[ניהול] רוח קפואה - עץ משחק (5\5)

העוג הברברי שמשחק את שבט הקובולדים של הרי הכפור.
https://docs.google.com/document/d/1QSwb2sk4TuPPeGX28_I4GJs4WznWWdsDKo1n-SMQBdI/edit?usp=sharing

טסוקימארו שמשחק את בני הלייע של האגם.
https://docs.google.com/document/d/1xPu5WS2KS5qT3rDOOts2q1vb4NzZJiB-vWGyYzvjs7w/edit?ts=57359db8

דינרבלו שמשחק את שבט האלטוס של כף הדובים.
https://docs.google.com/document/d/...RGXEbsPpp39TS3WNM/edit#heading=h.6is8066pqrzp

Spaghettielf שמשחק את ארוכי הטפרים של הגבעות המושלגות.
https://docs.google.com/document/d/...c7SeYQP89FKP1uDi8/edit#heading=h.o3xbp8xu3ywb

tales quit winds שמשחק את טפרי הרוח הגדולה שבגייזר.

פרוס
"העם מחכה." אומר דאס, "הוא מחכה לנאום שלך, פרוס."
ארוך-הטופר הזקן כבר בן 30, גיל מכובד מאוד לאנשי החתול. גיל שבו רובם מתים, אך לא הוא. דאס הוא אולי המתנגד הגדול ביותר לשיטת הממשל העכשווית. לפי דעתו, צריך ללמד ארוך-טופר לשלוט מגיל צעיר, ולא לשלוף אותו מחבורת הציד.
"כמנהיג אתה צריך לעודד אותם. הסופה קרעה את האוהלים, ריסקה את בתי העץ הרעועים. במהלך השבוע האחרון, בני עמך חיו בין שורשיו של העץ הגדול ובין הדיונות, מתפללים לאלים- יהיו אשר יהיו- שהסופה לא תרסק גם את המחסה הרעוע שמצאו. הם פוחדים, ובשביל זה אתה כאן. תעשה את העבודה שלך."
פרוס גדל להבין שהזקן פשוט לא סומך על יכולותיו כמנהיג. מבחינתו, פרוס תמיד יישאר צייד. ועדיין, דאס הזקן מנסה לעשות ככל שיוכל על מנת ללמד את פרוס את דרכי המנהיגות.

בעידודו של דאס, פרוס מתחיל ללכת לכיוון העץ הגדול. בדרכו, מצטרף אליו פאר, מנהיגם של האנימיסטים. הבחור אולי מבוגר, אבל לא זקן כמו דאס. בימים כהרגלם, אף אחד לא היה מעז לטפס על העץ הגדול. אבל במהלך הסופה, פאר אסף את כל אנשי החתול שביתם נהרס ושיכן אותם בין ענפיו של העץ הגדול, מתעלם מיראת הקודש וממחאותיו של בני דתו. "בהצלחה." איש החתול השמנמן מניח את כפו על כתפו של פרוס ונותר למטה כאשר פרוס מטפס על השורש הגדול ביותר, זה שפאר עצמו משתמש בו בדרך כלל כבמה כאשר הוא נואם ומתפלל לרוחות.

===
אליארה
"אמא." אליארה מסתכלת על חולצתה לראות מי מושך בה ומוצאת את פראן. בנה הקטן, "מתי האנשים האלה ילכו מהבית שלנו?" הוא שואל, מצביע על אנשי החתול שמשתמשים בביתם של אליארה ודנסר כמחסה זמני לאחר שהסופה הרסה את בתיהם שלהם. כל אדם חתול שביתו נותר עומד על תילו חלק את קורת הגג שלו עם אלה שלא שפר עליהם מזלם, וביתה של אליארה הוא הגדול מכולם בגלל ארבעת בניה ומעמדה כאם גדולה. לכן, היא אירחה את הכמות הגדולה ביותר של חסרי בית. פראן לא אהב את זה, הוא לא אהב את הצפיפות ואת הדחיקות. הוא אהב את המרחבים הפתוחים, והוא לא הבין למה הבית שלו צריך לארח כל כך הרבה אנשים. זה הרי הבית שלו, לא שלהם, ויש לו בעיה קטנה עם נתינה. אבל כרגע לאליארה אין את הזמן בשבילו. היא עסוקה בלטפל בפצועים, ויש לא מעט מהם. נרה, בתה, עוזרת לה. חולמת להיות רופאה כשתגדל. ת'וואן נמצא עם חבריו, וגראת'... אליארה חושבת שהיא ראתה אותו לרגע. רץ בין האנשים. בטח כדי לעזור.

===
ת'ראס
"ת'ראס." ת'ראס מרגיש את גופו מטלטל ומתעורר, מסתכל לאיטו מסביב. עיניו מתמקדות במהירות באלהו, חברת הילדות שלו. "פאר נתן לך לישון, אבל האסיפה מתחילה עוד מעט. כדאי שנזוז." היא זורקת עליו פרוות, מחכה שילבש אותן.
"ת'ראס." קול אחר נשמע, קול שת'ראס לא שמע כבר זמן מה. מאז שהסופה התחילה למעשה. "תמהר, אסיפה, חשוב." הוא שומע לא יותר ממילים, כאילו הרוח לוקחת את המילים שבין לבין. הקול הזה הנחה אותו מאז ילדותו, הוא למד לסמוך עליו, להאמין לו. גם אם הוא לא תמיד צודק, הוא צודק מספיק.

אלם
"בני האדם חלשים." אומר גארד, ראש הסיירים. בני האדם האלה הפריעו לבני הלייע כבר זמן מה, אבל הם היו יותר מהם, וחזקים יותר. "הסופה פגעה בהם קשה יותר מאיתנו. האגם הציף את הבתים שלהם, גרם להם לאבדות רבות. 'תה לא חושב שהגיע הזמן לתקוף?" שאר האנשים שבמועצת המלחמה מסתכלים על אלם לראות מה דעתו. אולי לפי אמות המידה של בני הלייע הוא לא הלוחם הטוב ביותר שבשבט- הוא הרי נלחם עם ת'ניף וגראנז ולא עם שני ת'ניפים- אבל הוא הוכיח את עצמו בשדה הקרב וזכה במעמדו ביושר.

===
זא-וו
הסופה הגדולה גרמה למפלס המים לעלות בצורה מפחידה, למזלם של בני הלייע, הגבעות שבאזורם מנעו מהאגם לעלות על גדותיו ולהציף את השדות, אך בני העם עדיין מפחדים. מאמינים שהסופה היא קללתו של שאהרבוהוז. כעת, זא-וו נמצא יחד עם היועץ הבכיר השני- ניי-אט, ויחד עם המנהיג לייער, שנקרא על שם השבט עצמו.
"העם צריך לראות את המנהיג שלו,, אומר ניי-אט, "אתה צריך לרדת אל העם ולנאום להם. לספר להם כיצד אתה מתכוון להתגבר על נזקי הסופה." הוא מתיישב במקומו חזרה כאשר לייער מסמן לו, ואז זא-וו נעמד. מה הוא יעוץ למנהיג?

===
האנגולט
הסופה הגדולה פגעה קשות בקהילתו של הנאגולט, בני לייע רבים נספו, בין אם מפגיעת ברק, מהברד, או מטביעה באגם.
כשהשמיים התבהרו והשמש הציצה מבין העננים, האנגולט הרגיש כאילו מישהו הלם בראשו עם ת'ניף. כאב הראש שנעלם למשך השבוע חזר, מקשה עליו לחשוב.
הוא יצטרך להקים את המושבה מחדש, לתקן את הבתים שהסופה הרסה, לקבור את המתים... עבודה קשה ניצבת בפניו, אבל הוא לא ייתן לה להרתיע אותו.

יאות'וג
"עד שגמרנו עם החורף הקשה הזה..." יאות'וג מקשיב למרמוריו של גאת'ור, אחד ממאמיניו הגדולים. "האמונה של העם בטקסים מתחילה להתערער..."
הם הולכים בין השלגים, מפלסים את דרכם בקושי מה. יעדם הוא במת העצמות הגדולה שליד הגייזר, לפחות שם השלג לא ייערם לגובה כזה. הגייזר ממיס אותו בכל התפרצות.
במקום לפלס את דרכם בינות ערימות השלג, יאות'וג וגאת'ור נזהרים על צעדיהם, הולכים בין שלוליות על אדמה רטובה. צעד אחד לא במקום, והם יחליקו.
העם כבר מחכה מול הבמה, מחכה לנאומו של יאות'וג, להבטחות להתגברות על נזקי הסופה. הבתים נפגעו, ילדים נעלמו וטפרים נהרגו. העם מחכה לנאום.

===
סלאוג'תר
הסופה. מה היא? מדוע היא הגיעה?
סלאוג'תר מאמין שזהו עונשם על חילול הקודש. אין הסבר אחר.
השאלות הללו ממשיכות להטריד את מוחו כאשר הוא הולך בין גופות הטפרים, משחרר את נשמותיהם. מנצל את הזמן בו יאות'וג תלמידו לשעבר נואם אל העם. אבל מה הוא מתכוון לעשות? כיצד יחזיר את השבט בתשובה?

