מתארגן מפגש פונדקאים לקראת תחילת הקיץ, לפרטים ולבחירה של המועדים הפנויים, השתתפו בסקר: מפגש פונדקאים - סקר

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)- תם ונשלם!

פלטפורמה למשחק בהרפתקאות משחקי תפקידים באינטרנט. כאן תוכלו להצטרף ולשחק בהרפתקה עם שחקנים אחרים באמצעות האינטרנט וגם להנחות משחק משל עצמכם. בפורום גם ניתן לפרסם ולקרוא רשומות של הרפתקאות.
סמל אישי של משתמש
מירטוקן
הודעות: 1639
הצטרף: 29 אוקטובר 2012, 15:45
תשובות: 1
מיקום: בגן העדן לדרקונים

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי מירטוקן » 07 ינואר 2019, 10:42

לא נשארו בדאי-קי עוד הרבה כוחות. אבל הוא חייב לדחוף את עצמו.
הוא מרכז את הלהבה שבבטנו, מעצים אותה. הלהבה שהיא מהותו, הלהבה שהוא בנוי סביבה.
היא שקטה, ורגועה. כמו שהוא תמיד שאף שתהיה, החלום הגדול ביותר שלו.
הוא ממקד אותה עוד יותר, ואז נותן לה להתפרץ. מטרתה של הלהבה היא לכלות, להתפשט ולהתפזר. אם יצליחו במטרתם, השלום והשלווה יתפשטו כמו האש בכל רחבי סרמיאת.
האש זורמת בעורקיו, בשריריו, בכל מהותו. למרות עייפותו הגדולה, הוא מצליח לנוע, אם כי במהירות קטנה יותר משל אחיו. הוא נעמד מול צלה של אש קורנת, ומתחיל לשלוח סדרת התקפות מהירה. אך הוא עייף מדי, ומצליח לתת מכות קטנות בלבד, כאלה שהיו נחשבות לחבורות מול יצור חי. אבל במצב הנוכחי, זה כל מה שיש לו. ואולי זה יספיק.

META
ניצול נקודת צ'י
קסם פראי:
1ק20 = 7
1ק100 = 16
תנועה לT13

שתי התקפות נגד אש קורנת
התקפה 1:
1ק20 + 8 = 9
התקפה 2:
1ק20 + 8 = 27
נזק:
1ק6 + 4 = 9

דת: 14
כדי לראות אם יש עוד מהלך שאפשר לעשות כדי לחדש/להעצים את האפקט של החרבות במזבח

נק"פ: 39/63
צ'י 3/7
:devil: "Tell me, what is it that you desire?"
סמל אישי של משתמש
Nextorl
The Crescent Archmage
הודעות: 8143
הצטרף: 31 יולי 2011, 13:37
תשובות: 45
מיקום: סרמיאת, עולם המערכה הביתי שלי

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי Nextorl » 07 ינואר 2019, 12:15

אגרוף אחד מפספס, אך השני פוגע- מעיף את הצל לרצפה. וגם אם רק לרגע, דאי-קי מנצל את ההפוגה על מנת להרגע לשנייה. וכאשר הוא לא לחוץ, הוא מבין. המזבח, הפגם שפארימה ופארוטי יצרו בו- המזבח מחזק את החרבות, ששואבות באמצעותו כוח מהצללים. אם מישהו ישתמש באחת החרבות, יפעיל את אחד הכוחות שלה בעודה שואבת כוח, המזבח יטעין את כוחה תוך כדי השימוש בו, ופרץ הכוח הזה ישמיד אותו, אחת ולתמיד.
META
קסם פראי- דאי-קי מחדש סלוט אחד מהדרג הכי נמוך שיש לו.
IN
צל האש הקורנת קם פעם נוספת, קול פקיקה נשמע כשהוא זז. העצמות שיצאו ממקומן חוזרות אליו, הפצעים נסגרים, החבורות נעלמות. לא נראה שהוא שם לב לנזיר, שרק לפני רגע הפיל אותו לרצפה. מבטו נעוץ בגמדה שהקרח שכיסה אותה נמס, אך בתוך רגעים ספורים, הקרח מתגבש שוב, כולא את הגמדה פעם נוספת בתוכו.
"תקפאו." הוא אומר בלחישה, "ותמותו. אחד אחרי השני."
META
התקפות נגד קאלי:
אחיזתו הקפואה של המעבר: קאלי צריכה לגלגל הצלת חוסן בד"ק 17. בכשלון, היא מאובנת עד תחילת תורו הבא של צל האש הקורנת.
"Honor is dead, but I'll see what I can do."
Kaladin Stormblessed
סמל אישי של משתמש
Adran
הודעות: 1640
הצטרף: 06 דצמבר 2015, 14:53

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי Adran » 07 ינואר 2019, 17:16

META
הצלת חוסן לקאלי (עם חסרון): 10, כשלון. קאלי מאובנת.
"גם אם אני לא אוהב את התוספות ששמת על הפיצה שהזמנתי, אוותר לך כי אנחנו צריכים לחסל את הטבעת האחת ביחד."
סמל אישי של משתמש
Nextorl
The Crescent Archmage
הודעות: 8143
הצטרף: 31 יולי 2011, 13:37
תשובות: 45
מיקום: סרמיאת, עולם המערכה הביתי שלי

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי Nextorl » 07 ינואר 2019, 17:32

כעת, כשהגמדה כלואה בפסל מקרח, הצל מפנה את תשומת ליבו אל הנזיר.
"תקפא." הוא אומר, אוחז בזרועו, ודאי-קי מרגיש את החום עוזב אותו. על המזבח, האור המועט נעלם. נשאב על ידי הזד הפצוע.
פעולה אגדית:
שאיבת חום. אחרי תורה של קאלי. דאי-קי סופג 29 נזק קור, וצל האש הקורנת מרפא 29 נק"פ.
עלטה. אחרי תורו של ארזיוס. צל האור החורך שואב את האור שברדיוס 30 רגל ממנו, יוצר איזור של חשיכה קסומה שנותרת עד תחילת תורו הבא.


תור הונג.
"Honor is dead, but I'll see what I can do."
Kaladin Stormblessed
סמל אישי של משתמש
העוג הברברי
הודעות: 12447
הצטרף: 04 ספטמבר 2011, 15:49
תשובות: 33
מיקום: כרמיאל, ישראל
יצירת קשר:

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי העוג הברברי » 08 ינואר 2019, 10:58

IN
הונג-יי מחדד את חושיו בתוך החשכה. העלטה מכסה על עיניו, אבל הוא מזנק מעלה אל המזבח, לא מוכן לוותר, לא מוכן לתת לזה להסיח את דעתו. בראשו, הוא בונה את התמונה של המזבח, אבל מרגיש כאב ראש נורא, כאילו בכול פעם שהוא מנסה לחשוב על תמונה ישרה הצ'י שלו מתערבל בחזרה למערבולת. הסערה שהוא אימץ לעצמו.

בין החשכה, הונג-יי מזנק מעלה, ורק תנודות האוויר המעטות אומרות לו על מיקומו של הצל בעודו מרסק את הגב ועמוד השדרה של הגוף שפעם היה שייך לסארין עם המטה שלו. אגרופיו זוהרים בחשכה, מרים לו את מה שהוא עשה, מרים לו את גופת חברו על האדמה. הונג-יי נושם עמוק, מסתכל מטה.

"סארין, אני מקווה שאיפה שאתה נמצא כעת, הנשמה שלך נחה כאשר הגוף שלך פה" הוא לוחש, ואז מזנק הצידה, רץ על המזבח בקלילות. האור החלש שמקיף אותו מדריך את צעדיו קרוב יותר אל המקום בו הצל השני אמור להיות. אך שדה הקרב שקט מידי, הוא לא שומע לא את קאלי, לא את ארזיוס ולא את אחיו...

הוא לא יכול לתת לזה לערער אותו, הוא מנקה את המחשבות, מתרכז בעצמו.

META
הונג-יי מחדש 5 נק"פ מההתחדשות של דאי-קי.

תנועה- אל Y14
מנצל 2 משבצות תנועה בשביל יתרון בקפיצה על המזבח, שנוגד את החסרון מהתשישות שלי.
גלגול אתלטיקה: 13+4=17. הצלחה.
פעולה- התקפה במטה
הונג-יי סובל מחסרון בגלל העלטה.
התקפה כנגד צל של אור חורך: 12+10=22 (גלגול שני 18). בפגיעה 5+6=11 נזק מוחץ וקסום.
התקפה כנגד צל של אור חורך: 14+10=24 (גלגול שני 14). בפגיעה 4+6=10 נזק מוחץ וקסום.
הנזק מפיל את צל של אור חורך.
פעולת בונוס- חמיקה
מנצל 1 צ'י.
גלגול קסם פראי: 13. קסם פראי מתרחש.
קסם פראי: 36. אגרופיו של הונג-יי זוהרים באור בטווח 5 פיט עד סוף תורו הבא.
כול ההתקפות כנגד הונג-יי סובלות מחסרון עד תחילת תורו הבא אם הונג-יי יכול לראות את האויב ובנוסף הונג-יי זוכה ביתרון להצלות זריזות.
תנועה- אל X14
לעצמיהצג
14/62 נק"פ.
התחדשות 5. התחדשות זאת עובדת גם לאחר שהונג-יי נופל מתחת ל-0 נק"פ, אך לאחר שהיא פעלה במצב כזה, ההתחדשות נעלמת.
אגרופיו של הונג-יי זוהרים עד סוף תורו הבא בטווח של 5 פיט (מאיר דרך העלטה).
התקפות כנגד הונג-יי מאויבים שהוא רואה סובלות מחסרון ובנוסף יש לו יתרון להצלות זריזות עד תחילת תורו הבא.

4/10 צ'י.
מאגר שלמות הגוף ריק. כוח מטה בעתת המלחמה שומש.

דרגת תשישות שנייה (חסרון על גלגולי יכולות, חצי מהירות).
אספקט הכריש הרעב: הונג-יי זוכה ליתרון לגלגולי התקפה כנגד יריבים שאינם סמוכים לאף אויב מלבד הונג-יי.
הסקייפ שלי: or_ben_abu_gsb
ניצחון! ועוד ניצחון!
סמל אישי של משתמש
Nextorl
The Crescent Archmage
הודעות: 8143
הצטרף: 31 יולי 2011, 13:37
תשובות: 45
מיקום: סרמיאת, עולם המערכה הביתי שלי

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי Nextorl » 08 ינואר 2019, 12:09

IN
מטה הלחימה של הונג פוגע בזד, גורם לו ליפול על ברכיו, מחוסר הכרה. ובחשיכה, ארזיוס מצליח לזוז. האבדון, חוסר התקווה, הוא מרגיש אותם נעלמים, מותירים אותו חופשי לזוז. אך דווקא קאלי, הקפואה במקומה, מרגישה אותם במקומו, כשהצל מפנה את מבטו מהחשיכה אליה.

לאחר רגע, החשיכה מתפוגגת, והזד קם בשנית. חרבו האפלה משספת את הגמד שרק שוחרר מהשיתוק. הפעם, הוא דומם. אך השנאה שלו, הכעס שלו, ומעט מהפחד שלו ניתנים להרגשה בדרך בה הוא תוקף. הזכרונות שמציפים את מוחו של הגמד רק מדגישים את הרגשות הללו. הוא נזכר בפעם בה נקסר היה תלוי בין שמיים וארץ כשמכה מתוזמנת היטב של אויבו העיפה אותו מעבר לגבול אי הענן. אביר האור הצליח רק בקושי להאחז בקצה האי, שריונו וחרבו הכבידו עליו, משכו אותו למטה. ומעליו, האויב רק התקרב, מוכן להפיל אותו לחלוטין.
META
פעולת שטח:
האבדון שבין העולמות. הצללים בוחרים יצור אחד שהם רואים, ותוקפים את מוחו עם חזיונות של אבדון, חוסר תקווה ותחושה של חוסר יכולת לעשות דבר מלבד לצפות. הם בוחרים בקאלי, שצריכה לגלגל הצלת חוכמה בד"ק 15 או להיות משותקת (stunned) עד פעולת השטח הבאה.

התקפות נגד ארזיוס:
חרב של זכרונות אבודים: 22 נגד דרג"ש, 9 נזק חותך ועוד 4 נזק תודעה. ארזיוס צריך להצליח בהצלת כריזמה בד"ק 17 או שהוא לא יוכל להשתמש בפעולת הבונוס שלו עד סוף תורו הבא.

תור דאי-קי.
"Honor is dead, but I'll see what I can do."
Kaladin Stormblessed
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8225
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 22

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי liorgonen3 » 08 ינואר 2019, 12:42

ארזיוס מרגיש את הפציעה ברגע שגופו חוזר להגיב, החיתוך כמעט ומפיל אותו, אבל הוא עוד עומד, וכמו אביר האור, הוא נאחז בקצה החיים, אבל אלו לא הזכרונות שלו, והוא מתנער מהם, מוצא נחמה בכאב, מוצא מז'ור ביאוש. הוא קם. הוא מוכן, והוא יסיים את הקרב הזה
נק"פ 6/75
19 בהצלה נגד זכרונות עבודים- הצלחה
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
מירטוקן
הודעות: 1639
הצטרף: 29 אוקטובר 2012, 15:45
תשובות: 1
מיקום: בגן העדן לדרקונים

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי מירטוקן » 10 ינואר 2019, 09:07

הלהבה הקדושה בבטנו של דאי-קי גדלה. האנרגיה מקיפה אותו לחלוטין, חושפת את הריכוז העצום שהוא נדרש לו. שלוש קרניים כסופות בוקעות ממנו, פוגעות בארזיוס, קאלי ואחיו. הקרניים נספגות בגופם, מעצימות אותם, מחדדות את חושיהם ואת האינסטינקטים שלהם.

