולם. תחילה התפשט הנגיף במדינות עניות וצפופות, אך עד מהרה סבלו מהתופעה כל מדינות העולם. אלה שקיבלו אזהרה נכנסו מיד למשטר צבאי, אלה שלא - ראו את סוף הציווילזציה בהן, פחות או יותר.
בסופו של דבר הגיע הנגיף גם לארצות הברית. תחילה ספגו את הנזק הערים הגדולות, אליהם הגיעו תיירים ואנשי עסקים נגועים. אחר כך נגועים מהעיר היו מגיעים לעיירות, לפרוורים ולכפרים - ועד מהרה לא נותרו מקומות בטוחים. מקומות שלא הושמדו על ידי הנגועים, הושמדו על ידי הצבא בנסיון להרוג כמה שיותר נגועים. פצצות אדירות הוטלו על ההרים הגדולות והותירו אותן עיי חורבות.
המשטר הצבאי שהשליטו רוב מדינות ארצות הברית דאג לאזורים מוגנים, בהם ישנה אספקת חשמל וניתן להתגורר בהם. המחיר הוא חופש - מי שגר בתוך החומות המוגנות של אותם אזורים מוגנים, חייב להישמע להוראות הצבא ולהתגייס במידת הצורך. ילדים אשר איבדו את הוריהם גדלים בפנימיות צבאיות והופכים בגיל 16 לחיילים לכל עניין.
עקב המשטר האבסולוטי של הצבא, קמה מיליצית מורדים קטנה אשר מבקשת להפיל את המשטר הצבאי ולהחזיר שלטון דמוקרטי, וחופש בחירה. אותה מיליציה קוראת לעצמה הפיירפלייס (גחליליות).

קורדיספס
קורדיספס הוא זן טפילי של פטריה. יש מעל לארבע מאות סוגים שלה. התכונה הייחודית במיוחד לפטריה קטלנית זו היא הדרך בה היא מפיצה את נבגיה. פטריה זו מצאה דרך להשתלט על מאות זנים של חרקים, לגרום להם לטפס למקום בו הפצת הנבגים תתבצע בצורה האפקטיבית ביותר, ולהיאחז אחיזת מוות באותו מקום בזמן שהפטריה צומחת מתוך גופם של החרקים.
היא פועלת על זנים רבים של חרקים, על פטריות אחרות, ועל יונקים וביניהם בני אדם*. הפטריה משתלטת על מערכת העצבים של הקורבן שלה ומזיזה אותו כמו בובה לצרכיה (שהם התרבות, בעיקר). יש הסוברים כי התודעה של הקורבן נשארת כפי שהיא, שהוא מודע לחלוטין אך אינו מסוגל לזוז מעצמו.
יש כאלה שיקראו להתפרצות הפטריה מגוף הקורבנות שלה אמנות. היא מתפרצת מבפנים, תחילה דרך העיניים והאזניים והאף, וממקומות בהם העור רך. היא צבעונית וססגונית. לפעמים היא משוויצה בגוונים סגולים עזים, לעתים בכתומים. כמו ענפים ועלים מעץ, היא מתפרצת ואופפת אט אט את קורבנותיה.
*בעולם המשחק.

מי אתם?
אתם אנשים (מגיל 14 ומעלה), שחיים בארצות הברית בבבוסטון (בלבד).
אתם חיים באחד מהאזורים המאובטחים על ידי הצבא. בתוך האזור הבטוח יש מגוון תפקידים אשר משרתים את המטרות של הצבא. בין אם מדובר במנקי רחוב, בטבחים, באחים ובאחיות ואף ברופאים, או מהנדסים שאחראיים על אספקת החשמל לאזור הבטוח. מדי פעם אפילו עולות הצגות כחלק מפרויקט 'סל התרבות' של הצבא. הן הצגות אינפורמטיביות בעיקר, ומלאות בפרופוגנדה, אבל הן מספקות עבודה לשחקנים ושחקניות. יש גם דילרים שעוסקים בסחר לא חוקי עם קבוצות מחוץ לאזור המוגן עם רדת הלילה, כשבמהלך היום מעמידים פני אזרחים למופת בעבודתם כשוטפי כלים במטבח.
ישנם אפילו בתי ספר באזור הבטוח! וילדים שאין להם משפחה נשלחים לפנימיה הצבאית. בגיל שש עשרה, הופכים היתומים לחיילים, ואלה עם המשפחות מקבלים עבודה כלשהי. תחילה מדובר בעבודות ברוטציה בעיקר, כמו נקיון הרחוב או עזרה במטבח, עד שנמצא 'מקצוע יציב', אם נמצא אחד כזה. ישנה אפילו מסבאה! עם בירה מקומית שהרוב מתארים כ'דוחה' ביום טוב.
ואתם? אתם תושבי האזור הבטוח. מכאן הכוח בידיים שלכם.


סוגי נגועים
ניתן לחלק את הנגועים לכמה קטגוריות, אשר להן יחס ישיר לכמות הזמן שעובר מאז ה'מגע' (כלומר, מאז שנדבקים). ישנן ארבע קטגוריות, והן מסודרות לפי מידת הסכנה שמהווים אותם נגועים. נגועים אלה הם הנגועים שאנשי הצבא נתקלו בהם בפטרולים שלהם סביב האזור הבטוח, ואינם מהווים רשימה מלאה ומייצגת של מלאי הזוועות שהטבע מציע מאז התפרצות פטריית הקורדיספס באופן פנדמי.
1. רצים: הם נקראים כך מכיוון שזהו השלב הכי 'אתלטי' של הנגועים. תחילה, כשמשתלטת פטריית הקורדיספס על קורבנותיה, היא גורמת לעוויתויות בשרירים ולתזוזה מהירה ולא מחושבת. הם יכולים לרוץ, עד מידה מסויימת הם גם יכולים לטפס, אבל הם לא חזקים במיוחד. ניתן לשרוד מפגש עם רצים במידה והכושר הגופני שלכם גבוה, או האתלטיות שלכם. הרצים יכולים לראות אתכם, לכן השתדלו להישאר מחוץ לשדה הראיה שלהם!
2. סטוקרים: השלב הבא בהשתלטות הקורדיספס על הקורבן מותירה אותו אטי יותר ותזזיתי פחות, אבל הסטוקרים הם יצורים שקטים שברגע שהם חשים בנוכחות של אדם חי, הם עורבים לו ולבסוף מסתערים. צריך לשים לב לסביבה ולוודא שאין סטוקר בקרבת מקום.
3. קליקרים: קליקרים לא יכולים לראות. הם נגועים כבר כל כך הרבה זמן, שהראיה שלהם נפגעה קשות. הפטריה (שמכה שורשים קודם כל במוח) מצאה את דרכה החוצה דרך ארובות העיניים שלהם. הם עוורים לחלוטין, כלומר לא משנה כמה קרוב תעמדו, הם לא יראו אתכם, אבל כדי לפצות על החוסר בראיה - קליקרים מתאפיינים בשמיעה מצויינת. צריך לשמור על דממת אלחוט בקרבתם, כי הם משתמשים בקולות דמויי 'קליק' שהם מפיצים כמו סונאר כדי להתמצא בסביבה שלהם, ואם תפיקו רעש - הם ימצאו אתכם. הקליקרים חזקים הרבה יותר מהרצים ומהסטוקרים, ולא ניתן לברוח מהם ברגע שהם אוחזים בך.
4. בלוטר: או בעברית, 'מתנפח', הם הנגועים זה זמן רב ביותר. הם גדולים, הם עצבניים, הם עוורים - אבל קטלניים. הם מסוגלים לזרוק מעין 'פצצות' שמכילות חומר מחניק וסמיך שמקשה על הראיה ומעכב את הטרף שלהם. הם לא מהירים במיוחד, אבל בטווח קרוב הם מהווים איום אסטרונומי עם ידיהם העוצמתיות ואחיזתם הבטוחה. שכבות הפטריה שצמחו על הגוף שלהם והספיקו להתקשות משמשות כשכבת מגן קשיחה שיש לעבור על מנת לפגוע בהם.
KbOJDRn.png


קבוצות במשחק
שימו לב כי הקבוצות היחידות בהן אתם מורשים להתחיל הן הצבא והמבריחים.
הצבא: הצבא הוא זה שיצר את האזורים הבטוחים. קבוצה זו דוגלת במבנה היררכי מאוד ברור, וחובה לציית להוראות הבכירים בצבא. חיילים מאובזרים בכלי נשק חמים וקרים במצב (די) טוב, במדים, בווסטים שמספקים מידה מסויימת של הגנה, ובמאגר (אם לא גדול במיוחד) של כדורים. לצבא יש גם רופאים שיכולים לטפל בפצעים ובמחלות כגון צינון, שפעת וכו'.
עם זאת, הצבא הוא ארגון מיליטריסטי ולכן המרות שלו הינה מרות מיליטריסטית. חופש ההתבטאות אינו תופס וחופש הבחירה אינו קיים. לצבא יש צרכים ועל החיים תחת כנפי הצבא לספק את אותם הצרכים. החוקים נוקשים וברורים ואין סטיה מהם. סדר העדיפות הוא כזה ששם הישרדות והגנה במקום הראשון, מעל לכל דבר אחר.
הצבא הוא הכוח המאורגן הגדול ביותר בבוסטון, אך הוא דובק לאזורים הבטוחים בעיקר, למעט הפטרולים המאורגנים בכלי הרכב המשורינים, שנעשים כדי לוודא שאין הצטברות גדולה של נגועים באזור מסוים, ושאין פורעי חוק שמנסים להתגנב לתוך האזור הבטוח.
כשגדלים באזור בטוח ללא הורים, מצטרפים אוטומטית לצבא בגיל 16.
4bm9DKR.png

פיירפלייס:
קבוצה זו קמה במרי לקיומו של הצבא. היות ולאט לאט המשאבים של הצבא מדלדלים ולא מסתמן שום שינוי במצב של העולם, שואפת קבוצה זו להחזיר את הממשלה והמבנה הדמוקרטי.
רבים מהפיירפלייס הינם אנשים בעלי מומים שגורשו מהאזורים המוגנים מכיוון שאינם 'פרודוקטיביים' מספיק בתור קטועי ידיים או רגליים. הודות למהנדסים מבריקים, נושאים אותם פיירפלייס בעלי מום אביזרים המתאימים למצבם. בין אם מדובר ברגליים מתכתיות או בידיים מאובזרות בתותח לשעת לחימה, על מה שחסר לפיירפלייס במשאבים ובכוח אש הם מפצים ביצירתיות ובתככנות.
קבוצה זו הוקמה תחת האידיולוגיה ללחום למען החופש של אנשים ולמען עתיד שבו ילדים יוכלו לבחור מה הם רוצים לעשות עם העתיד שלהם. היא מנוהלת כקבוצת מחתרת, וה'בסיסים' או ה'מקלטים' שלה נמצאים מחוץ לאזורים הבטוחים, אך לא רחוק מדי.
הפיירפלייס מצוידים גם הם בכלי נשק חמים וקרים, והם מנהלים מסחר עם קבוצות קטנות יותר מחוץ לאזורים הבטוחים.
הפיירפלייס מגייסים אנשים מגיל 16 לשורותיהם.
QXaENtt.png

מבריחים: המבריחים פועלים בקבוצות קטנות יותר בדרך כלל, אך מרכיבים יחדיו עיר קטנה מחוץ לאזור הבטוח.
בעיר זו מתנהל סחר, וניתן לשרוד בביטחון יחסי לעומת העולם שבחוץ, אם כי אין הרבה אוכל וההישרדות נבנית על סחר חליפין ורפוטציה.
המבריחים מוצאים כלי נשק ותחמושת במהלך השיטוט שלהם בעולם, אך אלה לא כלי נשק מתקדמים.
הם מתאפיינים באופי מורלי אפור מאוד ונאמנים רק לאנשים באותה הקבוצה הקטנה שבה הם נמצאים, או למי שמשלם הכי הרבה.
Jox0HHx.png

שודדים: השודדים מנצלים אנשים חלשים יותר, בונים מלכודות, ולוכדים אותם. הם הורגים אותם (או מנטרלים אותם, לכל הפחות), ולוקחים את כל הציוד שלהם לעצמם.
הם קבוצות גדולות של אנשים, החל מעשר, והם נמצאים בדרך כלל רחוק כמה שניתן מהאזורים הבטוחים. עקב היתרון המספרי שלהם, עדיף להתרחק מהם, או למצוא דרך להימנע מקונפליקט אתם.
הם מסוכנים, יש להם כלי נשק שהם גונבים מקורבנותיהם (לא מתקדמים כמו של הצבא), והם לא מתאפיינים באופי רגיש. מטרתם העיקרית היא הישרדות תחת האמונה שאין מחיר גבוה מדי לגבות מקורבנותיהם. תחילה קבוצות אלה הוקמו מאסירים לשעבר ששרדו את התפרצות המגיפה, אך לאט לאט הצטרפו עוד ועוד אנשים שמצאו עצמם מחוץ לאזורים המוגנים.
2WPH69P.png


חוקים
1. כל החוקים הגלובאליים תקפים גם כאן. אותו דבר לגבי חוקי פורום משחקי תפקידים.
2. במידה ואתם מרגישים שאתם צריכים עזרה - יותר ממוזמנים לפנות אלי בה"פ.
3. במידה ושלחתם טופס, הגבתי לכם עליו ואז ערכתם אותו - תודיעו לי על כך בה"פ.
4. שמרו נא על חוקי השליטה - אתם שולטים רק על הדמות שלכם, וכשאתם מבצעים משהו שתלוי במשהו או מישהו אחר, אתם בעצם מנסים לעשות משהו. אחוזי ההצלחה תלויים בכישוריכם ובמדית הצורך בתוצאות הטלת קוביה.
5. שימו לב לחוק הידע - לעיתים תדעו דברים שהדמות עצמה לא יודעת. הקפידו שלא להפוך את דמותכם לכל-יודעת.
6. קראו את הטופס כולו בעיון, שימו לב לפרטים ולהערות.
7.במידה ואתם יודעים שאתם הולכים להיעדר ליותר משבועיים, נא להודיע מראש. שחקן שיעדר למשך תקופת זמן גדולה מזו מבלי להודיע יאבד את מקומו במשחק.
8. תהנו, ואל תתביישו לדבר איתי בפרטי או להעיר לי לגבי דברים, אני תמיד שמחה ללמוד ולהתפתח כבת אדם וכשה"מית.

מערכת הכישורים
מערכת הכישורים קובעת מה הסיכוי של הדמות שלכם לבצע פעולות מסויימות שמערבות כישורים או משפיעות על דמויות אחרות במשחק. היא דרך נוספת בעזרתה אתם מתארים את הדמות שלכם.
העיקרון הוא כזה;
ישנם שלושה עצי אופי. הראשון פיזי, השני מנטלי, והשלישי חברתי. בכל עץ ישנה חלוקה לשתי קטגוריות; האחת אקטיבית והשניה 'פאסיבית'. העץ בנוי כלהלן:
עץ פיזי
מיומנות (אקטיבי)
המיומנות מייצגת את היכולות המוטוריות של הדמות שלכם, את שיווי המשקל שלה, המהירות והחינניות.
חיוניות (פאסיבי)
החיוניות מייצגת את חוסן הדמות שלכם ואת העוצמה שלה. הדבר מתבטא בכמות הפריטים שהיא יכולה לסחוב, ובמידת החסינות שלה לרעיל וכדומה לדוגמה.
עץ מנטלי
לוגיקה
היכולת לשים לב לסביבה ולאלתר. בין אם מדובר בלפרוץ למחשב או בעריכת מערב לאויב, לוגיקה היא האחראית על פעולות מסוג זה.
כוח רצון
מייצג חוסן נפשי וזיכרון. בין אם מדובר בזוועות שחוותה הדמות במהך חייה לבין אם מדובר ב'שליפת מידע' מהזיכרון - הדבר מסתמך על כוח הרצון.
עץ חברתי
כריזמה
הכריזמה מתארת נראות וכישורים חברתיים. מתאר את מידת הקושי (או הקלות) בה הדמות שלכם משכנעת דמויות אחרות; בין אם מדובר במשא ומתן או באיום (או בפיתוי).
אמפתיה
היכולת להבין אחרים וכיצד הם מרגישים. האמפתיה מאפשרת לאדם להבין אם זה שעומד מולו משקר, או לצפות את המהלך הבא של יריבך.
מתחילים עם נקודה אחת בכל קטגוריה (מיומנות\כריזמה\כוח רצון וכו'), ומקבלים עשר נקודות סך הכל,אותן אפשר לחלק בין הקטגוריות. בכל קטגוריה ניתן להשקיע עד 4 נקודות, כלומר שניתן להגיע עד 5 בכל קטגוריה אך לא מעבר. דוגמה:
3 מיומנות (+2)
1 חיוניות
3 לוגיקה (+2)
1 כוח רצון
4 כריזמה (+3)
4 אמפתיה (+3)

מעבר לכישורים, ישנן גם 'תכונות'. לכל קטגוריה ישנן תכונות חיוביות ותכונות שלילות. את התכונות הללו נכנה "פיצ'רים". בטופס ההרשמה, נבטא פיצ'ר חיובי עם '+' לפני הפיצ'ר עצמו, ופיצ'ר שלילי עם '-'. בתור התחלה, על כל שחקן לבחור פיצ'ר אחד שלילי ופיצ'ר אחד חיובי בכל עץ (פיזי, מנטלי, חברתי). רשימה לדוגמה להלן:
QNFyvsV.png
yDjp91B.png
שימו לב שלא חלה עליכם חובה להשתמש בתכונות שצוינו ברשימות לדוגמה. במידה וחשבתם על משהו ספציפי יותר שיתאים לדמות שבניתם, אתם יכולים לכתוב משהו משלכם (במידה וזה לא מתאים, אומר זאת וניתן לשנות).
לכל שאלה - פנו אלי בהודעה פרטית!

שיטה
השיטה בה מתנהל המשחק והאירועים השונים בו לקוחה ממשחק Zombie Apocalypse, מסדרת The End of the World של חברת Fantasy Flight Games. היא שיטה שמתבססת על קוביה בת שש פאות.
בעת ביצוע פעולה מסויימת, סיכויי ההצלחה בביצוע אותה פעולה תלויים במספר גורמים. ראשית, נבין שישנה בריכת קוביות, כולן קוביות של 6 פאות. בתוך אותה בריכה, יש קוביות 'חיוביות' שמסמנות גורמים חיוביים התורמים להצלחת הפעולה, וקוביות 'שליליות' שמהוות גורמים שליליים המפריעים לביצוע מוצלח של הפעולה.
נגלגל קוביה ראשונה שמהווה ערך התחלתי שייחשב כקוביה חיובית. לאחר מכן, ניקח בחשבון את כל הפקטורים החיוביים שתורמים להצלחה - לדוגמה, עזרה משחקן או מדמות אחרים או מומחיות של הדמות בביצוע הפעולה הנתונה. כל גורם חיובי כזה מביא עוד קוביה חיובית לבריכת הקוביות. אחר כך ניקח בחשבון את כל הגורמים השליליים שפוגעים בהצלחת ביצוע המשימה כמו חושך או לחץ או טראומה של הדמות מביצוע הפעולה, ונגלגל עבור כל גורם שלילי כזה קוביה שתהווה קוביה שלילית בבריכת הקוביות.
לאחר שהטלנו את כל הקוביות, נשים לב לכפילויות בין קוביות שליליות לקוביות חיוביות בבריכה. אם יש לנו קוביה חיובית של 3 וקוביה שלילית של 3, הן יבטלו אחת את השניה. (סכומי קוביות, כמו 5 ו2 חיובי לעומת 4 ו3 שלילי לא יבטלו האחד את השני.)
נביט בקוביות שנותרו בבריכה. תחילה נתמקד בקוביות החיוביות. במידה ואחת מהקוביות החיוביות נושאת בערך שהינו קטן או שווה לקטגוריה האחראית על ביצוע הפעולה (כריזמה אם אנחנו מנסים לשכנע דמות אחר, מיומנות אם מנסים לתקוף דמות אחרת), אזי שביצוע הפעולה יצליח. במידה ומידת ההצלחה חשובה לסיפור, נספור את כמות הקוביות החיוביות הנותרות וככל שיש יותר מהן כך מידת ההצלחה גבוהה יותר.
לאחר מכן נתמקד בקוביות השליליות. כל פעולה בעולם פוסט אפוקליפטי עשויה לגרום לסטרס (לחץ), ולכן ישנה מערכת של סטרס וטראומה עליה ארחיב עוד מעט. במידה ולאחר הסרת הקוביות בעלות אותו הערך בשני הצדדים נותרות קוביות שליליות בבריכת הקוביות, משמע שהדמות תספוג סטרס. מידת החומרה שלו תיקבע לפי כמות הקוביות השליליות, ולא לפי ערכן. ככל שנותרות יותר קוביות שליליות כן ערך הטראומה שהדמות תספוג בקטגוריה האחראית על ביצוע הפעולה יהיה גדול יותר.
גם בעת ביצוע פעולות המערבות דמויות אחרות (בין אם מדובר במו"מ, תחרות כלשהי או אפילו הורדת ידיים), נעקוב אחר אותם השלבים, אלא שהצלחת הפעולה תהיה תלויה בזריקת הקוביה שתבוצע על ידי (השה"מית) בשם הדל"ש שמולה מתבצעת הפעולה. במידה והטלות הקוביה מראות על אותה התוצאה, אז הדמות בעלת הערך הגבוה ביותר בקטגוריה הרלוונטית תנצח. במידה ועדיין מדובר בתיקו, והכרזת זוכה הינה הכרחית ניתן יהיה לבצע הטלות קוביה חוזרות עד שיוכרז זוכה.
התקפה במשחק מבוססת על מיומנות ועל הנשק בו אתם מצוידים. במקום הטלת קוביה התחלתית שתיחשב כאחת מהקוביות החיוביות, הערך החיובי ההתחלתי נקבע על ידי סוג הנשק וסוג ההטלה שהוא דורש (כל נשק שונה ו'מתנהג' אחרת, ועל כן ידרוש הטלות אחרות).
גם בעת התקפה נגלגל קוביות חיוביות וקוביות שליליות בהתבסס על פיצ'רים ועל נסיבות, והנזק שנעשה לאויב נקבע לפי כמות הקוביות החיוביות שנותרות לאחר ביטול הכפילויות עם השליליות. הנשק מתבטא כסטרס פיזי. גם הדמות התוקפת עשויה לספוג סטרס פיזי במידה ונותרות קוביות שליליות בבריכת הקוביות.

קונפליקט
קונפליקטים מתרחשים בשפע בבוסטון שורצת הנגועים. בעת קונפליקט, יהיה לכל דמות את התור שלה. במידה ומדובר בקבוצה על קבוצה, אז הקבוצה בעלת יתרון ההפתעה תפעל ראשונה, כלומר שההחלטה על הקבוצה הראשונה שתוכל לבצע את מהלכיה תלויה בנסיבות המפגש. לאחר שנקבע, לפי הנסיבות, איזו קבוצה מתחילה, חברי הקבוצה יכולים להחליט בינם לבין עצמם מי פועל קודם (אך במידה והנסיבות מכתיבות סדר מסוים, אותו הסדר הוא הקובע). לכל אחד בקבוצה יהיה את תורו, ואז יגיע תורה של הקבוצה השניה.
כל תור של כל דמות אורך בערך 10 שניות. בזמן זה ניתן לזוז (להתקרב לדמות אויבת מסוימת או למצוא מחסה) ולבצע פעולה אחת שדורשת הטלת קוביות (התקפה\ניסיון מו"מ וכדומה). בכל אופן, לא תתבצע בכל תור יותר מפעולה אחת אשר דורשת הטלת קוביות. במידה ואתם מעוניינים בביצוע פעולה שתיקח כמה תורות, ניתן יהיה לפרק אותה לחלקים ולבצע חלק ממנה בכל תור של הדמות.
לעיתים יווצר מצב שהדמות תצטרך לבצע פעולה שהיא תנועה (שלכאורה מאפשרת עוד מהלך שדורש הטלת קוביה אחריה), אך אותה פעולה תהיה ספרינט לדוגמה. אם הדמות תצטרך לבצע ספרינט כדי לברוח מהאיום עליה, אז יהיה עליה לרכז את כל כוחותיה באותו הספרינט ובכך לא תתאפשר פעולה נוספת באותו התור.

סטרס
בעת ההסבר על השיטה לפיה מתנהל המשחק, הזכרתי סטרס וטראומה. סטרס וטראומה הם מדדים במשחק אשר נוצרו על מנת להוסיף לריאליסטיות ולסיכון במשחק. יש לפעולות ולחוויות קשות השפעה על הדמות שתתבטא גם בעת ביצוע פעולות עתידיות. לכל עץ יש מד סטרס משלו;
סטרס פיזי יתבטא בדברים כמו שריטות, חבורות, נקעים וכדומה. סטרס מנטלי יתבטא בשוק, במתח פסיכולוגי ובקושי בריכוז וירידה ברמת החדות. סטרס חברתי יתבטא בחרדה, פגיעה באמון באחרים, וגישה מרירה כלפי העולם באופן כללי.
ככל שסופגים יותר סטרס בעץ מסויים, העמידות לאותו סוג של סטרס גוברת, אך במידה ומד הסטרס בעץ מסויים יתמלא לחלוטין, הדמות תחת סיכון של טראומה קיצונית או אפילו מוות.
בכל עץ יש שלושה חללים של סטרס, כשכל אחד מהם מחולק לשלושה חללים קטנים יותר. כל נקודת סטרס שהדמות סופגת במהלך המשחק תיוצג באחד החללים הקטנים יותר. מעבר לנקודות הסטרס שהדמות סופגת בהטלות כפי שהוסבר בסעיף השיטה, הדמות עשויה לספוג סטרס כשדמות אחרת תוקפת אותה, כשהיא חוזה במשהו מטריד במיוחד, או כשדמות קרובה בוגדת באמונה.
חללי סטרס מלאים (כלומר, שלושה חללים קטנים יותר שמייצגים שלוש נקודות של סטרס) מבטיחים חסינות בעץ שלהם. אדם שנחשף הרבה פעמים למוות ולגופות לא יושפע מהמחזה בקיצוניות כמו מישהו שחוזה בדברים פעם ראשונה. החסינות מתבטאת בצורה כזו שכל חלל סטרס מלא מבטיח נקודה אחת של חסינות (כלומר ניתן להגיע עד לשתי נקודות חסינות בכל עץ, מכיוון ששלוש חללי סטרס מלאים בעץ מסויים נגמרים או במוות או בטראומה קיצונית).
לדוגמה, כשאדם בעל שש נקודות סטרס בעץ הפיזי סופג נזק של שלוש נקודות סטרס מנפילה מגובה, הוא יכול לבטל שתי נקודות של נזק בגלל מדי הסטרס המלאים ולהוסיף רק עוד נקדות סטרס אחת.
בעוד שנקודות סטרס לא מהוות השפעה שלילית על הטלות, הן מהוות סיכון היות ותשעה מדי סטרס מלאים יכולים להוביל למותה של הדמות. על מנת למנוע סיטואציה זו, ניתן להמיר סטרס לטראומה. אמנם לטראומה כן יש השפעה שלילית על הטלות קוביה, אך המרה זו הינה הכרחית להמשך המשחק ולזמן החיות של הדמות, וחלק מהטראומות עוברות לאחר זמן מה. על מנת להמיר סטרס לטראומה, על הדמות לנתח את מה שקרה לה בקטגורית סטרס מסויימת (כשאחד מהחללים הגדולים מתמלא), להבין מה מקור הסטרס שלה וכיצד זה השפיע עליה וכך ניתן להמיר את אותו הסטרס לטראומה.