===
נרבאת'
נרבאת' מחכה לאביו ליד הבימה, אך נראה שגם כאן, הקהל מתרחק ממנו. יוצר מעין מרווח קטן בינו לביניהם. תזכורת נוספת לייחוס שלו. הוא עומד, מחכה לנאומו של אביו. סביבו, הקהל מתלחש. מדבר על הסופה, על המתים, על כך שהם לא יכולים להרשות לעצמם להמשיך בהקרבות.
מה הוא עושה?

ריזטל
ריזטל לא יצא לציד מאז שהסופה החלה. מסוכן מדי. הגשם העז גרם לשטפונות ולמפולות שלגים בהרים, לצאת המחילות היה מסוכן. בטח ובטח בשביל מנהיג השבט.
ההרים אולי הגנו על השבט מרוב פגעי הסופה, אבל הם לא צדו כבר זמן מה. הסופה כנראה פגעה קשות במלכודות שלהם, וחלק מהמערות הוצפו. הסופה פגעה בכולם.
כעת, הוא נמצא מול הקובולדים. הוא אפילו לא זקוק לבמה, גודלו העצום ביחס לקובולדים הרגילים היווה את כל מה שהוא צריך. הקובולדים מסתכלים עליו, מחכים לנאומו. זוהי מסורת שלאחר אסון ינאם הצ'יף רב המעלה החשוב בהחלט. בדרך כלל, ריזטל היה נפגש עם מלרין ואזלין לפני הנאום כדי שינחו אותו, אבל שתיהן עסוקות. מה הוא יגיד?
===
מלרין
למשך שבוע, מלרין הרגישה כאילו בפעם הראשונה בחייה היא מבינה את אזלין. היכל האסור בתכלית האיסור היה חשוך לחלוטין, ומלרין לא יכלה לראות אפילו צעד אחד קדימה. היא המשיכה לנסות להתקדם בכל יום, אבל כל עוד הסופה המשיכה, ההיכל לא התבהר.
היום, ההיכל היה מואר, ומלרין נאנחה ברווחה. הרוחות לא עזבו אותה. אבל מה הייתה השפעת הסופה על ההיכל? מה הדרקונים ניסו לספר לה?

===
אזלין
אזלין הייתה עסוקה בלטפל בפצועי הסופה. או "הסופה הממש חזקה ומפחידה." כמו שהם קראו לה. חלק מהקובולדים היו טיפשים וניסו להתקין מלכודות בחוץ בזמן הסופה, חלק נפגעו ממפולות ושטפונות בכניסה למאורות. חלק מהמנהרות בכלל נחסמו ממפולות שלגים.
מה היא תעשה?

אנוראק
שריוניהם של אנוראק ושל בני זוגי היו קרים. קפואים אפילו. החומר הלא מוכר גרם להם לכוויות קור. לכן, הם הורידו את השריונות למשך הסופה, ועכשיו הסופה חלפה. סוף סוף. בני האלטוס מפחדים, לא כולם שרדו את הסופה. הם מאמינים שהאחות הקטנה חזרה, אלת השלג והקור. הם מפחדים שהקורבן של האלים התאומים לא הספיק. העם מפחד, וזקוק למנהיג שלו. הגיע הזמן לנאום.

===
אינקו-נייט
בני האלטוס באו אל אינקו-נייט בשבוע האחרון, מבקשים מחילה מהאלים התאומים. מאמינים שאלת השלג חזרה, אינקו-נייט הייתה עסוקה בלנסות להרגיע אותם מעט. נראה שהאיומים שלה עבדו יותר מדי טוב. כעת, במקום להקשיב לנאומו של אנוראק, חצי מהשבט הגיע אליה, מצפה לנאום ממנה. מפחדים מסופה נוספת.
מה היא תגיד להם? כיצד תנצל את המצב?

===
אקאו-טאק
אקאו-טאק מוצא את עצמו מסתכל על הפצועים. הסופה לקחה איתה גם חיים, אבל לא כל מי שנפגע ממנה מת. חלקם רק נפצעו, בצורה קלה יותר או קשה יותר. ייתכן שהם אפילו לא ישרדו את הלילה.
רוב השבט עזב כבר, הלך להקשיב לנאום. בין אם זה נאומה של הטוגנסו או של האקוטאק. הוא נותר לבד, עם הפצועים. הסופה גרמה לבני האלטוס ולהרוג את רוב העבדים שלהם, בין אם מתוך רחמים או כדי להשתמש בפרווה ולתת את הבשר לבני זוגם. הוא לא יכל לתעל את חייהם לתוכו בשבוע האחרון, והוא מרגיש חלש יותר מאי פעם. זאת כמובן, הסיבה לכך שהוא עם הפצועים כעת. שוכב על הרצפה ביניהם. מה הוא יעשה?