META
מטיל ברכה על ארזיוס, קאלי והונג-יי. כל אחת מהמטרות מקבלת 1ק4 לגלגולי התקפה והצלות למשך דקה.
קסם פראי:
1ק20 = 6
1ק100 = 80
:devil: "Tell me, what is it that you desire?"
סמל אישי של משתמש
Nextorl
The Crescent Archmage
הודעות: 8143
הצטרף: 31 יולי 2011, 13:37
תשובות: 45
מיקום: סרמיאת, עולם המערכה הביתי שלי

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי Nextorl » 10 ינואר 2019, 13:22

דאי-קי מרגיש צמרמורות מטפסות במעלה עמוד השדרה שלו, ידיו מתחילות להזיע ורגליו מתחילות לרעוד. כאשר הוא מזמן את האש הקדושה, מנסה לעזור לחבריו, היא נעלמת. נכבית ברגע שבו היא עוזבת את ידו. הנזיר יכול להרגיש את הצל לצידו מבטל את הלחש הזה מבלי להניד עפעף.
"רונות קדושות לא יעזרו לכם כאן, בני תמותה." הקול בוקע מפיו של מונרו. "אתם תמותו. אחד אחרי השני."

כאילו כדי להדגיש את הנקודה, צל האור החורך ממשיך בהתקפותיו. מתעלם מהנזיר שלצידו, הוא משסף את ארזיוס פעם נוספת. הפעם, אבחת החרב כורתת את רגלו של הגמד, מפילה אותו על הרצפה, מעולף.
"אחד נפל," הצללים אומרים מבעד לגופו של סארין. מפנים את גופו אל עבר הונג-יי. כעת, כשהאיום הגדול ביותר הוסר, הם יתמקדו באיום הקטן.

"ואחד מצטרף אליו." הצללים ממשיכים את המשפט מבעד לגופו של מונרו, גורמים לו להכות בחזהו של הנזיר שמולו, של חברו לשעבר. דאי-קי מרגיש את זרימת הדם שלו מאטה, את הלב שלו חודל מלפעום. את כלי הדם מתפוצצים כשנוזל החיים שלו קופא בחזהו.

"מי הבא?" הם שואלים יחדיו, בדיסהרמוניה מושלמת.

META
קסם פראי: עד סוף תורו הבא, דאי-קי נמצא תחת המצב "מורעל". בפועל, למצב הזה אין השפעה בגלל השפעות התשישות.

God is dead: פעם בסיבוב, הצללים יכולים לבטל את ההשפעה של לחש קדוש מתמשך כאילו הם הטילו לחש-נגד. כמו לחש-נגד, היכולת הזו דורשת תגובה.

להבות רפאים: כל יצור שמסיים את תורו בסמוך לצל האש הקורנת, צריך לגלגל הצלת חוסן בד"ק 20, או לספוג 1ק4 נזק מוות.
ערך הנק"פ המירבי של היצור יורד בכמות ששווה לנזק המוות שהוא סופג, והצל מקבל נק"פ זמני ששווה לנזק הזה.
דאי-קי סופג 2 נזק מוות.

פעולה אגדית- חרב של זכרונות אבודים. נגד ארזיוס. 20 נגד דרג"ש, בפגיעה, 26 נזק חותך ועוד 6 נזק תודעה. הצלת כריזמה בד"ק 17 או שארזיוס לא יכול להשתמש בפעולת הבונוס שלו עד סוף תורו הבא.

התקפות נגד דאי-קי:
לב מקרח: 21 נגד דרג"ש. בפגיעה, 12 נזק חבטה ועוד 8 נזק קור ומוות.

תור קאלי.
"Honor is dead, but I'll see what I can do."
Kaladin Stormblessed
סמל אישי של משתמש
Adran
הודעות: 1640
הצטרף: 06 דצמבר 2015, 14:53

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי Adran » 10 ינואר 2019, 18:45

סדק.
סדק נוסף.
עכשיו אחד שלישי.
השברים הזעירים מתפשטים לאורך מעטה הקרח הארגמני, כלא הדם הקפוא שאוחז בקאלי. היא פורצת אותו, אך לאט מדי. חבריה נשחטים מול עיניה, היא אפילו לא מסוגלת לעצום אותן. לא מסוגלת לנשום, גם לא לצרוח. היא יכולה להרגיש את כוויות הקור מתפשטות על עורה. קור נורא, ואז עקצוצים, שמתחלפים בחוסר תחושה.
קאלי יודעת שאין לה עוד הרבה זמן. האדרנלין, הזעם, הם שוככים. עוד מעט גם החמצן יגמר. קצוות ראייתה מתחילים להטשטש, להאפיל. היא כבר לא שומעת את קולות הקרב, רק את הפעימות באוזניה, גם הן הולכות ונחלשות. ההילה הקפואה הורגת אותה, לאט. כמו גחל שנחנק מהעשן של עצמו. אך גם אחד כזה, חלש ככל שיהיה, יכול ליצור ניצוצות אחרונים. לראות את ארזיוס נופל, זה מעיר בה משהו, מחייב אותה למאמץ נוסף.
הסדקים מתפשטים, מתרחבים. הקרח מתנפץ וקאלי משתחררת, נופלת לברכיה. דרך התשישות, כוח מסוים מוצא אותה, טהור ובוהק, שמיימי. הקשר שלה עם לייסטראברם, הוא עוד לא התנתק. כשהיא מוסרת את עצמה אליו, קאלי מגלה שהוא קורן בעוצמה. לייסטראברם חיכתה לה.
"לייסט," קאלי לוחשת, קולה יבש, פצוע. "הצללים, אי אפשר להרוג אותם. המזבח, את מסוגלת להשמיד אותו?"
אני… כן, אני יכולה. אבל זה ישמיד את כולם.
את כולם.
חיסול הצללים, תמורת חייהם. עוד בחירה בלתי אפשרית.
קאלי כבר ויתרה על אמה, עכשיו היא נדרשת להקריב את חבריה, ואת עצמה. חלק בה יודע שעדיף להם למות באשמתה, מאשר בידי הצללים. החלק השני מבין עד כמה זה מעוות. הם כולם ידעו את הסיכון, מונרו כבר פגש בו. אין לה ספק שהם יקריבו את עצמם למען המטרה. ועדיין, זה כל כך שגוי. הם נלחמים באלים מתים, בזוועות, אך ההחלטה הזאת נוראה מכל מאבק. כעת, היא גם חשובה יותר. זאת רק עוד צלקת שתיאלץ לחיות איתה. בעצם, למות איתה, היא מבינה. קאלי לא רוצה למות כך, כשפעולתה האחרונה היא הרג חבריה. אך הפעולה הזו, איומה ככל שתהיה, היא האחת הנכונה.
"אם תשרדי את זה, לייסטראברם, מצאי גיבורים אחרים. המסורת חייבת להמשיך."
חרבו של נקסר פורצת בעוצמה בוהקת.
"מסרי להם, שלמען מטרה ראויה, שווה לסבול את הכאב."
האור מתגבר, מתפשט לכל עבר, לבן ומעוור.
"זו היא חובתם."
כוחה של לייסטראברם משתחרר במלואו.


Meta
הצלת חוכמה נגד האבדון שבין העולמות (עם חיסרון ו3+ מארזיוס): 12-1+3+3=17, הצלחה. קאלי לא משותקת.
היא משתמשת באור השמש על המזבח.

נתונים
ספוילרהצג
נק"פ קאלי: 9/95
מטענים: 4
סלוט 1: 2/4
סלוט 2: 1/3
סלוט 3: 1/2
כידונים: 4/4

דרג"ש: 12

השפעות:
שרועה.
עמידות לנזק אש וקורן.
קסם פראי: לגלגל ק20 בכל הטלת קסם, בכישלון (ד"ק 15) לגלגל ק100.
להבות רפאים: כל יצור שמסיים את תורו בסמוך לצל האש הקורנת, צריך לגלגל הצלת חוסן בד"ק 20, או לספוג 1ק4 נזק מוות.
ערך הנק"פ המירבי של היצור יורד בכמות ששווה לנזק המוות שהוא סופג.
"גם אם אני לא אוהב את התוספות ששמת על הפיצה שהזמנתי, אוותר לך כי אנחנו צריכים לחסל את הטבעת האחת ביחד."
סמל אישי של משתמש
Nextorl
The Crescent Archmage
הודעות: 8143
הצטרף: 31 יולי 2011, 13:37
תשובות: 45
מיקום: סרמיאת, עולם המערכה הביתי שלי

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי Nextorl » 12 ינואר 2019, 22:22



אור. מסנוור, מעוור, מבורך.
לייסטרבארם בוהקת בעוצמה שלא תאמן. משואה לבנה של אומץ וגבורה. עמוד אור כה גדול עד שהוא מגיע אל הלוס עצמו, חותך מעט מהערפל המקיף את סלן.
"לא!" הצללים צועקים בשנאה וזעם, מניעים את גופו של הזד ברצונם. כופים עליו לזנק על המזבח, לנסות ולשלוף את החרב, ניסיון שמותיר אותו ללא ידיים.
פחד מתגנב לקולם כשהם צועקים בשנית. הפעם, הם מנסים לברוח. משתגרים הרחק, מתחילים לרוץ.

ואז, האש מתחילה. בוערת, יוקדת, טהורה.
הלהבות של פארוטי מלחכות את המזבח, יוצאת מהסדקים. חורכות את הקרניים עליו העור שופד, שורפות גם אותו. החום רק עולה, עוד ועוד, עד שהאבן מתפוצצת מבפנים החוצה. הונג, ארזיוס, סארין ומונרו, ארבעתם מועפים לאחור מעוצמת הפיצוץ. הרסיסים פוגעים בהם, האש שורפת אותם, האור מעוור אותם.
ואז, הם מרגישים את עצמם נמשכים בחזרה לשם. אל המקום בו עמד המזבח, אל מרכז ההריסות. אל החור.

חושך. מזדחל, רעב, מקולל.
הוא התפרץ מהסדקים שברעלה, מרחיב את הקרעים לאט לאט. וכשהמזבח התפוצץ והעוגן הוסר, הוא תקף בכל כוחו. חודר מבעד לרבדים השונים, שואב את האור,האנרגיה, החומר. הריק רעבתן, והוא לוקח הכל.
האוויר עצמו נשאב אל תוך החור, הריסות המזבח מצטרפות במהרה, ויחד איתן גם החרבות.

'זה היה לי לעונג, קאלי.' לייסטרבארם אומרת כשהיא נשאבת אל הריק. שלווה נשמעת בקולה. הפעם, סוף סוף, היא לא צריכה להמשיך כשהגיבורים שאימנה מתים. הפעם, היא תמות יחד איתם.

'ת'ם לא כל כך גרועים למרות הכל!' פארוטי צועק באקסטזה, הלהבות שלו נכבות כשהחמצן נלקח מהן. בדרכו שלו, להב האש המשיך את דרכו של אביו, מגן על העולם מפני סכנות שלא ניתן להבין.

אליהן, מצטרפים הצללים. שואגים, מתייפחים, אך ללא הועיל. הצללים מנסים להמלט, להשתגר הרחק או לרוץ משם, אבל החשיכה קוראת להם. דורשת מהם לבוא, להתקרב. והצללים, הם לא מסוגלים להתנגד לקריאתה. לא משנה כמה הם רוצים, כמה הם מנסים, הם נבלעים באפלה, חוזרים אל הריק, אל הכלום.

ואחריהם, מצטרפים הגמדים. קאלי וארזיוס, אבירים שונים של אותו האל. אל הדורש מוות בלחימה, או סבל נצחי. לרגע קט, שניהם שמחים. הם יודעים שהריק ישחרר אותם מהשבועה, מהסבל הנועד להם אם לא היו מתים בקרב. סבל שארזיוס חווה על רוחו, שקאלי יכולה רק לדמיין.

הנזירים מרגישים את המשיכה מיד לאחר מכן. הונג-יי רץ, מהר ככל שהוא יכול, מתרחק מהחור שברעלה, מהריק שבין העולמות. הוא יכול לראות בתוכו דמויות, לא יותר מגושים של חשיכה. אבל מהיר ככל שיהיה, הרגליים שלו כושלות תחתיו מתשישות.

פיצוץ המזבח מעיר את דאי-קי מעלפונו, והוא קם. כנפי הדרקון שלו נפתחות במלוא הדרן כשהוא מנסה להתנגד לואקום. מולו, הכל נשאב. אבנים, עצים, גופות. חיות וצמחים שעוותו על ידי היבשת מוצאים את עצמם בריק שבין העולמות, והופכים לכלום. הרבדים מתלכדים סביבו, מתקיימים במקביל באותו המקום ובאותו הזמן. אדמה כסופה ושחורה ואדומה וערטילאית מתחת לכפות רגליו. הוא רואה שדים נמשכים אל החור מהרובד התחתון, מלאכים נופלים אל החשיכה מהרובד השמיימי, הוא רואה צ'י- את כוח החיים עצמו- נשאב מהעולם, מתפוגג בריק שבין העולמות. והוא יודע, הוא יודע שאם אף אחד לא יעשה דבר, רעבתנותה של האפלה האורבת בין הרבדים לעולם לא תושבע. אם הוא לא יעשה דבר, הרבדים יושמדו, פיסה אחר פיסה.