טראומה
ישנן שתי דרכים לרכוש טראומה. האחת, והנפוצה יותר, היא המרת חללי סטרס לטראומה, שמאפשרת החלמה מהנזק שנגרם מהסטרס. הדרך השניה היא מפגש עם יצור שאוטומטית מותיר טראומה ספציפית בנתקלים בו.
על מנת להמיר סטרס לטראומה יש, כפי שצוין מקודם, לנתח את מקור הסטרס ולטפל בו. הדבר יכול להתבטא בחיפוש אחר פצעים כדי למקם את מקור הכאב בגוף, ביצוע מדיטציה במחשבה על אירועי אותו היום במידה והיו מלחיצים, או אולי התעמתות עם האנשים שגרמו לבעיות אמון אצל הדמות. ניתן לעשות פעולות אלה בכל זמן, כל עוד יש לדמות מסגרת זמן הגיונית לביצוע הפעולות (לא בזמן מרדף לדוגמה, ולא בזמן קרב.)
הבחירה בין המרת סטרס לטראומה לעתים תכופות כשהמחיר הוא קוביות שליליות בהטלות וקושי בביצוע משימות (שמחלים די מהר כי לא יהיה מדובר בטראומה רצינית), או בין אגירת הסטרס כדי לחסוך השפעות שליליות על הטלות ואז המרת הסטרס בלית ברירה מדי פעם (תוך ספיגת טראומות קשות יותר שיחלימו לאט) בידייכם.
אחרי ביצוע ההמרה, יעלמו כל חללי הסטרס בעץ הרלוונטי ותתווסף טראומה אחת שדרגת החומרה שלה תלויה בכמות חללי הסטרס המלאים בזמן ההמרה. עליכם יהיה לקבוע את טבע הטראומה והשפעתה על הדמות שלכם. יש לקחת בחשבון את חומרת הטראומה ואופן קבלת נקודות הסטרס שהובילו לקבלת הטראומה בסופו של דבר. לדוגמה, נפילה מגובה רב תגרור טראומה של רגל שבורה, בעוד שאם הדמות חוזה בחברה הטוב ביותר מת לנגד עיניה אולי היא לא תצליח לרכוש חברים חדשים לאחר מכן.
היתרון בטראומות לעומת סטרס הוא שטראומות מחלימות לאחר זמן מה. צורת ההחלמה ומשך ההחלמה המדויק תלוי בסוג הטראומה ובמאמצים שנעשו על מנת לטפל בה. במידה ונספגה טראומה פיזית תידרש מנוחה ואולי עזרה ראשונה. במידה ונספגה טראומה חברתית תידרש עזרה מאנשים קרובים. עליכם לומר לי בתור השה"מית מה הם אותם המאמצים שהדמות שלכם מבצעת על מנת לטפל בטראומה שהיא ספגה. כמות הזמן הנדרשת לטיפול בטראומה תלויה בדרגת הקושי שלה, כשטראומה בדרגה 1 דורשת טיפול של יום אחד, טראומה בדרגה 2 דורשת שבוע, וטראומה בדרגה 3 דורשת חודש.
לדוגמאות המייצגות חומרות וסוגי טראומה שונים הביטו בספויילר;
654Ig1t.png
יש לזכור שישנן טראומות שלעולם לא יחלימו עד הסוף. קטיעת גפה למשל לא תחלים באורח פלא ותביא להצמחת גפה חדשה. אך הכאב שנלווה לקטיעה נחלש והמוח מתרגל לרעיון שהגפה לא שם. בסיטואציות מסוימות טראומה תוכל להוביל להוספת פיצ'ר שלילי לדמות, כך שדמות שעוברת טראומה של קטיעה תספוג גם את הטראומה וגם את הפיצ'ר השלילי. עם הזמן הטראומה מהקטיעה תיעלם, אך הפיצ'ר השלילי ישאר כמו שהקטיעה עצמה תיוותר.
היות והטיפול בטראומה לוקח זמן, אין חובה על הדמות להתעסק אך ורק בטיפול בטראומה, אך עליה להימנע מפעולות שנוגדות את אופן הטיפול המומלץ בטראומה או מפעולות שעשויות להחמיר את מצב הטראומה. לדוגמה, דמות עם רגל שבורה תטפל ברגל השבורה עם גבס מאולתר ומנוחה, אך זה לא אומר שהיא לא יכולה כלל ללכת ולבצע פעולות בסיסיות הנחוצות ליומיום. עם זאת, אם הדמות תרוץ או תפעיל משקל רב על הרגל הפצועה אז הדבר יפריע לתהליך ההחלמה.
עם סיום תקופת הטיפול בטראומה, יש לבצע הטלת קוביות שתהווה בדיקה למידת ההצלחה של תהליך ההחלמה. הבדיקה תתבצע לפי הקטגוריה הפסיבית של העץ הרלוונטי לטראומה. בעת הבדיקה, כל הגורמים שתרמו לתהליך ההחלמה כמו עזרה מדמויות אחרות וציוד מתאים יחשבו כקוביות חיוביות, וכל הגורמים שהפריעו לתהליך כמו זיהום או סיבוך או הפסקות חמורות בטיפול בטראומה יחשבו כקוביות שליליות.
במידה והבדיקה מוצלחת, רמת הטראומה תרד לרמה מתחתיה. במידה ומדובר בטראומה מרמה 1, היא תיעלם לגמרי והשפעותיה יעלמו. במידה ומדובר בטראומה מרמה 2 היא תהפוך לרמה 1 וכן הלאה. במידה והבדיקה לא מוצלחת או שהטראומה לא מספיק נמוכה כדי להיעלם לגמרי, ניתן להמשיך בתהליך הטיפול בטראומה עד שהיא תחלים. כדי להפוך את תהליך ההחלמה לריאליסטי, בטראומה כמו רגל שבורה ניתן לסכם שבהורדת רמת החומרה של הטראומה היא תהפוך ל'רגל חלשה' וכן הלאה עד להחלמה מלאה מהטראומה.

מוות
מוות הוא דבר שכיח בעולם פוסט אפוקליפטי שורץ זומבים. במשחק, ישנן כמה דרכים בהן הדמות יכולה למות. מוות מתרחש כאשר, לפחות באחד מן העצים (פיזי, מנטלי, חברתי), מתמלאים שלושת חללי הסטרס של אותו העץ. צורת המוות משתנה מעץ לעץ.
בעץ הפיזי מדובר במוות 'מסורתי' בו הלב מפסיק לפעום והדמות מתה. בעץ המנטלי מדובר באבדון הדעת, בהשתגעות. בעץ החברתי מדובר באבדן תקווה סופי בבני אדם, במצב קטטוני תמידי.
כאשר דמות מתה, זה צריך להיות אירוע משמעותי. התאימו את המאורע לדמות שלכם, היות והמוות לא יתרחש בבת אחת. אמנם בסופו של דבר הדמות תוסר מן המשחק, הדרך בה היא תעשה את המסע שלה לעבר הקץ תלויה בכם. המוות הוא חלק מהעלילה הכוללת של הסיפור שנבנה במהלך המשחק.
עם זאת, ניתן לנסות למנוע את המוות של הדמות שלכם, לגרום לה להיאחז בחיים גם כשהכל נראה אבוד. ניתן לעשות בדיקת קטגוריה פסיבית בעץ שספג את הנזק בחלל הסטרס (לדוגמה, אם מדובר בעץ הפיזי אז הקטגוריה הפסיבית היא חיוניות). במידה והבדיקה צולחת, הדמות שלכם עדיין תשתגע\תתעלף\לא תגיב למשך המפגש הנוכחי שהקבוצה מתעסקת בו, אך בתום המפגש הדמות תחזור כשרק אחד מחללי הסטרס בעץ הרלוונטי מלא. המחיר הוא טראומה ברמה 3 בעץ המתאים.
במידה ולדמות שלכם כבר יש 3 טראומות באותו העץ באותו זמן נתון, מכל רמת קושי, אין מקום לטראומה רביעית ולכן אין הזדמנות לנסות להציל את הדמות באופן שתואר (או בכלל). טראומה רביעית באותו העץ תביא למותה של הדמות.

הסבר טופס הרשמה:
*טופס ההרשמה עצמו יופיע בסוף ההודעה.
שימו לב שכל הסעיפים תואמים למערכת הכישורים שבניתם לדמות!
שם\פניה: השם הפרטי שלכם, או איך שאתם רוצים שאני אקרא לכם מחוץ לדמות.
שמה של הדמות: אתם צריכים לזכור שאתם חיים בארצות הברית. (במידה והמשפחה של הדמות עלתה מארץ אחרת, לשים לב שהשם יתאים). שם ושם משפחה\כינוי בו משמשת הדמות כזהות.
מגדר: פניה מועדפת לדמות שלכם מבחינת מגדר. (היא\הוא\הם וכו')
גיל: מעל גיל 14 בלבד!
מראה: אני רוצה שתהיה לי תמונה ברורה, עד כמה שאפשר, של הדמות שלכם, במילים! בלי תמונות. האם הדמות שלכם מתלבשת בהתאם לסטנדרטים מגדריים וחברתיים? האם היא מתאפרת? האם היא מרימה משקולות? האם יש לה משקל עודף?
בקיצור, אני רוצה תיאור מעמיק. אני רוצה שאתם בעצמכם תהיו בטוחים מי הדמות שלכם. ציינו גם גובה ומשקל.
אופי: אני רוצה תיאור מעמיק כמו המראה לגבי האופי. האם היא אחת מהדמויות שלא מסוגלות לשקר? או שאולי הדמות שלכם צינית מכאן ועד להודעה חדשה? אולי יש לה מבטא מיוחד משלה? אולי יש לה צורת מחשבה מאוד מסוגננת? האם היא בטוחה בעצמה, או אולי מרגישה תמיד שיכלה להיות טובה יותר? הדמות שלכם היא לא בול עץ. אתם יכולים להיעזר בטבלת הנטיה (תוהו טוב, סדר ניטרלי וכן הלאה).
רקע: יש סיבה לזה שהדמות נראית איך שהיא נראית, ומתנהגת איך שהיא מתנהגת, ואני רוצה לדעת אותה. אני רוצה שאתם תדעו בדיוק מי הדמות שלכם ומאיפה היא באה. האם יש לה משפחה? אולי ילדים? אחים ואחיות? האם ההורים שלה היו חיילים בדרגות גבוהות? או אוליי פיירפלייס? האם היא טיילה נהגה להתגנב מחוץ לשטח האזור המוגן בצעירותה? האם הדמות שלכם חוותה סיטואציות מלחיצות, או לא? תתחשבו בגיל שלה. אולי הדמות שלכם מתעסקת ברפואה? הדמות שלכם דינאמית בדיוק כמוכם. שימו לב: ילדים יתומים אוטומטית נשלחים לפנימיה צבאית ואוטומטית הופכים לחיילים בגיל 16. במידה והדמות שלכם לא יתומה ואתם\ן צריכים\ות מידע לגבי העבודות האפשריות באזורים הבטוחים כדי להחליט על רקע לדמות שלכם או להחליט במה עוסקים הוריה במידה והם בחיים, יש מידע מסודר שאוכל לשלוח לכם בפרטי (מפאת חוסר הרצון שלי להעמיס על נושא ההרשמה. בקצרה, העבודות האפשריות הן במטבח, באספקה, בנקיון הרחובות, תחנת הכוח של האזור הבטוח, או הוראה כאזרח בפנימיה הצבאית. התפקיד\הדרגה של הדמות שלכם בעבודתה תלויה בכם (כלומר, מפקח חשוב באספקה או שף במטבח - או אולי עובד מטבח זוטר ועובד משני בתחנת הכוח) אבל יש לשים לב שהיא מתאימה לגיל הדמות ולרקע והאופי שלה באופן כללי. תפקידים ברמה גבוהה יאלצו אתכם להשקיע את מירב הנקודות האפשריות בקטגוריה מסויימת עקב המומחיות של הדמות שלכם באותו עניין (לדוגמה, רופא ישקיע את מירב הנקודות (כך שיהיו חמש שהוא המספר המקסימלי) בלוגיקה. שחקן תיאטרון ראשי יאלץ להשקיע בכריזמה וכן הלאה).
מצב התחלתי:אני רוצה תקציר של המצב בו הדמות שלכם נמצאת בו בתחילת המשחק. אני רוצה לדעת עם מי הדמות גרה ובמה היא עוסקת, כל זה בקצרה.
כישורים: הסבר על מערכת הכישורים למעלה, לפני ההסבר על הטופס.
חפצים: רשימה של חפצים בספוילר למטה. זוהי רשימה לדוגמה, אבל אתם יכולים לבחור פריטים שאינם ברשימה במידה והם מתאימים לדמות שלכם ולרקע שלה, ואינם overpowered. ברמת החיוניות המינימלית (1) ניתן לבחור ארבעה פריטים. עם 3 בקטגורית החיוניות, ניתן לבחור פריט נוסף, ועם 5 ניתן לבחור שני פריטים נוספים. שימו לב שכמות פריטים גדולה תאט את השחקן. נשק לא בוחרים בשלב זה של המשחק, רק כלים.
T2mv1wj.png
טראומה: היות והמשחק מתחיל עשרים שנה לתוך התוהו של אפוקליפסת זומבים, לא יהיה מטורף להניח שהדמות שלכם צברה טראומות. זה אינו סעיף חובה, מכיוון שטראומות משפיעות באופן שלילי על הטלת הקוביות, אך הוא מוסיף לחווית המשחק ולאמינות. הטראומות יכולות להיות נפשיות, חברתיות או פיזיות. החומרה שלהן תעמוד על הערך הבינוני (למשל, פרידה קשה שמשפיעה על המצב החברתי של הדמות או קרסול נקוע שהדמות מחלימה ממנו עדיין). ניתן לכתוב טראומה אחת לכל עץ, והיא תחלים תוך שבוע IN GAME.
הערות\הארות\בקשות נוספות: תחלקו אתי את מה שעולה בדעתכם. אולי לדמות שלכם יש העדפות מסוימות? אולי הייתם רוצים שיקרה משהו? אולי יש לכם רעיון לחלוק איתי? אולי אתם סתם רוצים לדבר? זה המקום. אין הגבלה. יכול להיות גם צבע מועדף במידה וההמשכים יסומנו בצבע בכדי להבדיל בין שחקנים.

דברי השה"מית
זה הוא משחק תפקידים תחת הז'אנרה של הישרדות ואימה, שנשען על העקרונות של מבוכים ודרקונים. ספציפית, הוא נשען על סדרת 'סוף העולם' (מהדורת הזומבים) כפי שצויין בתחילת הנושא, מתחת ל'טיזר'. הוא נערך באפוקליפסת זומבים ומבוסס על משחק הוידאו The Last of Us. אני חייבת להזהיר אתכם לגבי תוכנו של המשחק לפני שאני ממשיכה. זה יהיה אלים, ואני לא אחשוש לתאר דברים בצורה הכי ברורה שאני מסוגלת לה, זאת אומרת ראשים מרוצצים ונוטפי דם, ריחות של דברים מרקיבים, נהמות מקפיאות דם - וכל זה נועד לעזור לכם, כמובן, כי ככל שתשימו לב לדברים הקטנים, ככה הסיכוי שלכם לשרוד יגדל.
בנימה אישית, השקעתי מחשבה רבה בתפקוד המשחק כמשחק תפקידים בפורום ומה ניתן לעשות כדי להפוך אותו לייחודי ומעניין כמה שיותר. אני אשמח אם תביאו גם אתם רעיונות שעולים במוחכם ושמעבר לתפקידי השחקן-שה"מ, יהיה שיח פתוח גם ביני לבין השחקנים\ות וגם בין השחקנים\ות עצמם.
בגלל שזו פעם ראשונה שאני אפתח משחק תפקידים בקהילה זו, אני לא יודעת למה לצפות מבחינת היענות ועניין. אני אלך על 4 שחקנים בתור התחלה, אם אראה שיש בכך צורך אוריד\אעלה את המספר בהתאם.
אני רוצה לציין שיתכן ואני לא אוכל להגיב כל יום, אבל אשתדל לשמור על גרף יציב של לפחות תגובה אחת כמו שצריך בשבוע.
אל תהססו אם לא הבנתם לגמרי איך דברים עובדים. אני כאן כדי לענות על השאלות. אני אסביר כל דבר גם חמש פעמים אם אצטרך, ומבטיחה שזה לא מסובך.
אני רוצה גם לציין שעוד לא שיה"מתי משחק שהוא לא חופשיטה בקהילות אחרות, לכן זה יהיה גם תהליך למידה בשבילי וייתכן ויקח לי זמן לקלוט דברים ולזכור אותם ויתכן ושחקנים מנוסים יותר יאלצו לתקן ולהסביר.
אני מקווה שקראתם את הכל עד עכשיו, שהפנמתם הכל, ואני מקווה שהבנתם שאתם יכולים לפנות אלי בהקשר לכל נושא.
שוב, אני כאן בשבילכם, אל תהססו לפנות אלי. תהנו, ובהצלחה!

טופס הרשמה
קוד:
[b]שם\פניה[/b]:
[B]שמה של הדמות[/B]:
[B]מגדר[/B]:
[B]גיל[/B]:
[B]מראה[/B]:
[B]אופ[/B]י:
[B]רקע[/B]:
[B]כישורים[/B]:
[spoiler][u]פיזי[/u]
מיומנות
חיוניות
[i]פיצ'ר חיובי, פיצ'ר שלילי[/i]
[u]מנטלי[/u]
לוגיקה
כוח רצון
[i]פיצ'ר חיובי, פיצ'ר שלילי[/i]
[u]חברתי[/u]
כריזמה
אמפתיה
[i]פיצ'ר חיובי, פיצ'ר שלילי[/i][/spoiler]
[b]חפצים:[/b]
[b]טראומות:[/b]
[b]מצב התחלתי:[/b]
[B]הערות\הארות\בקשות נוספות[/B]:
 
שם\פניה: עמית.
שמה של הדמות: אלסי בל פירסון (Elsie Bell Pearson).
מגדר: אישה.
גיל: 19 שנים.
מראה: אלסי הבינה כבר מזמן את המשמעות של יופי. היא גילתה שוב ושוב שאיך שאת נראית לא כל כך משנה; את יכולה להיות יפה מלידה, את יכולה להיות מכוערת מלידה. אבל מה שחשוב באמת זה איך שאת מרגישה. קצת עצבן אותה לגלות את זה, אכזב אותה שאנחנו תופשים יופי בעיקר יופי אם האדם שמולנו מרגיש יפה. אבל ככה החברה עובדת, ואלסי חייבת להיות חלק מהחברה. לכן היא התמודדה, ואז צייתה. וזאת הסיבה שאלסי, גם בתנאים הקשים הנוכחיים של כולם, נראית מצוין. היא מהאנשים שיש סביבם הילה של טיפוח עצמי אפילו במצב הקיצון הנוכחי והמשוגע שבו לאף אחד לא אמור להיות אכפת. אבל זו אחת הסיבות שבגללן היא מושכת אנשים - אנשים רוצים לטפח את עצמם, או להרגיש מטופחים, וזה בדיוק מה שאלסי מצליחה לעשות. הגובה שלה ממוצע - מאה שישים ושבעה סנטימטרים. יש לה עור בהיר, וגזרתה יחסית דקיקה - לאלסי יש מבנה גוף שעבור מי ש'התברך' בו, כל דבר שנכנס לפה משפיע על המשקל; היא לא זכתה להיות אחת מהילדות שפשוט נולדו רזות. עכשיו היא נמצאת במשטר תזונה קפדני, גם אם הוא רק תירוץ למצבה כיום בו אין לה יותר מדי מה לאכול. אבל היא מקפידה, כי מבחינתה, הגוף שלה הוא הכלי הכי גדול שלה. הוא כלי מרכזי שמסייע לה להשיג את מה שהיא צריכה כדי לשרוד. היא משתדלת לשמור על גופה בכל דרך אפשרית - היא שונאת כל שריטה שמשאירה צלקת, מתעבת סימני כוויות ישנים על גופה מהשנים של עבודה במטבח. היא משתדלת, כשהיא יכולה (ההזדמנויות שיש לה לעשות זאת נעות בין 'לרוב לא' ל'לעתים רחוקות כן'), לגלח את הרגליים ובתי השחי; יש לה סכין שהיא שומרת בקפידה, מצחצחת ומבריקה שמא תחליד. ממילא לרוב מספיק קר כדי שלא תצטרך לעשות זאת, ותסתפק בלבישת בגדים ארוכים, שמהווים את המרבית המוחלטת של פריטי הלבוש שלה. היא מכריחה את עצמה לעשות ספורט, לשמור על מידה מסוימת של כושר, משכנעת את עצמה שזה יסייע לה, שכך היא יכולה להשיג יותר. מה שזה משיג לה בינתיים זה עור חלק מפצעונים, ושרירים קלילים בשוקיה, זרועותיה ובטנה. ומלבדם - היא כולה קימורים, קו מותניים צר ביחס לישבן גדול (כל כך גדול! היא שונאת אותו, את הדבר הזה שגדל בבת אחת בגיל שלוש-עשרה והיה מספיק חצוף לשנות את כל גזרתה וגם להשאיר סימני מתיחה דוחים על עורה). גם השדיים שלה גדולים יחסית, אבל למזלה (לצערה??) זה עובר בגנים והיא חולקת את הלבוש עם אמה. כתפיה חזקות - אולי זה בגלל השדיים? - רחבות יחסית לשאר גופה, נותנות לפלג גופה העליון מראה קל של משולש. צווארה ארוך יחסית, ופניה עגולים, כמו שאר גופה. יש לה סנטר רך, שכשהיא מכווצת אותו לכיוון הצוואר יוצר אלפי סנטרים. מעליו - פה גדול והבעתי, השפה העליונה דמוית לב, שנע בצורה מתמדת בין הבעות - צוחק ומייבב ומתריס ונדהם - ואף ישר ורחב, שנחיריו מתרחבים עוד יותר כשהיא מחייכת. אך בכל פניה מרובות ההבעה, עיניה הן אלו שחושפות הכי הרבה - רוב הזמן הן ריקות מהבעה באופן מוזר, מה שמראה בדיוק עד כמה אמיתית אלסי בכל רגע נתון, עד כמה רגשותיה אצורים בתוכה. הרגעים הנדירים בהם היא מרשה לעיניה להביע משהו אמיתי הם רק כשמדובר באמא שלה, ובשאר הזמן, מבט עמוק ובוחן בהן יספיק כדי לגרום לחשד סביר. הקשתיות שלה חומות דבשיות, כמעט כתומות, עם מניפת ריסים ראויה לציון. מעליהן יש לה גבות מעוצבות בקפידה (היא למדה להוריד שיער בשימוש בלולאת חוט; לכן גם השפם לא מהווה בעיה), שביחד עם הריסים מהוות את הצוות ששומר על אלסי השחקנית הטובה שהיא. הן, בשונה מעיניה, מתמחות בזיוף רגשות. כך אלסי יכולה להישאר מסתורית, מצחיקה, זוהרת, והכל בתנאי שלא תסתכל באמת לאיש בעיניים, לפחות לא לזמן ממושך. החבר האחרון בצוות ההסוואה הוא שיערה - שהוא זוכה התואר השיער המבאס בעולם. הוא דקיק ובעל נטייה לנשור, לא משנה מה היא עושה איתו או כמה היא משתדלת לסרק אותו, וקרקפתה - כנראה, שוב, צירוף מצער של גנים - זרועה פצעים. השיער, שמהווה לה אמצעי הסחה כל כך הרבה פעמים, הוא חלק ונטול אופי (לא שאלסי מזלזלת בשיער חלק. הוא יכול להיות נוח מאוד, אבל היא אישה עם אופי), אבל מהסוג חסר הברק והמשמים שנוצרים בו קשרים בלי סוף. אז היא נענית לצורך ומסרקת אותו, שוב ושוב ושוב, לפחות שלוש פעמים ביום. היו לו הרבה גלגולים - ארוך עד הישבן, פוני בובה, גזור באלכסון - אבל עכשיו היא פשוט גוזרת אותו בקו ישר ומקביל לכתפיים, ומנסה כמה פעמים ביום להטיל חלק ממנו הצדה, שייתן לו קצת יותר נפח (כמובן שללא הועיל).
אלסי משתדלת להתלבש כראוי, מה שמבחינתה פירושו לנבור בבגדיה של אמה - היא ממילא לא שמה לב - ולבחור את הסוודרים, החולצות הצמודות, הג'ינסים הישנים והמשופשפים. מזלה שאמה אגרנית סדרתית. היא משתדלת להתאים צבעים ולהטליא בצורה חיננית. היא בכלל משתדלת להיות נערה מלאת חן - מהבעות הפנים המשויפות היטב שלה לתנועותיה המדויקות שמשוות לה מראה מרחף ותמים, או מסתורי וסקסי, או חד ומרתיע - אלסי היא מי שהיא רוצה להיות. היא מרכיבה במו ידיה את דמותה. והכי חשוב - היא שלמה עם מה שהיא. היא בסדר עם הפגמים שלה, היא אוהבת את היתרונות שלה. אין בה שום טיפה של חוסר ביטחון או חוסר ודאות. העיקר שהיא בשליטה מלאה.