ריזטל שלוש נשיכות
למרות כול מה שקרה, רק המראה של ריזטל שכנע את כול הקובולדים שהוא קדוש. מאז ומתמיד זה היה ככה, וריזטל לא אהב את זה. הוא היה קובולד פשוט, העדיף חיים פשוטים. כמו שהשאמאנית הקודמת הייתה אומרת, "טוב זנב קצר אך רגוע מזנב ארוך אך קופצני", שאמר שקובולדים שחיים חיים פשוטים ולא מסובכים עדיפים על אלו שהחיים שלהם מלאים בהרבה יותר דברים אך הזנב שלהם קופצני- ולכן יכול ליפול אל מלכודות. ריזטל הסכים איתה, הוא ידע אבל שאזלין לא הסכימה איתה, אז הוא בדרך כלל שתק בנושא הזה.
הוא נעמד, ורגע חלף עד שעלה בראשו מה לומר. קצת מביך, אבל ריזטל לא בדיוק ידע מה זה בושה, כמו כול הקובולדים- הרגש הזה היה מודחק יחסית אצלם.
"הסופה אולי פגעה בנו..." הוא התחיל, והרהר לרגע במשפט שהוא חשב לומר, אבל המשיך "...אבל אנחנו קובולדים! סופה קטנה לא תפיל אותנו." חבל רק שזו לא הייתה סופה קטנה. וכמו כמעט בכול נאום שלו, ריזטל פשוט עבר לדבר בצורה נורמלית. הוא לא היה איזה קובולד מלא כריזמטיות.
"המלכודות שלנו הרוסות, אבל כרגיל, נבנה אותן מחדש. כול מלכודת שנפלה היא מקום למלכודת חדשה. הקובולדים שרדו בעבר סופות, הם ישרדו גם עכשיו. אני אישית בשביל לכסות על המזון אארגן עכשיו משלחת ציד, החיות יצאו מהמחבוא שלהם- זה לא יהיה מאוד קשה להשיג אותן. אני צד טוב, כולכם ראיתם איזה חיות אני יכול לצוד, אנחנו נצוד כול יצור ונחסל אותו!" הוא אומר בחיוך. הוא מרגיש שיש עוד משהו שכדאי לציין, רגע נכון, ההרים "ההרים יגנו עלינו, אל תדאגו" הוא אומר. לדבר על ההרים, גאוני, בדרך כלל לריזטל לא עולים רעיונות גאוניים בראש שלו, אבל נראה שהיום הדרקונים אוהבים אותו.
===
מלרין לוחשת הלהבות
הסופה מאוד הבהילה את מלרין, שכמובן הרחיקה את כול שאר השאמאניות מההיכל בשבוע הסופה ברגע שהיא קלטה מה קורה. אסור לגרום למשבר כזה באמונה, כי כולם יודעים שכאשר הקובולדים מתחילים לחשוב שהדרקונים כועסים עליהם פחות שאמאנים נולדים. כך הסיק אחת מאמהות הקן לפני כמה מאות שנים, וזה כמובן ברור מאליו היום. איך הקובולדים לפני זה היו כול כך טיפשים? מי יודע.
מלרין מחליטה שהסופה עצמה היא בעצם הגורם לכך. ומה שהיא הביאה... כול השאמאניות נשלחו לנסות להיכנס להיכל, ולבדוק אם זה מזכיר להם קטעים שונים מהימים בהם הייתה הסופה- אולי אחת מהשאמאניות תבין מה קרה, מה העניין.
בינתיים, מלרין הולכת לאזלין... היא צריכה לדבר איתה, הם צריכים לסלק כול זכר לסופה הזו מהמאורה. אם הסערה גרמה גם לדרקונים להתכנס בעצמם ולשקול דברים (לפחד? לעולם לא, דרקונים לא מפחדים) אז צריך לסלק מיד את כול השלג וכול מה שנותר מהסופה במאורה. אולי אפילו לבנות דברים שימנעו מהשלג הנורא מלהיכנס בעתיד למקום.
הלוואי שאזלין תקשיב לה, אלו עניינים ברום הדרקונים, אסור להתעלם מדברים במעלת חשיבות שכזו.
===
אזלין חיוך אכזרי
לא רבים יודעים זאת, אבל אזלין מאוד הועילה לריפויים קובולדים. נכון שקובולדים פצועים תמיד מבוהלים וצורחים וכואב להם? אז מאוד קשה לטפל בפציעות שלהם ככה. זה למה המציאו בשבט הקובולדים של הרי הכפור את הטכניקה של "ריפוי בשינה". אתה בעצם נותן לקובולד מספיק מכות בשביל שהוא 'יירדם', ואז מטפלים בו בלי בעיה. אזלין הייתה מעולה בזה. פשוט הנחיתה על האנשים האלו את האגרופים ישר לחלק הרך בבטן, לשמוע את נשימת הכאב שלהם (כאשר מישהו חוטף מכה בבטן, לרוב הוא נאנק בכאב שהאוויר עוזב את גופו, הקובולדים נתנו לזה שם- נשימת כאב). תענוג אמתי, אזלין כמעט נהנית מתוצאות 'הסופה הממש חזקה ומפחידה', למרות שלדעתה של אזלין- זו הייתה 'הסופה הממש חזקה ומפחידה והמאוד מאוד מעצבנת'.
שהיא מבינה שהמנהרות נחסמו היא מנסה להיזכר כמה נושפי להבות יש. בטח בין השאמאניות של המעצבנת ההיא, מלרין. אזלין יכולה לנשוף להבות, זה יכול לגרום לשלג להיעלם. זה אולי אפילו ירצה את הדרקונים- כי על פי מה שאזלין שמעה, הדרקונים לא אוהבים שלג. זה למה ששורפים את השלג, כמתנה הדרקונים מביאים לך מים. מעניין אם זה יכול להיות אפשרי...
טוב, היא צריכה להתחיל לספור. בוא נעשה את הספירה על פי אגרופים בבטן ונשימות כאב. אזלין הניפה את ידה במהירות.
"אחד..."
==
אזלין חיוך אכזר ומלרין לוחשת הלהבות
הפגישות של אזלין ומלרין תמיד היו קצרות, ואף פעם לא נחמדות, והרבה פעמים ריזטל היה שם רק בשביל שהן לא יתחילו לריב. הפעם, הוא לא היה שם. חבל, אולי זה היה הופך את זה ליותר טוב.
"אזלין" אמרה מלרין שראתה את אזלין 'עוזרת למרפאים', "הדרקונים הטילו עלינו מטלה חשובה, אני צריכה שתאמרי לאנשים שלך מה לעשות" היא אמרה, מלאה בתקווה שהפעם אזלין תקשיב- הרי הפעם היא הייתה רצינית.
אזלין חיכתה רגע, ואז צחקה. "לא" היא ענתה בפשטות. היא נהנתה מזה.
מלרין הייתה קצת המומה, "את חייבת להקשיב, הדרקונים באמת סימנו לי שהסופה הזו הייתה נוראית ואפלה ואנחנו צריכים לסלק כול זכר שלה מאיתנו."
אזלין חשבה לרגע, זה בדיוק מה שהיא רצתה, ועם זאת- היא יכולה למשוך את זה עוד קצת.
"לא, אני לא מוכנה. האנשים הולכים לעבוד על דברים הרבה יותר חשובים מסילוק שלג" היא אמרה.
"את לא יכולה לעשות את זה לשבט" אמרה מלרין בבהלה. היא לא חשבה שאזלין תלך כול כך רחוק בשביל לפגוע בה.
"את יודעת, לטאית קטנה שלי, עלה לי רעיון שיכול לעזור" אזלין אמרה. לטאית קטנה היה כינוי לילדה בשם הקובולדים, שכן ילדים הם לטאים. "אני רוצה את השאמאניות הכה מכובדות שלך נושפות אש ומעלימות את השלג."
"שימוש כזה בכוחות הדרקונים הוא לא לכבוד הקובולדים הנעלים" אמרה מלרין מיד.
"אם לא תעשי את זה, לא תקבלי עזרה. האנשים שלי יבנו מחסומים שימנעו מהשלג להגיע למנהרות פעם הבאה, ויהיו ממולכדים כנראה גם כי אני מכירה את האנשים שלנו."
מלרין חשבה, דקה ארוכה, על הדבר.
"אני... מסכימה" היא אמרה בהכנעה.
"מעולה" אזלין אמרה בחיוך מרושע, היא חזרה לתת אגרוף לקובולד חולה באחת ממיטות החולים. "היי מלרין, אם אי פעם תהיי חולה, תזכרי להודיע לי" היא אמרה וחייכה חיוך מרושע.
מלרין הרגישה כול כך מפוחדת שהיא נשבעה שהיא לא תהיה חולה בחיים.

פרוס
פרוס משתהה לפני שהוא עולה לענף, חושב לרגע, זה באמת תלוי בו, והוא לא יודע כמה הוא מסוגל לעשות, אבל הוא חייב. הוא עולה על הענף ועומד לשנייה ארוכה לפני שהוא משחרר נהמה כדי למשוך את כל תשומת הלב, בקול הסמכותי ביותר שלו, הוא מתחיל לדבר:
"אחים, תקופה קשה עברה עלינו, הסופה הזאת הייתה קשה מאוד, אבל היא נגמרה, הסופה הזאת תעצור, ועברנו את המבחן הזה, בין אם הוא מהאלים או מהחורף עצמו שהגיע, אבל למרות זאת עברנו את זה.
"אנחנו עברנו את הסופה הזאת, לא כי אנחנו ברי מזל או שהיינו באזור הנכון, אלא כי היינו החזקים, והחזקים שורדים, שרדנו כי אנחנו יודעים להשיג לנו מזון וכי אנחנו יודעים להכין לנו מחסה.
"אנחנו נשתקם בקרוב מאוד, אנחנו נבנה הפעם בתי עץ חזקים יותר, שהסופות החזקות ביותר לא יפילו, אנחנו נבנה כל מה שנהרס מחדש, בצורה חזקה וטובה יותר" אומר פרוס בקול סמכותי, בפנים, הוא עצמו לא בטוח במה שהוא אומר.
===
אליארה
"הם לא פה לעוד הרבה זמן, הם עברו אירוע קשה בסופה, וצריכים להיות פה עוד זמן קצר, הם ילכו ושוב יהיו לנו הרבה מקום, זה הכל" אליארה משיבה, היא גם לא מרגישה בנוחות בצפיפות, אבל זו הבעיה הקטנה יותר. היא שוב בודקת את החתולים שבבית, מנסה לוודא שלכל אחד יש כמות מינימלית של מקום לישון בו לפחות, המצב דיי קשה, אבל הסופה הפסיקה, אולי בקרוב המצב ישתפר.
===
תראס
ת'ראס מנער את הראש, הוא מתחיל ללבוש את הפרוות במהירות, "אספה..." הוא אומר בקול חלוש ונזכר מה העניין, אחרי ימים של סופה כנראה ידברו על מה שיהיה בעתיד, הוא בקושי קם, כי קשה לקרוא למה שקרה בלילה האחרון שינה, או בכלל בימים האחרונים, הוא כל הזמן התעורר לקול הרעמים או לקור שהקפיא את אבריו כמעט, או כשבניינים התמוטטו ונשמעו צרחות...
ת'ראס קם על הרגליים, הוא מתחיל ללכת לכיוון האספה, הוא רוצה לדעת על מה מדברים שם.

אנוארק

אנוארק קם באותו הבוקר מוקדם מהרגיל,הוא הרגיש את הסופה עוברת מעל אזור החנייה של השבט.
השבט נשאר במקומו בשבוע הזה, אינקו-נייט ואקאו-טאק החליט שחכם יותר להשאר במקום.
"למי יש זמן לעצור" חשב לעצמו אנוארק באותו הבוקר.
הוא התארגן, לובש את השריון הכבד ואת הפארקה המסורתית הלבנה שלו.
הוא גילה שכולם עדיין ישנים והוא החליט לנצל את הדקות המעטות בסימן חדש, הוא ניגש לאזור החנייה של אקאו-טאק ומגלה שהוא חלש מדי להתעורר.
טוב חושב לעצמו אנוארק, הוא יאלץ לסמן את עצמו במהלך הצעידה.

הוא חוזר לאזור החנייה שלו כדי לגלות רבים מהשבט ליד אינופיאק מחכים לשובו.
"רק לפני כמה מחזורי ירח בחרתם אותי, אנוארק לאקוטאק.
אותי ולא את אינקו-נייט, אותי ולא את האלה הקטנה באלים.
אין אנו צריכים לפחד מהפחד עצמו, אנחנו צריכים לדעת שהאלה תפסה את אחיזתה בביתנו, ואין כוחנו להלחם בה.
עלינו להסתער לעבר הארצות האחרות מעבר לכאן, עלינו לנדוד למקום שאלת הקרח לא מסוגלת לגעת בו.
עלינו לרוץ אל ההאחרות כי שם ימצאו האלים הכפולים!" צועק אנוארק את דבריו

===

אינקו-נייט

אינקו-נייט רואה את הקהל הגדול שמתאסף סביבה.
הם ירצו שאני אדבר חושבת לעצמה.
"אנוארק עכשיו ידבר עוד פעם על לעזוב את אדמות אבותינו, הוא ידבר על ארץ חמה יותר, טובה יותר שנמצאת אי-שם אם היא בכלל קיימת.
אני אומרת לכם, אנוארק גרם עם דיבוריו לאלת השלג להכות בנו שוב, דיבורי הכפירה הסירו את ההגנות שהאלים- התאומים יצרו.
היא תחזור, עוד ועוד ועוד עד שהכופר ישוב לאן שהוא צריך. לעבדות, שם מקומו." נואמת אינקו-נייט, הקהל צוהל בשקט רובם חוששים מדברי המרד של אינקו-נייט.