"ת'ארס, הענק לי כוח." הוא ממלמל, ותליון שמונת הדלתונים על צווארו נדלק באש כסופה. דאי-קי מנצל כל רסיס עוצמה בגופו, וכאשר הצ'י שלו נגמר- הוא שואב צ'י מהסביבה. ממיר אותו לכוח במאמץ רב. הכנפיים שלו רק בקושי מצליחות להחזיק אותו במקומו באוויר כשהוא משקיע את כל כוחו באיחוי הקרעים שברעלה, בסגירת החור שבמרקם המציאות עצמו.

מול עיניו של הונג-יי, אחיו משקיע את הכל במאמץ אחד אחרון להשיב את האיזון לעולם. מאמץ הדורש את כל מה שנותר לו- כל שבריר קסם, כל טיפת צ'י, כל אטום בגופו. הכל כדי ליצור רונה אחת, חזקה ועוצמתית, שמאירה את העולם. רונה עשויה מאש כסופה שמרתכת את החור השחור, סוגרת אותו אחת ולתמיד.
הייקו.
איזון.

וביבשת מקוללת, שבורה, ומלאת שנאה, הונג-יי נותר לבד. אך סביבו, העולם נכון שוב.
"Honor is dead, but I'll see what I can do."
Kaladin Stormblessed
סמל אישי של משתמש
העוג הברברי
הודעות: 12447
הצטרף: 04 ספטמבר 2011, 15:49
תשובות: 33
מיקום: כרמיאל, ישראל
יצירת קשר:

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי העוג הברברי » 17 ינואר 2019, 22:34

הונג-יי על ברכיו, רואה את אחיו מקריב את עצמו למען העולם, למען האיזון, רואה את קאלי, ארזיוס, מונרו וסארין נשאבים כולם אל תוך החשכה. מלאכים ושדים נפלו אחריהם, רוחות מתוך הרובד הרוחני, ואת הצ'י המייצב את כול החיים נשאב אל תוך החשכה. והכול נסגר, אחרי שאחיו מבצע את ההקרבה האחרונה. אבל הוא לא לוקח איתו את הונג-יי, הוא משאיר אותו לבד.

השקט נותר אחרי הכול, הקללה והשנאה של היבשת להונג-יי כבר לא חזקים כמו בעבר. הוא נותר, לבדו, במרכז. והוא מסתכל על השמיים, שכעת זוהרים מבעד לעננים השחורים ומלאי התיעוב של פלזנר.

"דווקא עכשיו אני לבד" הוא לוחש, יודע שכעת אפילו הצלקת הנפשית בדמות הזאב לא תחזור לצידו, כעת שהיקר מכול אבד לו. לא, כעת השקט ממלא את החלל, והריק שנותר אחרי כול האנשים שחשובים שלו... הוא הרגש היחיד שנמצא שם. הראש לא מסוגל לעכל דבר, הלב לא מסוגל להכיל. תחושה יותר גרועה מהתחושה של הצייד המפלח אותו על הטוטם השחור.

הנזיר הצעיר קם, נעזר במטה של קאסאי גנב החיים כדי לייצב את עצמו, ומוריד את מבטו מהשמיים. הוא מסתובב, והולך.

=====

על גבי הרובד התחתון, גבר מתקרב אל הנהר. כארון, מרגיש את התחושה, מתקרב עם הספינה שלו. "חיכיתי שתחזרו, איפה החברים שלך? אף אחד מכם לא לקח את המסע על הספינה שלי הפעם..." הוא אומר בקול נעלב, אך הגבר לא עונה דבר, מתקרב אל שפת נהר אכרון, מסתכל על המים ורואה את ההשתקפות שלו בהם, אך רואה גם דברים מעבר לכך.

"הפעם? היה לך מספיק זמן למצוא בדיחה אפילו יותר טובה מהקודמת! אז אני אקח את זה כתשלום" הוא מבקש בחיוך, מנופף בגלימת הצללים שלו, זוכר שלפני שנים הנזיר הצעיר בו הוא פגש התלהב מהדבר.

הגבר שותק לכמה רגעים, ואז מדבר. הגוף שלו כבר בוגר, זקן, אך הוא עדיין חי. צלקות מקרבות שונים מעטרים את הגוף שלו. סנדליו עשויים מעץ גבוה ושחור כעורב. הבגדים הקלילים שלו מעוטרים ברונות וסימנים מיסטיים, כאשר על חזהו מקועקעת הרונה הייקו, המסמנת איזון. פניו, למרות ששמרו על המראה הישר שלהם, כבר מראים את גילו של הנזיר, בעיקר בזקן העבות שנוצר עליהם, לצד הקרחת שהנזיר השאיר כזכר לימים שעברו.

"אני מתנצל, משיט המתים" הוא אומר, "הפעם לא באתי על מנת לשלם" הוא אמר, ובמילים אלו, העץ של סנדליו מתנתק תוך רגע מהקרקע, בעוד הנזיר זז על גבי הנהר, רץ על גבי המים ומתחמק בקלילות מהטיפות המסוכנות שלו. כארון, מופתע ואפילו כועס, יוצא אחריו בספינתו, אך לכול המהירות והשליטה שלו במימיו של הנהר, הנזיר מהיר יותר, והוא מזנק בקלילות בין גלים ואדוות מים, חולף על פני הנהרות השונים ועל פני הביצות. המרדף אחריו חסר ערך, וכארון מוצא את עצמו חסר אונים כאשר הנזיר מגיע לפניו אל האי של דאיסן, אל הטירה השחורה והאדירה. בידיו, הוא נוגע במספר נקודות בדלתות הסגורות, מתעל מעט מהאנרגיות שלו ומסתכל על תבניות הטירה, והדלתות נפתחות גם ללא עזרתו של השייט. הנזיר המבוגר נכנס פנימה, ומתחיל לעלות במדרגות. הפעם, הוא עושה זאת לאט, כאילו שוקל את צעדיו, שלא משמיעים ולו קול דק על גבי רצפת האבן, בניגוד לכול היגיון.

על גבי מושב עצום, יושב לו דאיסן. כמו בפעם הקודמת, שעון החול העצום נמצא שם, וכעת הונג-יי יכול לראות כיצד זמנו של העולם יורד אט אט דרך שעון החול ומחסל עוד מעט מן העתיד של העולם הזה. הוא גם יכול לשים לב לייחוד של כול פיסת חול, לכך שהצבע שלהן הוא לאו דווקא שחור לחלוטין, אלא הוא שחור כה חלק שבתוכו ניתן לראות את ההשתקפויות האפלוליות של המציאות החולפת. ולצד השעון, דאיסן בשריונו השחור יושב על כס המלכות, לא נראה כאילו הוא השתנה במאום. המראה העל-זמני, העור האפרפר והנשר הקירח היושב על כתפו... כולם שם. בדיוק כמו שהם היו לפני עשרות שנים.

"הונג-יי, הלא מוזמן" עונה דאיסן במה שנשמע כמו גסות רוח, אך הונג-יי כבר יודע שזוהי פשוט דרכו של האל לומר את אשר הוא חושב, וזהו אינו זעם. "זוהי הפעם השנייה בה אתה מבקר את היכלי, בעודך בין החיים" הוא אומר, והונג-יי מרגיש את המבט של דאיסן עליו, בוחן את מספר שנות חייו, ואת לבו.

"אם יורשה לי, החולש על המוות, בפעם האחרונה שהגעתי לכאן הוצעה לי ארוחה" הוא אומר בפשטות "ואני חושב כי מעולם לא ביטלת את ההזמנה שלך". והוא נזכר בזמן לפני כול כך הרבה שנים, שהם הגיעו למקום האפל הזה... המקום בו נשמות כה רבות נשפטו... על מנת לספר בדיחה, במרדפם אחרי נשמתו של דורנדר.

דאיסן מסתכל עליו, שותק, ואז נוקש באצבעותיו. חול שחור, שונה מזה שבשעון החול, יוצר פעם נוספת שולחן, כלים ומזון. המזון של המתים, שספוג במהות של הרובד התחתון, אלו שיאכלו ממנו- יתקשו לחזור, אבל הונג-יי לא בנה על לחזור. הנזיר התיישב אל הארוחה, ורק לאחר כמה רגעים, כאשר דאיסן הבין כי הנזיר מחכה שהוא יתיישב אף הוא על מנת להתחיל לאכול, הוא מתיישב. כארון בינתיים נכנס, מתנשף ובעל מראה כועס, והמום לראות את הקורה. המום כול כך, שהוא יוצא מן החדר, ולא מפריע.

"האל דאיסן, לפני שנים כה רבות הגעתי לכאן במרדף אחר נשמה סוררת, וכאשר שאלת אותי מהי המשאלה שלי, אמרתי לך שהמשאלה שלי היא לפתוח את הצ'אקרה הבאה שלי. האמנתי כי זוהי הדרך הנכונה שלי לעזור לעולם הזה, להיות חזק יותר בעצמי על מנת שאוכל להילחם באויבים עוצמתיים יותר. הייתי כה צעיר, וכה... תמים" הוא אומר, ולוקח אליו את המזון. מבלי היסוס, הוא אוכל את הלחם של המתים.

"ובשביל מה הגעת עכשיו?" אומר דאיסן, לא נראה כאילו יש משהו שהונג-יי יכול לענות שירצה אותו.

"הפעם הגעתי על מנת להוכיח את עצמי. עבר זמן רב מאז הפגישה שלנו, פתחתי את הצ'אקרה השישית כבר, אבל אינני רואה את הצורך בלהמשיך בדרך הזו. אני רואה את האפשרות של דרך אחרת כעת" אומר הנזיר בפשטות, אוכל מהפירות ושותה מהמים. במזל, הם לא הגיעו ישירות מהנהרות שמחוץ לטירה.

"ומדוע שתצטרך להוכיח את עצמך כאן, בהיכלי?" שואל דאיסן, שוכח בכלל שהוא התיישב לאכול עם הונג-יי ורק רוכן בשריון השחור שלו מעל השולחן האדיר.

"על מנת להפוך להיות למשרת שלך, ולשכנע אותך להגדיל את תחום תפקידך. אתה הוא היחיד שיכול, אתה הוא הסוהר" אומר הנזיר, והפעם בקול שלו נמצאת הפשטות הילדותית בה הוא דיבר לפני כול כך הרבה שנים, שהוא עורר בכוונה. האל לא נראה משועשע מן החידות של הנזיר, שממשיך לאכול בשקט, עד שהוא מסיים את ארוחתו ונעמד, מתקרב אל דאיסן, מוריד מטה מגבו שהוא נושא איתו כמעט מאז שהמסע הזה התחיל.

"כאשר התחלתי את הדרך הזו, לא ציפיתי שהמרדף אחרי קאסאי גנב החיים, יוביל אותי ללחימה בצללים, הרוח של האלים שמתו במלחמות האלים" אומר הונג-יי לדאיסן, "אחי, וחבריי העתיקים, הקריבו את חייהם למענך. לפחות כמה מהם מעולם לא מצאו את הדרך שלהם בחזרה לכאן מעולם, נלקחו אל הריק, מקומם של הצללים. ואני, שנפשי הייתה שבורה, הייתי היחיד שנותר" הוא אומר, מסובב את המטה מעליו לפני שהוא מחזיר אותו לגבו, לא זקוק לו יותר.

"פתחתי צ'אקרה אחר צ'אקרה, גיליתי את העומקים של נפשי, ופעם אחר פעם התמודדתי עם הצלקות והפצעים שלי. אך כעת אני מבין כי הצ'אקרה האחרונה שאני אפתח תהיה הצ'אקרה השישית, צ'אקרת העין השישית. הצ'אקרה השביעית תהפוך את נפשי למשהו יותר מאנושי, משהו כמעט אלוהי במהותו, ואני עד היום זוכר את האימה של מה שקרה לנשמות האלים, שהשתוקקו בנואשות כזו לפרוץ אל העולם, שרק בזכות כוחם של חבריי העתיקים נכלא מחוץ לעולם, כאשר אחי שם את הרונה שכובלת אותם. לא, אינני יכול להתקדם אל הצ'אקרה השביעית עם הפחד הזה" הוא מסביר לדאיסן, שמחכה שהנזיר יסביר למה הוא הגיע לכאן.

"אבל כעת, שהעין השלישית שלי פתוחה, אני מבין את העולם הזה לעומק, ואני יודע כי יודע רק באמצעות הכוח שלך, אוכל לדאוג שהצללים לעולם לא יחזרו- ואם הם יחזרו, אני אהיה שם להילחם בהם. רק כוחו של הסוהר מתאים למשימה שכזו, כוחך האדיר. הם שוכנים מחוץ לרובד התחתון, מחוץ לתחום השפעתך, אך הם מתים ממש כפי שהמתים שלך נמצאים כאן, ויש לדאוג לכך באותה המידה. ואני רוצה להציע את עצמי" הוא הסביר את עצמו.