אופי: אלסי, במקום וזמן אחרים, הייתה יכולה להיות מלכת הכתה. יושבת ראש מועצת התלמידים. כל תפקיד ראשי, מוביל, בעצם, היה מתאים לאלסי בדיוק. כי אלסי קורצה מהחומר שמגדיר את אותם תפקידי מפתח חברתיים. היא סוחפת, פצצת קסם אישי. היא בעלת מספיק ביטחון לצעוד קדימה ולקחת את הפיקוד באופן כמעט טבעי, וצנועה מספיק בכדי שעצם עשיית המעשה בכל פעם שיש לה הזדמנות לא תיראה אובססיבית או צבועה. אבל… בעצם, זה מה שאלסי בדיוק. צבועה. בכל דבר שהיא אומרת ועושה, מאחורי כל תנועה, מסתתרת כוונה חבויה. אינטרס. רווח. אלסי, בדיוק כמו מלכות הכתה לדורותיהן, שולטת במרחב החברתי ביד רמה, מחשבת תנועות ומעשים של אנשים כמו מהלכים על לוח שח, ומזיזה את כליה שלה - האנשים שלה והיא עצמה - בהתאם. והכל כדי להגיע למט - או, במקרה שלה, לשרוד. לחיות הכי טוב שהיא יכולה. והיא מקדישה את כל כולה למטרה זו - את גופה, ואת נשמתה. כי הרי מה הטעם להקיף את עצמך בחברי אמת אם ממילא כולכם נמצאים בסיטואציה שבה כל אחד שיקר לך הופך לחולשה, לנטל? מה הטעם להיקשר לאנשים ולהקריב מעצמך עבורם אם לא סביר שכולכם תחיו יחדיו באושר ועושר? אז אלסי מכנסת את עצמה בעצמה, ולא מרשה לשום דבר אמיתי ממנה לזלוג החוצה (היא כבר שכחה איך, או מה זה בכלל אומר). היא מכירה בתועלת של קשרים חברתיים למען הישרדות, ולכן היא עושה מה שהיא עושה הכי טוב - מתאימה את עצמה למציאות שהיא נתקלת בה. וכך, כשם שאלסי הבינה שהיא חייבת להיראות מטופחת, היא הבינה שהיא חייבת להיות חברתית אם היא רוצה לשפר את חייה. וכך, כמו עם המראה החיצוני שלה, היא הבינה שהיא די טובה בזה. היא בונה את דמותה באופן יום-יומי, בתגובה לאנשים שעומדים מולה - היא פשוט יודעת לפרש את המצבים שהיא נתקלת בהם, כך שמה שנשאר לה לעשות הוא להגיב בהתאם - כמו במשחק לוח. היא אסטרטגית ומכוונת ניצחון כמו קספרוב באליפות העולם, ויש לה חוכמה שגורמת לה להיות בטוחה בצדק שתנצח. מול אנשים, היא נוטה להתנהג כמו חוקר בעיצומה של משימה חשאית - לשחק את הדמות שלה (שיכולה להיות כל דבר - מתמימה ומתוקה ועד מסתורית ובוגרת), ובו זמנית לנסות ללמוד כמה שיותר על האדם עצמו, את חולשותיו, את אהבותיו הגדולות, לשימוש מאוחר יותר. היא, כמובן, לא מתקשה לנתק את עצמה מהפן הרגשי של האינטרקציות היום-יומיות שלה - להפך; היא לא מסוגלת להזדהות עם מישהו, לא מצליחה למצוא סיבות לנסות אפילו. כשהיא נמצאת ליד אנשים קשה לה להרגיש, באופן כללי, דבר מלבד ציניות קרירה וכלומית. על רוב ההתנהגויות שהיא נתקלת בהן היא מוצאת משהו שנון וסרקסטי להעיר - לא שזה משעשע אותה באמת, זאת פשוט דרך להעביר את הזמן - והיא מאה אחוז מהזמן תזלזל באדם העומד מולה ותמעיט בערכו. או, לפחות, תתעלם בתוקף מערכו, כי הוא לא רלוונטי לה - רק אם זה יכול, באיזו שהיא סיטואציה, להועיל לה. היא די רכושנית, ולא אוהבת במיוחד כשאנשים אחרים לוקחים את כלי המשחק שלה. במקרים קיצוניים שכאלה, היא גם נוטה להיות נקמנית. באופן כללי, כשדברים לא קורים כמו שהיא רוצה, כשהיא לא מקבלת את התגובות המתאימות למה שציפתה או כשהשגרה שלה מופרת באופן לא מבוקר, היא מתעצבנת. באפיקים האלה סף הסבלנות שלה הוא נמוך ביותר, והתגובות שלה נוטות להיות ילדותיות, קטנוניות ובכייניות באופן די מוגזם. למרות שתכחיש זאת אם מישהו ינסה לשים על כך את האצבע. אבל... אין בדיוק מישהו שיעשה זאת. כי אלסי יודעת יותר טוב מכולם כמה היא לבד. הבדידות הזאת מלווה אותה כמו הילת הזוהר שהיא כביכול מקרינה, כמו יצור שיושב על כתפה כל היום ותוקף כשהיא פיזית, ולא רק נפשית, לבד. היא יכולה לחוש אותה כשהיא לא בקרבת אנשים, את הבדידות היוצרת גוש בגרונה וחונקת אותה עד שנשימתה נעתקת. היא מזהה את כל החלקים שבה שהייתה רוצה להיות באמת - להראות את הצד שבה שצוחק מכל בדיחה, את הסקרנות המתפרצת, את האופטימיות התמימה. את כל הפנים בנפש שלה שידעה שיגרמו לה להיות פגיעה, שיגרמו לחברה הקשה לאכול אותה חיה, לנצל אותה. והיא יודעת שהיא לא יכולה להרשות לזה לקרות, ולכן כשהיא לבד היא מכריחה את עצמה לזכור למה היא עושה את כל זה. היא מכריחה את עצמה להישאר בשליטה - את עצמה המצויה, לא את האידאל הזה שהיא משתוקקת לרדוף אחריו. היא יודעת שהכרחית ההשלמה שלה עם עצמה, הקבלה שלה את כל עצמה, כל החתיכות שתפורות זו לזו בחוט שטוו ידיה שלה. היא יודעת שברגע שהיא תאבד את השליטה הזאת, היא תאבד גם את כל היכולות שלה, כל היתרונות שהיא עוד מוצאת בעצמה. אז היא מקבלת את הצביעות ואת הריקנות, את המרירות ואת הקנאות. היא מכריחה את עצמה לא להרגיש. ואז היא יכולה להיות בטוחה שדבר לא יחדור את המסכה הזאת. שום דבר מלבד אחד. אמא שלה. כשאלסי בסביבת אמה, אין לה ברירה אלא לפשוט את כל השליטה העצמית שלה באופן כמעט לא רצוני ולהיות האדם שהיא באמת - אדם קטן וילדותי, רכה ונעימה כמו חמנייה בבוקר אביבי. היא עדינה-עדינה-עדינה בהתייחסות לאמה, כמו הולכת על קליפות ביצים לידה, מפחדת שהיא תתפרץ. היא שוקלת כל מילה לפחות חמש פעמים לפני שהיא אומרת אותה ליד אמה, ולה היא לחלוטין לא מצליחה לשקר. אמה שונאת שקרים - אם היא תשמע אותם, היא תתפוצץ. וזה הדבר ממנו אלסי מפחדת יותר מכל, יותר מכמה שהיא מפחדת למות, יותר מכמה שהיא מפחדת להישאר חסרת כל.

רקע: את חייה של אלסי ניתן לחלק לשניים - החיים שלפני מה שקרה לאבא והחיים שאחרי.
לפני, הכל היה מושלם - או, מושלם ככל הניתן במציאות שכזו. הוריה, ג'ואן ואוון פירסון, קיבלו אותה לעולם מוכנים ככל שיכלו במציאות מורכבת שכזו - רק כשנה לאחר ההתפרצות, כשהמצב היה עדיין רגיש ושביר, כשאיש לא ידע מה קורה ומה בטוח. הייתה להם תוכנית מסודרת, להוריה, אבל היא התנפצה להם יחד עם שאר עולמם, והם נאלצו לאלתר. אמה ויתרה על עבודתה החלומית - אך הלא-נחוצה - כמעצבת פנים; אביה - על תכנונו לנהל גן ילדים. הם היו צריכים לאלתר במהרה לנוכח השגרה המשתנה במהרה, וכשנולדה החליטו שלא משנה מה, הם ינסו שתהיה לה ילדות רגילה ככל הניתן. וכך היה - אלסי גדלה כבת יחידה במעטפת רכה ומחבקת, בקהילה קטנה ולא-מוכרת מחוץ לאזור הבטוח, שהלך והתהווה סביב בוסטון. היא מעולם לא ידעה במדויק היכן הם גרים, רק שהיו שם עוד משפחות עם ילדים ושהיה שם טוב. הוריה היו הקשובים ביותר, העדינים ביותר, המצחיקים החכמים המתוקים ביותר. היא גדלה בפינוק יתר, הייתה יכולה לגרום להוריה לעשות כמעט כל שרצתה. הם תמיד היו מוצאים דרכים לעשות זאת, למרות המחסור היחסי שחיו בו לעומת השפע של לפני ההתפרצות. אמה כעת עבדה במטבח, אך הייתה המפרנסת המשנית בבית, וכך הייתה הדמות המשמעותית יותר בילדותה של אלסי. היא הייתה זאת שבילתה איתה זמן בבית אחר הצהריים, היא זאת שקראה לה סיפורים לפני השינה, היא זאת ששיחקה איתה בצעצועים "ממוחזרים" שהכינו בעצמן. היא ידעה כל מה שעובר על אלסי, באותו רגע שמשהו קרה. אבא היה הכיפי - הוא פרח בימים החופשיים שהיו לו מהעבודה (היא לא בדיוק ידע במה הוא עבד, אבל היא חשדה שהיה לכך קשר להברחות) , תמיד מצא את כל העיסוקים המיוחדים שאלסי אהבה כל כך - היום בונים נדנדה, בשבוע הבא נשחק בבריכה. אלסי, סקרנית מהיום בו היא זוכרת את עצמה, תמיד ניסתה ללמוד עוד על משפחתה - היא לא ממש הבינה את ההתרחשויות בעולם, תמיד חשבה שלא יכול להיות שמשפחתה פשוט פרחה יש מאין, חייבים להיות עוד, איפשהו. איכשהו, הוריה תמיד הצליחו להחליק על הנושא במעין ערפול לא-מחייב. את אלסי זה רק תסכל יותר ויותר - היא לא הייתה רגילה לא לקבל כל מה שרצתה בהרף עין. זה גרם לה לימים של הזעפת פנים ושתיקות, שהסתיימו ברגע שהוריה הצליחו להשקיט את תהיותיה בנושא עד לפעם הבאה. מעבר לכך, הוריה היו שקופים איתה לחלוטין. או, לפחות כך הם נראו לה בזמנו, כיוון שבדיעבד אלסי יודעת שזה בוודאי לא מה שקרה. הם היו הזוג הכי מאושר שקיים - אמה, מתוקה ומלאת טוב לב, אינה צועקת לעולם; כשהיא עצבנית את מתמלאת בתחושה המוחלטת הזאת של בושה כי אכזבת אותה. אביה, מצחיק וכריזמטי, מסוגל להוביל אותה להאמין בכל בדיה שהוא טווה ממוחו וסבלני בתשובותיו הכנות והמפורטות לצרורות שאלותיה בכל נושא שקיים.
אלסי תמיד הייתה "מסודרת" חברתית. הקהילה שבה חיו הכילה עוד משפחות עם ילדים, והייתה בה אווירה כללית של סדר וארגון מבחינת תעסוקה ואורח חיים. הם השתמשו באחד המבנים היותר גדולים שהיו בשכונה כמעין בית ספר, משתמשים באנשי הקהילה כבסיס לצוות הוראה. הילדים ניגשו ללמוד בשמחה ובמעין אופטימיות תמימה בה כולם חברים של כולם. הם שיחקו יחדיו בהפסקות, לוו זה מזה קטעים שלא הספיקו לכתוב, פתרו בקבוצה את שיעורי הבית. לאט לאט, במשך השנים, החלו להיווצר חבורות של הילדים שבאמת נהפכו לחברים. אלסי עצמה נותרה די באמצע - היו לה חברים בכל מקום, לא קבוצה מגובשת אחת, לא מספיק חשובים בשביל שיהפכו לקבועים בחייה. כולם אהבו להיות בסביבתה, אבל היא לא חשה צורך בוער להיות בסביבתם; היא לא הרגישה חוסר חברתי כלשהו - עדיין היו לה ההורים שלה, שניאותו לבלות איתה בכל זמן שביקשה. בבית הספר היו לה מגוון אנשים להסתובב איתם, שההרכב שלהם השתנה כשעבר הזמן, לפי בחירתה.
הבעיה היחידה הייתה חבורת השובבים - שלושה בנים ששמותיהם מייקל, ג'רמי ואדם, שהדבר שעשו בזמנם הפנוי הוא לתכנן ולבצע מתיחות כאלה ואחרות. אלסי הייתה הקורבן המועדף עליהם למשך זמן רב - הם ניצלו את התמימות שלה כדי להכניס אותה לכל מיני מצבים מביכים (היא עקבה אחר המורה לחשבון בחשאי במשך שלושה חודשים, במחשבה שהוא מתחזה, שנמצא בבית הספר כדי לנהל מתוכו משפחת מאפיה; היא התגנבה לתוך הכיתה לאחר שעות הלימודים כדי לבדוק אם באמת יש בה אוצר סודי, מוחבא בארונות). לקח לה המון זמן ללמוד להתעלם מהם, וכל תעלול שגילתה עליו היה מותיר אותה זועפת, בוכה, מסמיקה ממבוכה. כל פעם מחדש היא סירבה לדבר איתם, כל פעם מחדש הם ניסו לפייס אותה, ניסו שתפסיק לכעוס עליהם - ואז בשנייה שהסכימה לשכוח ממה שקרה, הם התחילו לחשוב על הטריק החדש.
היא הייתה בת תשע וחצי כשזה קרה. תחילת החיים שאחרי. הקהילה שלהם נותרה לא ידועה, השגרה בה מתנהלת בנחת כבר קרוב לעשור. אלסי, בדיעבד, חושבת שמשהו היה חייב לקרות. שהטוב הזה לא היה יכול להימשך לנצח. למרות כל הסכנות, הוריה היו בטוחים שיוכלו להסתגר בביתם ולהגן עליה במידה ויקרה משהו. תכננו ביניהם מראש כיצד יפעלו. אז היא הלכה לבית הספר כמו תמיד; הם כבר עמדו לעבוד מכיתת ה"בינוניים" לכיתת ה"מתקדמים". כשחזרה ממנו, אמה הייתה חייכנית ושמחה כרגיל. הן קראו יחדיו ספר אחרי שאכלו צהריים, וחיכו לאביה שיחזור הביתה.
הוא נכנס בבעיטה שהעיפה את הדלת אל הקיר והותירה בו שקע, במקום בו הידית חפרה בקיר. אביה טרק את הדלת בחזרה ונעל אותה, ואז עבר והגיף את כל התריסים בכל הבית. אמה מיד זינקה ממקומה והלכה לעזור לאביה - הם כיבו את מרבית האורות בבית, רוקנו את המטבח מסכינים. אלסי נשארה לשבת קפואה על הספה, עד שהם חזרו, אקדח בידה של אמה וסכין בכל אחת מידיו של אביה. אמה השתדלה לחייך חיוך מרגיע כשהיא לקחה את ידה של אלסי - ביד שלא החזיקה אקדח - ואמרה, "מתוקה, מסוכן עכשיו בחוץ. אנחנו חייבים להתחבא."
הם עלו לקומה השנייה. אמה שלפה כמו משום מקום תיק ענקי, ודחסה לתוכו המוני בגדים, של אלסי ושלה. אמא שלה תמיד הייתה סנטימנטלית לחפציה. היא דחסה הרבה יותר מדי בגדים, ולא נשאר מקום לחצי מהאוכל הארוז שהביא אביה. "זה בסדר," היא אמרה לאבא, דחיפות בקולה, "הם בטח יחלפו מפה תוך זמן קצר ממילא, יש פה רק כמה משפחות. זה רק ליתר ביטחון. עדיף שנתחבא מאשר שנברח, אחרי שהם ילכו יהיה פה שוב נטוש ואנחנו נצא מכלל סכנה."
הם ירדו למרתף, איתם שני תיקים ארוזים לבריחה מהירה ועוד שקית בד מחולצה ישנה, מלאה באוכל. אלסי התעקשה שיארזו גם את תיק הגב שנהגה לקחה לבית הספר, אותו נשאה על גבה שלה. השילוב של אורות עמומים ועודף חפצים (שאמה סירבה לזרוק, תמיד סירבה) על רצפת וקירות המרתף יצרו צללים מפלצתיים, שהפחידו את אלסי. הוריה הסבירו לה בנעימות את המצב, בעודה שוכבת בחיקו של אביה, ידיה של אמה בשערה. הנגועים מצאו את הקהילה הקטנה שלהם. הם ישארו במחבוא עד שהמצב יהיה פחות מסוכן, ואז יברחו לכיוון האזור הבטוח. הכל יהיה בסדר, אמה אמרה. ואלסי האמינה.
אלסי התעוררה כמה שעות מאוחר יותר כשאמה הניפה אותה בידה, לאחר שהיא טענה את האקדח שהיה אחוז בידה האחרת. התיק שלה עדיין היה על גבה, ועכשיו היא היטלטלה באחיזתו של אביה, כשהם עלו במדרגות ופתחו את הדלת האחורית של הבית הקטן שלהם. היא לא הצליחה לשמוע את חילופי הדברים של הוריה; היא הרגישה שהיא בתוך חלום מעורפל, שהיא רואה את האש והעשן המיתמרים לשמים מרחוק, ממקום בו הם לא יוכלו לפגוע בה. הם רצו והיא ראתה עוד אנשים רצים, שמעה צעקות מעומעמות. כשהיא הסתכלה לאחור על הבית, היא הבחינה באנשים רצים לתוכו, בריצה שלא נראתה לגמרי… רגילה.
הם התקדמו במשך שעות. לאחר יום בו ישנו והלכו לסירוגין, הוריה מצטופפים לפניה ולוחצים אותה כנגד פינות וכוכים חשוכים כדי להסתיר אותה, הם נתקלו בחבורת אנשים שהסתתרו במקלט ציבורי ישן באזור שכונה נטושה אחרת, והצטרפו אליהם. אביה, שתמיד היה חברותי, שיתף את סיפורם עם שאר שוכני המקלט, התעניין ושאל אחרים לשלומם, בעוד אלסי ואמה הצטופפו בפינה, אמה מציירת דוגמאות בלתי נראות, מרגיעות, על עורה. הם חשבו שהם בטוחים, ארגנו שמירות בחוץ, אספו את כלי הנשק שלהם יחד, חלקו מזון. המקלט הצליח לשרוד יום, ועוד יום ועוד אחד. אלסי ניסתה ולהתחבר לילדים האחרים במקלט, רובם קטנים יותר ששיחקו בקבוצות. הם הסיחו את דעתה מהמצב המדאיג והחדש שנקלעה לתוכו.
היא לא יודעת כמה זמן המקלט הצליח לשרוד. בוודאות יותר משבוע, היא לא יודעת כמה יותר. היא זוכרת רק קטעים ממה שקרה. היא שיחקה עם הילדים. הם שמעו צעקות עמומות מבחוץ, יריות אקדח, ועוד צעקות. שלושה אנשים זינקו החוצה עם אלות וסכינים ומקלות ברזל כדי לסייע לשומרים מבחוץ - אביה ביניהם. אמה קמה ממקומה, צעקה אחריו, שלא ילך, שיישאר בפנים ובטוח, שעדיף שהאחרים ימותו מאשר שיפתחו את דלת המקלט. שוכני המקלט האחרים הביטו בה במבטים שנעו בין הסכמה לזעזוע נחרד, אך לאמה לא היה אכפת. אלסי פשוט ישבה קפואה במקומה והקשיבה. היא שמעה את אביה צועק לאמה שתסתום. שהכל יהיה בסדר. שתפסיק להיות אנוכית כל כך. היא זוכרת את אמה מניפה אותה, שולפת את הסכין שהביאו מהבית. את אמה לוקחת את אחד התיקים שהביאו איתם (את זה עם הבגדים, למען השם, לא את זה עם האוכל, ההחלטה הכי גרועה בעולם). צעקות ודחיפות, אמה נלחמת להישאר במקומה. את הרעש שוכך, ודמות יחידה נכנסת פנימה אל המקלט, רועדת קלות.
אביה.
היא זוכרת את החולצה הקרועה, האדמומיות החולנית של פניו, הנשימות השטוחות. הדם, וסימן הנשיכה המאוד ברור בחיבור בין הצוואר לכתף.
היא לא ראתה את המבט שהחליפו הוריה באותו הרגע, לא שמעה את המילים שאולי אמרו זה לזו, אבל היא זוכרת שהיא הייתה פתאום על הרצפה, יושבת סמוך לרגליים של אנשים. היא ראתה את אמה מתקדמת, מניפה סכין. ותוקעת בחזהו של אביה.
היא התעוררה פעמים אחדות מאז, כל פעם במקום אחר. אמה השלימה את המרחק הנותר עד לאזור הבטוח בזמן שיא, עוקפת בזהירות וזריזות כל סימן להתיישבות אנושית. בכל פעם שאלסי הייתה ערה ואמה ישנה, היא יכלה לראות איזה סיוט נורא אחז את ג'ואן - סימני דמעות על לחייה, מלמולים, תזוזות מצד לצד. בפעם האחרונה שהתעוררה, הן היו על גג של בניין דירות גבוה. היא שמעה את הנשימות השטוחות של אמה, את המילים שלחשה, ולפתע שתיהן היו ערות, אמה בצעקה ואלסי ברתיעה גופנית, מתרחקת עד שהייתה מול אמה. היא לא הסתכלה עליה, דמעות על פניה, אבל את המילים שנאמרו בצעקה, אלסי לעולם לא תשכח.
"להפסיק להיות אנוכית, הוא אמר. ותראי מה קרה! איך אפשר לא להיות אנוכית בעולם שכזה? אם לא תדאגי לעצמך, את פשוט תגמרי כמו אבא שלך!"
היחסים ביניהן, גם אחרי שהשתקעו ונקלטו בתוך האזור המוגן, לא שבו להיות כמו שהיו. אמה הפכה מרוחקת, קרה, לא צחקה יותר או חייכה. היו לה התפרצויות, בלילות או כשאלסי חזרה הביתה מבית הספר של האזור הבטוח, כשאכלו ארוחת ערב דלה או כשקמו בבוקר. צרחות אגרסיביות וכועסות שגרמו לאלסי להיאלם דום ולעיניה להתמלא דמעות. אלסי ידעה שהיא עדיין חולמת על הרגע הזה, חלמה עליו בעצמה.
כשרק התחילו את החיים בבוסטון, אמה עבדה כמנקת רחובות, בעוד אלסי חוזרת לבית הספר. היא הייתה הגרסה המוקטנת של אמה - התרחקה מכולם, לא דיברה, לא צחקה, לא חייכה. אמה לא הרוויחה יותר מדי תלושי מזון - הן שתיהן היו במין מצב רעב. וכל אותו הזמן אלסי תהתה על משמעות המשפט הזה - איך היא יכולה להיות אנוכית? איך היא יכולה לדאוג לעצמה?
לאחר שנה, התשובה הגיעה. אלסי הלכה לבית הספר בלי לאכול, בפעם השלישית השבוע. היא הייתה כל כך רעבה, שדמעות התחילו לזלוג מעיניה. היא ישבה, כהרגלה, מרוחקת מכולם, ופשוט בכתה. היא לא שמה לב שמישהו ניגש אליה, עד שחתיכת לחם נחתה לצדה על הספסל. כשהיא הסתכלה מעלה בתדהמה, התשובה היחידה שהגיעה הייתה, "את רעבה, נכון?"
אנשים. מאז היא התחילה ללמוד אותם באדיקות שלא יכלה לסגל לעצמה בלימוד שאר המקצועות בבית הספר. זה היה גם המקום המושלם להתנסות בו - כל הילדים האלה, כל כך צריכים את הכרית החברתית שתרכך להם את המציאות. ואלסי, היחידה שגילתה שבשביל להסתדר במציאות הזאת צריך רק לקבל אותה. היא ניסתה תגובות שונות, אישיויות שונות. ניסתה להיות בכיינית ומסכנה עם אנשים רחמנים, מתוכחמת עם אנשים מתנשאים. ככל שהיא זייפה יותר, כך היא שכחה איך התגובות האלה אמורות להתחבר לרגשות שלה. ובכלל, היא שכחה את הרגשות שלה, עד שחזרה לדירה שהן חלקו כעת וראתה את אמה מוטלת על הרצפה, לידה שלולית קיא, חופרת בציפורניה ברצפה וצורחת. אז היא שאלה את עצמה איך תוכל לעזור לעצמה יותר, ובפועל איך תוכל לעזור לאמה יותר. היא שאלה את עצמה מה אנשים אוהבים לראות, מי הכי מקובלת בבית הספר, ואז היא הבינה. היא התחילה לשפר את בגדיה, להטליא אותם, שלא יראו כל כך מסמורטטים. לסרק את שיערה, לשטוף אותו לעתים קרובות ככל שיכלה. הן אספו מי גשם כבר שנתיים, תלו קופסאות ישנות שמצאו ברחוב וגרוטאות שיכלו להכיל מים מהחלונות, דרך חורים בתקרה, על גג החדר שגרו בו, כפי שנהגו לעשות כולם בקהילה בה חיו קודם לכן. זה חסך בתלושים, והן היו צריכות את העודף. כשהתחילה להיראות מסודרת יותר, אנשים הבחינו בה יותר. היא הייתה אסירת תודה בפעם הראשונה על כך שאמה לקחה כל כך הרבה בגדים, שכעת התאימו גם למידותיה.
הכי מוקדם שהייתה יכולה, היא הלכה לעבוד. הציעה את עצמה כעובדת מטבח. היא הייתה בת שש עשרה, סיימה ללמוד מבחינת הצבא. היא עבדה יותר ויותר, כיוון שאמה עבדה פחות ופחות. היא השקיעה את עצמה באנשים הסובבים אותה - חייכה לעובד הזבל ההוא כדי שישלם לה על ארוחת הצהריים, התחנפה לאחראית עליה במטבח כדי שלא תבחין שהיא גונבת מהאוכל. היא למדה עליהם, לכן ידעה לסכל את הניסיון של עובדת הניקיון ההיא להתחיל עם הבחור שאסף את דליי הצרכים, כדי שתתעצבן ותנטוש את העמדה שלה, ואלסי תוכל לגנוב כמה סבונים.
יכולותיה שימשו אותה בנאמנות - היא אכלה כמו שצריך, התעמלה, ודאגה לאמה, שכעת לא עבדה בכלל. ואם היא התעוררה באמצע הלילה לקול בכייה השקט של אמה, היא תמיד הייתה יכולה להעמיד פנים שלא שמעה דבר.