===
אקאו-טאק

"אני מרגיש מת יותר מאי פעם." אקאו-טאק צולע בתוך המחנה, הוא שמע את אנוארק בבוקר אך בחר להמשיך לישון.
השינה שלו חשובה יותר מסמל טקסי.
שיבקש מאינקו-נייט לעשות את זה חושב לעצמו, הוא חייב להשגיח על הפצועים.
אם הוא רואה כמה מבני השבט שמצבם מדרדר במהירות הוא מסייע לו להגיע על האלים-התאומים מהר יותר, בתקווה שהאנרגיה המעטה שנשארה בהם תעזור להציל אחרים.

אלם
חיוך עולה על פניו הרחבות של אלם. הקרב המרהיב הבא ממתין לו. "כן! בני האדם סובלים מהקור יותר מאיתנו. צריך להכות בהם מהר, לפני שהנחישות שלהם תתן להם את הכוח להילחם מחדש." אלם מגרד בהיסח הדעת צלקת לא גדולה מעל למותנו השמאלית, מזכרת מקרב לא רחוק נגד בני האדם.

OUT
ייאי! כיף לשמוע מישהו אחר משתמש בדברים שאני המצאתי
עכשיו, לא רוצה להיות דוש כבר מההתחלה, אבל: אם כי הוא לא בהכרח הלוחם האבסולוטי הכי טוב של בני הלייע, הוא משתמש בשני ת'ניפים, אחד נשמר מעל כל ירך כשאינו בשימוש, ונושא גראנז אחד על גבו, לעיתות הצורך.

===
זא-וו
"אדוני," פותח זא-וו, "עלינו להשתמש בהזדמנות הזאת. הראה לעם שלא הייתה הסופה עונש, כי אם סימן. כשם שהגשמים והשלגים מציפים את הארץ, הם גם מכינים את הדרך לוולדים החדשים של חי וצומח." כאן הוא פוסק. זא-וו נהנה לחשוב שיועץ אחר בדרגתו היה ממשיך לדבר ולדבר ואילו הוא כמו מנביט רעיונות בראשו של המנהיג.

===
האנגולט
האנגולט יושב על כיסאו בהיכל הקטן שמהווה את חזית מגוריו, הפתוחה לציבור. הוא מרגיש בידיו את ראשו הכואב ותוהה איך זה נעלם הכאב האיום במהלך השבוע. בוודאי, הדבר קשור בסערה, לא? האם זהו סימן? סימן שהאל שאהרהבוהוז מצפה למשהו?
"אדוני!" מגיעה אשת לייע אפורה* ועוצרת לפני האנגולט, היא מתחילה לתת דיווח של מספר האבדות ושל הבתים ההרוסים. "ראשית נתקן את סדנאות הבנאים והנפחים. הפעם נבנה את היישוב שלנו בצפיפות גבוהה יותר. נעזר במאגרי המזון שלנו. עד שתסתיים הבנייה, הקרקע תהיה מוכנה להתחיל לגדל בה אוכל מחדש." לאחר שהשליחה מהנהנת לאות שקיבלה את ההוראות, האנגולט קורא לפקודה חדשה: "קראנו" הוא פונה אל אחד מהלבנים העומדים לצידו "קח עוד שני לבנים וצא ליישוב המרכזי**. בררו מה מצבם והודיעו להם על המתים." השלוחים יוצאים לדרכם.
האנגולט יושב וממתין. איפה רונצאר? האדום הקשיש מסתגר כבר שבוע במרתפו. מעט לפני תחילת הסופה, למעשה. לא אתפלא אם הוא בכלל לא הבחין בה, התמהוני. אבל עם שיגעונו, לא ניתן להחליף אותו. רק בו אני יכול לבטוח, כי הוא מבין מה כוחו של איום כדי לחזק את האדם, או את העם. עם זאת, הייתי רוצה לדעת מה עלה בגורל המחקר שלו. את המגילות של העמים הרחוקים הוא קיבל, וגם את האבנים שרצה מן המערה האפלה, אבל איך זה מקדם את מטרתנו?..." הרהוריו של האנגולט נקטעים כשהוא נקרא לקיים את טקס ההלוויה ההמוני.

OUT
*-אלא אם זה בעייתי בשבילך, אני מתכוון לקרוא לאנשים לרוב על פי הצבע שלהם. זאת לאמר, הצבע של ייעודם, שנראה בקשקשי המצח שלהם. כך אני מדמיין בן לייע אמיתי מדבר.

**-הכוונה למקום בו נמצא רוב עם הלייע, מלבד השלוחה שמנהל האנגולט.

הייתי שמח למפה בסיסית לדעת איפה נמצאים אחד ביחס לשני העם הראשי, השלוחה, האגם, בני האדם, וכל נקודת עניין אחרת שמקיפה את בני הלייע.

הדממה הייתה קרה כמעט כמו הרוח שהצליפה בפניו של יאות'וג כאשר עלה על במת העצמות וסקר את אנשיו. הם נראו אבודים, עייפים, זועמים. המבטים הקשים על פניהם העידו שהם מעבר לייאוש ולפחד. הם מחפשים את מי להאשים.
"תבורך הרוח הגדולה," פתח יאות'וג. הוא נעץ מבט קר וקשה בעיני האנשים שלמולו. "העולם הוא מקום אכזר. כאשר הרוח הגדולה תבעה מאיתנו לכבוש אותו למען האדרת שמה, היא לא עשתה זאת בגלל שקל לעשות זאת. לא, אחיי ואחיותיי. עולמנו הוא עולם שצריך להיאבק ולו רק כדי לשרוד בו. אדם שמושלך למי המצולה העמוקים אינו יכול לעמוד במקום. אם ייעשה זאת, ייטבע. כמוהו עלינו לפלס בדם את דרכנו."
זו הייתה התחלה טובה. הוא הזכיר לאנשים שהקושי תמיד היה שם. נכון, החורף היה קשה וטפרים רבים מתו. אבל יאות'וג ידע חורפים קשים יותר.
"כמה מכם אומרים שאני אשם בחורף הזה," הוא אמר. "שמעתי טענות שהרוח הגדולה כועסת עלינו. מדוע שהרוח הגדולה תרצה להשמידנו, אחיי ואחיותיי? אינכם מבינים. אנחנו חיים בזמנים נפלאים. אנחנו הדור שהשכיל להבין את המתנה הכבירה שהרוח הגדולה נתנה לנו- כוחות התאובה שלנו."
הוא נשם עמוק. "כמה מאתכם אומרים, שטקסי האשכבה הם תועבה. שנשמותיהם של המתים צריכות להשתחרר אל הרוח הגדולה. הם טועים! הרוח הגדולה תקבל את הנשמות בין כה וכה. אני, אתם, האדמה עליה אנחנו עומדים, כולם חלק מהרוח הגדולה. הרוח הגדולה העניקה לנו את היכולת להשתמש בנשמות האלה, והיא לא עשתה זאת כדי שנבזבז אותה."
הוא הרים את ידיו בדרמטיות. "היא נתנה לנו אותה כדי שנשתמש בה ונשרוד!"

סלאוגת'ר עמד בקצה הקהל. מבט קשה של איבה השתלט על עיניו הבהירות כשיאות'וג נשא את הנאום שלו. הוא שוטה. הם כולם שוטים. הוא נשען על מטהו, וסקר את גוזלי הנשמות שלו. הם עמדו בינות לקהל, בולטים בזכות הלבוש הטקסי שלהם. הוא נד בראשו. רבים כל כך האזינו למילותיו של יאות'וג, האמינו בהן. היו מעט כל כך שיכל לסמוך עליהם שייעשו את הדבר הנכון.
המתים הועלו אל הבמה. יאות'וג התכונן לטקס. ובכן, סלאוגת'ר לא התכוון להיות חלק מחילול הקודש הזה. במקום זאת, הוא התכוון לנצל את הטקס כדי לעשות כמה דברים. דברים שהיו חייבים להיעשות.
הוא צעד בראשונה אל הבקתה המרופטת בתוכה שכבו הפצועים והגוססים. הוא שילח את גוזלי הנשמות שטיפלו בהם, ואז עבר ביניהם באיטיות. הוא נשק להם, התפלל בעבורם, לחץ את ידם לאות כבוד וחמלה. ואז הוא הרג אותם, ושחרר את נשמתם אל הרוח הגדולה.
הוא חש בכוח זורם בו, כוח חייהם של גברים ונשים טובים, שהחורף גבה מהם את חייהם. הוא שחרר אותו, נתן לו לזרום דרכו אל האוויר ולהיעלם באיוושה קרירה.
הו, רוח גדולה, התפלל, קחי את הנשמות האלו. הן הכרת התודה שלנו על שנותרנו בחיים, והן בקשת הסליחה שלנו על גניבת הנשמות שמבצעים אחדים מאיתנו. קחי את הנשמות האלו וברכי אותנו.