דאיסן שקל את המילים, בחן את הנזיר. "הונג-יי, יש לך הזדמנות אחת להוכיח את עצמך" הוא אמר לו, כאשר החול השחור לבש את הצורות של כמה מהמפלצות האפלות ביותר שהנשמות שלהם נשמרות על ידי דאיסן. הונג-יי הרים מחדש את המטה, מחייך לעצמו. 'מונרו, סארין, קאלי, דאי-קי... אני אמשיך את הדרך שסללתם לי' הוא חשב לעצמו, בקול הפשוט שלו מן העבר, בקול שזכר וסירב לשכוח את שהיה.

"רק דבר אחד אחרון, לפני שאתחיל" מבקש הנזיר, ודאיסן מתמהמה מלהתחיל את המבחן.

"השם הונג-יי כבר לא שייך לי יותר, השארתי אותו מאחור. כעת, קוראים לי אוכל זאבים" הוא אמר, כאשר דאיסן פשוט קיבל זאת בחוסר תגובה.

והמבחן התחיל.
הסקייפ שלי: or_ben_abu_gsb
ניצחון! ועוד ניצחון!
סמל אישי של משתמש
liorgonen3
הודעות: 8225
הצטרף: 07 ינואר 2013, 23:12
תשובות: 22

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי liorgonen3 » 18 ינואר 2019, 00:55



לבבות נודדים
חבריים שונים
נתייצב מול הצל בייחד
לא נפרדים
גם לא בסוף
נעמוד כאן אל מול הפחד

ציווי התורה באיזון נשמה
מחפש מזור בחיים של קדושה
קולות לי קוראים לתפילת האלים
ואני מוצא את המקור של הקול

שברי משפחה מסיפור נבואה
מחפשת מזור בחיים של בריחה
קולות לי קוראים, לנקמת הנופלים,
ואני מוצאת את המקור של הקול

פאר הבראיה בקשקשי לטאה
מחפש מזור במוות נורא
קולות לי קוראים לקיים הסכמים
ואני מוצא את המקור של הקול

אש והאור יחדיו
משתחררות מהצל
לאלהות רצות הן עכשיו
מנסות להינצל

הדי חיים
שחר מפציע עכשיו
קרן אור מתנפצת
הדי חיים
אל הריק חוזר

אדם לזאב ולצייד רעב
מחפש מזור בתורה של כאב
קולות לי קוראים, לשבור מחסומים
ואני מוצא את המקור של הקול

מות לוחש בלב הערפל
מחפש מזור בתוך הדם והצל
קולות לי קרואים, להשיבע אמונים
ואני מוצא את המקור של הקול

גוף מיוסר בנשמה של ענבר
מחפש מזור לנרצחי העבר
קולות לי קוראים בחזיון סיוטים
ואני מוצא את המקור של הקול

אש והאור יחדיו
משתחררות מהצל
רצות אל האלהות
העבר שוב מתחיל הוא לחזור

הדי חיים
שחר מפציע עכשיו
קרן אור מתנפצת
הדי חיים
אל הריק חוזר

הדי חיים
שחר מפציע עכשיו
קרן אור מתנפצת
הדי חיים
אל הריק חוזר

לבבות נודדים
חבריים שונים
נתייצב מול הצל בייחד
לא נפרדים
גם לא בסוף
נעמוד כאן אל מול הפחד

לבבות נודדים
חבריים שונים
נתייצב מול הצל בייחד
לא נפרדים
גם לא בסוף
נעמוד כאן אל מול הפחד

לבבות נודדים
חבריים אחים
נתייצב מול צל הרצח
נילחם בעוז
גם עד בסוף
לא ניפגש עוד, לנצח


הפסל של דרונר לא השתנה בזמן הארוך שחלף, הוא עדיין נוקה, הוא עדיין טופח, והפעם בניגוד לפעם הקודמות שהוא היה כאן, הוא לא היה לבד. הפסל שניצב מול הלוחם העתיק לא היה מכובד באותה צורה, ולא היה מסותת בשלמות, הגמדה שניצבה בו נראתה תוהה הרבה יותר מבטוחה בעצמה, והאבן שממנה פוסלה הייתה לא יותר מפסולת ביוב שהפכה לאבן, יצירת אומנות בשביל העיניים שלו, פסולת לאחר.
הוא לא תכנן לבלות כל כך הרבה זמן במקום הזה, אבל הוא הרגיש צורך, הוא הזיל דמעה כשניקה את הפסל מהאבק שנצבר עליו, והרשה לעצמו לצעוד אחורה, בוחן פעם אחרונה את הגמדה אוחזת בלייסטרבוים. המילים "קאלי ארדוגן" נחרטו באש בתחתית הפסל, מתנה מהאמן. "היא הייתה כועסת." הוא אמר לו כשהכין את הפסל, "היא לא בדיוק אהבה אותי." הוא הוסיף. אבל היא לא בדיוק אהבה אף אחד, הוא זכר את המבט שלה כשתקף את אימה, ללא מחשבה, ללא בחירה. כשהוא מפיח בה רצון להכות במשפחתה. הוא התבייש בעצמו באותו הרגע, אבל חשב שזה היה הדבר הנכון לעשות.

הוא לחש משהו, והסתובב לעבר פסלו של דרונר, מרגיש רע שהוא מפנה את גבו לגמדה בפעם האחרונה בה יראה אותה, הגמדית שלו הייתה חלשה, אבל הוא זכר את המילה, הפסל נע, המנגנון הישן חורק ומאפשר לו ירידה לעבר המדרגות, לעבר ירידה אל מתחת לפני הקרקע, מצחיק היה לחשוב שזה גרם המדרגות הראשון שהוא ירד בו הלילה, אבל לא החשוב ביותר.

הוא ירד מדרגה אחר מדרגה, דממת המוות של המקום הרגיעה אותו, אחרי החיים הללו… אולי הגיע הזמן.
היה מוזר לחזור למקום הזה, העיר באייל לא השתנתה באמת בתקופה הארוכה הזו, היא השתקמה וגדלה זה כן, אבל תחושת הבית שהיא נתנה במשך תקופה התחלה בזרות, אולי זה היה בגלל האנשים, אולי זה היה בגלל השמש.

זה לא שהוא לא היה באזור בתקופה האחרונה, לפני כמה שנים הוא חזר לביוב של העיר, אפשר לקרוא לזה מסלול של זיכרונות, אפשר היה לקרוא לזה להתרפק על זיכרונות העבר, אבל זה היה הרגע בו הכל נדפק. הרגע בו הוא בחר אחרת, והמסע המטורף הזה התחיל באמת. זה גם היה היום שבו הוא החליט שהגיע הזמן להזדכות על הציוד…

אז הוא סגר הרבה דברים, ביקש ממלכו את הדבר שנשבע שיבקש ממנו רק פעם אחת לפני כן, הוא ביקש ממנו חמש שנים לעשות בהן כרצונו, הוא נזקק להרבה פחות, אבל רצה להרגיש שהוא לא רץ כנגד הזמן, לא שוב.

הוא נכנס לחדר הגדול, המקום בו הרעלה נקרעה בעבר, סארין קריאת עורב היה נוכח בקריעה, ומצחיק היה לחשוב שאותו אחד שניסה למנוע את הקרע ברעלה פה, הוא זה שקרע אותה במקום אחר, אף אחד לא ידע בדיוק מה עבר על סארין.
חוץ ממנו.

ואז הגיע אל המקום. אל גרם מדרגות צר עשוי אבן שחורה שערפל מסתלסל ממנה, הוא עצר מול המדרגה הראשונה, תוהה. המלך יכעס זה ברור, אבל נראה שהיא דווקא תכעס יותר, הקשר ביניהם היה הזוי מהרגע הראשון, אבל היה ברור שהוא קיים. איפשהו הוא מאמין שהיא זו שדאגה שדווקא הוא ישרוד את הסיפור ולא האחרים, הוא רצה לכעוס עליה, אבל זה היה יותר מידי בשבילו, היא הייתה הדבר הכי קרוב שנשאר לו בעולם, ואיפשהו, הם מצאו אמת האחד בשני, שפיות באי של פוליטיקה ותחכים.

אחרי חמישה צעדים הוא כבר לא ראה את המקום ממנו הגיעה
אחרי עשרה צעדים הוא זכר קור, שכבר לא השפיע על גופו
אחרי חמישה עשר צעדים הגיע פכפוך המים
אחרי עשרים צעדים, הוא כבר לא ראה את המקום בשחור ולבן, אלא באור כחול עמום.
אחרי עשרים וחמישה צעדים, הוא ראה את התחתית, וידע שהוא לא יראה עוד את השמיים.
אחרי שלושים צעדים הוא הגיע למזח.

הוא לחש מילה בודדת, ורוחות הרפאים נעו לצדדים, מאפשרות לו לחצות את המעבר, להגיע אל קצה המזח, אל האחד שעשוי מערפל.
"אתה משהו באמצע." אמר לו המשיט בפעם הקודמת, הפעם הוא בחן אותו במהרה. "מעניין" הוא אמר.
"כי משעמם פה עד מוות?" הוא שאל אותו, קוטע את המשיט לפני שזה מסיים את הבדיחה. ולרגע משאיר אותו חסר מילים.
"שוב אתה?" שלא המשיט, כמעט בסרקזם.
"הפעם אני נשאר." ענה לו, "אותו מחיר?" הוא שאל.
"לא הבדיחה עם החובש אני מקווה." ענה המשיט, "אבל אתה חייב להזכיר לי איך הולכת השנייה. זו שהנזיר ההוא סיפר."
המילה הזו, "נזיר" זרקה אותו לאחור, כמה שנים עברו מאז ראה את הונג-יי לאחרונה, כמה זמן עבר? הוא אפילו לא הצליח להיזכר, הוא נזכר שרצה להגיד להם שלום פעם אחת אחרונה, אבל הריק… הריק משך אותו.
אבל הוא נקרא להישבע אמונים, מלכו לא נתן לו לחמוק מהחובה שלו, או שזו הייתה בת המלך שבקשתה התמלאה.
הוא נקרע, גופו נשאר במקום בו הצל היה, אבל תודעתו נלקחה, וגופו שוב נבנה מחדש, שוב מצללים, שוב על בעיר-תופת, שוב משרת את מלך הצללים.
הוא ביקש ממנו אז, חמש שנים, חמש שנים לנדוד בחופש בעולם על מנת להשלים את הדברים שנותרו לו להשלים.
והוא נענה אז בשלילה. מלכו חיכה שהשלושה האחרים לא יהיו עוד בעולם, ורק אחרי שנים רבות נתן לאבירו את המבוקש.
בתחילה הוא תר אחריהם, מבלי לדעת בכלל מה התרחש בשדה הקרב מיד לאחר שנעלם ממנו, מבלי לדעת אם שרדו בכלל, מבלי לדעת אם סלחו לו.
הוא רצה להזיל דמעה, אבל המציאות, או ליתר דיוק משיט הספינה קראו לו, "נו?" הוא שאל, "אתה בטח זוכר אותה."
האביר הנהן. "היא מתחילה בסור וסיג…."

השייט היה ארוך יותר הפעם, הוא לא טרח לתהות למה, לא עכשיו. "הוא לא יאהב את זה." אמר לו כארון, "פעם קודמת לא בדיוק היית מכבד במיוחד."
"והוא שלח אותי לאליסיום." ענה לו הערפד- לשעבר, "אני סקרן לדעת לאן הוא ישלח אותי עכשיו."
"הוא גם יכול לגרש אותך לאלף עזזאל, זה אל, יש להם זיכרון ארוך."
הוא שלח יד לחגורת הנשק שלו ושחרר אותה, "אני בונה על זה." הוא אמר. "יש לך צורך בה?" הוא שאל, "אני לא חושב שאני הולך למקום שאני אצטרך אותה."
כארון צחקק, "עד כמה שאני מת לקחת ממך את הרכוש שלך, אין לי בו צורך."
הוא פשוט השליך אותה למים, יחד עם הגלימה והשריון שלו. חרבו הייתה חסרה, הוא כבר החזיר אותה לאחד אשר היה לו נשבע שיחזיר אותה.
"אתה באמת רציני הפעם?"
הוא הנהן לעבר כארון. "אני לא רוצה לחזור."
כארון צחק, "זה חדש, בדרך כלל מנסים שלא להגיע לפה. ואתה מגיע לפה כבר בפעם השלישית… אם אתה כבר פה, הצלחת להבין למה חזרת בפעם הראשונה?"
מונרו הנהן, "זה נושא ליום אחר."
"לעזאזל." אמר כארון, "אני מת לדעת…"

שער הסורגים התרומם, והם עגנו לצד הטירה. "הפעם אני לא מלווה אותך." אמר כארון, "זה הולך להיגמר רע."
והוא צדק, אבל לפחות זה הולך להיגמר.
"היה שלום כארון." ענה לו, "אני מקווה שתצליח להפיח קצת חיים בתפקיד שלך."
כארון לא צחק, "היה לך כל כך הרבה זמן, וזה מה שחשבת עליו?"
הוא לא ענה, אלא עלה בביטחון במדרגות האבן, אל עבר הדלתות הגדולות, אל עולם המלכות, אל חדר הכס, על שעון החול, אל דאיסן.