כישורים:
פיזי
מיומנות - 3 (+2)
חיוניות - 2 (+1)
רצה למרחק (חיובי), לא מרימה משקלים כבדים(שלילי)
מנטלי
לוגיקה - 3 (+2)
כוח רצון - 2 (+1)
אסטרטגית מלידה (חיובי), היפרפיקסציה (לא הייתי אומרת אוסידי, אבל)/ (שלילי)
חברתי
כריזמה - 5 (+4)
אמפתיה - 1
בעלת כושר שכנוע (חיובי), חולת שליטה (שלילי)
חפצים: חפיסת קלפים, סכין גילוח, תכשיט, בקבוק מים.
טראומות: חרדה לגבי מה חושבים עליה ואיך תופשים אותה בחברה (חברתי). (פ.ט.ס.ד בגלל מה שקרה עם אבא ואמא והכל? (נפשי))
מצב התחלתי: עובדת מטבח באזור הבטוח, חיה עם אמא.
הערות\הארות\בקשות נוספות: די עם הטפסים הקיצוניים אני לא יודעת מאיפה זה יוצא
אני מאוד לא בטוחה לגבי דברים מסוימים אבל אנחנו נתגלגל עם זה ככה
 
ברוכים הבאים לפורום :)

יש לי כמה שאלות:
עד כמה היכרות עם המשחק The Last of Us היא הכרחית למי שנרשם למשחק?
האם דפי דמות צריכים להישלח בהודעה פרטית או כאן בעץ? בנוסף, האם מותר לשחקנים לקרוא את דפי הדמות אחד של השני?
 
שאלות טובות!
ההיכרות לא הכרחית, בעיקר בגלל שנעשו הרבה שינויים וזה יותר כמו 'בהשראת'. לקוחות ממנו קבוצות וארבעת סוגי הנגועים שהצגתי בנושא, אבל זה לא קריטי היות וגם המכניקות לא מקבילות לTHE LAST OF US.
מבחינתי יהיה יותר נוח אם הם ישלחו פה ואז אני יודעת שכל הדמויות באותו המקום שנוח לי למצוא אותו ולקרוא כדי לרענן את הזיכרון לגבי דמות.
לגבי לקרוא את דפי הדמות אני חושבת שזה יותר UP TO כל אחד. כאילו, ככה או ככה הדמויות שאתם בונים לא אמורות לדעת את כל סיפור החיים של דמויות אחרות, אז מבחינת שחקן שמבין את חוקי הידע והעובדה שהדמות לא בהכרח יודעת מה שהוא יודע - לא חושבת שזו בעיה שיקראו.
לגבי עניין הזמן, עברו בערך 20 שנים, כמו שכתוב בנושא עצמו. "לפני כשני עשורים התפרץ נגיף פטרייתי קטלני תחת השם קורדיספס..."
 
שם\פניה: נדב
שמה של הדמות: דניאל ג'וליאן פלורס נונייז (Daniel Julian Flores Nuñez)
מגדר: גבר
גיל: 27
מראה: כבן של מהגרים מקולומביה, לדניאל יש מראה היספאני: עור שזוף, שיער שחור וקצר, ועיניים חומות וגדולות שלא משאירות הרבה מלובן העין חשוף. ממדי הגוף שלו ממוצעים, גובהו 173 ס"מ ומשקלו 61 ק"ג, אם כי הכתפיים שלו תמיד נפולות, מה שגורם לכיפוף קל בגב. למרות שבאופן כללי דניאל במצב בריא (עד כמה שאפשר להיות אחרי האפוקליפסה), הוא חלש פיזית היה רוצה להיות יותר בכושר (למעשה, מצב זה נגרם מפני שבתת מודע, הוא חושב שאולי זה יעזור לו להתחמק משירות קרבי בצבא). דניאל קושר לידו כל יום חתיכת בד קטנה בצבע מהקשת לפי היום בשבוע (אדום בראשון, כתום בשני וכו') על מנת לזכור איזה יום היום.
אופי: דניאל הוא טיפוס חכם ומוכשר, ותמיד ינסה למצוא פתרון לוגי לבעיה בה הוא נתקל. עם זאת, לפעמים הוא יכול להיכנס לשיתוק ניתוח ("Analysis Paralysis"), מה שגורם לו להיכנס למעין טראנס. הוא גם קורא בכל רגע שיש לו, ותמיד מחזיק עליו את הספר שהוא קורא באותו זמן.
למרות זאת, דניאל למד שהיותו על הספקטרום גורמת לאנשים להניח שגם האינטליגנציה שלו נמוכה, והוא למד להשתמש בזה כדי לשמור על פרופיל נמוך.
רקע: דניאל נולד בפרובידנס, רוד איילנד לשני מהגרים קולומביאנים, אנה נונייז ואסטבן פלורס. כשנה-שנתיים לאחר שנולד, הוא אובחן כאוטיסט, והלך לגן מיוחד. הוא היה אמור להתחיל ללכת לבית הספר כששמועות על המגפה הגיעו, והמשפחה ברחה. בסופו של דבר הם הגיעו לבוסטון, שם הצליחו להיכנס לאזור המוגן.
החיים באזור המוגן לא היו קלים, אבל ביחד הם הצליחו לעבור אותם. אנה הייתה רופאה במקצועה, ולכן הצליחה להשיג עבודה קבועה בתחום, אבל אסטבן גויס כחייל ונהרג. אנה הבינה שהיא חייבת להישאר בחיים, אחרת דניאל יילקח לפנימייה הצבאית ומשם לשירות צבאי, שם לא ישרוד זמן רב. כשגדל, דניאל הבין שהסביבה מתייחסת אליו בזלזול עקב מצבו ולמד לנצל את זה, מעמיד פנים שהוא הרבה פחות חכם מכפי שהוא באמת. הוא קיבל עבודה כטבח, ומאז התאהב באוכל והכנתו.
כישורים:
פיזי
מיומנות - 2 (+1)
חיוניות - 1
חושים רגישים, לא פעיל
מנטלי
לוגיקה - 5 (+4)
כוח רצון - 4 (+3)
קורא ללא הפסקה, ניתוח יתר
חברתי
כריזמה - 1
אמפתיה - 3 (+2)
אמין, מוצף מרגשות
חפצים: ספר, תמונה ישנה של המשפחה, עט, חבילת פתקים (חצי משומשת)
טראומות: קרסול שבור (פיזי); לפני כמה ימים דניאל איחר למטבח, ובריצה לשם נפל ושבר את הקרסול.
מצב התחלתי: דניאל גר עם אמא שלו באזור המוגן, ועובד במטבח של האזור. הקרסול השמאלי שלו שבור.
הערות\הארות\בקשות נוספות: אני מקווה שהרקע לא יצא מלודרמטי מדי, אבל היי, בכל זאת זה סוף העולם ¯\_(ツ)_/¯
רק למען הבהירות, העובדה שדניאל אוטיסט לא נועדה להעליב או לפגוע באף אחד, ואני מצטער אם מישהו קיבל את הרושם הזה. אם זה משנה משהו, אני אוטיסט בעצמי, כך שבאמת שאין לי שום אינטרס לפגוע באף אחד על הספקטרום.
 
כמה שאלות על הרקע בתוך העולם, בשביל שאוכל ליצור דמות מתאימה.
- מתי החיילים "משתחררים"? או שהעניין הזה לא קורה? וכחייל, כמה חופש יש לך? האם חייל הוא דמות אפשרית למשחק או שהוא ינוהל בידי מפקדים ודרגים שגבוהים ממנו ולכן עדיף לא לשחק אחד כזה במשחק הזה?

- מאיפה משיגים אוכל? האם כול יום מחולק בקהילות הבטוחות לכול אדם מה שהוא צריך? ומה לגבי דברים שהם לאו דווקא מוצרי בסיס, לדוגמה, סיגריות? איך אפשר להשיג את אלו? זה גם מתרחב לדברים כמו סוללות, תחמושת, וכלים שונים. כול אחד אחראי להשיג כול דבר מעבר לבסיס בעצמו? יש 'סוחרים' כולשהם בערים הבטוחות?

- האם קהילות בטוחות מצילות אנשים בריאים ולא נגועים שמגיעים מבחוץ? כמובן, אני בטוח שזה לא עניין של מה בכך, וצריכים לסמוך על האדם ושהוא יוכיח שהוא לא איזה שודד או פסיכופת שרוצה להסתנן אל הקהילה, אבל האם הדברים האלו קורים? או שאלו שנתקעו בחוץ כמעט אף פעם לא נכנסים אל תוך הקהילות הבטוחות?
 
שם\פניה: עידן.
שמה של הדמות: וויליאם קופר (William Kopper).
מגדר: זכר.
גיל: 54.

מראה:
ויליאם נראה כמו כולם - לא מטופח. הרס הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה השפיע על כולם. גם עליו.
שיערות ראשו ופניו המלבינים פרועים ולא מסודרים, פניו מלאי קמטים ושפתיו נראות כמעט תמיד מיובשות ומלאות פצעים. צבע עורו בז' עם כתמים לבנים בולטים בגדלים שונים, המצביעים על מחלת עור אוטואימונית הפוגעת בפיגמנטי צבע העור שנקראת 'ויטיליגו'. עיניו ירוקות עם גוונים עדינים של חום. וויליאם גבוהה ביחס לגובה הממוצע, גובהו כ-1.89 והוא שוקל כ-49 ק"ג בלבד, זאת אומרת שמסת גופו נמוכה מאוד בהשוואה לגובהו – מה שמתבטא בתת-תזונה חמורה ומבנה גוף רזה מאוד.
בעבר וויליאם נהג לפי אידיאולוגית בריאות הכוללת: אימונים שונים ותזונה בריאה ונכונה, ולראיה מה שנותר מתקופה זו הם בעיקר שרירים רפויים, אך אין לטעות שריריו אינם חלשים – פשוט לא יפים כפי שהם היו בעבר. הם בולטים בצורה לא כל כך מחמיאה מתחת לעור העודף וממש לא אסתטי שנוצר מהרזייה הקיצונית עליה וויליאם הגיע. הוא ממשיך להרים משקולות בזמנו הפנוי ולהחטיף לשק איגרוף כשהוא צריך להירגע לאחר ויכוח או כשמשהו הרגיז אותו. כל זה מאפשר לוויליאם להפעיל את שריריו הרפויים ומבטיחים ששריריו לא יבגדו ויכשלו בעת ניתוח ארוך.
בהתאם למבנה גופו, גם פניו של וויליאם רזות וחדות. עצמות לחיו בולטות וגבוהות וסנטרו חד. אפו הנשרי מעט מאורך כלפי מטה ובעל עיקול שמעניק לו את המראה הנשרי. שיניו ישרות ומצליחות באופן מפתיע להחזיק מעמד ללא טיפול דנטלי ראוי, שכן בזמנים אלו מעט יותר קשה להשיג טיפולים אלו.
לאורך ידיו ורגליו הארוכות שזורות שיערות גוף לבנות כמו על שאר גופו. הוא לא נוהג להתייחס עליהן יותר מידי, אבל כן נוהג לנסות כמה שיותר לחסות אותן על מנת להיות כמה שיותר סטרילי ולא לזהם חלילה את חדר הניתוח ובכך לפגוע במטופל, הוא לא יוריד אותם חלילה - יהיה קר מידי בחורף בלעדיהן – הוא פשוט יסתיר אותן מתחת לכפפות ארוכות המכסות עד המרפק.
לוויליאם מאוד חשובה הסטריליות והיגיינת גופו, גם אם הוא לא נראה כמי שמקפיד עליה במיוחד. הוא אוסף את שיערו הארוך (עד קצה העורף) ומסתיר אותו מתחת לכובע מנתחים שנראה כמו שקית ודואג בקפדנות שהשיער יישאר בתחומי הכובע ולא יבצבץ החוצה. את זקנו הוא מסתיר באמצעות מסכת מנתחים וגם אותו הוא מקפיד להשאיר בגבולות המסכה. הוא נוהג לכסוס את ציפורניו באמצעות מספריים, או מקצץ שהצבא מספק וזה בשביל שאלו לא יפריעו לו במהלך ניתוח.
לוויליאם אין הרבה בגדים. כמו לכולם, גם הוא חי על בגדים משומשים שחלקם בלואים וקרועים. כאלה שאנשים השאירו בזמן הקטסטרופה הגדולה או מכרו או פשוט השאירו לאחר לכתם. למרות הקצב היחסית גובר שבגדים משומשים מגיעים לשוק המסחר של האזור המוגן וויליאם לא מגדיל את מלתחת הבגדים שלו ובה תמצאו 3 מכנסי ג'ינס בצבע כחול בלואים בדרגות שונות, 5 גופיות לבנות ו-2 חולצות משבצות מכופתרות. בחורף הוא לובש את הג'קט שאליזבת' (אשתו) קנתה לו לפני הקטסטרופה הגדולה. בנוסף, על קמיצת יד שמאל יש טבעת נישואין שחוקה.

אופי:
יש שני תכונות אופי בולטות באישיותו של וויליאם – הפאסיבי והאקטיבי.
הפאסיבי - וויליאם עושה פחות או יותר מה שהצבא מבקש ממנו. בלי יותר מידי בעיות או שאלות. למרות שלעתים גם אם הוא לא במיוחד אוהב את הפקודות שהוא מקבל, אולם הוא מבין שבסופו של דבר מטרת הצבא היא להגן עליו ועל משפחתו יחד עם שאר תושביי האזור המוגן ולשמר את הציוויליזציה האנושית שכן נשארה מאחורי החומות. אז הוא פה ושם כשמשהו לא מוצא חן בעיניו או מנוגד לעקרונות ולערכים הפנימיים שלו – הוא יביע על כך אי-שביעות רצון מהמתרחש בדרך פיזית או מילולית, אבל בסופו של דבר הוא יעשה זאת - בדרך שלעתים נראית משונה ונטולת עמוד שדרה.
וויליאם מודע לכך שצבא הוא ארגון ממודר וכמעט תמיד מפקדי הצבא יסתירו ממנו פרטים ותכניות כאלה ואחרות למען הצלחת המבצע על הצד הטוב ביותר ובעיקר שמדובר במציאות בה יש נגועים מצד אחד המאיימים מחוץ לחומות האזור המוגן ופיירפלייס - ארגון טרוריסטי מחתרתי, המנסה מבפנים בעזרת תאים "סרטניים" לפגוע בארגון הצבאי ובסדר הקיים למען מטרות לא כל כך ברורות. דבר אותו וויליאם בעצמו לא אוהב או בכלל מבין. גם אם לעתים מה שהוא עושה או עד אליו נראה לו מסריח – הוא יניח שזה למען בטחונו שלו, בטחון ילדיו ותושבי האזור המוגן.
בתו של וויליאם, אמה קופר (Emma Kopper) ההפך הגמור מוויליאם ומאוד אקטיבית ולוחמנית בכל הנוגע לשלטון הצבא דבר שלעתים גורם לחיכוכים ביניהם ולוויכוחים אידיאולוגים. מהצד דעותיו של וויליאם נשמעות מעט פשיסטיות-שמרניות עם נגיעות של מיליטריזם בעוד דעותיה של אמה הן יותר סוציאליזם-רדיקלי.
בעיניו של וויליאם מדובר במדיניות משטרתית או שלטון צבאי אנטי-דמוקרטי לגיטימי בעת משבר למען שימור מה שאבד בעקבות האפוקליפסה שהובילה לאנרכיה, פאניקה וטירוף שגרמו בסופו של דבר לאלפי אנשים – לא נגועים – למות ונגרם מספיק צער וסבל. הגיע הזמן לומר די.
בעיניה של אמה מדובר בשלטון קקיסטוקרטי-רודני (kakistocracy) המדכא את אזרחיו ויש להתנגד אליו בתוקף. היא יותר מבטוחה שניתן לנהל חיים טובים במצב הקיים גם במשטר דמוקרטי שמכבד את זכויות האדם כל עוד מפסיקים לפחד מהבעיה ובאמת מטפלים בה, להרוג נגועים זה לא הפתרון – צריך למצוא תרופה. הגיע הזמן לומר די. (עוד על זה ברקע)
וויליאם, אדם קר וסגור שלעתים נוהג לשתות יותר ממה שהוא צריך. הוא לא מרבה ליזום שיחות עם אנשים ובגלל זה הרבה פעמים הוא נחשב לאדם לא חברותי. לרוב אנשים הם אלו שמדברים אתו והוא פשוט מגיב להם ומדבר איתם. בתחילת הדרך ועד היום, אמה בתו היא הגורם המקשר לרוב בינו לבין אנשים. היא הרבה יותר חייכנית וחברותית ממנו. מחרימה ומחביאה לו בקבוקי שתייה כשלדעתה הוא מגזים יותר מידי עם השתייה.

האקטיבי – וויליאם רופא ובריאותם של אנשים חשובה לו מאוד, בעיקר לאחר הקטסטרופה שחיסלה לא מעט מהאוכלוסייה האנושית. איננו יודע לגמרי כמה אנשים נשארו בחיים, אז הוא מאוד דואג לשימורה של האוכלוסייה האנושית הקיימת נכון לעכשיו באזור המוגן של בוסטון. הוא יעשה כל מה שביכולתו על מנת לטפל בכמה שיותר אנשים גם אם זה אומר הקרבה מזמנו הפנוי, יש שיגידו שהוא וורקואוליק, ו-וויליאם בהחלט יסכים עם סברה זו. וויליאם מטפל בכולם, אולי חוץ מאנשים שהמכשיר לאיתור נגועים היה בעל תוצאה חיובית (נמצא שהם נגועים) במקרה זה וויליאם יבצע הליך של המתת חסד לאחר שהוא ישב ויסביר לבן אדם לאט ובהבנה בצורה מאוד חמה ונעימה - שלא אופיינית להתנהגותו הקרה - את המצב ויהיה אתו ממש עד הנשימה האחרונה.
מאוד מצער את וויליאם שאין תרופה או חיסון כנגד הנגיף. הוא לא רוצה להרוג את האנשים האלה, אך לדעתו אין ברירה אחרת. כל עוד אין תרופה לאדם או לאישה הנגועים אין תקווה, וכך באמצעות המוות הוא מצליח לייצר לאנשים אלו, מזור. אולם, מבחינתו מזור זה הוא למעשה תבוסה ניצחת ורגע טרגי בלתי יתואר משלוש סיבות עיקריות; (1) הוא רופא ויש לו תפקיד מאוד ברור – לשמור על אנשים בריאים ויותר חושב בחיים. וויליאם למעשה בפועל ממית את האדם הנגוע ובעקיפין מייצר דילול אוכלוסין. תחושת חוסר האונים והקדשת המוות מייצרות אצל וויליאם דיסוננס פנימי שהוא לא מצליח להשלים אתו. (2) נכון לעכשיו לא נמצאה תרופה לנגיף ו-וויליאם מודע לעובדה שבשורות הצבא יש וירולוגים שעובדים על מציאת תרופה וחיסון, ברם עדיין לא נמצאה תרופה ובעצם כך שבפועל הורגים נשאים לדאבונו רק מרחיק את מציאת התרופה ומגדיל את הפאניקה. מה שגורם לתסכול של וויליאם לגבור. (3) וויליאם הוא איש משפחה, יש לו כשני ילדים הבוגרת אמה שעליה הסברנו והצעיר סטיוארט קופר (Stuart Kopper) שעליו אני אסביר ברקע. עתידם של ילדיו הוא דבר שמגדיר רבות את מעשיו. כלפי חוץ אולי נראה שהוא מאוד קר, פסיבי ואפטי, וכך גם דעת האנשים היא שהוא כך גם כלפי ילדיו, אולם במציאות לא כך הדבר. הוא מאוד דומיננטי, אכפתי ואקטיבי במתרחש עם ילדיו והוא מאוד רוצה להיות מעורב עד כמה שאפשר בחייהם וזה שאין תרופה או חיסון, שיבטיחו את בטחון ילדיו בעניו הוא בעיה קטסטרופלית שאנושות צריכה לפתור עוד בחייו.
מבחינה זו, וויליאם ואמה מאוד דומים – שניהם רוצים בטובת הכלל, ובעיקר בטובתו האישית של סטיוארט. הם לא רוצים שהוא ימשיך לגדול בעולם המקדש את המוות והפחד מהלא נודע ובמקום לקדש את החיים והיופי שבהם. הם רוצים ליצור מקום שלדור הבא יהיה יותר נעים לחיות בו, אבל לצערם המציאות לא מאפשרת זאת. מעבר לכך, שגישתם מאוד שונה לדרך שהאנושות יכולה להגיע ליעד שהם רוצים שהיא תגיע.
וויליאם, עם משפחתו הוא אדם שונה לחלוטין מכפי שהוא תואר כלפי אנשים זרים. הוא יותר חם ופתוח, מרבה ליזום שיחות עם ילדיו גם אם בסוף הן מתלהטות לרוב תמיד יש סולחה כזו כמו אצל כל המשפחות.