נרבאת' עמד לצד הבמה. גאת'ור עמד לידו, וצחנתו גרמה לנרבאת' בחילה. הלוחם המגודל היה מלא בדם קרוש של חיות הציד, אך לא נראה שהוא שם את ליבו לכך.
"יותר מדי דיבורים," חרק גאת'ור את שיניו. "הוא צריך פשוט להוריד את הראש של מישהו. אנשים שפוחדים לא מדברים."
"זה לא יהיה בסדר," גמגם נרבאת'. "לא מגיע לאנשים האלה למות רק כי הם מפקפקים. עבר עליהם חורף קשה. הם יראו בסוף את האמת."
גאת'ור נחר. "איש לא מעז לפקפק במנהיג אמיתי. ואביך הוא מנהיג אמיתי, ילד. אתה עוד תראה. בסופו של דבר הוא ייאלץ להוריד מישהו ולהוכיח שהוא החזק."
על הבמה, יאות'וג קרא להביא את המתים. הם הועלו אל הבמה, סודרו בשורות ישרות. "ראו," אמר יאות'וג. "בנינו ובנותינו. אחינו ואחיותינו. הם לא הצליחו לשרוד את התופת של העולם הזה. אבל במותם הם יאפשרו לנו לשרוד."
הוא החווה בידו. "כוח הנשמות שלהם ייאגר על ידי גוזלי הנשמות שלנו," אמר. "וכאשר נצא למשימת הציד הבא, ולוחמינו ייפצעו, כוח הנשמות הזה ירפא אותם. כאשר ניקרא אל שדה הקרב, כוח הנשמות הזה יהי חרבנו הצודקת."
הוא החווה בידו שנית, מסמן לגוזלי הנשמות לעלות. "סיראת', נגאנר, נרבאת', עלו ובצעו את הטקס."
נרבאת' נחרד. הוא- מדוע הוא? הוא לא רצה לבצע את הטקס. אם סלאוגת'ר ייראה אותו נוטל את כוח הנשמות, הוא יסלק אותו מהחניכות שלו כגוזל נשמה. נרבאת' יחזור להיות לוחם אבוד, מנודה.
הוא עלה בחשש על הבמה. אביו חייך אליו. "התחילו בטקס."
סיראת' החלה לדקלם את המילים העתיקות, קולה הצלול מהדהד. נרבאת' כרע ברך ליד אחד המתים, מבטו חולף במהירות על הקהל. להפתעתו ולרווחתו הוא ראה את סלאוגת'ר נוטש את המקום, הולך משם אל עבר הבקתות.
הדקלום נגמר, ושלושת גוזלי הנשמות כרעו ברך ליד המתים.
סלח לי, סלאוגת'ר, מורי, לחש נרבאת' בליבו. אבל זו הדרך היחידה להציל את עמנו.

ריזטל
אם הסופה אכן הייתה קטנה כמו שריזטל הציג אותה, הוא כנראה היה מצליח להרגיע את הקובולדים. לצערו, זו לא הייתה סופה קטנה כלל וכלל.
בתגובה לנאום שלו, הקובולדים מדברים ביניהם.
"אבל מה עם ההצפות?!" צעקה נשמעת מהקהל, "אפילו כמה ממערות המגורים הוצפו!"
"הביצים!" צועק אחר, "הקור והרטיבות יימנעו מהן לבקוע!"
"השלג חוסם את הכניסות!" צעקה נוספת נשמעת, ואחרות מצטרפות אליה, מדגישות עוד ועוד בעיות שהסופה יצרה. הם מתגודדים סביב ריזטל, לא מאפשרים לו ללכת משם מבלי לענות לכל השאלות שלהם, רק שאין לו תשובות לרובן ככולן. נראה שהוא יצטרך להשתמש באלימות בשביל לעבור אותם, אין לו אפילו מקום לפרוש כנפיים.
===
מלרין
השאמאניות שנשלחו לתוך ההיכל חוזרות, הן מספרות כי הדרקונים לחשו להן משהו. משהו על עין הסערה. הן לא ברורות, אבל הדרקונים אף פעם לא ברורים. הם מצפים שהשאמאניות יפצחו את חידותיהם כי אחרת, הן לא ראויות לתפקיד.

בפיקודה של מלרין, נושפות האש משתמשות בכוחות הדרקונים שבהן, ממיסות את השלגים שחוסמים את הכניסות באמצעות הלהבה שהן מפיקות. מה שנותר מהגושים הלבנים הגדולים זה מים, מים ששוטפים את רצפת המערה וגורמים לה להיות חלקה בהרבה מהרגיל. גם עם טפריהם של הקובולדים, הם יחליקו אם ינסו לצאת מהכניסות האלה. ולפי הטמפרטורות שבחוץ, ייתכן שהמים יקפאו בלילה.
===
אזלין
אזלין מסיימת לעזור בריפוי, והגיע הזמן לסדר את מחסומי השלגים. אבל ממה הם יעשו אותם? הסלעים לא יחזיקו מעמד וייפלו, העצים מעטים אפילו יותר משהיו בעבר.
כיצד הם יבנו מחסומים?
בינתיים, אזלין שומעת שהקובולדים לא ממש מרוצים מהנהגתו של ריזטל. אולי כדאי שהיא תדבר איתו על זה.

פרוס
קולו של פרוס רועד מעט, הוא לא מצליח לגייס את הקול הסמכותי שרצה, נראה שחוסר הבטחון שלו חלחל מבעד לדבריו. זה גורם לאנשי החתול להתלחש ביניהם, אבל לא נראה שהמצב נהיה גרוע יותר. פשוט... פשוט לא השתנה.
הוא יורד משורש העץ הגדול, ודאס מסתכל עליו במבט שיפוטי. 'היית יכול לעשות יותר טוב' נדמה שהזקן אומר, אך יש לו את הטקט לא להגיד זאת בקול. פאר מתנתק מחבורת ארוכי הטפרים שהסתובבו איתו וניגש אל פרוס. "היית צריך להזכיר את הרוחות." הוא אומר, מאוכזב מעט. האם כולם מאוכזבים היום מפרוס? "אבל מה שקרה, קרה. מה אתה מתכוון לעשות בנושא חסרי הבית? לא אוכל לשכן אותם בין הענפים לנצח."
===
אליארה
"אז שידאגו לעצמם!" הוא רוקע ברגלו, שורט מעט את רצפת העץ. "למה הם צריכים להיות פה?, זה הבית שלנו! לא שלהם!" אליארה תופסת את גראת', שולחת אותו לבדוק אם כולם בסדר ואם יש מספיק מקום לכולם. הוא חוזר במהירות, אומר שכן. שואל אם יוכל לעשות משהו נוסף בשביל לעזור. פראן מוציא לו לשון.
===
ת'ראס
"היי ת'ראס!" צועקת אחריו אלהו, "לאן אתה רץ בלעדי?!" היא נעה בזריזות וחינניות יוצאות דופן אפילו בקרב נשות החתול, עוקבת אחריו. לבסוף, הם מגיעים לאסיפה. שומעים את מנהיגם מדבר, ולא משתכנעים במיוחד. נראה שההבטחות שלו תפלות, שהוא עצמו לא מאמין בהן.
ת'ראס שם לב לפאר, מורו ורבו, מדבר עם הצ'יף לאחר שהלה יורד מהשורש הגדול של העץ.

אנוראק
"עד איפה אתה רוצה לנדוד?!" צועק אחד מבני האלטוס לאנוראק, "עד לעולם הבא?!" חלק מהאנשים כן מסכימים עם אקוטאק וצועקים קריאות עידוד, אבל בשביל חלק הנאום פשוט לא היה טוב מספיק. אבל השאלה הזו גורמת לאנוראק לתהות. מה התוכניות שלו לעתיד?
===
אינקו-נייט
הקהל צוהל לנאומה, נראה שהיא הצליחה לשכנע אותם. "אבל מה נעשה?" שואל אחד המאמינים האדוקים, "איך נחזיר את ההגנות למקום?" הוא מודאג, וניתן לראות זאת. אינקו נייט מנסה לחשוב על זה, אבל היא באמת לא יודעת מה לענות. היא כנראה תצטרך לשקר את דרכה, כרגיל.
===
אקאו-טאק
כוחם של המתים ממלא את אקאו-טאק, מחזק אותו מעט. ועדיין, זה לא מספיק. הם מעטים מדי, והוא נשאר חלש, גם אם חלש פחות מקודם. כעת, לפחות, הוא מסוגל ללכת.
הוא יוצא החוצה, ומוצא את השממה...שוממת. הקול היחיד שנשמע הוא קול פסיעותיו שלו ואנקותיהם של הפצועים שמאחוריו. מה הוא עושה?