האל בחן אותו, ככל הנראה חושב על כל דרך אפשרית להעניש את החצוף שמפריע לו בעבודתו, את מי שהיה לו החוצפה לשוט על נהר השנאה עד למבצרו לא פעם אלא פעמיים, ובשניהם להגיע ללא הזמנה, ללא אישור, וללא כבוד.
כל זה מסתכם במשפט אחד בודד. "מה אתה עושה פה?" דרש האל לדעת. הנשר שלו הביט באביר כאילו היה גווייה.
"באתי לדרוש את אשר מגיע לי בזכות, ממך, מהאלים, ומהעולם. אני דורש להמשיך הלאה." ענה מונרו. "אני דורש להישלח לאליסיום."
קשה לתאר את התגובה של האל, אולי כי דייסון כבר שמע וראה הכל, אולי כי כבר ידע מה לצפות מהחצוף שעמד מולו, אולי כי פשוט היה משועשע לרגע מהרעיון. אבל אדון הזמן פתח את פיו רק להברה אחת "לא." הוא אמר, בנחרצות, לא בכעס, לא בביזוי, האל אמר כל מה שהיה צריך להגיד. "אתה לא תישלח לשם, ואתה לא ממשיך הלאה." הוא אמר בהינף יד, "תחזור עכשיו למלך שלך." אמר. "אם זה היה תלוי בי, היית נמחק מהעולם בריק שאליו נשאבת, למעשה אם זה היה תלוי בכל האלים לא היית קיים."
מונרו שמע את גזר הדין, הוא צפה אותו, הוא ידע אותו. "אני לא אעזוב את ההיכל הזה חי." הוא ענה לאל. "או שתשלח אותי מכאן, או שתהרוג אותי, כך או כך כדי להיפרד ממני תיאלץ לסיים את חיי."

אדון הזמן קם מכיסאו, הנשר שלו עלה לאוויר בעוד אדונו נע בכבדות לעבר החצוף. "אני חושב שלא שמעת." אמר האל. "סירבתי לבקשה הטיפשית שלך, סירבתי לתת לך לחזור לאליסיום, סירבתי להכיר בזכותך להמשיך הלאה. זה גזר הדין." הוא אמר. "והוא רחום יותר מכל משפט שהיית זכאי לו." אמר בעודו חולף על פניו, מוכן לנטוש אותו לבד באולם הגדול, "אתה מוזמן להישאר פה לנצח אם זה מה שאתה רוצה." הוא אמר. "אני לא הולך לתת לך את הכבוד בלגרש אותך מההיכל שלי, אתה לא מספיק חשוב."
מונרו הרגיש את החיים נוטשים אותו שוב, הוא חישב כל פעולה, כל תוכנית, כל תוצאה, הוא היה מוכן לעמוד כאן במשך שנה עד אשר האל יסכים להקשיב לו, הוא היה מוכן לקרוא על האל תיגר כדי שזה יהרוג אותו, הוא היה מוכן להישאר לבד עם האל עד סוף העולם, אבל לא היה מוכן לאפשרות שהוא יישאר לבד בחדר.
"אז תשפוט אותי." הוא אמר, בתחילה בשקט, בקול כל כך חלש שהיה ספק אם יצא מפיו.

מונרו תמיד אמר לעצמו שהוא לא מתחרט על הפעולות שלו, שכל חייו - הפעמיים בהם חי, הוא לא ייתן לאיש להטיל בו ספק, לא מגאווה, לא מתחושת עליונות - אם כי אלו כן היו בו, והצליחו להשפיע עליו יותר מידי פעמים- אלא מהרצון להיות מסוגל להמשיך קדימה, גם כאשר עשה מעשים נוראים, בשם המלך, בשמו שלו, בשם חבריו או בשם עיר-תופת, תמיד אמר שהוא לא מתחרט עליהם, שהוא לא מתבייש במי שהוא, במה שהוא. ושאיש, לא אדם ולא אל נמצאים במקום לשפוט את הבחירות שלו.

"טוב." אמר האל, "נשפוט אותך. כולנו, וכאשר תמצא אשם, תקבל את פסק הדין ללא כל קובלנה. האם אתה נשבע?" שאל האל, "בכבודך, בנשמתך, בעצמך."
"אני נשבע, באבירותי."
והחשיכה עטפה אותם, חשיכה של זמן, חשיכה של בראשית, לא יהיה זה דייסון לבד שישפוט את האביר הסורר, תהיה זו ההיסטוריה. "אם כך" אמר קולו של דייסון. "נתחיל מההתחלה. שמך?"
וזו הייתה השאלה הקשה מכל.

האם הוא היה מונרו ?האם הוא היה אביר? האם הוא היה סבסטיאן? האם הוא היה ערפד? האם הוא היה גיבור? או האם הוא כמעט הביא לסופו של העולם?
הוא נולד סבסטיאן למשפחת מונרו, נושא את שמו כדגל, נשבע בשמו, מקלל בשמו, כשאחיו מתו בשדה הקרב, הוא בכה בשם משפחתו, כאשר התקבל לאקדמיה, הוא שמח בשמו, כאשר אימן מחלקה, היא נקראה בשמו. כאשר פקד עליה להסתער… הוא מת בשמו.
ואז הוא התעורר מחדש, ובגלל שחשב שהוא לא עצמו יותר, הוא היה רק מה שייצג אותו, הוא היה מונרו.
והוא עשה דברים נוראים בתור מונרו, הוא הצדיק כל אחד ואחד מהם, אבל ידע שהם היו קשים. מצחיק לחשוב שככה הוא תיאור אותם ואת עצמו, כאחד שיודע לעשות דברים קשים, אחרים היו אומרים דברים רעים.
ובמשך זמן רב הוא הסכים עם זה, הוא הבין שהוא צריך לפעול אחרת, כי הדרך הנקייה לא עבדה, והוא היה הוכחה חייה, או יותר נכון מתה, לעבודה הזו, לכן היה מוכן לפגוע בחסרי הגנה, אם היה מאמין שהדבר היה מציל אחרים, לכן היה מוכן לפגוע באחרים, אם הוא חשב שהם פוגעים יותר בעצמם.
אבל אז הוא נשבר, הוא נשבר כי הוא עשה דבר אחד יותר ממה שהיה אמור לעשות, והוא נטש את החברים שלו, הוא נטש אותם כי לא רצה שיפגעו, הוא האמין שישחק משחק שבו רק הוא יכול להיפגע, אבל החיים גררו אותו למשחק מסוכן יותר, אחד שבו הוא היחידי שלא ישלם את המחיר.
והוא היה צריך להתעורר, ולהבין שהעולם הוא לא שחור ולבן, ושהוא לא צריך לבחור בין הסבסטיאן לבין המונרו, בין האביר לבין הערפד.
ביום בו הוא נמוג, הוא הבין שהוא שניהם.

"שמך?!" שאל שוב האל, "או שאפילו בזה אתה כבר לא מסוגל להודות.", והאל לא המתין לתשובה, "סבסטיאן מונרו, אביר במשמר המלך לשעבר, ערפד לשעבר, מפקד לשעבר, טרובדור לשעבר, חבר בקבוצה שלחמה בצללי האור והאש, לשעבר, חי לשעבר ומת לשעבר. וכנראה שכלום היום." אמר דייסון בקולו הקבוע, "למעט בוגד, רוצח, גנב, שקרן, ואביר של מלך הצללים, שהחליף צל אחד באחר, אתה רוצה להגיד שאתה אהוב על ידי מישהי, אבל אתה עצמך לא מאמין בזה, ואתה רוצה להגיד שאתה גיבור, אבל אתה עצמך לא מאמין בזה, אני מאמין שאוכל למנות את מי שרוצה לדבר בטובתך על יד אחת. אז נתחיל מהצד שלי." החשיכה הפכה לבימת המשפט, למאזניים שימדדו את גורלו שלו, והוא המתין, על ספסל הנאשמים.
"התביעה קוראת לג'יין ניב ים, נכדה לאורין ניב ים, שורדת הטבח בכפר האגם הכסוף."
בת המחצית התגשמה על דוכן העדים, בדיוק כמו ביום שפגש בה לראשונה.

"ספרי את אשר על ליבך." הורה האל. "דברי אמת ורק אמת." פסק
ובת המחצית סיפרה, היא סיפרה כי הנאשם הגיע עם חבריו לכפרה, באיום על מפלצת המחפשת את החרב של סבה, בסיפורי אימה שהיה בהם כדי להדיר שינה מכל יושבי הכפר, היא סיפרה שזה התפרץ לביתה וחיבל בו, ואז היא סיפרה כי ברגע שהמפלצת הגיעה, הוא לא הגן עליהם, וכשאר המפלצת השתלטה על יושבי הכפר, הוא טווח בהם אחד אחר השני בדרכו אל המפלצת, לא פוסח על הרס הכפר. וכאשר נחש הים הגן על הכפר, הוא ברח ממנו, וכאשר הם נשארו לקבור את ההרוגים, הוא לא היה שם לשאת חרטה.
כשפסקה, האל בחן את האביר, "האם יש להגנה מה להגיד לעדה."
והוא ענה שלא.
הוא לא ענה שחזר לכפר, הוא לא ענה שביקש ממלכו להגן עליו, הוא לא ענה שלבש הרבה צורות בעודו מבקר בכפר, לפעמים מביא עמו מתנות, לפעמים מביא עמו אגוזים כסופים, לפעמים רק בודק כיצד השנים עברו על הכפר. לא פעם הם סיפרו לו על השד צמא הדם שהגיע בחיפוש אחר החרב, והשניים הפכו את הערפד ואת הצייד לאותו אדם, ובמקום כלשהו. הוא הסכים איתם. כל מה שעשה כדי לחפרה, לא היה בו די.
"והאם לעדה יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל
"עליו לסבול." קבעה. ונעלמה.

"התביעה קוראת לנשמות הרוגי מלחמות השדים." אמר האל, "שנטבחו בשדה הקרב בפקודת המלך."
והם הופיעו, צוות, ואז מחלקה, ופלוגה, וגדוד. כולם אנשיו, על כולם פיקד, וכולם נהרגו.
"ספרו את אשר על ליבכם." הורה האל. "דברי אמת ורק אמת" פסק.
והם סיפרו, הם סיפורו כי פיקד עליהם בשדה הקרב, כי ידע שההתקפה חסרת סיכוי, סיפרו כי היה יכול לסרב, היה יכול לנסות להגן עליהם טוב יותר, אבל גרוע מכל היה שכאשר ראה אותם באליסיום, סירב לחזור אליהם, סירב לתת למלכו לחזור בו, סירב לתת לאחרים להמשיך הלאה.
כשפסקו, והאל בחן את האביר, "האם יש להגנה מה להגיד לעדים."
והוא ענה שלא.
הוא לא ענה שחיפש את משפחתים, לנסות לתת להן מזור אחרי שנים של חוסר ידע, הוא לא סיפר שבשם מלכו הלך לא פעם לתת עצה למלך בני האדם, הוא לא סיפר שהיה הראשון לצוד את השדים שעוד פלשו לעולם, שבנה גלעד בקבר האחים. אבל כל זה היה מאוחר מידי, הם נשכחו, אפילו הזיכרון של חייהם לא היה קיים עוד.
"והאם לעדים יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל
"עליו להימשך לנצח." קבעו. ונעלמו.

"התביעה קוראת להולי, חסרת השם." והנערה הופיעה, כמו שראה אותה ביום שבו עזב את ספינת הנזירים.
ספרי את אשר על ליבך." הורה האל. "דברי אמת ורק אמת." פסק
והיא סיפרה, כי כאשר פגשה אותו לא ידעה מה היה, כי לא ידעה שהוא זה שהרג את אביה, שהוא זה שגרם לה ולמשפחתה לרעוב, לאמה ואחותה למות, שמעשיו האנוכיים שלו גרמו לה לסבל. היא הודתה כי זה לא היה בשליטה מלאה כאשר עשה זאת, אבל אז חזרה והציגה, כי הוא הבטיח שיחזור בשבילה, ואז כאשר הוא גילה כי הייתה זו אשמתו שחייה נהרסו, ברח מהספינה ולא חזר לעולם. היא סיפרה כי חיכתה לו, עד אשר הנזירים לא יכלו לחכות לה עוד, והיא נשארה לבדה, שוב.
כשפסקה, האל בחן את האביר, "האם יש להגנה מה להגיד לעדה."
והוא ענה שלא.
הוא לא ענה כי שירת את מלך הצללים מהיום בו זה שלף אותו מהריק, הוא לא סיפר כי עקב אחריה דרך רשת המרגלים שהקים, שניסה לדאוג לה לכל מחסור, שרצה להביאה לעיר תופת, אבל כל הדברים הללו רק גרמו לאויבו לראות בה כמטרה, כאשר הלורדים של עיר תופת גילו אותה, הוא התנתק ממנה. מעניק לה כך את ההגנה האחרונה שיכול היה לתת.
"והאם לעדה יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל
"עליו להישאר לבד." קבעה. ונעלמה.

והם המשיכו לעלות האחד אחר השני, הלורד של באייל אשר ממנו דרש תשלום נוסף על פטירת הבעיה, ונעלם, אנשי המגדל הירוק עליהם הבטיח להגן, האביר שאת דמו שתה, השודדים שהרג, האנשים שאכזב.
הוא שמע את דבריהם, מכים בו כמו מסמרים, חרוצים את נשמתו מילה אחר מילה.