רקע:
וויליאם קופר (William Kopper) נולד לזוג הורים אמיד בעיר סיאטל מדינת וושינגטון, ארה"ב כ-3 שנים לפני שמשפחתו עברה לגור ברובע מנהטן מדינת ניו יורק, ארה"ב. תומאס קופר (Thomas Kopper), אביו של וויליאם, היה מנתח ראשי בבית החולים בצפון העיר ולא הרבה להיות בבית. דבר שגרם ליחסים רעועים בין וויליאם לתומאס. אולם חמים, תומאס אהב לנצל את הזמן הפנוי שכן יש לו מהעבודה המאומצת בבית החולים להיות עם בנו וויליאם. אמו של וויליאם, אמיליה קופר (Amelia Kopper) הייתה עורכת דין המתמחה בדיני משפחה, תאונות עבודה ורשלנות רפואית מצליחה שניהלה את עבודתה מהבית, וכך יכלה להיות יותר נוכחת בגידולו של וויליאם.
לאמיליה עזרה אמה הפנסיונרית אגתה (Agatha), שגרה בביתם של הזוג קופר טיפלה בוויליאם כששני הוריו היו עסוקים. היא תפעלה את רוב משק הבית מבישולים, ניקיונות וטיפולים בוויליאם הקטן והייתה להם לעזר רב. וויליאם מאוד אהב אותה וזו מאוד אהבה אותו והעניקה לו – יחד עם זוג הוריו - את כל החום והאהבה שהוא צריך. נוכחותה של אמה של אמיליה הייתה נוחה לזוג ואפשרה להם להמשיך לעבוד בראש שקט, שכן וויליאם נמצא בידיים טובות.
בשנותיו המוקדמות וויליאם היה מאוד תלותי וחשש ליצור אינטראקציה עם בני גילו, אפילו כשהם היו אלו שיזמו את האינטראקציות. רוב הזמן היה נצמד לסבתו ושיחק איתה. גם כשהוריו היו אתו ואגתה הייתה לוקחת צעד אחורה ונותנת להם את זמן האיכות, וויליאם לא אהב להיות עם אנשים זרים ואהב את משפחתו, ולכן רוב הבילויים שלו עם הוריו היו מלצאת לקולנוע ועד לשחק בצעצועים וכלה בסתם להתכרבל מול הטלוויזיה בליל חורף קר. וויליאם היה מדבר עם הוריו ומספר להם על דברים שעשה ולמד מהטלוויזיה ומסבתו על סיפורים שסיפרה לו מעברה. והם היו מספרים לו על יומם - בעיקר אביו, שלא היה הרבה בבית.
לימים וויליאם התחיל ללכת לבית ספר, ברם התנהגותו לזרים לא השתנתה. הוא עדיין היה מופנם וסגור, לצערו רוב התלמידים 'המגניבים' בבית הספר היסודי היו מתנכלים עליו מסיבה זו. קוראים לו בשמות, נכנסים בו במסדרונות ועושים לו חיים לא קלים. רבות אגתה, סבתו הייתה מוזמנת לבית הספר בשל אלימות שוויליאם היה מעורב בה עם תלמידים שהיו מתנכלים לו ו-וויליאם היה נוהג באלימות מולם. אחד הילדים שהיה דמות מפתח היה תום וויט (Tom White) אחד הילדים המקובלים ששם לעצמו למטרה למרר את חייו של וויליאם וכך היה באופן מחזורי, תום היה מציק לו ומתנכל אליו, גורר אחריו עוד ילדים, וויליאם היה מגיב להצקות בדרך אלימה והיו מזמינים את אגתה סבתו או את אמו אמיליה לבית הספר. אגתה לא אהבה את זה שלעתים דחופות היא מגיעה לבית הספר בגלל מקרי אלימות ונהגה בחוסר איפוק כלפי וויליאם על כך שהוא מגיב באלימות במקום לפנות למורים, לעומתה אמיליה נהגה בצורה עדינה עם וויליאם. היא כמובן לא אהבה את זה שהוא פונה לאלימות, אבל היא הגיבה לדברים באיפוק בעוד תומאס, אביו של וויליאם עודד זאת. "הבן שלי לא פראייר" הוא נהג לומר ועודד התנהגות אלימה כלפי בריונים. לדעתו צריך היה לרשום את וויליאם לחוג אומנויות לחימה שיוכל להגן על עצמו, אבל אמיליה ואגתה התנגדו לכך ולבסוף הוא לא נרשם לחוג.
לימים הזוג קופר החליט להביא לעולם עוד ילד וזו הולכת להיות בת. הוריו סיפרו לו על המאורע המרגש והוא חיכה בקוצר רוח לאחות שאוטוטו מגיעה לעולם. לאחר תקופה של תשעה חודשים אחותו הקטנה של וויליאם, סופיה (Sofia) נולדה. וויליאם היה בן 11, בכיתה ה'. היא הייתה קטנה וחמודה, כמו כל תינוקת. כל היחס שוויליאם קיבל מאגתה והוריו הומר עלייה, אך הוא לא קינא בה. אולי הוא לא קיבל יותר את הדברים שהוא רצה ואת היחס הבלעדי, אבל לא היה אכפת לו – הוא אוהב אותה. כמובן שוב הכול נופל על אגתה המסורה שכבר התחילה להרגיש יותר ויותר ברע במרום גילה, אז וויליאם היה עוזר לה לטפל בסופיה הקטנה והקשר בניהם היה מאוד חזק.
וויליאם עבר לתיכון וגם שם הציקו לו, אולם הוא התחיל לפתח התנהגות חברתית וליזום שיחות עם אנשים – עדיין לא היה לו קל להיפתח, אבל הוא ייצר אינטראקציות חברתיות עם אנשים זרים וזה מה שבאמת חשוב. גם אם זה רק אומר לצחוק מבדיחה או לענות על שאלות. הרבה מהשינוי הזה באופי שלו מגיע בעיקר בעזרת סופיה שגרמה לו יותר להיפתח וסיפקה את הקרש הקפיצה המשמעותי הזה. אפילו ייצר לעצמו שלושה חברים: לורה טימותי (Laura Timothy), אלן מק'קיי (Alan Mckay) ואליזבת' ויצמן (Elizabeth Weitzman) – שהיו שלושת חבריו הראשונים מאז ומעולם. לורה, נחשבה לחנונית של השכבה, שיערה היה שטני עם צבע חום שולט, גופה היה רזה שלא היה מבייש דוגמנית צמרת ופניה היו יפות, בקלות היה אפשר לחשוב שהיא מלכת הכיתה, אך בגלל המשקפיים הגדולות אותם היא חבשה הילדים היו מתנכלים לה בדיוק כמו שהיו מתנכלים לוויליאם. אלן, היה בן זוגה של לורה. הוא היה חננה כזה ושמנמן שאהב לשחק במשחקי ארקייד והיה הראשון בבית הספר שהייתה לו את קונסולת המשחקים NES (Nintendo Entertainment System). כמו כל חננה שמן בתיכון בארה"ב של שנות ה-80 גם הוא סבל מהצקות, השפלות וניצול של החבורה המגניבה בתיכון. האחרונה הייתה, אליזבת', שלא התאימה לחבורה, היא הייתה יפהפייה, אם הגיע למישהי התואר 'מלכת הכיתה' זו היא. היא הייתה בעלת שיער אדמוני, גופה היה חטוב ועל פניה היו נמשים. גומות חן עדינות הופיעו עם חיוכה. תמיד התנכלו עליה בעיקר בגלל האנשים שהיא הסתובבה איתם; המופנם (וויליאם), המשקפופרית (לורה) והשמן (אלן). זו באמת הייתה חידה להבין מדוע היא מסתובבת עם חבורה שעצם השתייכותה עליה גורמת לה לסבל והצקות, אבל היא נשארה ותמיד עם חיוך. זה היה ממש בלתי נתפס בעיניו של וויליאם, הוא לא הבין מדוע היא עושה את זה ולעתים קרובות נהג להגן עליה מפני הצקותיהם.
וויליאם אף-פעם לא נפתח למישהו כפי שהוא נפתח לאליזבת', היה בניהם חיבור שאי-אפשר להסבירו. היא פשוט הבינה אותו. יותר מכולם, יותר מהוריו וחבריו המועטים. תמיד הייתה שם בשבילו עם יד מוגשת לעזרה וכתף תומכת בכל דבר שרצה; מעזרה בשמירה על אחותו הקטנה בזמן שהסבתא נחה ואימא בעבודה ועד עזרה בשיעורי הבית ובהבנה של חומר למבחנים. הייתה מזמינה אותו לבלות עם החבורה ומורידה ממנו את כל ההגנות. אליזבת' למעשה הייתה הפעם הראשונה שוויליאם ייצר מיוזמתו אינטראקציה עם אנשים זרים. היא הייתה הסיבה לכך וגרמה לפריצה במנגנוניו ולפתיחות מסוימת כלפי אנשים זרים. משפחתו של וויליאם מאוד אהבה את אליזבת' ואהובו את האור שהיא מחדירה בו והשינוי שהוא עובר בזכותה. אמיליה ואליזבת' הסתדרו ממש טוב וגם עם אגתה ובאיזשהו שלב היא הפכה לבת בית בביתו של וויליאם. כמו שאר חבריו, אלן שהיה מביא את הקונסולה ומשחקי תפקידים שונים והם היו עושים ערבי משחק, לורה שהייתה מביאה כל מיני סרטים והייתה מקיימת ערבי צפייה ואפשר לתאר את התקופה כמושלמת.
אבל אגתה שחלתה בפתאומיות לא הצליחה להחזיק מעמד ועד סיום לימודיו של וויליאם נפטרה אגתה בגיל 89 כשוויליאם בן 18 וסופיה בת 7. פטירתה של אגתה לא תפס את כולם בהפתעה - היו לא מעט סימנים שזה הולך לקרות, אך זו בהחלט הייתה מכה למשפחה ולקח להם זמן רב להתאושש ממנה. זה היה סוג של מבחן ליחסיו של וויליאם עם חבריו, הוא הפך להיות דיכאוני והרבה להתפרץ בהתקפי זעם. חבריו תמכו בו ומשפחתו. אגתה תמיד תהיה בליבו של וויליאם והכאב על לכתה לעולם לא ירפה עליו, אבל חייבים להמשיך הלאה.
לאחר סיום הלימודים, וויליאם עבר לקולג' ולמד רפואה כירורגית, מקצוע שתומאס, אביו כיוון אותו אליו עוד כשהיה ילד. אליזבת' גם פנתה לרפואה, אך זו למדה דיאגנוזה-פתולוגית. בקולג' היחסים בניהם התפתחו ועלו שלב. הם בילו את רוב הזמן ביחד ועצם העובדה שהם לומדים את אותו המקצוע רק תרמה להתקרבות ביניהם. הלימודים עברו במהירות ולא הייתה להם בעיה מיוחדת, הבריונות שהיית בתקופת היסודי והתיכון הופסקה לחלוטין. וויליאם התחיל ליצרו אינטראקציה עם אנשים ולמצוא לעצמו חברים ולאחר כ-6 שנות לימוד ושנת סטאז', קיבל וויליאם את תוארו לרפואה יחד עם אליזבת' בהצטיינות יתרה והשניים המשיכו ללמוד לתחומיהם.
בגיל 25 הם עברו לגור ביחד. השניים עבדו בבית חולים בניו יורק ונכנסו לעבודה בזכות תעודות הצטיינותם ובעזרת המלצותיו של תומאס להנהלת בית החולים כזכור היה מנתח ראשי וידוע ביכולותיו. אולי נראה כאן סוג של נפוטיזם, שכן תומאס למעשה עזר לבנו שלו יחד עם בת זוגתו להתקבל לעבודה בבית החולים שהוא עובד בו ועל פני השטח נראה שמדובר בניגוד עניינים, אולם רוב המלצותיו של תומאס היו מקצועיות ונבאו ממריטוקרטיה ובזכות יכולותיהם של השניים הנהלת בית החולים קיבלה אותם לעבודה.
באותם שנים, תומאס ניהל מאבק עיקש עם מדיניות בית החולים שלדעתו הייתה מתנהלת בצורה יוטיליטריאניזם-אריסטוקרטית, זאת אומרת; העדיפה לתת טיפול טוב יותר לאנשים שיניבו תועלת כלשהי לבית החולים, ועל כן היה מאמץ לטפל באנשים בעלי סטטוס שיוכי גבוהה. דבר שלדעתו האתית והמקצועית של תומאס הוא יריקה מזלזלת בשבועת הרופאים (היפוקרטס או אמטוס לוזיטנוס – מה שלא עושים בארה"ב) וכשל מוסרי של מערכת הרפואה. בית החולים, או יותר נכון מנהליו עודדו התייחסות רשלנית כלפי חולים ממעמד נמוך ושימוש מסיבי בפרוצדורות רפואיות למען דיחוי מתן טיפול יעיל. דבר זה אולי לא הורגש כלפי חוץ, אך מבפנים היה מאוד קשה להתנהל עם הבירוקרטיה מיותרת שכמעט ולא הייתה קיימת לאנשים מהמעמד האריסטוקרטי. חושב לציין, כי בית החולים לא הרג במכוון אנשים, פשוט מדיניותו כלפי אנשים ממעמד סוציו-אקונומי חלש היה הרבה פחות מתירני מהמדיניות כלפי אנשים ממעמד סוציו-אקונומי חזק וזה היה צורם בעיקר כשנתנו לרופאים טובים יותר לטפל באנשים מיוחסים יותר ורופאים פחות טובים או מתמחים לטפל באנשים מיוחסים פחות, והבדל בניסיון הרפואי היה מכריע במרבית המקרים וגרמו למוות של לא מעט אנשים מהמעמד הנמוך. יחד עם מדיניות בירוקרטית נוקשה הובילו לתוצאות הרסניות שאותן תומאס לא אהב.
המאבק נוהל מבפנים ובאמצעות פניות אנונימיות למשפחות ועזרה משפטית. רבים מהקולגות של תומאס האשימו אותו בצביעות ובניסיון ליצור עבודה לאשתו המשפטנית וגרם לסביבת עבודה לא הכי אידיאלית לוויליאם וזוגתו. מעבר לזה, שרוב הזמן הם היו צריכים לנהל פרוצדורות רפואיות שצריך לא מעט ניסיון בשבילם. ובנוסף הם גם זכו ליחס נוקשה ומנוכר מהקולגות שלהם. בסופו של דבר, תומאס פוטר לאחר שסירב לטפל בבכיר בסנאט שעבר ניסיון התנקשות ונדרש ניתוח מציל חיים דחוף, אך תומאס היה בזמן הזה בניתוח מציל חיים אחר בילד צעיר שנדרס וסירב להפסיק באמצע. נתנו את הניתוח למנתח בכיר אחר, אולם זה כשל בניתוח והסנאט מת מפצעיו. ממוניו של תומאס לא אהבו את הסירוב שלו ופעלו לפיטורו.
המקרה צרב את וויליאם שראה כמה דוחה ומשחתת יכולה להיות המערכת הרפואית. מי שהיה צריך לפוטר זה המנתח שכשל בניתוח ולא אבא שלו, אבל במקום זאת אביו פוטר שלא באשמתו ועם הזמן וויליאם אחל גם לנהל מאבקים קטנים ופחות משמעותיים, שכן הוא עדיין מנתח חדש בבית החולים ואין לו את הכוח הפוליטי לנהל מאבקים רחבי היקף כפי שאביו עשה. תומאס בינתיים פנה לקריירה שונה ויותר תקשורתית וכתב ספר מקיף ומאמרים רבים לעיתון בנושאי אתיקה, מערכת הבריאות והעיד על מקרים רבים בהם התנהלות צוות ההנהלה של בית החולים משפיע באופן ישיר על אוכלוסיית המטופלים. לא פעם, ניצב תומאס באולפני הטלוויזיה מול קולגות לשעבר והטיח בהם בלהט את דעותיו.
כמה חודשים לאחר מכן, וויליאם הציע נישואים לאליזבת' שזו הסכימה ולאחר כמה שבועות נוהל טקס חתונה צנועה עם שלושת החברים המיתולוגים מהתיכון והמשפחה הקרובה. מספר שבועות לאחר החתונה, אליזבת' נכנסה להריון. השניים נסו לתכנן את הלידה לתקופת חופשות הקיץ, כך שזו (אליזבת') תוכל להמשיך בשנתה השנייה (מתוך 5) בתהליך התמחות שלה בתחום הפתולוגיה משפטית (או משטרתית, איך שלא קוראים לזה). ו-וויליאם שהיה בן 27 והחל בשנה השנייה (מתוך 6) בתהליך התמחות שלו בתחום הנוירוכירורגיה.
הייתה התרגשות עצומה לקרת התינוק הקרב ובא. הם קנו בית יותר גדול, הכינו חדר לתינוק ועשו את כל הבדיקות שהם צריכים לעשות – מסתבר שזו בת! לאחר תשעה חודשים יום לאחר יום הולדתו ה-28 של וויליאם לאליזבת' ירדו המים והם מהרו לחדר לידה. הודיעו למשפחה ולחברים על המאורע המשמח, ולאחר כמה שעות נולדה בתם – אמה (Emma).
אמה הייתה הפוכה מוויליאם מכל בחינה. היא הייתה חברותית ומלאת מרץ – תמיד הייתה רצה ומשתוללת, מתלכלכת ונפצעת, מרבה לייצר אינטראקציה עם ילדים אחרים. יחסיהם של הזוג קופר עם אמה הקטנה היו דומים ליחסיו של וויליאם עם אבא שלו – הזוג לא הרבה להיות בבית בגלל עבודתם בבית החולים ולשם כך, סבה של אמה היה מטפל בה. לתומאס היה זמן פנוי ועבד מהבית על ספרים, מאמרים וכתבות שהביאו לו פרנסה טובה והוא יכל להרשות לעצמו להשקיע מעט בנכדתו ולעזור לבנו. אמה מאוד אהבה את סבא שלה והיחסים שלהם היו מאוד דומים לאלו שהיו לוויליאם ואגתה. לימים היא אפילו עזרה לו כשהיה כותב מאמרים. גם דודתה של אמה, סופי עזרה בגידולה והייתה לה כאחות גדולה.
אפשר לומר שהזמנים הטובים ביום מבחינתו של וויליאם היו כשהוא מגיע הביתה ורואה את בתו הקטנה ישנה או ערה, זה אף פעם לא באמת שינה לו העיקר לראות אותה. לעתים רחוקות אף היה מעיר אותה בעדינות. אליזבת' הייתה עובדת עד שעות מאוחרות במסגרת עבודתה במעבדה הפתולוגית, אולם הייתה נוכחת בעיקר בבקרים. לעתים קרובות אחד מבני הזוג היה לוקח יום חופש ומבלה עם אמה ולעתים נדירות השניים היו לוקחים יום חופש ומבלים עם אמה. הזוג היה כל כך מאושר מאמה וזו הייתה אחת התקופות הנהדרות בחייו של וויליאם. העבודה הייתה טובה, המשפחה הייתה חמה ואפילו הוא יצר לעצמו חבריות חדשות עם קולגות שונות בעבודה, נפגש עם אלן ולורה (שהספיקו להיפרד בפעם המי יודע) פעם בשבועיים בימי ראשון והיה מאושר. אלן היה קונה לאמה לא מעט קומיקסים ומשחקי מחשב וזו מיד התאהבה, השניים יכלו לבלות שעות במשחק ובקריאת האוסף העצום שיש לאלן. לורה הייתה קונה בעיקר ספרים שגם אותם אמה אהבה, בעיקר מד"ב ואימה.
בתקופה זו כשאמה כבר בת 8 הזוג החליט להביא עוד ילד לעולם. לאחר מספר ניסיונות כושלים, אליזבת' נקלטה ונכנסה להריון. הזוג סיפרו לאמה על התינוק העתידי וזו הייתה שמחה וסקרנית לדעת לגביו ועזרה לאליזבת' כשזו הייתה בהריון מתקדם. לפי בדיקות נראה שאליזבת' הולכת ללדת בן בריא, אולם לקרת הגעת התאריך המיוחל נוצר סיבוך כאשר אליזבת' הודיעה על כאבים חזקים בבטן התחתונה ובבדיקות שנעשו התגלה כי התבצעה פריצה של השלייה דרך שריריי הרחם (שלייה נעוצה) שהובילו לקרע רחמי שחייב ניתוח חירום דחוף שבמהלכו נדרשו לכרות את רחמה של אליזבת'. וויליאם חסר האונים היה מנוע מלטפל בה, בשל קרבתו למטופלת, על אף שהיה מנתח מצטיין (יש שיגידו המנתח הטוב בכל בית החולים). לא יכל שלא להריץ בראשו תרחישים שונים בהם אליזבת' עלולה לא לשוב, אך החשש הגדול עבר ואליזבת' עברה את הניתוח בשלום וסטיוארט (Stewart) נולד.
כעבור שנה מהולדתו של סטיוארט פרצה הקטסטרופה הגדולה ובין לילה הכול השתנה. זו לא הייתה הפתעה גדולה. זמן רב דווח באמצעי התקשורת על זיהום-נגיפי בו אנשים לוקים ועד מהרה התרבו המקרים עד שכבר לא היה ניתן לרסן את הנגיף. בכל יום לאורך התקופה הזו הגיעו מספר חד-ספרתי של נגועים, עשרות הרוגים ומאות פצועים לבתי החולים. הנגועים וההרוגים נשלחו למחקר בין אם אצל הצוות הפתולוגי של בית החולים או בין אם זה למכוני מחקר ברחבי ארה"ב. כנקודת מוצא בודדו את המעורבים (נגועים, פצועים והרוגים) בשטח סטרילי ומבודד בתוך בין החולים, כשכמות המעורבים גדלה שטח בית החולים קטן. העומס היה רב על וויליאם ואליזבת' שעבדו שעות נוספות והשאירו את אמה וסטיוארט הקטן עם סבא וסופיה אפילו מספר ימים רצופים. ככול שיותר פצועים החלו לפתח במהירות מדאיגה סימפטומים שונים לזיהום-הנגיפי כך התגברו אמצעי ההגנה שנקטו בבתי החולים כנגדם. בהתחלה היו מזריקים להם מנות הולכות וגדלות של חומרי הרגעה שהתגלו יעילות לעיכוב קל של של הסימפטומים, אבל לאט לאט המצב הקוגניטיבי של הפצועים החל להידרדר עד שהם התחילו להיות אלימים וקשים לריסון. בשל כמותם הגדולה והנזק הרב שהחל להיגרם לכוח אדם בבתי החולים.
בעקבות כך כונסה ועדת חירום של המחלקה לביטחון המולדת ושם הוחלט להפעיל נוהל "טיהור" ומאות נגועים מצאו את מותם. צוותי בתי החולים השונים מצאו את המהלך לא מוסרי הנוגד את כל הערכים בהם הם נשבעו ואף החלו במאבק שבו נעשתה שביתת רופאים שהכעיסה את הזוג קופר שראה בהליך השביתה בגידה בערכים עליהם אותם רופאים מנסים להגן. שביתת הרופאים דוכאה במהירות ובכוח הזרוע וכל אותם רופאים הוכרחו להמשיך בעבודתם. שבועות רבים עברו כך. לזוג לא היה רגע דל והם עבדו קשה בשביל לעזור לכמה שיותר אנשים, למרות התסכול וחוסר האונים שהם חשים על מול הנגיף המסתורי.
יום אחד אל בית החולים הגיעו לורה הפצועה בבטנה התחתונה ואלן כשאלן נפצע ברגלו במהלך מהומות שהחלו בדרום מנהטן ונאלצו להתאשפז מספר ימים. במהלך השהייתם של לורה ואלן בבית החולים וויליאם ואליזבת' התעדכנו במה שקורה בחוץ והזדעזעו לשמוע על לא פחות מחורבנה של הצ'יוויליזציה וכאוס מוחלט. מיד הזוג יצר קשר עם תומאס וסופיה שיביאו את אמה וסטויוארט אל בית החולים. שם הזוג יכול להיות ערב לביטחונם והגיע הזמן לאחר שבועות בהם לא ראו את ילדיהם לראות ולבדוק לשלומם. מיד ארזו תומאס וסופיה מזוודות ונסעו לכיוון בית החולים. בהגעתם לבית החולים אמה קטנה שמחה מאוד לראות סוף סוף את הוריה והחלה לספר להם על התקופה הקשה שעברה לאורך הזמן בו הם היו עסוקים בבית החולים. השיחה נאלצה להיקטע מהר מאוד מפאת חוזר זמנם של הזוג ובהגעת אמבולנסים שהביאו פצועים, סופיה נשארה עם הילדים היכן שלורה ואלן נמצאים בעוד וויליאם, תומאס ואליזבת' פנו לטיפול בפצועים.
לפתע אחד הפצועים קם בצעקות ותקף את וויליאם שנאבק בו עד שהדף אותו ממנו והתרחק. במבט אחד וויליאם הבין שמדובר בנגוע שהנגיף הגיע למוחו, ווליאם לא הספיק לומר מילה ודלת בית החולים נפרצה ודרכה נכנסו עשרות נגועים ופאניקה התחילה להיווצר בבית החולים. וויליאם שהצליח לתפוס את אביו ולהתרחק ממוקד האסון התאחד יחד עם אחותו, אשתו, ילדיו וזוג חבריו ומשך אותם לכיוון היציאה האחורית של בית החולים תוך כדאי שהוא נאבק ומפלס דרכו בין ההמון הנס על חייו. אנשים רבים נרמסו או נתפסו על ידי הנגועים בעת ניסיונם להימלט מהם, אבל בזכות היכרות עם מבנה בית החולים הצליחו להיחלץ דרך דלת צדדית מן המהומות והתקדמו לכיוון החניון בחיפוש אחר רכב שישמש אותם למילוט.
אמה וסטיוארט היו בהיסטריה ולא הפסיקו לבכות, למרות ניסיונות של תומאס, אליזבת' וסופיה להרגיע אותם. וויליאם יחד עם לורה ואלן שלא נחו לרגע ורצו מרכב לרכב מה שרק הוסיף להלחיץ את הילדים. ככול שהזמן עבר כך גם הלחץ של החבורה שהחלו לשמוע את הנגועים מתקרבים בגלל בכי הילדים, אך לבסוף נמצא רכב אמבולנס עם דלתות אחוריות שבורות ולאחר סריקה חפוזה של האזור מנגועים נכנסו כולם לתוך הרכב כשוויליאם מוצא את המפתחות והתניע את המנוע, בדיוק כשנגוע מגיח מן הצד ומצליח להעלות לאמבולנס והתנפל על תומאס שנאבק בו בגבורה. אלן עוזר לתומאס להעיף מעליו על הנגוע שהספיק לנשוך אותו בצוואר בעוד אליזבת' מתחילה בתהליך עצירת הדימום. כשהאמבולנס יצא מאזור החניון והחל לנסוע בכבישי מנהטן אליזבת' שמה לב לסימפטומים מוקדמים של הנגיף המפשטים בגופו של תומאס. אליזבת', סופיה, לורה ואלן קשרו את תומאס ולדחוף לפיו תחבושות כך שלא יוכל לפגוע בהם.
כעבור מספר דקות תומאס התחיל להיראות כמו אחד הנגועים. וויליאם לאחר שיחה עם אחותו סופיה החליט לעצור את אמבולנס ולגאול את תומאס מהיסוריו. אליזבת', אלן ולורה התבקשו להישאר עם אמה וסטיוארט בזמן שוויליאם וסופיה הולכים ליער בשביל לעשות מה שהם צריכים לעשות. אמה שלא הבינה לאן לוקחים את תומאס החלה לבכות ולנסות לרוץ אליהם, אבל אלו אחז בה בחוזקה ומנע ממנה להתקרב. תוך זמן קצר השניים חזרו לבד, נכנסו לאמבולנס והמשיכו לנסוע אל הלא נודע.

שנה-שנתיים ראשונות - בתקופה בה צבא ארה"ב היה עסוק במלחמה בנגועים שהולכים ומתרבים - עדיין לא היו את האזורים המוגנים שסיפקו הגנה, והרבה מהאנשים נאלצו להסתדר ולשרוד לבדם בעולם מתמוטט. וויליאם והשאר נאלצו לשרוד לבדם - לצוד, לגנוב ואפילו להילחם עד מוות מול אנשים נוספים שגם רוצים לשרוד ולהביא ציוד ואספקה בשביל להבטיח את הישרדות משפחתם. לכל אחד היה תפקיד בצוות; וויליאם, לורה ואלן היו אלו שיוצאים לסיורים ואוספים ציוד ואספקה, אליזבת' וסופיה היו עם אמה וסטיוארט. וכולם עובדים יחדיו בשיתוף פעולה כדי לשרוד. וויליאם נהג ביד קשה מול שורדים אחרים ולא הכביר במילים בעת התעקלות אתם. לעומתו, אליזבת' לא הייתה אגרסיבית והייתה יותר בוטחת בשורדים אחרים, בסופו של דבר שני הצדדים רוצים את אותה המטרה ואין שום טעם לשפיכות דמים. לעתים תכופות אליזבת' הייתה מנסה (ובפעמים נדירות אף הצליחה) לייצר אינטראקציות עם שורדים אחרים ללא כל אלימות. אם זה היה בביצוע של עסקאות חילופין או הספקת טיפול רפואי, למרות התנגדותו של וויליאם. הניגודיות בין מה שוויליאם נאלץ לעשות בשביל שימור התא המשפחתי לבין מה שאליזבת' מכריחה אותו לעשות בשביל שורדים אחרים לעתים העבירה אותו על דעתו ונוצרו בין הזוג ריבים ו-ויכוחים רבים. פעם אחת אליזבת' נאלצה להפריד בין וויליאם לשורד נוסף שהלכו מכות על כמה תרופות אותו השורד ניסה לגנוב ולייבא לילדו החולה. ועד מהרה אליזבת' עמדה כחוצץ בין השתיים והרגיעה את הרוחות; "גם ברגעים כאלה אנחנו צריכים לשמור על אנושיותנו" נהגה לומר והצליחה להרגיע את הרוחות.

שנה שלישית - בתחילת השנה השלישית צבא ארה"ב שחרר כרוזים המזהירים מפני הטלת פצצת אטום על מנהטן ומכריזים על תחילת הקמה של אזור מוגן בבוסטון. לשם רוב השורדים נדדו. עד מהרה גם החבורה שלנו הגיעה לשם ולאחר בדיקות רבות המבטיחות שאינם נגועים הצליחו להיכנס לאזור המוגן. וויליאם ואליזבת' מיד קיבלו משרה רפואית והחלו בטיפול של פצועים רבים. אלן קיבל משרה בתחום הטכני ובעיקר לבנות ולתקן דברים. לורה שהייתה מורה לביולוגיה נכנסה לצוות מחקר שעסק בניסיון להבין את הנגיף שהתפרץ בעולם. סופיה שהייתה טובה עם ילדים התנדבה להיות מן גננת ולשמור על הילדים (ביניהם אמה וסטיוארט) בזמן שכולם עסוקים בעבודות ועזרה לצבא ארה"ב.
הייתה זו תקופה של ביטחון ולמרות המצב אליו השורדים נקלעו דברים התחילו להיראות בהירים יותר. הצ'יוויליזציה שעד לפני שנתיים נהרסה חזרה בחלקה ותחושת ביטחון נכחה, בעיקר בזכות נוכחות מוגברת של חיילי צבא ארה"ב ששמרו על הסדר וסיפקו ציוד וסיוע הומניטרי. החיים תחת השלטון הצבאי לא היו מושלמים, לעתים קרובות חיילים ניצלו את מעמדם לרעה, אבל הצבא סיפק לוויליאם ומשפחתו הגנה ואפשרה ניהול מערכת חיים תרבותית יחסית מגוונת ונוחה בהשוואה למה שהיה קודם. זה קנה את וויליאם והדרך שלו להראות את הערכתו היא באמצעות העבודה נטולת תהיות, אבל אליזבת' הייתה מעט יותר חשדנית ושאלה שאלות - היא לא אהבה במיוחד את התנהלות הצבא ברגעים ספציפיים שנראו לה חסרי פרופורציות - כמו לדוגמה הסתמכות על בדיקה גופנית וניתוח דגימת דם במכשיר אלקטרוני ידני על מנת למיין בין נגועים ללא נגועים. שיטה זו נראתה לה רווית חורים ויכולה להטעות, אולם בשל הפניקה מן הנגועים אותם אנשים מצאו את מותם במהירות. פעמים רבות הזוג נאלץ להוציא את האנשים המסכנים להורג. אליזבת' שפחות אהבה לעשות זאת לעתים קרובות הייתה מסרבת ולא עושה זאת, וויליאם גם היה מביע את חוסר שביעות רצונו, אבל עושה זאת בכל זאת - הביטחון חשוב יותר.