מפה כבקשתך:http://prntscr.com/bgrhbr הנקודה הצהובה הבהירה ורחוקה יותר מהאגם היא המושב השני של בני הלייע, הנקודה החזקה שליד האגם היא המרכזית. ב' זה לבני האדם. יש גם נהר ליד, בני הלייע התיישבו לצידו בגלל האדמה הפורייה יותר.
כמו כן, הנחתי מכך שציינת שאלם לובש שריון שהוא לא משתמש בשני ת'ניפים, מתנצל.
===
אלם
"אם כך, צריך לקבל אישור מהמנהיג." אומר גארד. "זהו תפקידך כגנרל. אני אכין בינתיים את החיילים למלחמה." הוא אומר ויוצא, מותיר את אלם עם שאר חברי מועצת המלחמה.
"חוצפה לשמה." אומר אחד מהם, דאריק שמו. "איך שראש הסיירם הסגול הזה מתנהג ללבן טהור כמוך, אלם." השאר נראים מסכימים, "אם כך, גנרל, האם אתה הולך להפגש עם המנהיג לייער? או שנצא לקרב בלי ידיעתו?"
===
זאו-וו
ליי-ער מהנהן למשמע עצותיו של זא-וו, ומעווה פרצוף למשמע עצותיו של ניי-אט. הוא מכנס את אסיפת העם בהמשך היום, ונואם להם:
"הסופה הגדולה לא הייתה עונש!" הוא אומר בקולו החזק. "אלא סימן. סימן לעתיד!" בני הלייע מתחילים להתלחש ביניהם, "ואיני מתכוון שזה סימן לעתיד רע, אלא לעתיד טוב! הסופה שוטפת את הארץ, אך היא מכינה את הדרך לצמחים וחיות חדשים. צמחים שאפשר לגדל וחיות שאפשר לצוד! הסופה הזו אומרת שאנחנו צריכים להשמיד על מנת לגדל!" העם מהנהן. מוקסם מהמילים שלו. לייער תמיד ידע כיצד להשתמש במילים.
"הסופה אולי פגעה והרסה, אבל זה אומר שהגיע זמננו לפרוח!"
==
האנגולט
OUT
אשמח לדעת מה היא המערה האפלה ומה הן מגילות העמים הרחוקים. או בכלל מי הוא רונצאר, לפני שאגיב להאנגולט. אין לי בעיה בכלל עם זה שאתה ממציא דברים, להפך. אני חושב שזה מעולה. אבל אני צריך לדעת מה בדיוק אתה ממציא כדי שאוכל להשתמש בזה.

יאות'וג
העם מקשיב, ומהנהן. הוא מסכים עם יאות'וג. לבסוף, כשהוא מסיים את הנאום, הגייזר מתעורר מאחוריו בתזמון מושלם, יורה את עמוד המים החמים אל השמיים, מחמם את עצמותיהם הקפואות של הטפרים שמוחאים כפיים וצועקים בעידוד.
כעת, גוזלי הנשמות עולים, מתחילים בטקס.
===
סלאוג'תר
סלאוג'תר שומע ממרחק את קולות התרועות, נראה שהעם אוהב את חילול הקודש הזה. כאשר הוא משחרר את הנשמות, הוא מרגיש את הכוח הרגעי עוזב אותו, אך לא נראה שהרוח הגדולה עונה לו. לפעמים, היא הייתה עונה. אבל במהלך השבוע האחרון, הוא לא הרגיש ממנה סימן חיים, אם נשתמש בדימוי שכזה לרוח שאינה חיה.
===
נרבאת'
הנער הצעיר עולה על הבמה, חושש, אך נראה שחששותיו התבדו כשגויים. הוא עושה את עבודתו בהצלחה. בדיוק כפי שציפו ממנו. לצידו, סיראת' נכשלת, לא מצליחה לגזול את הנשמה משום מה. הוא עוזר לה מבלי לשים, גורם לכוח הנשמה לעבור אליה ולא אליו. אביו מסתכל עליו בגאווה, ולמזלו, סלאוג'תר לא רואה אותו. לבסוף, הוא יורד מהבמה, מרגיש מחוזק, ואביו חוזר לבמה, לשאת מילות סיכום.

פרוס
פרוס מתוסכל מהכשלון, הוא נכשל בניסיון להפיץ תקווה בעם, הוא לא אומר דבר אבל המבט שלו אומר הכול, הוא בוחן את פאר, "אבל אין לנו סימן מהן והן אפילו לא הראשיות פה, זה היה יכול לגרום כמה צרות עם החתולים האחרים" הוא אומר, ומסמן בטפריו לאחד מאנשי החתול שבאו עם פאר להתקרב, "אני צריך שתמצא את אנוס, ארוך טפר לבן נמוך עם סימנים שחורים על הכתף, ותודיע לו שאני רוצה לראות אותו עוד שעה בנוגע לשיקום הבתים"
אליארה
"אין להם מקום אחר, אני מצטערת, אי אפשר להשאיר אותם לקפוא" משיבה אליארה ברכות, מנסה להרגיע אותו, היא מתקרבת לגארת' ופונה אליו, "אני לא חושבת, צריכים להיות מוכנים למצב שבו יש צרות, אבל כרגע אין הרבה מה לעשות
ת'ראס
"הוא בבעיה, אם הוא לא יכול לתת להם קצת תקווה, המצב עוד ידרדר" מעיר ת'ראס, הוא לא מיואש מהמצב עדיין, אבל ברור שהמצב ידרדר בקרוב, "אני מקווה שהם יעשו את הדבר הנכון בקרוב"
out
אנוס- אחד מחוטבי העצים וזה שלרוב מוביל את המשלחת, חתול שחור נמוך עם כתמים שחורים על הזרוע

OUT
Much obliged!
איך שהגוגל דרייב מוגדר אצלי כרגע זה בסדר?

===
אלם
אלם מגחך לעצמו. "אנחנו נודיע ללייער, כמובן! מי ימנע משדי המלחמה לצאת לקרב?" הוא קם בתנועה מהירה ממקומו, ובעודו טופח בהיסח הדעת על הת'ניפים שבצידיי גופו הוא מוסיף: "אתם יכולים כבר לחדד את החניתות ולשמן את הקשתות. אנחנו נתחיל במתקפה מרחוק."
אלם יוצא מחדר המלחמה ופוסע היישר אל טירת המושל. הוא נוהם לשלום אל עבר השומרים, שסרים מדרכו, ונכנס. הוא יודע שכדי לתת מכה ניצחת בבני האדם ולסלק אותם כאיום אחת ולתמיד, הוא יצטרך מעט יותר אנשים. מעבר היחידה הרגילה שלו, על עשרות לוחמיה, 8 צופיה הנותרים, 17 הירוקים מאלפי החיות שלא יצאו מחוץ לתפקוד בסופה ועוד כהנה וכהנה עוזרים ותומכים, הוא יצטרך להשלים את שורות חייליו שנפלו, להגדיל את מספר הלוחמים למעל מאה אחת לפחות, והוא לא יתנגד לקבוצה קטנה של כתומים. מי יודע, אולי מצור תהיה הטקטיקה הטובה ביותר.

OUT
אלה המספרים שאני מדמיין, אבל אני לא יודע בעצם כמה אנשים, חיילים, וכו יש לבני הלייע. בכל אופן, אלה האחוזים.

===
זא-וו
OUT
הא...
קשה לי ממש להמשיך איתו בלי שיהיה לי איזה קונפליקט או צורך. לפחות בהתחלה כשהכל עוד נייר חלק. עם זאת, אני אנסה:

IN
בליבו, זא-וו מהנהן בשביעות רצון. השליט והוא בתמימות דעים. מאוחר יותר, הוא חושב, אכה בברזל בעודו חם: אעלה בפני לייער הצעה ללכת בעקבות מילותיו וליזום משלחת נוספת שתקים התיישבות חדשה של בני הלייע. הפעם דרומית, במעלה הנהר. ראשית נחקור מה טיבה של הארץ שם, ואז נכבוש את השממה ללא התנגדות, כדי לחזק את עוצמתה של אומת הלייע.
המביט בזא-וו מרחוק באותו רגע יכול היה לראות ניצוץ מתגבש בעיניו.

===
האנגולט
OUT
טוב, פה די יצאתי קבב. המטרה של האנגולט היא ליצור איום כל כך גדול על עם הלייע, שהם יאלצו להתחזק בכמה רמות כדי להתגבר עליו, אבל המוח המבריק שלי לא קלט שבשביל זה, המושבה של האנגולט צריכה להיות מסוגלת להוות איום...
הסיפור כמו שאני רואה אותו הוא: האנגולט קיבל את המשימה ליצור התיישבות נפרדת. במקביל, הוא מגלה בן לייע אדום (חוקר) שדעותיו ושאיפותיו דומות לאלו שלו. רונצאר. השניים נהיים שותפים, האנגולט דורש את רונצאר לקחת חלק בהתיישבות החדשה, והוא נהיה כמו סגן חבוי שלו. כשהם מדברים, רונצאר מספר על *עצם או טקס או לחש כזה וכזה* שאת כוחו הם יכולים לרתום למען מטרתם, אך הוא צריך *מידע או עזרים כאלה ואחרים* כדי לנצל אותו. להלן המערה והמגילות. האנגולט משיג את הדברים הנחוצים במסווה של משלחות ליקוט מזון, הגנה מאוייבים וכדומה, אך כשרונצאר מקבל את מה שביקש, הוא יורד למרתפו כדי לעבד את הדברים, אך כבר שבוע הוא לא שב עם תשובה. אין לי באמת סיפור עם משמעות לגבי המגילות או המערה.