"לבסוף." אמר האל. "התביעה קוראת לליסטרבוים."
והחרב הופיעה, מהרגע בעבר שבו הפסיקה להתקיים, היא חזרה על מנת לתת את דעתה על האביר.
ספרי את אשר על ליבך." הורה האל. "דברי אמת ורק אמת." פסק
והחרב סיפרה סיפור, היא סיפרה על אדם שהיה כל כך תאב לה, שנתן לצללים ששלטו בו להאכילו בחזיונות עליה, היא סיפרה כי מעשה ההקרבה שלו היה לשווא, וכי רק עיכב את הצללים רגעים ספורים בהם אכל את שקריהם בשקיקה. היא סיפרה שלא פעם חשב על לקחת אותה לעצמו, שקינא בקאלי ארדוגן על שנחברה בידה. ולבסוף, היא קראה לו פחדן, היא אמרה שנתן לחבריו להילחם לבד, כי הקרבתו הייתה מתוך מחשבה שיכול יהיה לשלוט בצללים, ולא מתוך אמונה כי הדבר נכון יותר.
אבל אז היא סיפרה דברים נוספים, החרב סיפרה כי האביר עבר דרך ארוכה, היא סיפרה כי היה שם לתת כתף לחבריו כאשר היו צריכים אותו, היא סיפרה כי כאשר יכול היה לחיות בעולם תענוגות של הצללים, הוא נלחם בהם והיה אמור להיעלם כאשר הקריב עצמו. היא סיפרה כי ביקר בשדה הקרב שוב, היא סיפרה כי נשאר לספר את אשר החברים שלו לא יכלו לספר עוד. והיא סיפרה כי יש עוד, אבל אין זה מקומה לספר את הסיפור של האחר.
כשפסקה, האל בחן את האביר, "האם יש להגנה מה להגיד לעדה."
והוא ענה שלא, כי כל אשר אמרה, צדקה.
"והאם לעדה יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל
"אין לי." אמרה החרב, "הוא גיבור כמו שהוא שטן, והוא אציל כמו שהוא גאה." המשיכה. "על כל מעשה טוב שעשה, נראה שיש אחד רע כנגדו. על כל פשע שעשה, יש צדקה."
והחרב נעלמה.

"שמענו הרבה." אמר האל, "אתה באמת רוצה להמשיך? אני לא צריך לקרוא לעוד עדים כדי להצדיק את הגורל שלך, ואחרי ניסיון הבריחה הזו, כל מה שאעשה לך יראה כמו רחמים ביחס למה ששאיד וו' יעשה לך, זו ההזדמנות שלך לוותר. תבחר טוב."

והוא חשב על להסכים, הוא חשב על הרגע האחרון שלו, על הרגע בו הברק פגע בו, על הרגע בו הוא שאב את הריק כדי למנוע ממנו לפגוע בחברים שלו.
הוא היה מוכן להיעלם, הוא היה מוכן לדבר נורא מהמוות.
אבל השבועה שלו הייתה חזקה, ומלך הצללים משך אותו, מרכיב את גופו מחדש מצללים, ואז הכניס אליו את נשמתו, הריק התחלף בחדר הכס של עיר-תופת, הצללים התחלפו בשאייד-וו, החברים שלו התחלפו בניקס.
והמלך לא חיכה שהוא יבין את אשר התרחש, הוא השביע אותו מחדש, לשרת אותו, לשרת את עיר תופת, לנצח.
והוא עשה זאת, בלית ברירה. בתחילה ממונה ללא יותר משליח, אחרי זה לאיש משמר, אז לאביר ואז לשומרה של נייקס, ורק היא הסכימה לספר לו מה אירע בשדה הקרב המקולל, על המזבח שנהרס, על הקרע, על קאלי אורדגון וארזיוס שנשבאו לריק, הפכו לכלום. על דאי קאי הנזיר שחסם בגופו ונשמתו את הקרע, ועל הונג-יי שנעלם ללא זכר. היא זו שנתנה לו מעין משמעות חדשה לחיים.
ובזכותה יכול היה לצאת מעיר תופת, הוא מהר הבין שהמשימות ששלחה אותו לעשות היו בשבילו כמו שהיו בשבילה, שולחת אותו להכיר את האנשים הנכונים, הופכת אותו לנושא שיחה, כאשר שאייד הרגיש שאחת הגברית שלו שוכחת את מקומה, היה זה הוא שנקרא להסדיר את המצב, וכאשר הוא ניצל את ההזדמנות כדי להשלים את נקמתו, הייתה זו ניקס שאמרה שהצדק דורש ממנו לקבל את מקומה של הערפדית העתיקה.
ממשרת הוא הפך ללורד, וכך הם יכלו לחיות יחד, אביה אפילו לא אמר על כך דבר, שכן בתוך שנים ספורות כבר מצא לו בת חדשה.
הם חשבו ליצור המשך, אפילו אם יהיה מדובר ביליד קסם בשל גופו המת של מונרו, אבל הבינו מהר כי אלה אינם החיים שהם רוצים לתת, עיר תופת לא נועדה לתמימים, וכל עוד יחיו בה, אין להם סיבה ליצור משהו.
והוא עשה טוב בתפקידו, מוודא כי עיר תושבי עיר תופת לא יפגעו בשוכני הקרקע, כמו שהוא מוודא שעיר תופת תישאר נסתרת מהם, הוא הצליח להתמקד בהווה קצת שונה, להתמקד בשנים שהגיעו.
הוא לא האמין שעברו 70 שנה ביום שבו הוא הבין שהוא הולך להישאר לבד.
מלכו הסביר לו היטיב, השירות שלו יהיה לנצח, שכן זה גירש את סבסטיאן מהמוות, גופו לא יזדקן, והוא לא ימות בשיבה טובה, ובאם חייו יילקחו ממנו, אזי כמו שזה נולד מחדש בפעם הראשונה, כדי לשמש גוף לצללים, יקרה בשנית ובשלישית, כל זאת, על מנת לשרת את מלכו.
חיי נצח לא נראו בשביל כקללה בשביל מונרו, הוא לא הרגיש את העולם סביבו מזדקן, הוא חי בעולם של צללים וערפדים, עולם של מכשפים בני אלמוות ושל אל מתים, עולם בו הגיל הוסתר בקסם ואשליה.
אבל ניקס הייתה בת אדם.
הוא לא ראה את השערות האפורות הראשונות, הוא לא היה יכול להבחין בקושי לרוץ, באיטיות המחשבה, בנשימה האיטית יותר, כל אלה הוסתרו תחת מעטה של חוזק ועוצמה, וכאשר לא היה אפשר עוד להסתיר אותם, היה מאוחר מידי.
קשה לו להודות בזה, אבל הוא לא היה שם כשזה נגמר, היא לא נתנה לו, היא שלחה אותו רחוק, רחוק כל כך שאפילו אם היה יודע שזה קורה, גם באמצעות קסם הוא לא היה יכול לחזור בזמן, היא ניתקה את כל הקשרים הקסומים בינם במכה אחת, משאירה אותו לבד, בעודה נפרדת מהעולם הזה ונושמת את נשמתה האחרונה, מוודא שלא תהיה דרך להחזירה, לא בחיים ולא במוות.
ואחרי 70 שנים מאושרות, מונרו נשאר לבד.

"אני לא יכול לחזור" ענה לאל. "אין לי עוד לאן ללכת, אין לי עוד לאן לחזור, אין לי למי לחזור." הוא אמר בכעס, "אני פה בשביל לסיים את זה, בין אם אשלח לאליסיום ואתאחד איתה, או שאשלח לשאול לייסורי נצח, אני לא יוצא מההיכל הזה חי."

"בזה אתה צודק." אמר דאיסן, בכעס, בבוז. איפשהו הרגיש האל שהצל הקטן מקבל את אשר מגיע לו, "קיבלתי מספיק הזדמנויות לסיים את הסיפור הזה טוב." הוא אמר, "ובכל פעם נלחמת בשיניים כדי להמשיך להתקיים, אני במקומך הייתי מבין את הרמז, אבל נראה שאתה עיקש היום כמו ביום שבו הגעת הנה וצעקת עלי." הוא הניד בראשו. "שאזמן אותם?" הוא שאל "שאביא אותם מבין הזמן והחלל?", "אני מניח שתרצה את שלושתם בתור ההגנה שלך, מועטה ככל שתהיה."
דאי קאי,
קאלי ארדוגן
הונג-יי
שלוש שמות שאמרו הרבה בשבילו, ומעט כל כך בשביל העולם.
אדם אופטימי היה אומר שהם זוכרים אותו בתור חבר לנשק, בתור חכם, בתור משהו טוב, בתור מישהו טוב.
הוא ידע טוב מאוד איך הם צריכים לזכור אותו, כבוגד, כשקרן, כאכזבה, כאחד אשר מכר את גופו לצל מתוך תקווה לכוח באותה תקווה לעזור להם. הוא זכר שהדבר הראשון שעשה בקרב ההוא היה לנסות להרוג את אימה של קאלי, הוא זכר שבאשמתו נכנס שד שתקף את דאי קאי, ושזה נטש אותו לבד יותר מפעם אחת.
אבל הוא זכר את הונג-יי, הוא זכר את הקנאה שהרגיש בו, באדם עם מטרה, עם אמונה, עם יעד ברור ודרך להשיג אותו.
הוא זכר את הפעמים שבהם תקף את הנזיר במילותיו, מטיל ספק בכל אשר היה, בכל אשר האמין, לא פעם השווה אותו לילד בור, בעודו מסרב להבין שהנזיר כנראה חכם יותר מאשר הוא אי פעם יהיה, ושכל הידע שרכש לא שווה לחלקיק מחוכמת החיים שלו.
וכאשר ראה אותו מת בקרב הראשון עם הצייד, הייתה לו שמחה אפלה בלב, שכן קיווה שבכך יוכיח את העליונות שלו עליו, וכאשר ראה את זה קם מהמוות, הוא החסיר פעימה, בתקווה שאיש לא שם לב שלא בכה על חברו.
ובקרב האחרון מול הצייד, כאשר אחז בלייסטרבוים ובליבו חשב לברוח, להשאיר אותם שם, לטעון ששוב הוא עושה את הבחירה הקשה, אבל הנכונה, שכן אין פתרון למצוקה אליה הגיעו.
ואז הנזיר מצא את הפתרון, פתרון שהוא עצמו לא היה מסוגל לחשוב עליו.
ואז שלושתם נעלמו, קאלי ודאי קאי מתו, זה ידע היטב כאשר הגיע לשדה הקרב שנים רבות כל כך אחרי היום האחרון, חולקים את הגורל שהוא היה אמור לקבל, להיעלם בריק.
בליבו, את הונג-יי לא חיפש, הוא הרגיש שהוא חייב לנזיר לפחות את זה, לתת לו את השקט שהוא רצה לעצמו.

הוא לא מוכן לקרוא להם, לא אחרי כל זה. אין זה צודק, אין זה ראוי, אין זה נכון.
"ההגנה קוראת לשאייד-וו מלך הצללים." צעק בהיכל המשפט.
דאיסן נראה מופתע, לא היה שביב חוכמה בזימון המלך להגן על הנתין שלו, בעיקר כי זה מנסה לברוח ממנו.
"אתה בטוח? אולי תרצה לזמן גם את הצייד ואת הצללים?" הוא שאל בסרקזם לא אופייני.
"ההגנה קוראת לשאייד-וו מלך הצללים" הוא צעק שוב. מוכן לראות את הצללים מתגשמים מולו, מלכו אולי יכעס אליו, מלכו ירצה להענישו, אבל מלכו לא ישקר, מלכו יאלץ להודות בדברים שהוא עשה, מלכו יאלץ לספר את הדברים שהאביר עשה בשמו, הוא יספר כיצד מנע הוצאות להורג, כיצד מנע כעוס, הוא יספר שאפילו שמעשיו לא נעשו למען הטוב, למען הצדק. הם נעשו למען מטרה ראויה.

כשניקס עזבה, האביר היה שבור, הוא פנה למלכו וביקש ממנו חסד, ביקש ממנו להשתחרר מהחובה, ביקש ממנו למות.
מלכו היה מופתע לדעת שניקס מתה, אבל הוא סירב להקשיב לבקשת האביר, הוא ענה לו כי השבועה שלו לא הייתה לניקס או לכל אחד אחר, ושזה ישרת את מלך הצללים עד אשר זה ימצא לנכון.
בחוסר עונים, הוא נפל מחדש לטיפה המרה, זונח את תפקידו, זונח את האחריות שלו, מלכו העניש אותו לא פעם, אבל איך ניתן להעניש אחד אשר מת מבפנים וגם מבחוץ.
הוא נקרא להתייצב בחדר הכס, כאשר כל הלורדים של עיר תופת נוכחים, ניתנה לו הברירה, לאבד את תאורו וכוחו, להיזרק למשחקים של הלורדים, או לשוב לשרת.
הוא ביקש משאייד את אשר ביקש ממנו ביום הראשון, נשבע בכל הנהרות שישרת אותו לנצח, מבלי להטיל ספק, מבלי לפנות נגדו, לעולם לא לבקש את החירות שלו, כל שביקש היו חמש שנים, חמש שנים לשכוח את העבר ולהתחיל את העתיד.
מלכו הסכים. כשהוא מבטיח לו שביום שיחזור לעיר-תופת, זה יהיה היום האחרון שלו מעל פני האדמה.