שנה שביעית - כ-7 שנים עברו מאז הקטסטרופה הגדולה. והחלו לאט לאט להופיע באזור המוגן אלו המתנגדים לצבא, הם קראו לעצמם - פיירפלייס. התנהגותם של חלק מהחיילים לא מצאה חן בעיניי הרבה אנשים, הם ניצלו את כוחם בצורות רבות והטילו אימה על לא מעט אנשים בשלל לדרכים. תחילה המאבק נוהל בדרכי לא אלימות ואפילו הצבא היה סובלני וניהל משא ומתן עם מפקדי המחתרת. מעט אנשים הביעו תמיכה מוצהרת בפעילות המחתרת, ביניהם גם אליזבת', אבל עד מהרה הדברים התחילו להפוך לאלימים ותנועת התנגדות התחילה להוציא פעולות טרור קטנות כנגד הצבא. דבר שגרם לפיירפלייס להיות מוקצים באזור המוגן והתמיכה בהם ירדה משמעותית. לא ברור מה הוביל בדיוק לשוני בפעילותו של הפיירפלייס, אבל היה מאוחר מידי.
כמעט בכול יום נודע על מקרה כלשהו ו-וויליאם ואליזבת' נאלצו לטפל בפצועים. הפיירפלייס ניסו לכוון את יעדם לצבא ובעזרת פעילות פומבית פרובוקטיבית שהתסיסה את הרוחות וזכו לדיכוי קשה מהצד הצבאי. וויליאם ראה פעולות אלו כניסיון לחרב את מה שהושג במהלך התקופה הזו ולא הצליח להבין מה בדיוק הם רוצים. הוא ראה בהם כארגון טרור שצריך לדכא במהירות וביד חזקה. גם שאר חבורתו חשבו כך, עד שהם הצליחו למצוא חיים אחרי מה שקרה, הם לא מוכנים שזה יהרס שוב. אפילו אליזבת' הביעה סלידה מהפיירפלייס אחרי שפעילותם החלה להיות טרוריסטית לדעתה מאבק שקט ולא אלים היה יותר מוצלח.
יום אחד, ביום עבודה שגרתי פרצו חולייה של פיירפלייס לבסיס מגורים של הצבא ותחילו בהשתלטותו האלימה. עד מהרה וויליאם ואליזבת' הוזעקו למקום והחלו לטפל בפצועים משני הצדדים. במהלך הסיוע הרפואי הפיירפלייס המשיך לנהל את מאבקו האלים ו-וויליאם ואליזבת' נקלעו לאחד הקרבות האלו שבמהלכם אליזבת' נפצעה ממספר קליעים ונהרגה. וויליאם ניסה, אבל לא הצליח להציל אותה וזה שבר אותו לחלוטין. המרד דוכא בסופו של דבר ו-וויליאם לא זוז מגופתה של אשתו, פשוט ישב שם שעות – בוכה וצוחק, נזכר ומספר, מחבק ומנשק. אליזבת' הייתה בגיל 40 במותה והשאירה אחריה בעל וזוג ילדים מקסימים.

בשנה הראשונה והשנייה למותה וויליאם לא הצליח לתפקד, כל היום היה מסתגר בחדר קטן בביתו באזור המוגן ומידי פעם יוצא כדי לקנות בשוברים שצבר עם השנים משקה אלכוהולי להפיג בעזרתו את יגונו. כל התהליך שעבר עם אליזבת' נעלם והוא חזר להיות מופנם ולא חברתי, קשוח וקשה, אבוד ותוהה. מידי פעם היו מגיעים סופיה, אלן ולורה ניסו לנחם ולהיות שם בשביל וויליאם, אבל הוא הדף אותם ולא היה מעוניין בעזרה שלהם – הוא היה ממש מגעיל אליהם. זה לא שהם החליטו פשוט לוותר הם עדיין נשארו שם ועזרו למשפחה מהצד, אבל ללא הצלחה. אמה וסטויוארט נאלצו להסתדר בלעדיו, הם עבדו והתנהלו לבדם.
אמה הייתה סוג של מעטה שפיות וניסתה לשמור על פאסון. תמיד הייתה עם חיוך ואנרגטית, עזרה לטפל בסטיוארט והייתה תומכת באביה שמידי פעם היה יוצא שיכור מהחדר בלי שהיה מסוגל ללכת, מנקה את החדר של אביה ולעתים קרובות אף מחביאה וזורקת לו בקבוקים ללא ידיעתו. היא הייתה מציפה את עצמה בעשייה ועבודות כשלא היה לה את הרגע והזמן לחשוב על מותה של אימה ולהתאבל. לעומתה, סטיוארט לא הפסיק לבכות וגם בו היא הייתה צריכה לטפל. ככול שהזמן עבר אמה הרגישה שהיא קורסת, אבל אחיה והשאר היו לצידה ועזרו לה לעבור את התקופה הקשה.
עם הזמן הוא אחל לחזור לתפקד ולהיות יותר מעורב בבריאותם של תושבי האזור המוגן והוא מרגיש שזה סוג של תיקון על מה שקרה במהלכה של הקטסטרופה. אמה לאורך השנים באזור המוגן הרגישה בטוחה בו וניסתה לעזור במה שהיא יכולה, אך משהו השתנה בתפיסה שלה. וויליאם לא בטוח מה השתנה בתפיסתה של אמה בנוגע לאזור המוגן ומדוע, אבל הוא בטוח שזה קרה לאחר התקרית עם הפיירפלייס והצבא. כפי שנאמר בסעיף האופי, השוני בתפיסתם של השניים (אמה ו-וויליאם) יוצר בין השניים חיכוכים ולעתים אף מסבך את שניהם עם הצבא כשהוויכוחים מגיעים לגבהים ותמיד וויליאם מוצא את עצמו בעזרת קשריו עם אנשי הצבא מוציא אותם מהתסבוכת שנכנסו עליה. כבר אז היו בעיות של הברחות מהאזור המוגן והדיבורים של אמה נגד האזור המוגן הכניסו אותם לצרות שוויליאם היה צריך להסדיר.
אמה אחלה לעסוק באקטיביזם ועזרה להבריח כמה דברים מאזור המוגן לידי הפיירפלייס, לעתים רבות הייתה נתפסת או חשודה בביצוע עברה ושוב וויליאם היה צריך להוציא אותה מזה בכל מיני דרכים שונים. התלהבותה של אמה מפיירפלייס יוצר אצל וויליאם חשש, הוא לא באמת מבין עד הסוף מה המטרה שלהם וראה אותם לא יותר מטרוריסטים, לעומת זאת אמה מאמינה באידיאולוגיה שלהם ומנסה להפיצה בסתר כמה שיותר ולשנות את דעתו של אביה, אבל ללא הצלחה. השניים מאוד סלחנים אחד כלפי השני, אך הגישות שלהם לגבי מה צריך לעשות שונות ושניהם בסך הכול רוצים בטובתו של סטיוארט שהוא גדול והוא עצמו כעת מתעסק בדברים לא כל כך חוקיים כמו קרבות כלוב בחלק הלא סמפתי של האזור המוגן.

כישורים:
פיזי
מיומנות - 4 (+3)
חיוניות - 2 (+1)
פיצ'ר חיובי - קיבה מברזל, פיצ'ר שלילי - אינסומניה.
מנטלי
לוגיקה - 3 (+2)
כוח רצון - 3 (+2)
פיצ'ר חיובי - רופא, פיצ'ר שלילי - אימפולסיבי.
חברתי
כריזמה - 1
אמפתיה - 3 (+2)
פיצ'ר חיובי - אנפתי, פיצ'ר שלילי - פתיל קצר.

חפצים:
• ווקי-טוקי - בעזרתו מקבל התראות מהחיילים לגבי אירועי חירום.
• ערכת עזרה ראשונה - הוא לא יקרא "רופא" אם אין לו אחת כזו.

טראומות:
טראומה נפשית, אשמת ניצולים. בהליך ההישרדות והגנה על התא המשפחתי, וויליאם נאלץ לעשות דברים איומים ונוראים. ממקרי גנבה ועד להריגה. בנוסף לכך, וויליאם מאשים את עצמו שלא עשה מספיק בשביל להציל את אשתו בזמן התקרית עם הפיירפלייס.

מצב התחלתי:
כיום וויליאם בן 54, אמה בת 28 וסטיוארט בן 21. וויליאם רופא והוא המנתח הראשי באזור המוגן, ולכן הוא מכתיב את המדיניות ומנסה לעשות אותה כפי שאביו רצה שמדיניות מערכת הרפואה תהיה – בלי הבדלי מעמדות, אך כמובן, המציאות לא מאפשרות זאת. לאמה אין עבודה מוגדרת, היא תמיד עושה כל פעם משהו אחר ובהרבה אהבה. סטיוארט היה אמור להיות בצבא, אבל אחותו הצליחה להשפיעה עליו בשנאתה לצבא וכיום הוא בעיקר מתאגרף מחתרתי.

הערות\הארות\בקשות נוספות: טוב, סיימתי עם הטופס.
אני יודע שהרקע לא משהו. בעיקר לקראת הסוף - רמת הכתיבה שם צנחה - המוזה נמוגה שם. בכל זאת, מקווה שזה טוב.
 
שם\פניה: אלישע
שמה של הדמות: אלייס בריידס
מגדר: זכר
גיל: 19
מראה: עור בהיר שבדרך כלל מתקלף ומכוסה בכוויות שמש, האף שלו עקום קלות ונראה שהוא נשבר לא ממזמן, העיניים שלו ירוקות כהות כמו בריכות עכורות , הוא גבוהה יחסית (מטר שמונים וארבע) ורזה (63 קילוגרם) הפנים שלו מסותתים ויש לו עצמות לחיים גבוהות, הפרט הכי בולט בהופעה שלו הוא חתך עמוק בלחי השמאלית שעדיין מחלים.
אופי: אדוארד הוא נער מסתגר, הוא אינו נוטה לחצור קשרים חברתיים בקלות, כנראה בגלל אובדן ההורים בגיל צעיר.
במקרים המעטים שהוא יוצר קשרים חברתיים הוא נאמן ביותר וידעג מאוד לחבריו, או לפחות זה היה המצב לפני התקרית. כרגע הוא מרוחק מעוד וקשה מאוד ליצור איתו קשר.
לרוב הוא מגיב למצבי לחץ הקיצוניות מאחד משתי הצדדים.
רקע: אמו של אלייס הייתה אחת מה"נודדים" אנשים שבחרו מברירה או חוסר ברירה לחיות לבד או בקבוצות מצומצמות באזורים לא מיושבים בשביל לחמוק מהנגועים, אמו של אלייס חייה כך במשך כמה שנים באחד מהמפרצים המבודדים והלא מיושבים בחוף, כאשר הנגועים התחילו להתרבות ולהתקרב למפרץ אמו החליטה שאין ברירה עילה לעבור לאחד הבסיסים הבטוחים והחלה במסע בן חודשיים לבוסטון, במהלך הדרך היא עברה תלאות רבות אך בסופו של דבר הצליחה להגיע לבסיס עם שתי ילדיה פחות או יותר שלמים. אך שימחתה הייתה קצרת מועד.
כאשר הם עברו את הבדיקה הרפואית אחותו שנפצע מנגועה נלקחה הצידה לבניין הרפואי ולא חזרה, אמו שהייתה פגיעה נפשית עקב המסע הארוך לא יכלה לשאת את זה יותר, היא נמצאה מאוחר יותר באותו יום עגום מתה ממנת יתר של סם הזיה, אל פי עדות תושבי המקום היה נראה כאילו מטפלת בילדה דמיונית.
אלייס לא זוכר את אמו או את אחותו במיוחד. בכללי רוב תקופת הילדות שלו לפני הצבא מעורפלת למדי עקב הטראומה שמות אמו השאירה.
אלייס הסתכל על הצבא כביתו היחיד ובלעה בשקיקה את התעמולה של הצבא, זה לא שהוא רצה להאמין להם עילה שהוא היה חייב להאמין להם כילד חסר כול שחיפש משהוא להתלות בו, אחרת הוא היה הולך בעקבות אמו.
בצבא הוא פגש את ארבעת החברים שלו שיצרו ביחד משפחה קטנה שעזרה להם לשרוד את התנאים הקשים של בת היתומים: ג'ורג' הקטן והבדחן שנהג להצחיק את כולם במתיחות, אפילו את האדם הנמתח.
ליז הטיפה מתנשאת אבל בעלת לב זהב שאוהבת לעזור, היא הצליחה לבנות קשריםמחוץ לבית היתומים ולהשיג אוכל ודברים אחרים כאשר היה מחסור.
טומס השקט שתמיד דעג להגן אל האחרים ולימד לא מעט בריונים לקח כואב.
ואחרונה חביבה הייתה ססיליה, ססיליה ואלייס תמיד רבו מי יהיה המנהיג של הקבוצה הקטנה ותמיד דחפו זה את זה להשיג יותר על ידי היריבות ביניינם, הם נהגו לערוך התרבויות על כול דבר אפשרי, הכל ממי יכול לבשל טוב יותר (שניהם הפסידו לפי פסיקת חברי הצוות שסבל מקילקול כיבה חמור) או מי הצלף טוב יותר (ההתערבות הזו עדיין לא הוכרעה, היא בת למעלה מחמש שנים ).
החבורה התגבשה כבר בגיל 6 והמשיכה עד לפני חודש, כאשר הכול התפרק.
זן הייתה הגיחה השנייה שלהם, כרגיל אלייס וססיליה התווכחו על נושא זה או אחר בזמן שג'ורג' התבדח וליז התעסקה באיפור שלה בזמן שטומס פקח עיין.
זו הייתה אמורה להיות משימה פשוטה יחסית, מוקדם יותר באותו יום. החיילים הבוגרים יותר עשו פשיטה על מחסן מבריחים קרוב לבסיס עצרו כמה מבריחים והחרימו את רוב סחורתם הלא חוקית מדרגה א' (נשקים סמים מיוד רפואי וכדומה), הצוות שלהם נשלך כדי להביא את הסחורה מסוג ב' וג' שנשארה שם (בגדים תרופות ללא מרשם, מוצרי טיפוח וכדומה).
כאשר הם נכנסו לתוך המחסן הם השאירו את טומס להשגיח בכניסה אך הם לא היו מודאגים במיוחד, החיילים כבר היו כאן בבוקר והמבריחים בחרו את המקום הזה בקפידה כך שהוא היה אמור להיות בטוח, אמור...
כאשר הצוות התחיל לארגן את הסחורה בשביל יחידת האספקה שהייתה אמורה לבוא בקרוב הם לא שמו לב לרעשי הגניחות החלושים בבניין על רקע התהייה של ליז אם היא תוכל "להעלים" חלק מהאיפור במחסן ובדיחות הקרש של ג'ורג'.
ואז הם שמעו את הצרחה.
טומס צרח את נפשו החוצה כאשר סטוקרית נעצה את שניו בידו, רעשי הגניחות והצווחות של הסטוקרים התחילו להדהד בבניין בעוד הסטוקרים החלו לצאת ממקומות המסתור, טומס תלש את הסטוקרית מידו והקבוצה נכנסה למבנה והחלה לירות בסטוקרים. הם נסוגו לאחורי המחסן ושלחו את אלייס במעלה המדרגות לקומה השנייה כדי שיחפה עליהם, בעודו יורה מלמלע ומחפה על האחרים במדרגות סטוקר נוסף הסתער עילו מאחור, באינסטינת הוא זז הצידה והסטוקר הדרדר במורד המדרגות והכשיל את חברי הקבוצה, אלייס ראה את האחרים נעבקים בסטוקר בעוד נגועים נוספים סוגרים עליהם ואז הוא שם לב מאיפו הסטוקר נכנס, דלת החירום של הבניין למדרגות החירום הייתה פתוחה. אלייס הביט ביחידתו לעשה החלטה שהוא יצטער עילה עד יומו האחרון, הוא ברח כאשר עיניי חבירו הבגודים נעוצים בהלם בגבו, מדרגות החירום לעבר הקומה הראשונה היו שבורות ובגלל שהוא חשש מנגועים הוא החליט לעלות למלעה, כאשר הוא הגיע לראש הגג השתחררה דממה, שום נגועה לא ילל, כעבור דקה נשמעו שלושה יריות, בום. בום. בום. ואחריהם יפחות בכי, אלייס עמד משותק על הגג בלי יכולת לזוז. הבכי התגבר כאשר ססיליה התפרצה דרך הגג, האקדח שלה היה מחוסה בדם, דם טרי של בני אנוש.
"בגללך" היא אמרה בבכי ושמטה את האקדח "זה הכול באשמתך" היא אמרה ושלפה את הסכין שלה "מגללך הייתי צריכה להרוג אותם!" היא צרחה והסתערה קדימה, הסכין שלה חתך חתך עמוק בלחי השמאלית שלו כאשר הוא נסוג אחורה, אבל הייתה התערבות אחת שבא הוא תמיד ניצח את ססיליה, קרב מגע. הוא תפס את ססיליה והיפל אותה לרצפה בעודו שולף את אקדחו ומצמיד אותו לראשה, כול מה שהוא היה צריך לעשות זה ללחוץ על ההדק ואף אחד לא ידע מה קרה במחסן הזה, ובעיניים של ססיליה הוא ראה שהיא ידעה שזו תהייה התוצאה.
היד של אלייס רעדה בעדו מסתכל לתוך עינייה השטופות דמעות היא היסס. ואז הרגיש כאב חד בביטנו, הסכין של ססיליה ננעץ בו בעודה משאינה את כול משקלה על הסכין והפעם הוא מצה את עצמו על גבו בעוד ססיליה רוכנת מעליו ובוכה "למה לא לחצת על ההדק? למה אני זו שצריכה להרוג את השאר?" זה היה הזיכרון האחרון לו לפני שהוא התעלף.
כאשר הוא התעורר הוא מצאה את עצמו בתוך תא בכלא הצבאי, כאשר הוא התעורר ססיליה צפתה בו מהצד השני של הסורגים, הם הביטו זה בזה בשתיקה בלי לומר שום דבר, השיער הבלונדיני של ססיליה היה מבולגן ועיניה הכחולות היו שטופות דם, הם הביטו אחד בשני במשך דקה ארוכה ואז בלי לומר מילה היא הסתובבה והחלה ללכת בלי לומר מילה, באותו רגע אלייס ידע שהיא לעולם לא תסלח לו על זה שהוא ברח, על מה שהיא נאלצה לעשות, ויותר מכול הוא ידע שהיא לעולם לא תסלח לו על כך שהוא לא לחץ על ההדק.
"או... נראה שמישהו קיבל טיפול צונן הא?" קול מוקר וילדותי אמר לידו, אליס נצמד לקיר באימה כאשר ג'ורג' הופיעה לצידו וגיחך, גופו היה מחוסה בחתכים וסימני נשיכה, חור של קליע בעורפו גרם ללסתו להתרופף ולהימשך למטה, מה שהפך את הגיחוך שלו לעוד יותר מחריד, "היא גם לא נראת טוב כרגע נכון?" קול נשי גבוהה אמר לצידו, ליז עמדה לצידו ונראתה בריאה ושלמה, את שהזיזה את שיערה השחור היפה והחלק שהסתיר בדרך כלל את אחת מעיני הדבש שלה אך אחשב חשף את הלחי הימני שנקרע ביחד עם חלק מהשפתיים וחסף את חלל הפה שלה, חור של קליע היה בחלק הימיני של של מצחה והציל דם על עורה הצחור כשלג "לא שלי יש זכות דיבור"היא אמרה בעודה מורחת את השפתון שהיא החזיקה ברגע התקיפה על עצמות הלסת החשופות שלה. בעוד אלייס נצמד לקיר השני באימה הוא הרגיש יד כל כתפו ושמע את קול הבס של טומס "תפסיקו, אתם מפחידים אותו" כאשר אלייס הסתובב לאחור הוא ראה שגופו השחום והמוצק של טומס היה מכוסה בחתכים נשיכות וחבורות מכוערות ובקושי היה אפשר לזהות אותו עילולי העיניים, העין החומה והעין הירוקה שהבליטו אותו היו חלק היחיד בגופו של טומס שלא הושחת, חור עגול ומושלם היה במרכז המצח שלו.
"מ-מ-מה אתם עושים כ-כ-כ-א-ן" אלייס המפוחד גימגם חבירו המתים חיכו ביחד את החיוכים המחרידים שלהם שלהם "אתה לא זוכר?" הם ענו ביחד "הבטחנו זה לזה לפני שנים שתמיד נשאר ביחד!" אלייס צרח וכאשר הוא פתח את עינייו הם כבר להוא יהיו שם.
במהלך השבוע חבירו המתים המשיכו לבקר אותו, אף פעם לא ביחד ותמיד הם התנהגו כרגיל כאילו מעולם לא מתו.
כאשר הוחרז לו שהוא עומד למשפט צבאי נתנו לו את תקיית המסמכים שלו והוא כמעט התעלף, פנים קרועות בצד שמואל, לסת משוחררת, גופה מושחת הכול היה שם, וחורי הקליע... בדיוק באותם מקומות.
"כנראה התעוררתי לשנייה כשהוציאו אותי מהבניין וראיתי אותם נכון? נכון? נכון?" אלייס מלמל בעודו לעצמו בעודו מתכרבל בתנוחת עובר בקצה החדר "נכון?" הוא בכה חרישות...
כישורים:
פיזי
מיומנות 4
חיוניות 3
פיצ'ר חיובי: אומן לחימה
פיצ'ר שלילי: קיבה חלשה.

מנטלי
לוגיקה 2
כוח רצון 3
פיצ'ר חיובי: טפיסה מהירה
פיצ'ר שלילי: רדוף על ידי רוחות חבירו

חברתי
כריזמה 2
אמפתיה 2
פיצ'ר חיובי: פני פוקר.
פיצ'ר שלילי: חסר מוטיבציה חברתית
חפצים: (לא רלוונטי בגלל הכלא)
טראומות: נפשית: מות חבירו עקב נשטיתו גרם לו למשבר חברתי, הוא כלוא בכלא הצבאי ומחכה לשפט בנוסף לקח שססיליה לעולם לא תסלח לו והוא עדיין מחילם מפצע הדקירה בבטן. בנוסף הוא רדוף בהזיות או רוחות של חבירו המתים.
טראומות
חברתי: מנוכר רגשית.
מנטלי: רדוף על ידי רוחות
פיזי: מתאושש (כמעט לגמרי) מדקירה בבטן.

מצב התחלתי: כלוא בבית הכלא הצבאי
הערות\הארות\בקשות נוספות: עקב העמדה ההתחלתית של אלייס יתכן כול סוג של משחק, חברתי אם הוא שוחרר מהצבא או נלקח לשירות צבאי שאינו מערב לחימה. השרדות ובריחה במקרה והוא ברח או גורש. משהוא אחר.
רוב המאמץ שלו יתרכז בניסיון לסלק או למצוא דרך להשלים עם הרוחות.
בנוסף סביר מאוד להניח שססיליה תהייה מעוד מעורבת בסיפור וסביר להניח שבתור גורם אוין.
הדמות תבלה כך או כך זמן נרחב בניסיון להתפתח רגשית כדי להתמודד עם התקרית והרדיפה, סביר להניח שהוא ישוחח הרבה אם רוחות חבירו (בעיקר אם זו תהיה הרפתקת הישרדות).
 
העוג הברברי אמר/ה:
כמה שאלות על הרקע בתוך העולם, בשביל שאוכל ליצור דמות מתאימה.
- מתי החיילים "משתחררים"? או שהעניין הזה לא קורה? וכחייל, כמה חופש יש לך? האם חייל הוא דמות אפשרית למשחק או שהוא ינוהל בידי מפקדים ודרגים שגבוהים ממנו ולכן עדיף לא לשחק אחד כזה במשחק הזה?

- מאיפה משיגים אוכל? האם כול יום מחולק בקהילות הבטוחות לכול אדם מה שהוא צריך? ומה לגבי דברים שהם לאו דווקא מוצרי בסיס, לדוגמה, סיגריות? איך אפשר להשיג את אלו? זה גם מתרחב לדברים כמו סוללות, תחמושת, וכלים שונים. כול אחד אחראי להשיג כול דבר מעבר לבסיס בעצמו? יש 'סוחרים' כולשהם בערים הבטוחות?

- האם קהילות בטוחות מצילות אנשים בריאים ולא נגועים שמגיעים מבחוץ? כמובן, אני בטוח שזה לא עניין של מה בכך, וצריכים לסמוך על האדם ושהוא יוכיח שהוא לא איזה שודד או פסיכופת שרוצה להסתנן אל הקהילה, אבל האם הדברים האלו קורים? או שאלו שנתקעו בחוץ כמעט אף פעם לא נכנסים אל תוך הקהילות הבטוחות?
להלן התשובות
חיילים לא משתחררים. הם עוברים לתפקידים אחרים כשהם מבוגרים מדי לשמירה ממשית על האזור הבטוח, אבל זה לא עניין של להתגייס בגיל 16 ולעזוב ב20 נגיד.
כחייל אין הרבה חופש מבלי סיכונים - דמות של חייל כן יכולה להמרות את פי המפקדים שלה אבל תסבול את התוצאות. עם זאת, למהלך המשחק המתוכנן זה לא יהיה חסר פואנטה לבחור חייל. אני לא יכולה להרחיב הרבה בלי לספלייר - אבל זה לא חסר פואנטה. מזכירה רק שיש לבחור את הכישורים (להשקיע בקטגוריות) המתאימים לחייל, כך שהידע שהוא צבר יתבא בBUILD של הדמות.