אנוארק
"אנו ננדוד עד שנצליח למצוא בית! אנו נדוד עד שנצילח למצוא מפלט מהאחות הקטנה ותומכיה! הגיע הזמן הלחלם יחד עם האלים התאומים ולנצח את האחות! עלינו למצוא מקום שבו שלקסמיה האפלים אין מקום ואחיזה! עלינו לנדוד, כי הכף אינה יכולה להגן עלינו עוד. אינקו-נייט הובילה אותה חזרה אלינו אחרי מאות שנים. עלינו לנקוט מעשה ולהוציא את הדבר הזה מקרבינו, עלינו להכחיד את הכופרות של אינקו-נייט.
עלינו לקבל לתוכנו את האחרים שהנפלו כקורבן לכופרות המיותרת הזאת. עלינו להציל את אחינו על ידי השמדת הכופרות מקרבינו וללכת אל המקום שהאלים התאומים הורו עלינו ללכת אל הארצות שהובטחו לנו ושם נמצא ישועה מהרוח והסופות, עלינו למצוא ישועה מרדיפות אחר מזון.
אני מבטיח לכם ישועה, אוכל. כפרה וחיים טובים יותר בואו אחרי לגן העדן שהאחים-התאומים הבטיחו כי עלינו.
בואו אחרי, הרימו את כלי הישועה ונצעד אל מעוז הכופרות. אני מבטיח לכם: בלי סופות, בלי קור, וגן עדן. אם רק נאמין באלים." אנוארק מרים את כלי הנשק שלו. השריון היה עליו מהבוקר הוא מתחיל לצעוד אל אינקו-נייט שקט של מוות באוויר. כל אנשי השבט הולכים אחריו אל מקום הנאום של אינקו-נייט.
רבים לא הולכים איתו אבל הגרעין שלו מספיק טוב.
אינקו-נייט
"נדרך היחידה לרצות את האלים והאלה הם קורבנות נוספים. עוד קורבן יראה לאחים שאנחנו עדיין מאמינים בהם ולא זנחו את הדרכים שהראו לנו.
עלינו להעלות את הקורבנות הכי טובים שהאלים ראו, קורבנות טובים יותר אפילו מקורבנות היצירה שלנו!" אינקו-נייט מסיימת את הנאום, להציע לחבורת אנשים רעבים להקריב את הארוחה הבאה שלהם. רבים מהאנשים עוזבים את המקום, אפילו פנאטים לא יכולים לאכול קדושה.
"אל תעזבו, האלים יושיעו את הנאמנים אליו!" היא זועקת.
"הלאים יושיעו את הצדיקים ולא את הכופרים שמנסים להרוג אותנו מרעב." אומר אחת המאמינות האדוקות, אינקו-נייט נזכרת שקוראים לה אורקטק היא די הדוקה ומוכשרת אך המזג החם שלה מנע ממנה להתקדם במנהיגות של השבט.
היא מרימה את החפצים שלה ומתחיל הלנוע:" אצל אנוארק לפחות יש הבטחות לאוכל, את מבטיחה לנו שלא יהיה אוכל. למה שנלך איתך?" כחצי מהקהל עוזב עם אורטאק
אקאו-טאק/i]
הם הולכים לשחוט אחד את השני חושב לעצמו אקאו-טאק.
הוא מהלך לאט לעבר האזור של אינקו-נייט. הוא רואה את כל האנשים מתחילים להאסף מסביבה.
הוא יודע שעליו לעצור את שפיכות הדמים, או לפחות להשיג ממנה משהו.
הוא ניגש אל האזור ועוצר את שני הצדדים שעומדים לרצוח אחד את השני.
"היום השבט לא ימחק. את מה שהאלה לא השיגה אתם תעשו בעצמכם?
עלינו לשפוט את הצדדים לפי הדרכים הקדומות.
בהם ילקחו כל הצדדים בחשבון, וסופו אכריז על דין." שואג אקאו-טאק.

ריזטל
ריזטל שונא את זה שהקובולדים כול כך תוקפניים בעונת הרבייה, אבל הוא לא משתגע.

"היי, אנחנו עובדים על זה. הדרקונים בחרו בנו כי אנחנו יכולים להתגבר על זה. כול הבעיות שאמרתם יטופלו- אבל הן בהחלט לא יסתדרו אם כול מה שתעשו זה לעמוד לי מול הפנים ולהתלונן. יש לי המון דברים לעשות! אמרתם את זה בעצמכם! אז תנו לעשות אותה" הוא אומר לקובולדים בכעס.
"הצ'יף תמיד מנהל את השבט בדרך הנכונה, שכחתם כבר? השלג נפל לכם על הראש?"
==
מלרין
עין הסערה... מלרין חושבת על לשלוח קבוצת אנשים פשוט למקום בו היה מרכז הסערה, אבל במצב הנוכחי, זה כנראה מסוכן מידי. ועם זאת, אם הדרקונים שלחו אותם עד לשם, היא כנראה תצטרך לדבר עם ריזטל על זה. היא לא בטוחה מה לעשות, למה הדרקונים אף פעם לא ברורים... העבודה שלה כשאמאנית נעלה היא הרבה יותר קשה משהיא ציפתה.

בנוגע למים- זה די פשוט, הקובולדים חופרים בורות לניקוז המים בצידי הכניסות, כך שכאשר הם יקפאו אלו יהיו מלכודות נהדרות לכול מי שינסה להיכנס אל המאורה לא בדרך האמצע. מלרין שמחה שגם במצב הקשה שיש להם, הדרקונים מעניקים לה הזדמנות לבנות מלכודות ולהירגע.
==
אזלין
אזלין כבר חשבה על כול זה. בשביל לחסום את השלג, אין באמת צורך בסלעים ועצים. הקובולדים פשוט חופרים בורות, בורות ממש גדולים, שנבנים בצורה שהם יתמוטטו רק כאשר משקל מספיק יעלה עליהם. בצורה הזו, רק שכמויות של שלג יגיעו, יפרץ הבור והשלג יכנס פנימה. כך הקובולדים עוצרים את השלג מלפגוע במאורה. זה לוקח הרבה עבודה, אבל אזלין היא אם הקן, לא מסרבים לה. ובכלל- צריך למהר עם זה, לפני הסופה הבאה.

וריזטל... מעניין מה הוא עשה. ברור שהקובולדים לא מרוצים ממנו, הוא לא באמת מנהיג טוב. כול פעם מחדש שמגיעה עונת הרבייה יש את הסיכון שהקובולדים יקלטו דברים כי שכאלו כי הם מתעמתים עם הבעיות שלהם. נקווה שהוא ידע לסדר את זה.

פרוס
"הסופה." פאר אומר, "הסופה הייתה סימן." הוא מהנהן. "כן, זה היה סימן. סימן לכך שאנחנו צריכים להיות מאוחדים יותר, הפעם- זו הייתה רק סופה. אבל בעתיד, מי יודע? הסופה הזו היא סימן לעתיד, סימן לסופה גדולה אפילו יותר שעומדת להגיע. וייתכן שהסופה הגדולה יותר לא תופיע כרוח אלא כמשהו אחר." הוא שוקע בהרהורים.
בינתיים, פרוס שולח את אחד ממלוויו של פאר להביא לו את אנוס, ועד שאיש החתול חוזר עם חוטב העצים, פאר מתנהר משרעפיו.
"רצית מ'שו?" שואל אנוס, מביט בפרוס מלמטה.
"כן." פרוס אומר, מסביר את המשימה שבפניו- תיקון הבתים, שיקומם.
"לא בעיה." עונה איש החתול שחור הכתף, "אצטרך בשביל זה עצים. העבודה שלי היא לקצץ מהגדול, ואין עוד ממנו." הוא מושך בכתפיו, " הכל כאן שלג." ואכן, הוא צודק. הסביבה כולה מלאה דיונות שלג, גבעות לבנות ללא עצים. העץ הזה הוא מיוחד, זה למה הוא קדוש.
בעבר, היו כאן עצים נוספים. היה מעין חורש על הגבעה, לא הרבה עצים- רק מספר מצומצם. אבל החורף הקשה הקודם הוריד אותם אחד אחד. חלק נעקרו בידי הרוח, חלק נשרפו בפגיעת ברק. היחיד שנותר היה העץ הזקן מכולם, העץ הקדוש.
===
אליארה
גארת' מהנהן, ורץ לאנשהו.
מה אליארה עושה? הרי הטיפול בפצועים היא לא ההתחייבות היחידה שלה.
===
ת'ראס
"הדבר הנכון?" אלהו מביטה בת'ראס בצורה מוזרה. "מה הדבר הנכון בשבילך? שיקשיבו לך ולטירוף שלך?" שאר החתולים שבאזור מתקרבים אל ת'ארס, מתעניינים במוצא פיו. הוא ילד הפלא של השבט אחרי הכל.
"תפיח בהם תקווה." אומר הקול שבראשו, "אתה לא צריך לספר להם את האמת, רק את מה שהם רוצים לשמוע."