ועכשיו הוא נמצא כאן, מנצל את חמש השנים הללו כדי לנסות לברוח, הוא לא תכנן זאת, למעשה הוא באמת רצה לסגור את הקצוות שנותרו לו, להשאיר גלעד בקבר האחים, לחפש חבר ישן, לתת כבוד לאלה אשר אינם.
אבל משהו קרה.

"לא." ענה האל. "לא אכניס את מלך הצללים להיכלי." הוא אמר, "שכן גם אם זה היה רוצה להגיע, לא הייתי נותן לו את הכבוד לעמוד פה." הוא אמר בנחרצות. "בית המשפט שולל ממך את הזכות לזמנו." הוא קבע.
הוא ידע שכך יהיה, ואלי הדבר היה נכון. נותר לו עדיין מי שידבר בטובתו. אחד אשר יכול להעיד על מחשבותיו ועל ליבו.
"ההגנה קוראת לסם הקמביון." הוא אמר, מבקש לזמן להיכל המשפט את חצי השטן.
וזה התגשם, לא נלקח מהעבר אלא מההווה, מבטו מלא חמלה לעבר סבסטיאן.
"אוי סב," הוא אמר. "בבקשה תגיד לי…"
"מספיק!" השתיק האל. "נקראת לכאן על מנת לדבר בטובתו של הנידון. האם תעשה זאת?" הוא שאל.
וחצי השטן הנהן. "למען סר סבסטיאן מונרו אעלה על דוכן העדים."
ספר את אשר על ליבך." הורה האל. "דבר אמת ורק אמת." פסק.
"הכרתי את האביר לפני 150 שנה, הוא נשלח לחסל אותי ואת הבזסיליק שגידלתי. "הוא אמר "על אף שאחרים רצו להרוג אותי ולהאשים אותי בהרג אנשים, להאשים את בזיל… הוא ראה בי משהו אחר, הוא הקשיב לצד שלי, הקשיב לאמת, והיה מוכן לשפוט אותי על פי מעשי, לא על פי מי שנולדתי להיות." הוא הביט ישירות באביר. "הוא היחידי שאי פעם עשה זאת." הוסיף, "נפרדנו לדרכנו, כשנבעתי להשיב לו טובה זו, וכאשר חברו הותקף בידי שד, זומנתי להגן עליו, לא ראיתי אותו 145 שנים מאותו יום, עד אשר…"

עד אשר הוא מצא את מונרו שיכור בפונדק דרכים עלוב.
לטענתו קריאת המחשבות שלו השתפרה, וכאשר הרגיש את נוכחותו של האביר ממרחק, הגיע למוצא אותו.
והוא מצא שבר כלי, שיכור חסר הכרה בפינת פונדק, מאיים על העוברים והשבים בנשקים שחושלו בקסם עתיק. למראה הקמביון האנשים התרחקו, למראה חבר עתיק, מונרו איבד הכרתו בלא אמונה.
כשהתעורר, סם כבר ידע הכול, הוא קרא את הצל כמו ספר פתוח, והאמת שלא הייתה לו נחמה רבה. הוא כמעט שקל לבוא לעיר תופת בשביל להיות שם, אבל מונרו סירב, הוא לא היה צריך עוד מטרות, הוא הבין שגורלו להיות לבד.
אז הקמביון הציע לו לסגור מעגל. וללוות אותו כשהוא עושה זאת.

השלב הראשון היה באייל, סבסטיאן ביקר פעם אחרונה את הביוב של העיר, זוכה להכיר את יצירות המופת שסם פיסל באבן, וכשעלה לקברו של דרונר על מנת להיזכר במקום בו הכל התחיל, החליטו השניים שנכון להוסיף ליד הגיבור פסל של גיבורה נוספת, וחצבו מהאבן את פסלה של קאלי, מגנים עליו בקסם מהטבע ומהזמן.
בערב הוא הלך לבדו למקום בו התאמן עם דאי קאי, למקום בו ניסה הנזיר לעשות מדיטציה שתעזור לשניהם להתרכז, הוא ניסה שוב את התרגילים הללו, ואיפשהו, הוא הרגיש שהוא לא לבד.
משם המשיכו לאי הדרקון, תחילה קטלגו את המידע שחרט קסאי במערתו, מוודאים כי המידע לא יאבד בהיסטוריה.
משם הם המשיכו לכפר בני המחצית, השניים השתמשו בקסם כדי לסייע לכפר, ושם מצא מונרו את שברי החרב, לשון אש אומנם נהרסה כדי להחזיר את דאי-קאי לחיים בזמנו, אבל שבריה עוד היו פה.
והוא נזכר בשבועה ישנה.
עכשיו כבר יכול היה להגיע לעץ העתיק ברגעים בודדים, אבל הוא בחר לעשות את המסע ברגל, נהנה מקולות היער בהבנה שזו הפעם האחרונה שיראה אותם.
הנימפה לא הייתה ליד העץ, ובמקום כלשהו הוא תהה אם הייתה שם אי פעם, או שהייתה לא יותר מפרי הדמיון שלו באותם ימים, הוא נשאר במקום זמן מה, מחכה לראות האם תופיע, עד שלבסוף גמלה בליבו ההחלטה לעזוב, לא לפני שאסף את הבלוטים, וציפה אותם בכסף.

ואז באישון לילה הוא שט לעבר לב האגם, מעניק את המנחה לנחש הים העתיק.
"אני כאן בשביל לשלם חובת." אמר. "היא לא כאן עוד כדי לעמוד בהסכם." אמר בעודו מעניק את שברי לשון אש לנחש. מנחתה של קאלי. "אם נשמתה עוד קיימת, שהשבועה הזאת לא תעצור אותה עוד." אמר.
אבל הנחש הביט בו, כמעט ומחכה. "העסקה הייתה החרבות של כולכם, אתה לא נתת את שלך."
והוא רצה להסביר לנחש שהוא לא ימות, שהוא לעולם לא יחזור להעניק לו את חרבו, שכן לעולם לא יצטרך לוותר עליה.
אבל באותו לילה הוא הבין, ויותר חשוב, הוא החליט. "אתה צודק." אמר וזרק את הלהב הירוק למים.
הנחש הענקי חזר לתוך המים, העסקה הושלמה.
וסבסטיאן היה מוכן למות.

סם סיפר, הוא סיפר שעל כל מעשה אפל של מונרו בעבר, ימצאו עשרה צודקים בהווה, שגם אם האדם אינו הצדיק הטהור באדם, הוא כבר סבל מספיק והגיע זמנו, הוא פנה לאל בבקשה לגלות חמלה, ולהעניק לו מחסה.
"האם לעד יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל האל את סם.
"סיים אותו." ענה סם, "שלח אותו הלאה."
והוא נעלם, לאחר שעשה כל יכולתו להגן על חברו. בפעם האחרונה.

האל הניד ראשו. "עד אחד לא יספיק להגן עליך, ואף שהחרב עצמה שפטה אותך לזכות ביחד עם חובה, אני לא רואה סיבה להעניק לך את מבוקשך, לכן אני פוסק…"
וסבסטיאן מונרו קטע את האל. כי הוא קרא לאחד שהיה יכול להבין אותו, לאחד שברגע בודד מחוץ לזמן ולמרחב, חלק איתו לב ותודעה.
הייתה זאת הפעם לקרוא בקול לזה אשר לא דיבר, לזה אשר התחיל את כל הסיפור הזה, ואת זה שיסיים אותו.
"ההגנה קוראת לסארין קריאת עורב."
והאל סגר את פיו בדממה.

כשהברק פגע בו, והוא הרגיש את העולם עוזב, הוא הרגיש את הצל לוקח את גופו, הוא הרגיש את התודעה שלו נקרעת מגופו, נשלחת לעבר האבדון.
אבל ברגע אחד בודד, בשבריר של שנייה, הוא עוד היה בשליטה, והוא הרגיש את החיבור בין האש הקורנת לאור החורך.
לרגע בודד, הוא וסארין היו אחד, ובאותו הרגע, שלהם נמשך נצח שלם, הם דיברו.

“למה?" היה כל מה שמונרו הצליח לשאול את הזד, כל העבר שלו היה פתוח בפניו, כל הסבל שעבר, "הם חברים שלך, הם דאגו לך."
הזד לא רצה לענות, אבל הם היו מחוברים, ובפעם הראשונה זה שנים, קולו נשמע. "כל זה לא משנה, תהנה מהכבוד שניתן לך. תתנחם שהסוף שלהם יהיה מהיר."
"הסוף שלהם?" שאל, "אלה אשר לא שפטו אותך כמו שאר העולם, אלה אשר היו שם בשבילך?"
"היו שם בשבילי?" שאל סארין, "מי מהם? בני האדם לא עשו כלום כאשר איימו עלי, הם לא הצליחו להבין אותי."
"קאלי הבינה אותך." אמר סבסטיאן, "היא הבינה את שנינו, ואנחנו מצאנו כמה קל להתעלם ממנה."
"תשתוק." ענה הזד.
"ועכשיו תסתכל למה גרמת! הסבל שלך היה כל כך נורא עד אשר היית מוכן למכור הכל? בשביל מה?" הוא שאל בעודו מבין שהצללים ימסכו את הזיכרונות שלהם, יזרקו אותם לעולם של שקר. "בשביל אשליה?"
הזד לא ענה. הוא הביט לחשיכה.
"אתה מעדיף לחיות בשקר?" שאל האביר, "לעזיאל, תעשה משהו בשביל מישהו שהוא לא אתה!" הוא אמר בכעס, מביט בעיני הזד.
"אתה מדבר אלי, או אליך?" הוא שאל לבסוף, "או שאתה חושב שאני לא ראוה את האמת, את הקנאה, את תאוות הכוח. שנינו אותו דבר." אמר בתוכחה. "אף אחד מאתנו לא קדוש, ואף אחד מאתנו לא באמת היה חלק מהם." הוא ענה.
סבסטאין רק יכול היה להביט בחברים שלו בעוד אלה נלחמים בצללים. "שנינו ידענו רק סבל." אמר לבסוף, "ושנינו פגשנו אותם, אנחנו שני צדדים של אותו המטבע, אחד מאתנו בחר להתקדם, השני בחר להישאר מאחור."
"אני בחרתי להתקדם." אמר סארין, "אני המשכתי הלאה, אתה זה שנשאר איתם למרות הכל, שחזר אליהם בכל פעם שעזבת אותם." הוא אמר בבוז, "אתה זה שנשאר חלש."
האביר הניד בראשו בשלילה. "ככה רצינו לחשוב לא?" הוא שאל, "רצינו להרגיש שהם רק שחקני משנה בסיפור שלנו, שאנחנו יותר מרק חלק קטן בסיפור גדול, רצינו להיות העיקר, רצינו להיות הגיבורים בסיפור."
"אני הצלחתי להיות הגיבור בסיפור שלי!" אמר הזד בכעס, "התגברתי על כל מכשול, על כל מועקה, התגברתי על הדברים שגררו אותי מטה, התגברתי על הכאב, על האובדן, התגברתי על הכל ועמדתי במשימה שלי."
"שהיא לגרם לכל העולם להרגיש כמוך."
"ככה לפחות הם ידעו ענווה וסבל מה הם, ידעו להרגיש מה שאנחנו הרגשנו."
"ואיך זה הופך אותך ליותר טוב מהם?" שאל, "יכולת להשתמש בכוח שלך לדברים נפלאים, להשתמש בידע שלך בשביל לעזור לאחרים."
"ניסיתי!" צעק, "ובכל פעם גורשתי, הוכתי, הועלתי על המוקד. ואתה לא שונה, כאשר ניסת לעזור לבני המחצית, לא מצאת את עצמך טובח בהם בהנאה?" הוא שאל בארסיות, "בחייך אביר, אני לפחות לא צבוע."
מונרו השפיל מבטו. "כל דבר שאתה אומר הוא נכון, אבל אני בחרתי ללמוד מהעבר, ללמוד מהטעיות שלי." הוא הצביע על החברים שלהם, "בגללם, ובזכותם. הם הוציאו אותי מהייאוש, הם לקחו אותי אף על פי שהייתי רע אליהם, הם לא שפטו אותי כמו שלא שפטו אותך, וכאשר הייתי בשאול תחתיות, הם קיבלו אותי חזרה בזרועות פתוחות."
סארין לא ענה.
"היא סיפרה לי עליך." הוא אמר, רואה את הצל מתקיף את הגמדה בחרב הקרח שלו, "היא הייתה חשבה לך ואתה לא עושה דבר למענה."
"תשתוק." ענה סארין.
"זו התשובה שלך? אתה יורק בפנים שלה, של החברים שלך, מה המשפחה שלך הייתה אומרת…"
"המשפחה שלי מתה!" צעק סארין, "אבי ואמי מתו בגלל אנשים "טובים", בגלל אנשים שהיו כל כך אנשי אמת וצדק, שהם שפטו את כולנו למוות, הורים וילדים כאחד."
"יש אנשים רעים בעולם." אמר סבסטיאן "אני הייתי אחד כזה, אתה היית אחד כזה, גם קאלי מצאה עצמה מאיימת על ילד קטן ומפוחד על מנת לגלות מידע שיעזור לחברו. אם כולנו היינו מתנהגים כמוהם..."
"כולכם מתנהגים כמוהם."
מונרו השפיל מבטו, "אתה יודע," אמר לבסוף. "אני חושב שהיינו יכולים להיות חברים אם הייתי מגיע יום לפני שעזבת." ענה, "אני רק תוהה מה היה יכול לקרות אם הייתי שם, אם הם היו יכולים לוודא שלא תהיה לבד."
הזד נחר, "אני לבד, אני תמיד הייתי לבד, ואני תמיד אהיה לבד."
אבל מונרו הניד בראשו, "לא עוד." הוא התקרב לזד. "אנחנו אחד כמו שהצללים אחד, חלקים מאתנו יהיו שזורים בשני לעד." הוא אמר. "ואם זה הנצח שנגזר עלינו, אז יש לי נצח להראות לך מה פספסת."
הזד הפנה את גבו, אבל מבטו עצר לרגע על השלושה, חברים ישנים שלו, שבעולם אחר היה עומד איתם מול הזוועות הללו, הוא נזכר כי נשבע בעבר להגן על החלשים, להגן על החברים שלו.
"האם זה לא היה שווה את זה?" שאל מונרו.
וסארין ענה.