לגבי אוכל, יש לי מסמך וורד שמתעסק בכלכלת העולם ובאיך שהעולם מתנהל;
 נגיד שכמות הארוחות המינימלית לחלוטין היא ארוחה אחת ביום. לדוגמה, אדם שלא עובד מפאת מחלה או דברים דומים, כלומר השבתה זמנית, יקבל 7 תלושים בשבוע, כלומר כ-30 בחודש.
כל ילד מזכה בבונוס של שלושים תלושים בחודש.
 לעבודות מזדמנות, כמו ניקוי רחוב, משמרות במטבח, משמרות במחסן אספקה וכדומה – שלושה תלושים ביום. כלומר בערך 90 תלושים בחודש, במידה והאדם עבד כל החודש.
 לעבודות כמו איוש תחנת הכוח, תגבור כוחות צבאיים, אחיות ב'בתי חולים' וכדומה – חמישה תלושים ביום (כלומר, כ150 בחודש, 35 בשבוע). משכורת בסיסית של חייל. תגבור הכוחות יהיה בדרך כלל בסבב של שבוע, כלומר אנשים שלא עובדים בצבא כחיילים אין סיכוי לעבוד כל החודש בשכר זה.
 עבודות ניהוליות, כמו ראש מחלקה, או קצין – שבעה תלושים ביום (כלומר, כ210 תלושים בחודש).
 רופא\קצין בכיר – עשרה תלושים ביום, כלומר כ-300 בחודש.
 אדם שלא יעבוד כלל יקבל כל שלושה ימים ארוחה, אך לא בתצורת תלוש.


ישנם סוחרים בערים הבטוחות שעובדים בשיתוף או כחלק מהמבריחים. הסחר מתבצע על בסיס סחר חליפין או סחר בתלושים. בקטע של ציוד שאינו הכרחי לביצוע העבודה של תושב האזור הבטוח - בדרך כלל הפניה תהיה לאותם סוחרים. הסוחרים בערים הבטוחות משמשים מעין 'מדיום' בין הסחורה שמחוץ לאזור הבטוח לבין האזור הבטוח עצמו.

בנוגע לאנשים מבחוץ, זה יותר כמו 'הם נתקעים בחוץ' אלא אם מדובר בנסיבות מאוד חריגות ובאישור האמונים על האכלוס והבריאות. אין אינטרס להכניס אנשים נוספים כי צריך להאכיל עוד פיות וכל עוד כל מי שכבר בפנים עובד ולמד להתרגל ולחיות עם החוקים באזור הבטוח - למה לקחת מישהו חדש שיקח לו זמן ללמוד וכן הלאה. נגיד במידה וכמה אנשים מתים או עוזבים או אינם מסוגלים לתפקד יותר - אז יהיה סיכוי שיקבלו אנשים חדשים.

Extropy
אני מבינה מהרקע יותר על הדמות של האמא מאשר באמת על הדמות שלך. אולי לשלב את התחושות שעוברות לו בראש? אולי במקום רק להגיד לי שהוא הבין שמזלזלים בו אפשר להביא מקרה לדוגמה שבו זה קורה?
אגב הקטע עם חתיכות בד שהוא קושר מגניב ממש, אהבתי!

tkhag1
קיבת ברזל הוא פיצ'ר חיובי, לא שלילי.
מעבר לזה אולי כדאי להסביר על האנשים שמצאו אותו? וגם הניסוח שם לא ברור - הם מצאו אותו ואת המשפחה שלו, כן?
עוד נקודה שרציתי להזכיר היא האיפור של ססיליה - אנחנו בעולם פוסט אפוקליפטי, ובעוד שזה כן אפשרי להשיג איפור, בדרך כלל אלה שישיגו איפור יהיו או עשירים מאוד ויקנו מאחד הסוחרים איפור, או שהם יעשו איפור בעצמם איכשהו אבל זה דורש טכניקה וידע או הרבה ניסיון וטעיה ואני לא יודעת עד כמה הגיוני שבצבא יהיה לזה זמן עם לוח הזמנים העמוס? וגם עושים בדיקות בחדרים ואם ימצאו את זה אז זה יכול להיגמר במשפט או בעונש כלשהו כי כאילו בזבוז זמן ומשאבים על משהו לא הכרחי.
גם הקטע שכל הקבוצה של החברים הזאת היתה יחד באותה המשימה נשמע קצת לא סביר. מילא אם שני חברים נגיד נשלחים עם שני אנשים אחרים או יותר, אבל אני לא חושבת שהיו שמים קבוצה שלמה של חברים יחדיו תחת התירוץ או הסיבה שהם לא יהיו מרוכזים במשימה שלהם כמו שצריך.
 
זו הייתה אמורה להיות קיבה חלשה, התבלבלתי.
בקשר למשפחה: האם הייתה אחת מה"נודדים" אנשים שלא היו בקרבת מקום בטוח בזמן המגפה ונדדו בדרכים למקומות בטוחים, ה"חיילים מצאו אותו" היה חלק מרקע חלופי שהתחלתי לכתוב אבל לא נמחק כמו שצריך (אני השתמשתי בטלפון הנייד כך שהיו כמה בעיות).
אני עובר כרגע ומתקן את השגיאות של התיקון האוטומטי.
בקשר לאיפור: קודם כול זו ליז ולא ססיליה עם האיפור. ואני הערתי את זה כדרך אגב בשביל לתת קצת מאפיינים לדמותה (לא שזה משנה כי היא כבר מתה). אני מניח שאפשר לומר שהיא מצאה חן בעיניי אחד המבריחים או משהוא דומה.
בקשר לקבוצה: הנחתי שפועלים בצבא ב"יחידות" קבועות שכוללת מספר מצומצם של אנשים והגיוני שהן שהיו יחידות קבועות (זה די מצוי בצבא שאתה נמצא באותה יחידה הרבה זמן אם היא לא התפרקה או אם לא עלית בדרגה, לפחות זו המערכת שבא רוב סופרי האפוקליפסה משתמשים בה.). הסיבה שסביר להניח שזה יהיה מצוי כי יחידה קבועה פועלת בשיתוף פעולה וסומכת על חברי הצוות שלה.

יש עוד משהו בעייתי?
 
עדכנתי את הרקע, הוא אחשב הרבה יותר מפורט וטוב.
אני מניח שזה ההבדל בין לכתוב באחת בלילה לבין לכתוב ב12 בבוקר...

עריכה:
מצאתי סרטון שמסביר די טוב את הצורה שהפטריה עובדת, אני ממליץ לכול מי שמדבר אנגלית סבירה לראות אותו.

thatKika
בקשר לרוחות, האם הם נבדו ממוחו הקודח או של אלייס או שהן באמת עלו מקברם? אני (ואלייס) לא יודע את התשובה, ההחלטה לחלוטין אצלך ויתכן שאלייס לעולם לא ידע את האמת.
הרעיון של שילוב משהו על טבעי לא ידוע בעולם שנמצא בתוך סיוט מתמשך של מה שהם חשבו שלא קיים יוצר שאלה מעוד מעניינת אצל הדמות: אם זומבים קיימים אז למה שרוחות לא? ביחוד עם האיזון הרגשי הרגיש בעולם שגורם לאלייס להיות מאוד מושפע מכך ופתוח לאפשרות.

כתבתי למטה איך אני חושב שהרוחות אמורות להתבטא פלפית וקרנצ'ית.
פלף: בתור התחלה ככול שידוע לו אלייס הוא היחיד שמסוגל לראות את הרוחות (ואת הרוחות העילה בלבד) ומה שתורם לתהייה העם מדובר במשהו מוחי או על טבעי.
הרוחות מבקרות את אלייס בדרך כלל כול יום יומיים, כאשר הוא במצבי לחץ הם נוטות להופיעה לעיטים קרובות יותר.
בדרך כלל הם לא נמצאות ביחד בו זמנית אך יש מקרים נדירים שהם מתאספים ביחד.
הרוח של ג'ורג' מבקרת לעיטים קרובות יחסית ובדרך כלל נמצאת ברקע ועושה כול מני שטויות כמו ג'ורג' המקורי ומספרת בדיחות קרש, הוא קמעט תמיד יופיע כאשר דבר מבדר יקרה.
הרוח של ליזי מופיעה בעיקר במצבים חברתיים ונוהגת לבקר את אלייס ןהנוכחים על המראה והגינונים שלהם ולהעיר הערות בקשר לנושא, יש סיכוי גבוהה מאוד שהיא תופיע במראות, ביחוד אם אלייס מנסה לסדר את ההופעה שלו.
הרוח של טומס מופיע לעיטים רחוקות מעוד אבל הנוכחות שלה מורגשת מעוד גם אם לא נראת במקומות כמו חדרי אימונים או במצבים מאתגרים פיזית, הנוכחות שלו מורגשת לעיטים קרובות במצבי סכנה פיזיים אך אי אפשר לדעת אם היא פה בשביל לנחם ולעודד או כנוכחות נקמנית.

קרנצ'ית: הרוחות עשויות לתת יתרון או חסרון לאלייס בהתאם למצבו הנפשי, הסיטואציה, וכמובן החלטת השהם.
למשל כאשר אלייס משתתף בקרב אגרופים והרוח של טומס מופיע ומתחילה לתת לו עצות יתכן שזה יעזור לו (קוביה חיובית) או שזה יוציא אותו מרכו ויפחיד אותו (קוביה שלילית).

תדירות ההופעה שלהם והאם הם מפריעים או עוזרים תלויה לחלוטין בך.
 
למרות שנשלחו כבר הרבה דפ"דים אני אכתוב את שלי
שם\פניה:עומר
שמה של הדמות:פיטר סמית' (פיט בקיצור)
מגדר:זכר
גיל: 20
מראה: פיטר נראה כמו שדון. ראש כמעט משולש, אצבעות ארוכות ודקות ומבנה גוף שברירי. פיטר הוא די היפראקטיבי וחייב להתעסק במשהו, כל דבר העיקר שיהיה לו מה לעשות. העור שלו מעט חיוור, אבל השיער שחור כמו נפט. פיטר משתל להיות, ותמיד האדם הכי בולט בכל מקום הלבוש של פיטר תמיד מוקפד ומסודר: בגדים שחורים (ארוכים),מגפי עור מבריקות ומעיל עור שחור עם כמה כיסים פנימיים מה שגורם לו להיראות כמו מאפיונר, אם הוא לא היה נראה כ"כ שדוני. פיטר בגובה מטר ושמונים ושוקל כ-60 קילו
אופי: פיטר הוא מחונן על, הוא יכול לפתור משוואה עם 20 נעלמים ולהתפלא שאחרים לא יכולים. הוא גם אסטרטג מבריק, זו כנראה הסיבה שהוא עובד כאסטרטג בצבא מגיל כל כך צעיר. הוא הצליח בקושי לעבור את הטירונות (הוא לא טוב בדברים שדורשים סיבולת)אבל חוש ההומור שלו, הציניות שלו והשכל שלו עשו את העבודה לבד והתקדמו בסולם הדרגות. לפיטר אין דבר כזה "חוסר ביטחון עצמי", כל דבר שהוא רוצה הוא יעשה והוא לא אוהב לקבל "לא" כתשובה. המוטו האישי שלו הוא "מה שלא עובד בכוח עובד במוח. ומה שלא עובד במוח יעבוד בהתחנפות לאנשים". פיטר לא מהסס להשתמש בכל הקלפים שהוא צריך, ותאמינו לו שיש לו הרבה קלפים
רקע: אני נולדתי ממש בתחילת גילוי הפטריה במדינות נידחות, ההורים שלי שהבינו מה יקרה ועברו לבוסטון איתי ועם אחי הגדול, בזמן המעבר מניו יורק לבוסטון הורי מתו מסיבות לא ברורות ואני ואחי הגדול הגענו וכשאחי הגדול הסביר שהגענו בלי הורים נזרקנו שנינו לפנימיה הצבאית. יום אחד בזמן הטירונות בצבא אני ועוד שני חברים שלי (חיילים כמובן) יצאנו אל מחוץ לאיזור הבטוח בשביל לראות מה יש שם מתוך סקרנות. המראות שראינו היו נוראיים, המקום היה צחיח ושומם, אין שום דבר אכיל ויצורים נוראיים שוטטו שם- הנגועים. הם הרבה יותר מפחידים מהתמונות שלהם, ראינו "רצים" בכל מקום ויצורים מזוויעים אחרים משוטטים, יצורים שאפילו לא ידענו את שמם. ואז שני רצים הבחינו בנו. ברחנו בכל המהירות אבל זה לא הספיק הרצים תפסו את שני חברי: ג'ון ו-ויקטור. ברגע שהרצים תפסו אותם הם חזרו בחזרה, ידעתי שאם אני ארדוף אחריהם אני אמות מיצור כלשהו ושגורלם נגזר אז חזרתי אל השטח המוגן. לכל שאר תקופת הטירונות, הייתי מדוכא ואז הבנתי מה אני רוצה, אני רוצה נקמה, אני רוצה להלחם ולהביס את הפטרייה ואת הנגועים, רציתי לתרום כמה שיותר למאבק ולצבא כדי לנקום את מותם של ויקטור וג'ון. אני לא רוצה כלום חוץ מלשים סוף לפטרייה, בלי זה אין לי טעם לחיי.
כישורים:
פיזי
מיומנות-2 (+1)
חיוניות-2 (+1)
פיצ'ר חיובי- צלף, פיצ'ר שלילי- קיבה חלשה
מנטלי
לוגיקה-5 (+4)
כוח רצון-2 (+1)
פיצ'ר חיובי- מחשבון אנושי, פיצ'ר שלילי- מוסח בקלות
חברתי
כריזמה-2 (+1)
אמפתיה-3 (+2)
פיצ'ר חיובי- כושר שכנוע, פיצ'ר שלילי- חרדה
חפצים: חוברת הדרכה (כלי נשק חמים וקרים- טווח, נזק ויכולת חדירה), סכין כיס, חבל, קלפים
טראומות: קלקול קיבה (פיזי) הוא אכל מהאוכל של הצבא משהו חשוד שהיה תפוח אדמה רקוב
מצב התחלתי: אסטרטג בצבא, יש לו ידידים בכל שכבות הצבא כך שהוא מודע לשמועות שמסתובבות בצבא
הערות\הארות\בקשות נוספות:אם יש בעיה כלשהי בניסוח או בטקסט עצמו תכתבי
 
ראשית כל, הרשי לי לברך אותך על הצטרפותך לפורום הפונדק! :D
אני מקווה שתישארי איתנו הרבה זמן, ושהזמן שלך כאן יהווה עבורך סיפוק רב ללא-גבולות.

שנית, ברכותיי על עץ ההרשמה. השקעה רבה הלכה אליו, ורואים את זה אפילו ברפרוף מהיר. רק לקרוא אותו היווה עבורי הנאה רבה.

לבסוף, לדף-הדמות עצמה:
שם\פניה: Qurrion, קווריון,קיצור של אחד מהם, או כל כינוי אחר שנוח לך, אני לא בררן במיוחד.
שמה של הדמות: ג'וליאן דולורס ווילוו הייז. שמות כינוי שניתנו לו כוללים את "ג'יל", "ג'יי" ועוד וריאציות דומות.
מגדר: אישה.
גיל: 27.
מראה: המראה של ג'יל גורם לאנשים לחשוב שהיא ערפדית, או פשוט לא יוצאת הרבה, והם צודקים. עורה בהיר מחוסר הימצאותה תחת קרני השמש הבהירות, עיניה ושערה שחורים כמו הלילה, והצמה שהיא אוספת את שערה בה נמשכת עד מותניה מסירובה לקצר את התסרוקת שלה. הבעות פניה אינן מוגבלות לקשת של בין "חסרת-רגש" ו-"קצת יותר", וכל מה שביניהם. המלתחה שלה לא כוללת בגדים רבים, ורוב אלו שיש לה הם פשוטים עד כמה שהם יכולים להיות: מכנסיים, חולצות טי וסוודרים, וכמעט אף אחד מהם לא תואם לבגד אחר באוסף שלה. סט הבגדים "האמיתי" היחידי שיש לה, הן זוג מדי-עבודה שהיא שומרת בקנאות דתית: חולצה לבנה מכופתרת, עניבה שחורה, וסט וחצאית צמודה עד הברכיים, שניהם בצבע כחול כהה, וזוג נעליים מצופות לקה שחורה.
על פי הבעת-פניה ולבושה, רוב האנשים שפוגשים את ג'וליאן לראשונה מקבלים רושם של אישה קשוחה וחסרת-רחמים כאשר היא בבגדי עבודתה, או עצלנית חסרת-תקווה כאשר היא בבגדים פשוטים בביתה.
ג'יל לא גבוהה במיוחד, בקושי עוברת את המטר-שישים, ומשקלה הוא לא נושא שגורם לבנות אחרות בגילה לקנא, 60 קילוגרמים עגולים. היא לא "מקומרת במקומות הנכונים", ממעיטה להשתמש באיפור באופן מוגזם או בזבזני, ובכללי לא מתעסקת יותר מדי במראה החיצוני שלה. מעניין אם זו הסיבה מדוע כל כך קל להתחבר איתה.
אופיי: ג'וליאן אישה אישה רגועה, אך חסרת שליטה כלשהי על רגשותיה. רוב הזמן בעבודה היא ה-"מודל לחיקוי עבור נשים רציניות", אך היא טוענת שזהו לא משחק והיא פשוט מתנהגת בטבעיות כפי שהיא תמיד מתנהגת, אך היא תמיד מתחילה שיחות עם לקוחותיה בעודה מנסה להנעים את זמנם, ולעיתים רחוקות אפילו פוצחת בצחוק מתגלגל כאשר אחד מהם מספר בדיחה מוצלחת. אפילו עם האנשים המעצבנים ביותר ג'יל מנסה לשמור על קור רוחה ולהתנהג אליהם בנימוס, אך אחד הדברים היחידים שגורם לג'יל לפרץ בלתי-נשלט של כעס הוא כאשר מישהו משתמש בשמה הפרטי המלא, "ג'יליאן".
היא לרוב מסתירה את העובדה שיש דברים שאכפת לה מהם, והיא מאוד מתביישת כאשר מקניטים אותה על עובדות אלו.
ג'יל אף פעם לא התווכחה עם הצבא, כאשר היא נבחרה לעשות עבודת מטבח או נקיון, היא עשתה אותה בלי לעשות צרות.
רקע: ג'יל היא ילידת בוסטון, וחיה את רוב חייה בדורצ'סטר, בקרבה לים. הוריה היו ג'יימס ווילוו ומארי הייז, זוג מדענים אשר התחתנו עוד בצעירותם כאשר למדו יחדיו באוניברסיטה. אביה של ג'יל, ג'יימס, למד פיזיקה בעוד אימה, שבאה מצרפת על מנת ללמוד בארה"ב, מארי, הייתה כימאית. הנישואים של הוריה שרדו שנים רבות, ולידתה של ביתם היוותה את רגע השיא במערכת היחסים שלהם. בעוד משפחת ווילוו-הייז הייתה שמחה בכל, זה לא נמשך זמן רב. כאשר ג'יל הייתה בת 6, שנה לפני התפרצות הקורדיספס, הוריה נפרדו. סיבת הפרידה עדיין לא ידועה לג'יל, והרצון לשאול עדיין לא עלה בה.
כפי שהוריה הסכימו, ג'יל נשארה עם אימה בבוסטון, בעוד אביה עזב את העיר, ומאז השתיים לא שמעו ממנו.
שנה אחרי, אחרי התפרצות הנגיף, ג'יל ואימה הבינו כמה בנות-מזל הן היו לחיות סמוך לאחד הנמלים של העיר: זה היה מקום שהצבא סירב לוותר עליו. הקירבה למים הייתה חשובה ביותר עבור העברת משאות, אפשרות בריחה במידה והנגועים יפרצו את המחסומים, ומספר רב של ספינות, כעת נטושות, עם כל הסחורה שהייתה עליהן, וכעת לא תובא לייצוא לעולם.
מקצועה של אימה של ג'יל הבטיח לשתיים מחייה נוחה מספיק על חשבון הצבא, כל עוד מארי תעבוד במעבדות שהם הקימו וג'יל תמשיך ללמוד כימיה בעקבות אימה. האלטרנטיבה קסמה לשתיים הרבה פחות.
בשונה מאימה, ג'יל לא מצאה כישרון רב בלמידה, ועמדה להיכשל במבחנים הגורליים, אילולה חברתה לאורה. השתיים נפגשו במעבדת בית-הספר והתחברו במהרה. לאורה הייתה חכמה מאוד, ולא היססה לעזור לג'יל אשר התקשתה לעקוב אחרי הנלמד. השתיים סיימו בהצלחה את בית-הספר, ועוד בהצטיינות, והתחילו ללמוד כימיה ברצינות, בקורסים מיוחדים שהוקמו על ידי כל המדענים שהצבא הצליח לאסוף אל תוך האזורים המוגנים, ועבורה זה היה סיוט. כל שיעור דרש את כל תשומת ליבה, כל מבחן גבה מחיר מנשמתה, ג'יל הרגישה כיצד היא נחנקת, אך לאורה המשיכה לדחוף אותה הלאה.
כאשר השתיים סיימו את הקורס הראשון והחזיקו את התואר שלהן ביד, ההבנה היכתה את ג'יל: היא בזבזה שלוש שנים מחייה, והיא אפילו לא שמה לב, או קיבלה סיפוק כלשהו מהן. כל יום כלל למידה והתמדה, השקעה ושינון, והתואר לא הרגיש כלל כמו החזר מאמציה. לכן, כאשר ההצעה הנחשקת הגיעה, לעבוד במעבדה עבור הצלת האנושות, ג'יל סירבה. היא פחדה, חששה שכל חייה יחלפו מול מבחנות וצלחות פטרי לפני שהיא תספיק לעשות דבר עבור עצמה. האפוקליפסה לא הפחידה אותה, היא אפילו לא חשבה על הקיום שלה, היא גדלה בה מילדות אחרי הכל, אך ההרגשה הכובלת הייתה נוראית, ועל כן היא סירבה.
היא נאלצה להיפרד מלאורה, עוגן השפיות שלה במשך השנים האחרונות, פרידה שהייתה רחוקה משלווה, ולעזוב את האזור.
היא החליטה לפתוח בר. הידע שלה בכימיה, ערבוב חומרים ותכונותיהם התאים כמו כפפה.
ג'יל לא הייתה אלכוהוליסטית, אך היא לא סירבה לכוס בירה מהמסבאה מדי פעם, אך היא לא הייתה לטעמה. היא הרגישה שהיא רוצה משהו יותר רציני, משהו יותר טוב, משהו שיוכל לתת לאנשים אפשרות להשתחרר, אווירה נעימה שתהווה ניגוד מלא לעולם המזוויע בחוץ. את כל הכסף שהיא חסכה בחייה, את כל תלושי המזון שהיו לה, היא השקיע בפרוייקט העלוב שלה, ולמרות כל הסיכויים היא הצליחה.
היא קנתה את אחד המחסנים הקטנים של הנמל, ושם הקימה את העבודה שלה, בר בו אנשים יכולים לבוא, לשתות משהו אמיתי, להקשיב למוזיקה, לשיר, לרקוד ופשוט להשתחרר מכל הכבלים של העולם, להיות חופשיים. היא החליטה לקרוא לבר "ולהאלה", על שם גן-העדן הנורדי עבור חיילים אשר מתו בכבוד, ובשמחה רבה לקחה על עצמה את תפקיד הולקיריה, כלומר מגישת-המשקאות ובעלת המקום.
הויכוחים הבלתי-פוסקים עם הצבא, האיומים לסגירת המקום, מחיר המרכיבים ונדירותם ההולכת וגוברת, ג'יל אהבה את עבודתה החדשה. לא משנה אילו בעיות היא הציבה עבורה, ג'יל נלחמה עבור פינת גן-העדן שלה עד טיפת הזעה והדם האחרונה שלה, ועד מהרה פרי השקעתה הבשיל: חיילים רבים היוו את מרבית לקוחותיה, לקוחות קבועים שבאים לשוחח עם ג'יל, ועוד המון מעוניין. הבר לעולם לא היה מלא עד אפס מקום או עמוס, אך זה מה שג'יל תכננה, נוחות. הצבא אפילו הקצה לג'יל "בית" על חשבונו, חדר קטן בקרבת הנמל בו תוכל לחיות בנוחות, בקרבה למקום עבודתה.
כאשר המציעות החלה לתפוס קצב, ומחיר המרכיבים מהם ג'יל הכינה משקאות עלה ונדירותם גברה, ג'יל החלה לקשור קשרים עם העולם התחתון, מבריחים שונים שהיו מביאים עבורה דברים מחוץ לעיר בתמורה לשימוש בבר שלה בתור "תחנת-ביניים" עבור מבריחים. ג'יל עדיין לא נתפסה על פשעיה, אך הסיכון גדל כל יום עובר.
כישורים:
פיזי
מיומנות - 2 (+1)
חיוניות - 2 (+1)
קלת משקל, סיבולת פחותה
מנטלי
לוגיקה - 2 (+1)
כוח רצון - 3 (+2)
תואר כימיה, קושי למידה
חברתי
כריזמה - 4 (+3)
אמפתיה - 3 (+2)
חברותית ונגישה, פתיל קצר
חפצים: חוברת הדרכה של ברמנים (מתכונים והסברים על חומרים שונים), מצת, יוד, תכשיט.
טראומות: חסרת-אהבה (חברתי). אחרי פרידות רבות, הכוללות את הוריה וחברתה הטובה ביותר, ג'יל חווה קושי רב להיפתח בפני אנשים חדשים, או לנסות להבין את הרגשות שלהם.
מצב התחלתי: מאחורי הדלפק בבר שלה, באמצע יום איטי ומשעמם, עם ראשה קבור בין שתי ידיה. הצבא לוחץ עליה יותר ויותר כל יום, והמשלוח האחרון כבר מאחר במספר ימים, שלא לדבר על השכירות ההולכת ומתייקרת. הצבא התחיל לדרוש עשרה תלושי-מזון עבור הבר והדירה ליום, ואם היא לא תוכל למלא את המלאי שלה בקרוב, היא תיאלץ לבחור בין בר ללא משקאות או משקאות ללא בר.
הערות\הארות\בקשות נוספות: בעיקרון, רעיון הדמות בתוך המשחק הוא דמות תומכת, יותר חברתית משכלית, אשר תתפקד כאוזן קשבת, דמות אשר שמעה הרבה סיפורים מפי הרבה אנשים, ותוכל לעזור לקבוצה על ידי שמירת מוראל, טיפול בטראומות חברתיות ופשוט להיות שם בשבילם. עבר זמן מאז העץ נפתח, ולא יצא לי לקרוא את הדמויות של כולם, לכן אני מתנצל אם רעיון הדמות שלי כבר לא "מקורי".
חוץ מזה, אני לא חושב שיש לי הערות אחרות. בנוגע לבקשות, אשמח לשמוע את דעתך על הדמות, כיצד אני יכול להרחיב, לתקן ולשפר. אני ממש אהבתי את המשחק The Last of Us, ולמיטב זכרוני שיחקתי בגרסת ה-Remastered לפחות פעמיים, ועל כן הציפייה שלי, בין אם לשחק או לעקוב אחרי המשחק מהספסל, אינה יודעת גבולות.
 