דאיסן לא היה שמח לזמן את הזד שכמעט הרס את העולם, הוא עוד היה פחות שמח לגלות שזה בעל דעה דומה מידי לאביר שנמצא מולו.
אבל האל היה מופתע, שכן לזד לא היה מה לספר, שכן את כל אשר היה על ליבו להגיד, כבר אמרו אחרים.
"אז מדוע זימנת אותו." שאל דאיסן. כעס ברור בקולו.
"כי אני חייב לדעת דבר אחד." אמר סר סבסטאין, כאשר האביר צעד מבין הצללים לעבר דוכן העדים.
"אני חייב לדעת דבר אחד סארין, כי הריק לקח אותי לפני שהתשובה שלך נאמרה."
הזד הרכין מבטו. "סארין." אמר סר סבסטאין מונרו. "האם לא היו שווים את זה?"
סארין הנהן. "כל המסע הזה, כל הכאב, הייאוש, העצב, כל התקוות שאבדו, החלומות שהתנפצו, כולם היו שווים בשביל להכיר אותם.
והצללים נעלמו, מעניקים לשניים להסתכל אחד על השני פעם אחת אחרונה, "שני צדדים של אותו המטבע." אמרו, "שני צללים שהאש החורכת והאור הקורן יצרו."
ושניהם פנו לאל, אומרים באחד. שכן הם מוכנים, הם מוכנים לפסק הדין.
והאל הבין באותו רגע, את מה שאיש לא היה יכול להבין לפני כן.
שעוד לפני שנפגשו
עוד לפני שידעו על קיומו האחד של השני
עוד לפני שהאחד נפרד מקבוצתו והשני פגש בה.
ועוד לפני שהצללים איחדו ביניהם.
סארין קריאת עורב
וסר סבסטיאן מונרו.
היו אדם אחד.

דאיסן חייך מתחת לקסדה השחורה שלו. "יש לי תחושה שאין דבר שאוכל לעשות שיפטור אותי ממך." אמר לשניהם, "ויש לי תחושה שאתם יותר מסתם שותפים לדעה על האלים." הוא הניד בראשו. "נראה לי שיש רק פתרון אחד." אמר לבסוף, "במידה וההגנה סיימה."
"ההגנה סיימה." אמר סארין ומונרו, לבד, כאיש אחד.
"אם כך אני גוזר עליך להיות הבעיה של מישהו אחר." הוא קבע. "זהו פסק דיני, אני מונע ממך להמשיך הלאה, שכן כמו שנאמר פה לפני, אתה מצליח לרקד על התפר, מטוטלת הנעה בין האור לחשוך, בין הטוב לרע, על כל מעשה טוב שעשית, רע שקול לו."
אדון הזמן מכה כפיים. "אז תחזור לאחור, תנסה שוב. ותוודא שאתה לא דופק שום דבר הפעם."

סבסטיאן הנהן בשקט.
הוא הרגיש את הזמן נושב לאחור
הוא הרגיש את העבר שלו נמחק.
הוא הרגיש את ההווה שלו נעלם
הוא הרגיש את העתיד שלו נפתח
והוא התעורר מחדש, במקום אחר, בזמן אחר, להתחיל הכל מהתחלה.
ואף על פי שהוא לא זכר כלום. הוא ידע שהוא לא לבד.
I don't want to be at the mercy of my emotions. I want to use them, to enjoy them,and to dominate them
Oscar Wilde, The Picture of Dorian Gray
סמל אישי של משתמש
מירטוקן
הודעות: 1639
הצטרף: 29 אוקטובר 2012, 15:45
תשובות: 1
מיקום: בגן העדן לדרקונים

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי מירטוקן » 19 ינואר 2019, 19:17

הרוח הייתה מאוד חזקה.
אדם טיפס על ראש הפיסגה של אחד ההרים הקטנים באזור, ידיו החזקות מושכות אותו במעלה מצוקי אבן תלולים.
הוא עלה לראש המצוק, והביט בסביבה הקרובה. השמיים היו בהירים, ושטחי מסלע רחבים היו פרושים תחת רגליו, מנוקדים בדיונות שחורות. אבל באופק עמדו דוממים תשעה הרי געש, תמרות עשן דקיקות מסתלסלות מראשיהם. אומרים שכבר כמה עשורים אף אחד מהם לא התפרץ, ולמרות שהיבשת שוממת, היא כבר לא רדופת שדים וצללים כמו שהייתה בעבר.
מורי תקע יתד בראש המצוק, וקשר אליה חבל. הוא התחיל לטפס במורד המצוק, לכיוון נקודה בודדה באמצע השממה.

הוא זכר את מבטו של מאסטר הונג-יי כאשר סיפר לו על החיזיון שת'ארס שלח לו. מאסטר הונג-יי היה כבר מאוד זקן, ולרוב לא הביע רגשות, אבל מורי יכל להישבע שראה דמעה או שתיים יורדות לאיטן על לחיו. מאסטר הונג-יי ביקר לעיתים מאוד רחוקות במנזר הצף, אבל הוא היה המאסטר האהוב על מורי. לכן כשהוא אמר לו ללכת בעקבות החיזיון, מורי היה מוכן ללכת עד לסוף העולם באמונה עיוורת אחרי מילותיו. ואכן, לסוף העולם הוא הגיע. ליבשת פלזנר, ליתר דיוק.

ושם, בין דיונות שחורות, הוא מצא אותו. מזבח מאובק, עשוי מאבן אפורה, שעל כל אחת מקרנותיו מסומנים כוכבים בעלי שמונה חודים, בצבעי כתום וכחול. ובמרכז המזבח, סמל אחד, בצבעי כסף ובכתב הקליגרפיה היפה ביותר שמורי ראה מימיו, הייתה מקועקעת המילה 俳句 - הייקו, איזון. מורי העביר את ידו בפליאה על הכתובת, כשלפתע התחילה לזהור.
זהו מקום נופלו של אחד מגדולי משרתיי, גין דאי-קי. נשמע קולו של ת'ארס, יציב, אבל חלש, כמו בחיזיון.
דאי-קי. הוא שמע עליו סיפורים. מאסטר הונג-יי היה מסרב לדבר עליו, אבל מאסטר רין הייתה מספרת עליו לפעמים.
נבחרת אתה, על ידי, להיות השליח שלי, לעלות אל מקום זה, לשקם אותו, ולהנציח את מורשתו של גין דאי-קי.
מורי בחן את סביבתו. סימני קרב, חתיכות אדמה מנותקות, עצים יבשים עקורים.
"כך אעשה, אני נשבע לך, החכם באלים, כי אשרת מטרה זו למיטב יכולתי, ואדאג שסיפורו של דאי-, לא, גין דאי-קי, יופץ לכל העולם".
כדאי שיתחיל. יש לו הרבה מאוד עבודה.

וכך היה. מורי טיפח את המקום, והפך אותו לביתו. מאסטר הונג-יי אף ביקר בו מספר פעמים. שם נראה בפעם האחרונה לפני שנעלם לצמיתות, בלי רמז למקום הימצאו. לימים מורי אף הקים בו משפחה, אך לא לפני שדאג לעקוב אחר סיפורו של דאי-קי, ולכתוב אותו. הוא הפיץ אותו בכל רחבי סרמיאת. הוא אף הקים זרם בתוך המנזר הצף שמוקדש לעקרונות העיקריים של דאי-קי: לנדוד בעולם ולהשיב את האיזון על כנו, בכל מקום בו ידרש.
לימים הזרם הפך למנזר נפרד, שנקרא "כנפיים מאוזנות".
וכך, עשרות שנים לאחר אותו קרב טראגי, סיפורו של דאי-קי הפך לאגדה, שתישמר לדורות הבאים ללמוד. ללמוד, ולשמר.
סמל אישי של משתמש
Nextorl
The Crescent Archmage
הודעות: 8143
הצטרף: 31 יולי 2011, 13:37
תשובות: 45
מיקום: סרמיאת, עולם המערכה הביתי שלי

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)

שליחה על ידי Nextorl » 27 ינואר 2019, 17:36

וזהו. לאחר שנתיים (פחות חודש), המשחק הסתיים. בהתחלה, הוא נועד כלא יותר מפילר. למלא את החסר בזמן שמשחק אחר בהפסקה. אז יצרתי הרפתקה קצרה, בתקופת זמן שעדיין לא יצא לי לחקור בעולם. תקופה שבהחלט צריכה גיבורים, אבל גם תקופה מלאת תקווה. ולאט לאט, המשחק הפך ליותר מזה. קודם, הוא המשיך גם לאחר ההרפתקה הראשונה. אחר כך, הוא הפך לאפי יותר, לבקשתכם. הוא לא היה מושלם, אבל הוא היה מהנה.

במקור, היה ארק נוסף שתוכנן. בין ארק אי הדרקון לארק של פלזנר. התכנון היה לחזור אל ביתה של קאלי, להתמקד קצת בלייסטרבארם ובמה שהיא מסמלת, בנבואה, ובפארימה. ברגע האחרון, החלטתי לרדת מזה. המשחק כבר היה ארוך מספיק, ופחדתי שארק נוסף היה מורח אותו יותר מדי. לקחתי את הדברים שרציתי ממנו ודחפתי אותם בכוח לתוך הקרב הסופי. זה פגע קצת בחרבות ובפארימה, הפך אותן ליותר שטוחות מהרצוי, ולמרות שזה מעציב אותי קצת, הייתי עושה את זה שוב.

התכנון של הקרב הסופי היה די פשוט. המטרה שלכם הייתה לחכות שהצללים יזומנו ואז להביס אותם ולהעיף אותם מהעולם הזה. על כן, לא הייתם צריכים להלחם בסארין ובפארימה. והם לא היו נלחמים בכם אם לא הייתם מזמנים צבא, או מתקרבים כל כך. בשלב השני, חיפשתי משהו מאתגר, אבל גם פשוט שיאפשר לי לשחק סביבו. החלטתי על קטע קלאסי- הצללים מקושרים לשני גופים, ככה שאם גוף אחד נופל אבל השני עדיין עומד, הצללים יישארו ברובד הארצי ופשוט יחזרו לגוף שנפל בתחילת תורו. אם הייתם מחסלים את שני הגופים באותו הסיבוב, לפני שאחד מספיק לקום, הייתם מנצחים. והייתם מאוד קרובים לזה פעם אחת- אם דאי-קי היה תוקף ולא מרפא באחד התורות שלו, היה לכם סיכוי די גבוה לנצח.
גם בקבוצת האאוט הזכרתם את זה כאפשרות 3 פעמים כשדנתם על איך לנצח את הקרב, אבל כל פעם זנחתם את זה בלי להשקיע באפשרות הזו אפילו דקה של מחשבה. אני מניח שהיא פשוט הייתה פשוטה מדי. בכל מקרה, כבר כשהחלטתי על ה"פתרון" הזה ידעתי שהוא לא הפתרון היחידי. והפתרון העקיף שמצאתם בהחלט יצר סיום נהדר- אם כי המחיר שלו היה כבד הרבה.

אז אנשים, היה כיף לשחק איתכם. היה כיף לעקוב אחרי המסע של הנזירים הכה דומים, ועם זאת כה שונים. היה כיף לראות את פיתוח הדמות של מונרו, אם כי הייתי מעדיף אם הוא היה מגיע מוקדם יותר בתגובה לאתגרים שאני הצגתי ולא כחלק מ"מונרולוג". היה כיף לחקור את המצב הנפשי של קאלי ואת האמונה שלה.

המשחק הזה איפשר לי לחקור יותר את העולם שלי. לסיים עלילה שהתחילה בקמפיין אחר, לפני ארבע שנים, ולעולם לא הגיעה לסיומה. עכשיו, אני מתכוון לכתוב את העולם מחדש. אבל אל תחשבו שזה אומר שהדמויות שלכם לא השפיעו עליו- רק בזכות הקמפיין הזה אני יכול לשפר את העולם יותר. וזה רק בזכותכם, ובזכות הדמויות שלכם.
"Honor is dead, but I'll see what I can do."
Kaladin Stormblessed
שלח תגובה