שם\פניה: ג'וני
שמה של הדמות: קונאל קייסי
מגדר: זכר
גיל: 35
מראה: קונאל בעל מראה אירי ממוצע מרוב הבחינות, השיער שלו כתום אדמדם, העור שלו בהיר עד כדי לבן ועליו פזורים מספר לא מובטל של נמשים חומים בהירים, והעיניים שלו בהירות בצבע כחול. קונאל לא מרבה להסתרק או להסתפר ולכן השיער שלו יחסית ארוך ולא ממש מסוד, אך הוא כן מקפיד להתגלח מדי יום ולכן אין דבר המסתיר את הבעת פניו הרצינית תמיד.
גובהו של קון ממוצע בקרב גברים בגילו, אך ניכר עליו שלא יזיקו לו מספר ארוחות טובות שכן היקפו נמוך מהרצוי, דבר המבליט את שריריו.
קול בדרך כלל לובש בגדי עבודה פשוטים, הכוללים ג'ינס וחולצת-טי, ססגונית כאשר הוא עובד בחנות (ציטוטים או תמונות) וצבע אחיד כאשר הוא עובד עם המבריחים ,ונעלי ספורט, מראה הנותן לו להשתלב בקלות בקרב האנשים הפשוטים ואינו נחקק בזיכרון.

אופי: קונאל הוא אדם יחסית מורכב שמצד אחד כן מעורב בחייהם של אנשים אחרים כך שיש לו הרבה מאוד מכרים ידידים טובים, אך אין לו באמת חברים קרובים והוא לא באמת מצליח לשמור על קשר רומנטי יותר מחודש ובגיל 35 עדיין גר עם ההורים. מצד אחד הוא כן נפתח לאנשים חדשים, מגלה כלפיהם ידידות, מנסה לעזור להם כשהם צריכים, אך מהצד השני הוא אינו מרבה לחלוק עם אנשים את החיים הפרטיים שלו, לפחות לא מעבר לדברים שטחיים.
קונאל לוקח ברצינות כמעט כל דבר שהוא עושה כך שאפשר לומר שהוא אחראי, אמין, עובד קשה, מעשי מאוד וממוקד בדברים שהוא רוצה להשיג שהם לאו דווקא דברים לעצמו, שכן משפחתו חשובה לו מאוד. אולם מכיוון שהוא כזה הוא גם מצפה מאחרים להיות כאלה וכאשר אחותו עשתה דברים שלא לטובת המשפחה הוא לקח את זה קשה וניתק זמנית יחסים עמה.
קשה לו לשחרר דברים מהעבר ולכן אנשים שפגעו באמונו פעם אחת ימצאו את זה מאוד קשה לחזור לצד הטוב שלו, מצד שני אנשים שהרוויחו אצלו נקודות זכות יקבלו אצלו הרבה קרדיט והוא ישתדל מאוד לבוא לקראתם היכן שהוא יכול.
מות אחיו שחל קונאל פגע בו קשה וגרם להקצנה של אופיו, כך שאם בעבר הוא היה מוכן לתת לאנשים הזדמנות שנייה אחרי זמן קצר, היום הזדמנות שנייה אצלו היא דבר כמעט ובלתי אפשרי. אם פעם הוא היה מוכן להחליק שקרים לבנים קטנים, היום הוא כמעט בכלל לא יאמר דברים מוחלטים וירבה לסייג את אמירותיו במילים כמו "עלול", "אפשרי", "כנראה שלא", "לא סביר" גם כש"כן" או "לא" פשוטים היו יכולים להספיק. הרבה פעמים זה גורם לאנשים לחשוב שהוא לא החלטי או לא ממש בטוח בדבריו כשזו פשוט דרך דיבורו בשנים האחרונות.

רקע: "אני לא יודע מי את ואני לא יודע מה את רוצה, אבל אני בטוח שאם את צריכה משהו אני אשיג את זה או אוכל להכיר לך מישהו שיכול."

קונאל נולד וגדל בפרובידנס רוד-איילנד למשפחה במעמד הביניים. אביו, תומאס, הינו חנווני במכולת קטנה. אימו, קורטני, עבדה כאחות בבית חולים, אך פרשה לאחר לידת אחיו של קונאל ומדי פעם עוזרת לאביו בעבודתו. אחותו, קולין, גדולה ממנו בשנתיים והייתה קרובה אליו מאוד בהיותם ילדים. אחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, ברנאן, שינה את כל הווי המשפחה כאשר נולד עם הידרוצפלוס והרופאים בבית החולים גילו זאת, ברשלנות רפואית מחפירה, רק לאחר שהנוזלים במוחו גרמו לו נזק בלתי הפיך. כתוצאה מכך ברנאן לרוב חושב ומתנהג כתינוק בן עשרה חודשים ומצריך טיפול קבוע ומתמיד של שאר בני המשפחה. הם מאכילים אותו, מרימים אותו, לוקחים אותו למיטה או לכיסא הגלגלים, כאילו הוא היה תינוק גם כאשר הוא התבגר וגופו גדל לממדים של אדם מבוגר ומשקלו הגיע לסביבות 65 קילו.
קונאל גדל במחשבה שהוא חייב לדאוג לאחיו כל הזמן וכל המשפחה חייבת להשתתף בטיפול זה. אמו עזבה את עבודתה בבית החולים עבור זה, אביו היה היה רוחץ אותו כל ערב. הוא ואחותו היו צריכים לוותר על דברים משום שאחיו לא יכל לעשותם (ללכת לפארק עם 2 ההורים? לא קרה מעולם שכן אחד מהם נשאר להשגיח על אחיו) ולא תמיד זכו לתשומת לב מההורים משום שברנאן הזדקק לה יותר. למרות שיש כאלו שהיו מקבלים את המצב קצת קשה, קולין וקונאל אהבו מאוד את אחיהם ובהגיעם לגיל מבוגר מספיק השתתפו ועזרו לאחיהם באמצעות האכלתו, שמירה עליו כאשר ההורים היו צריכים ללכת, השכבתו לישון ופעולות אחרות.
בשלב מסוים קולין החלה לפתח בעיות בגב (עקב הרמת אחיה ששקל יותר ממנה…) וזה גרם להוריהם להחליט לשכן את ברנאן במוסד טיפולי במשך ימות השבוע, אך המשפחה עדיין הייתה מגיעה לבקר אותו כמעט כל ערב והיו מחזירים אותו לביתם למשך הסופ"שים. מצב זה נמשך שנתיים עד להתפרצות המגיפה וכך קונאל זכה להכיר רופאים, אחיות ומטפלים שונים עמם יצר קשרים. בזמן הזה קולין בת העשרים (גדולה מקונאל בחמש שנים) התחתנה עם דנקן לאחר שנת היכרות אחת. מהלך שקצת הרחיק את קונאל מאחותו שראה בזה מעין בגידה מסוימת והתחמקות מחובות טיפולה בברנאן וזה לא עזר שקולין ודנקן הכירו רק שנה כאשר הם החליטו להתחתן.
אולם, מהר מאוד קונאל גילה את היתרונות בדבר שכן הוא ומשפתחו היו בין הראשונים שהתפנו מפרובידנס עם התפרצות הנגיף בארה"ב וזאת הודות לכך שדנקן, בעלה של קולין, הינו קצין בבסיס משמר החופים הקרוב. אך למרות הפינוי המוקדם החיים בבוסטון לא התנהלו על מי מנוחות שכן המשפחה גילתה שכולם יצטרכו לעבוד כדי לקבל הקצאות מזון וברנאן, שחזר להתגורר עמם, אינו זכאי להקצאה. תומאס, אב המשפחה, ניצל את ניסיונו כחנווני ופתח חנות חלוקת מזון וציוד בתיאום עם הצבא. קורטני, אם המשפחה, חזרה לעבוד בבית החולים כאשר מדי פעם לקחה את ברנאן איתה וקונאל עצמו החל לעבוד בחנות של אביו בדרך כלל במשמרת שונה ממנו כדי שאחד מהם יוכל להשגיח על ברנאן. אולם, שלושה אנשים עובדים אינם מספיקים כדי להאכיל ארבעה אנשים ולשלם לרופאים. לכן, אביו של קונאל החל לסחור גם מתחת לשולחן עם המבריחים. האם מדי פעם קיבלה פצועים מחוץ לשעות העבודה בלי לדווח על כך לצבא וקונאל עצמו מדי פעם השתתף בהברחות כאשר המבריחים הזדקקו לעזרה.
דרך העבודה בחנות קונאל הכיר אנשים רבים במחנה, את צורכיהם השונים ואחר מה הם מחפשים, מידע אותו העביר מדי פעם למבריחים וזכה עמם כך בנקודות יתרון. דרך העבודה עם המבריחים קונאל הצליח להשיג ציוד רפואי אותו הוא העביר לרפואי אחיו תמורת הטיפול בו. במהלך העבודה עם המבריחים ובחנות קונאל למד כמה המוניטין של אדם חשוב ולכן הוא החל לעזור לאנשים אחרים כשראה שהם מתקשים לסיים את החודש ומחפשים עבודה נוספת הוא ידע להפנות אותם למקומות הנכונים, דרך המבריחים שהכיר או האנשים להם מכר את הסחורות המוברחות במהלך עבודתו בחנות, כאשר הוא ראה אנשים שצריכים עזרה רפואית אך מתקשים לממן אותה הוא הכיר להם כמה מהרופאים של אחיו.
שגרה זו התנהלה במשך כ-18 שנה בהם קונאל צבר מוניטין בקרב המבריחים והאנשים להם עזר והייתה נמשכת אף יותר ללא נקטעה באופן פתאומי לפני כשנתיים, כאשר אחיו של קונאל, ברנאן, מת מהסתבכות במחלתו. "קון" לא קיבל את המוות היטב והאשים בעיקר את עצמו בכך שלא מצא את התרופות המתאימות לאחיו, האוכל המתאים ולא השגיח עליו מספיק. בנוסף להאשמת עצמו הוא האשים גם את אחותו בכך שלא עזרה יותר והתרכזה בעיקר בבעלה ובשלושת ילדיה. מיד לאחר המוות "קון" ממש התכנס בתוך עצמו ושקע באבל עמוק, הוא ביקר את הקבר אחת ליומיים שלושה במשך השנה הראשונה ועד היום אין חודש שהוא לא מבקר בו את הקבר לפחות פעם אחת.
כשנה לאחר המוות הגיע הניתוק הכמעט מוחלטת של קון מאחותו והאחיינים שלו כאשר היא החליטה לערוך מסיבת יום הולדת קטנה לאחד מהילדים שלה, מה שגרם לקון להאשים אותה בחוסר כבוד לאחיהם המת ואי התאבלות עליו. עד היום קון כמעט ולא מחליף עם קולין מילה ורוב הקשר שלהם נעשה באמצעות ההורים או באמצעות בעלה של קולין.

כישורים:
פיזי
מיומנות 4 (+3)
חיוניות 2 (+1)
פיצ'ר חיובי - תנועה שקטה, פיצ'ר שלילי - חושי הריח והטעם שלו כמעט ואינם מתפקדים.
מנטלי
לוגיקה 2 (+1)
כוח רצון 4 (+3)
פיצ'ר חיובי - זיכרון לאנשים, פיצ'ר שלילי - הפרעות אכילה
חברתי
כריזמה 3 (+2)
אמפתיה 1
פיצ'ר חיובי - קשרים , פיצ'ר שלילי - דיבור לא החלטי.
חפצים: כלי טיפוס (שימושי עבורו בעת ההברחות), תרמיל (כנ"ל), בקבוק וויסקי.
טראומות: חברתית : אבל על אחיו - אי יכולת להיקשר לאנשים - שמירה על ריחוק מסוים.
מצב התחלתי: מאחר וקון עדיין לא התאושש מהאבל על אחיו, הוא עדיין גר עם הוריו בדירתם בבוסטון ויצא מהבית אך ורק לצורך עבודותיו בחנות המכולת ועם המבריחים וביקור בקבר אחיו.
הערות\הארות\בקשות נוספות: מקווה שהפעם ילך יותר טוב מפעם שעברה.
 
שם\פניה: ליאור
שמה של הדמות: סג"מ ג'יסון מקנייט
מגדר: זכר
גיל: 23
מראה: ג'יסון הוא בחור גבוה, שיערו שחור ומסופר בהתאם לתקנות הצבא וזקנו מגולח למשעי, הוא אומנם לא נראה שרירי בצורה מוגזמת, אבל חיים בפנימייה הצבאית העניקו את הסימנים שלהם, הוא לובש את המדים שלו בגאווה ומשאיר את הדרגות שלו ברורות ככל הניתן, הוא תמיד מסתובב במדים מלאים, ולרוב חובש משקפי שמש, הוא לבן עור, גובהו 180 ס"מ ומשקלו 75 ק"ג, הוא תמיד הולך זקוף ומסודר.
אופי: ג'יסון די פוץ, זה לא שהוא בטוח שהוא טוב יותר מאחרים, הוא פשוט חשדני בצורה קצת מוגזמת לפעמים, הוא נותן הרבה יותר מידי אמון במערכת, ומבחינתו פקודה מגבוה היא חוק בל יעבור, יש לו נטייה להחשיב אזרחים כפרזיטים עד שהם הוכיחו אחרת, יש שיגידו שהוא מתנהג יותר מידי "by the book", ושהוא צריך לשחרר קצת, אבל זה לא מונע ממנו להיות מתוח בכל רגע נתון, בטוח שהרבה דברים יכולים להשתבש.
בסופו של דבר, ג'יסון עדיין בחור צעיר, והוא עושה טעויות, מצד שני, הוא מנסה להתנהג בצורה מאוד בוגרת לגילו, להרבות להשתמש במילים גבוהות ולדבר אל אנשים מגבוה.
רקע: ג'יסון לא זוכר את ההורים שלו בדיוק, הוא ואחותו התאומה אשלי טופלו על ידי הצבא מאז שהוא זוכר את עצמו, שניהם התחנכו בבית ספר של הצבא, הועברו לאקדימה של הצבא, ולבסוף הוצבו בצבא. הוא כשוטר צבאי, היא כגששית.
הבעייה הייתה כשבגיל 12 באחד האימונים הוא קרס, רופא בדק אותו ומצא כי הלב שלו כולל מום מולד, יכול להיות שבמצב רגיל היה ניתן לפטור את הבעיה, אבל במצב היום? הוא נועד תמיד להרגיש כמו פצצה מתקתקת, ללב שלו יש נטייה לעבור אירועים ברגעים הכי מסוכנים.
הוא גדל והתחנך על ערכים של פטריוטיות, אהבת המדינה, הוא ידע לשנן שמות של אמריקאים דגולים עוד לפני שידע לקרא, בעוד ילדים היו מעריצים של דמוית עבר וכוכבים ישנים, ג'סיון חלם על נשיאים אמריקאים. כבר בתור ילד הוא חלם על הצבא, הוא דמיין עצמו בתור מפקד הרבה לפני שהוא ידע בכלל מה זה נשק, הוא היה מביט בהערצה בחיילים הזוטרים ביותר, הילדות הזו, תחת השפעת הצבא, גרמה לו די מהר לפתח "עיוורון" לדברים שהצבא עשה. ולכן גם האירועים הגרועים ביותר היו מוצדקים בפניו. למען הסדר, למען האחדות, למן המולדת.
כמובן שהוא חלם כמו אחותו להיות לוחם,גשש אדם שעושה פעולה אמיתית, אבל הצבא בחר שלא לבזבז את המשאבים שלו, והוא שלח את החייל הצעיר והמבטיח לשרת במשטרה הצבאית, מצד אחד הדבר כאב לו והוא חשש שחלומו נגדע, מצד שני הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להצליח בתפקידו.
ג'יסון תמיד היה טיפוס של מסגרת "חייל צהוב" מה שנקרא, הוא עשה מה שאומרים לו, על הצד הטוב ביותר, ובצורה הטובה ביותר. אבל כבר בתחילת דרכו, הוא פשוט היה חדל אישים, אנשים ידעו שאם יש משימה לבצע, אזי ג'יסון יבצע אותה, אבל אם היא תכלול יחסי אנוש, או כל מעשה שדורש יכולת חברתית טובה, אז אפשר לוותר על זה. ג'יסון היה זה שהלשין על החברים שלו לחדר למפקד, הוא הבחור שטובת הכלל חשובה לו יותר מטובת הפרט. אז אין שום פלא שאין לו באמת חברים, ושכנראה שהתמונה שלו תלויה על כמה קירות, חצי נעוצים בה.
מצד שני, הדרג הגבוה למד לחבב את הבחור, הוא מהר מאוד נשלח לקורס קצינים, אבל בערב האחרון שלו בעיר לפני היציאה, אחותו פנתה אליו.
מסתבר שהיא לא בדיוק אהבה את איך שהצבא מתנהג, לגישתה היא ראתה דברים שהיא לא יכולה לשתוק עליהם. היא התחילה לדבר נגד הצבא, טענה שהוא שולט ביד ברזל וזו לא הדרך, שהיא שמעה על אנשים שמנסים להחזיר את האנושות לדרך הנכונה, היא דיברה על הגחליליות כאילו היו לא פחות ממלאכים שנשלחו להוביל את האדם, והיא ביקשה ממנו להצטרף אליה, לזרוק את הכל מאחוריו ולברוח.
הלילה ההוא היה כמה דברים, זו הייתה הפעם הראשנה שהוא סירב פקודה, הוא קיבל את ההודעה לדווח על כל פעילות כזו, למעשה זה היה חלק מהתקפיד שלו, לצוד מרי בתוך הצבא, והוא מצא מרי כזה, הוא כבר דיווח והיה עד אישית להענשה של רבים. כל האימונים שלו קראו לו באותה רגע לדווח על אשלי. המשפחה שלו הייתה הצבא, הבית שלו היה הבסיס.... אבל כל רגש שנשאר בו אמר לו להסתובב וללכת.
ולכן, זה גם היה הפעם האחרונה שהוא פגש באחות, בחקירה מאחורת יותר התגלה שהיא ועוד כמה גששים עזבו את בוסטון באותו לילה, תוך שבוע הם הוכרזו כעריקים, מפקדו של ג'יסון חתם על הצווים עצמו.
מאז ג'יסון שמר מעט על שקט, הוא שומר על הפגישה עם אחותו באותו לילה כסוד, ולאחרים הוא מתגאה להגיד שאין לו יותר אחות, וכי יהיה לה מזל עם נהרגה מאשר אם היא בוגדת בכל הערכים עליהם גדלו.
אבל האירוע השאיר את חותמו על הצעיר, אם אחותו הייתה יכולה להיות בוגדת, אזי כנראה שכל אחד יכול להיות, הוא הפך לחשדן כלפי כל אחד, הוא לרוב מאשים אנשים ללא סיבה מוצדקת דייה, הגישה הזו לחיים לא בריאה לו,והוא לעתים מתקשה לישון, שלא לדבר על לבטוח באנשים אחרים, מצד שני, היא הפכה אותו להרבה יותר קפיצי, והוא חזר להתאמן ולהשחיז את גופו לצד מוחו. ליבו עדיין מחסיר פעימה מדי פעם, אבל הוא למד להסתיר את זה, והשיג תרופות שמדכאות את הבעיה, בדרך כלל.
ג'יסון לא הגשים את החלום שלו, הוא קצין זוטר שלא בדיוק מפקד על כלום, הוא מאמין בכל ליבו שאם יעבוד קשה מספיק הוא ימצא את דרכו לפסגה, ואם לא, אזי הדבר נעשה במסגרת התמונה הגדולה, והוא יודע למקם את עצמו כבורג במערכת.
כישורים:
פיזי
מיומנות 4 (+3)
חיוניות 2 (+1)
פיצ'ר חיובי חייל , פיצ'ר שלילי בעיות לב
מנטלי
לוגיקה 3 (+2)
כוח רצון 2(+1)
פיצ'ר חיובי חוקר, פיצ'ר שלילי נאמן מידי
חברתי
כריזמה 1
אמפתיה 4 (+3)
פיצ'ר חיובי קורא אנשים, פיצ'ר שלילי אניטפט
חפצים: מדים, סכין כיס, מכשיר קשר, תרופות ללב שלו
טראומות: עץ חברתי- חרדה (דרגה 2)
מצב התחלתי: ג'יסון גר לבד, אחד מהיתרונות של להיות אחד הקצינים היחידים שלא נשלח לשטח, אין לו חברים כמו שיש לו "שותפים למקצוע", מצד אחד הוא מכיר כמה אנשי צבא במקומות הנכונים, ומצד שני הוא כבר למד להכיר כמה אנשים מהצד השני של החוק, אף על פי שהוא קצין הוא חסר פקודים, אם כי הוא מקווה לקבל אחד מתישהו, או לפחות לעבור קידום.

הערות\הארות\בקשות נוספות: טכנית הדמות הזו נודדת על התפקיד של החייל והחוקר. הוא חסר כישורים חברתיים אבל הוא מבין אנשים. מבחינת בקשות, אני מניח שזה קצת ברור מאליו, אבל עד כמה שהוא מוכשר לטפל בנגועים, הוא הרבה יותר מוצלח מול אנשים חיים, לכן הייתי שמח אם יהיה איזון בין 2 סוגי האיומים.

לגבי אחותו, סביר ששרדה, היא בכל זאת הייתה גששית מאומנת של הצבא והייתה לה יכולת להסתדר בחוץ.
אם זאת, ברור שהיחסים בין האחים עלו על שרטון, נראה שכל צד ירגיש שהשני הוא זה שנטש אותו, ולכן מאוד לא ברור מה יהיה הדבר הראשון שיקרא אם השניים יפגשו.
בכל זאת, עד אותו היום השניים כן היו קרובים, והם מודעים לזה שכל אחד הוא המשפחה היחידה שנשארה לשני.

סתם בכללי מעבר לזה (ללא קשר אם אני מתקבל או לא) אני יותר ממציא לפתוח קבוצת OUT באיזה פלטפורמה נוחה (וואטסאפ,סקייפ,דיסקורד וכו') בייחוד בגלל שמדבור בשיטה שאני לא חשוב שמישהו בפורם מכיר טוב, ולכן יהיה יותר קל להסביר את החוקים בLIVE. (ומניסיון, זה שהחוקים רשומים בצורה נהדרת פה לא אומר שאנשים תמיד מבינים אותם כמו שצריך.)
 
מאוחר יותר אערוך את ההודעה ואגיב באופן נקודתי לטפסים ומה שאני רואה כלא תקין בהם אם ישנו דבר שאינו תקין (או אשאל שאלות לגבי דברים שאני לא מבינה). רציתי להודות על ההיענות! לא חלמתי בכלל שיהיה באמת עניין בזה.

אבל לפני כן רציתי לציין כי תתקיים קבוצת דיסקורד כ'פורום' אאוט שיאפשר מענה לשאלות בצורה זריזה ונוחה יותר, דיסקוס לגבי המתרחש וסתם מקום לפרוק את התלונות על חוסר הניסיון שלי בשיהו"ם שאינו חופשיטה.

עריכה:
לאלה שכתבו את ה'תפקיד' שהם רואים לדמות שלהם בקבוצה, קודוס.

ליאור (ג'יסון מקניט)
הדמות מרגישה לי די well rounded, אבל לא הבנתי את הקטע בסוף ש"ומצד שני הוא כבר למד להכיר כמה אנשים מהצד השני של החוק". כלומר מכיר כלא אותם או גרם לכליאתם, מכיר יודע על 'חבורות פשע' או אנשים ששמים עליהם עין כי הם חשודים במשהו, או מכיר במובן של יודע מה ההתנהגות של מישהו בצד השני של החוק ויוכל לזהות?
ולא הבנתי את הטראומה שלו. איך זה מתבטא כטראומה? על מה זה משפיע מבחינה 'יבשה' של סטטים?

ג'וני (קון)
לדעתי אחת הנקודות בכריזמה או במיומנות יכולה ללכת לכוח רצון

קווריון (ג'יל)
הרעיון עם חוברת ההדרכה לברמנים מעניין ומתאים לדמות, איך אתה רואה שימוש בזה באפוקליפסת זומבים, מחוץ לאזור הבטוח לדוג'?
ואולי לחשוב מה משתלם לצבא שיהיה בר ש'ישתה' את הכסף של החיילים והתושבים? במיוחד כשיש להם את תירוץ 'כבר יש מסבאה למה צריך עוד'? אולי יש לה קונפליקט קטן עם הצבא על רקע סכומים הולכים וגדלים של תלושים שהם דורשים?
בעיקרון אלה רעיונות ומחשבות שעוברות בראש יותר מתלונות.

עומר (פיטר סמית')
הרקע מאוד מעורפל והמעבר החד בין גוף שלישי באופי ובמראה לראשון (ברקע) היה קצת מפתיע אבל זו לא באמת תלונה ממשית. מה שכן מפריע לי זה הרעיון שחבר'ה צעירים מצליחים להתגנב בקלות (במיוחד אם הם חיילים ויש עליהם יותר מעקב ע"י הצבא כי הם חלק מהצבא) אל מחוץ לאזור הבטוח ולחזור. גם שום דבר מהלוגיקה המקסימלית שלו לא מתבטא ברקע.

אלישע (אלייס)
יש שיפור ניכר, אבל אני עדיין לא מבינה כמה דברים.
ראשית, למה הוא נכנס לכלא? מה הסעיף? שהוא ברח? זה המילה שלו נגד המילה שלה ואין הוכחות. באותה מידה ססיליה אמורה לשבת בתא בכלא כי היא דקרה חייל.
בנוסף, לא הבנתי מאיפה בא הפיצ'ר 'מושך' משום מקום בלי שזה מוזכר בשום מקום אחר או מתבטא בסטט הכריזמה.
בזמן שיש לי תפיסה של מה שקרה לו, אין לי תפיסה כל כך של אלייס כדמות, כאדם. המניעים שלו לפני התקרית ובכלל איך הוא יתנהג בסיטואציות שונות. די מרחף לי באויר.

הייתי שמחה לראות דמות של מבריח\ה אולי? אם יש המעוניינים בדבר.
 
חזרה
Top