OUT
מבחינה מספרית יש לך בערך 280 איש. זה לא מדויק, אבל זה סדר הגודל של השבט שלך. אני מניח שמתוך ה280 הללו נשלחו 20 איש למושבה השנייה.
מתנצל שלא כתבתי לך את זה קודם, בעיות של התחלה :lol:
===
IN
אלם
אלם מגיע אל אסיפת העם שבהמשך אותו היום, מקשיב לנאומו של המנהיג, ומתמלא השראה. לייער אמר שצריך להשמיד כדי לגדול, ואלם לא יכול להסכים איתו יותר. הם יצטרכו להשמיד את בני האדם כדי לגדול. לבסוף, הוא ניצב בפני לייער וזא-וו, שמתגודדים ביניהם.
למי הוא פונה?
אם הוא פונה לזא-וו, תרגיש חופשי לכתוב את חילופי הדברים ביניהם.
אם הוא פונה ללייער, אני רוצה לדעת כיצד אלם מנסה "למכור" את הרעיון של הצבא.
===
זא-וו
לאחר שהאסיפה מסתיימת, זא-וו ניגש אל לייער. מספר לו על תוכניתו. להקים התיישבות חדשה.
"לא." עונה לייער, "אנחנו לא יכולים להתפרש. המושבה של האנגולט רק התחילה, ואנחנו לא יודעים מה איתם. אנחנו צריכים לחזק את האחיזה שלנו בהם לפני שנשלח עוד כוחות הרחק מאיתנו." הוא מהנהן. "אני מאשר לשלוח סיירים לחקור את טיב הארץ, כפי שאמרת, ולגלות עליה עוד."
ואז, זא-וו שם לב לגנרל אלם שמתקרב, נראה שהוא רוצה לשוחח גם הוא.
===
האנגולט
רונצאר יוצא ממרתפו כמה ימים לאחר מכן. ימים שהיו עמוסים בעבודה. בגלל חוסר בידיים עובדות, גם האנגולט גויס למאמץ הכולל. מפיג את כאביהם של האפורים ומגביר מעט את יעילותם. כל בני המושבה מתגייסים למאמץ, גם אם אינם אפורים. הם מבינים שכדי שיוכלו לקבל את היחס הראוי לצבעם ולממש את ייעודם, קודם המושבה צריכה להיות בנויה.
"אה!" הוא צועק כשיוצא מהמרתף, אם אפשר לקרוא למערה הקטנה אותה הפך למשכנו "מרתף".
"הנה. סוף סוף." הוא מחייך כמו המטורף שהוא באמת. הוא מחזיק בידיו שתי אבנים מהמערה האפלה.
"ראה!" הוא שואג ומשפשף בשתיהן, כאילו הוא מנסה להדליק אש. רק שכשהאבנים משתפשפות, לא יוצא רק ניצוץ.
במקום, קול רעם נשמע ועשן שחור מתחיל לאפוף את רונצאר. כשהעשן מתפזר, רונצאר כולו שחור כאילו התגלגל בפיח, והוא גם על הרצפה, מעולף. האבנים לא נמצאות בשום מקום נראה לעין.
כשהוא מתעורר, הוא מסביר. האבנים האלה גורמות לפיצוץ כשהן נוגעות אחת בשנייה. הבעיה היא שכרגע הפיצוץ לא ממש אפקטיבי, כי הוא פוגע רק במי שמחזיק את האבנים, ולא עושה לו יותר מדי נזק. אבל אם אבנים גדולות יותר מהמערה האפלה... אולי זה יהיה אפשרי ליצור פיצוצים גדולים יותר!

אנוראק
אנשיו הולכים בעקבותיו אל אוהלה של אינקו נייט, ובדרך עוד ועוד אנשים מצטרפים אליו. נראה גם שזרם של בני אלטוס זורם לו מפתח אוהלה של אינקו-נייט. בתחילה, אנוראק מפחד שהם מתכוונים להתנגד לו, אך לא. למעשה, הם מצטרפים אליו, והם מכתרים יחדיו את אוהלה של אינקו-נייט.

אינקו-נייט
אינקו-נייט יכולה לשמוע את אנשי של אנוראק מקיפים את האוהל. את הכופרים הללו, חושבים שהם ימצאו אצל אנוראק ישועה.
חלק מהאנשים עדיין נמצאים איתה באוהל, אבל הם מפחדים. הם לא נאמנים באמת. הם פשוט... יראי קודש. מפחדים ממנה.
היא יכולה להשתמש בזה.

אקאו-טאק
"עצרו!" הוא צועק, והאנשים מקשיבים לו. הוא המתעל הרי, דמות עוצמתית בשבט. וההתמחות המסוימת שלו גם גורמת לו להיות מפחיד במיוחד.
"עלינו לשפוט את הצדדים לפי הדרכים הקדומות, בהן ילקחו כל הצדדים בחשבון, ובסוף אכריז על דין." הוא שואג, ואנשים נרגעים מעט. מחכים לצדק.

כמה ימים לאחר מכן, השבט מתאסף למשפט. מצד אחד, אנוראק, האקוטאק הצעיר והמשלהב. מהצד השני, אינקו-נייט, הטונגוס של השבט, שלמעשה שלטה בשבט בעצמה בתקופת שלטונו של האקוטאק הקודם.
וביניהם, אקאו-טאק. המתעל. הוא מרגיש טוב, יותר מכפי שהרגיש זה שבועות. נראה שפגעי הסופה חלפו, אך האוויר עדיין מחשמל מרוב מתח.
OUT
אין לי ממש מה להתערב בשבילך בינתיים, תמשיך בבקשה עם המשפט. אין לי בעיה שתחליט מה אקאו-טאק שופט, אבל אני אחליט את דעת הקהל. זה הכל.

ריזטל
הקובולדים משתתקים במהירות ומתפזרים, משאירים את ריזטל למחשבותיו.
כמו שהוא עושה בדרך כלל, הוא מארגן במהירות משלחת ציד, יוצא אל ההרים. הם מוצאים נמר במהירות ואפקטיביות, ואכן אחרי כל כך הרבה מסעות ציד צריך לצפות לקלות הזו. לאחר הסופה, בעלי החיים חזרו לשבילים הרגילים שלהם. כאילו שוכחים מהסכנה שמהווה ריזטל.
חיות טיפשות.
בדרך חזרה למאורה, עם גוויות חיות נגררות אחריהם, הקובולדים רואים משהו משונה. משהו שהם לעולם לא ראו קודם לכם.
הוא מעט דומה להם, הולך על שתי רגליים, אבל הוא יותר דומה לחיה. שעיר, עם פרווה וטלפיים. היצור הזה בגודל של קובולד רגיל, ולאחר בדיקה מהירה, ניתן לראות עקבות של עוד יצורים כאלה באזור.
בינתיים, היצור המשונה מתקרב. לא נראה שהוא שם לב עדיין לקובולדים. מה זה?

===
מלרין
הימים חולפים, מלרין ונושפות הלהבות שלה ממיסות את השלג לתוך הבורות שחצבו הקובולדים. היא הולכת מספר פעמים נוספות להיכל האסור בתכלית האיסור, אבל לא קורה דבר מיוחד. היא נכנסת עמוק, עמוק כמו תמיד, אבל הדרקונים לא מברכים אותה בחזיון.
רק ביום השלישי היא מקבלת חזיון. היא רואה עין, עין קובולדית עגולה עם אישון מוארך. ואז, האישון הופך לסופה. לאט לאט.
המשמעות ברורה, לפחות הפעם. "עין הסערה".
===
אזלין
אזלין מפקדת על הקובולדים כמו שהיא תמיד עושה. פוקדת עליהם לחפור, והם חופרים.
הבעיה היא, זה לוקח הרבה זמן. שלושה ימים עוברים, והקובולדים עדיין לא סיימו עם חפירת הבורות הללו. האם היא עושה עוד משהו?

אלם
אלם פוסע בצעד בטווח לעבר לייער ונעצר מספר צעדים לפני כיסאו. "אדוני!" הוא פותח. כגנרל חשוב, המנהיג כבר מכיר אותו. אלם מהנהן בקצרה גם לעבר זא-וו, אך מי שהוא צריך באמת הוא לייער. "אני מסכים מאוד עם הדברים שאמרת בנאום היום. כמו שאתה יודע, בני האדם מהמערב תוקפים אותנו ועושים צרות. המועצה חושבת שדווקא עכשיו, אחרי הסערה, הם יהיו חלשים ונוכל לחסל אותם. עם קצת עזרה של כתומים שיתנו לנו את היתרון המכאני, או ירוקים עם חיות לחימה, אנחנו ננצח אותם ונכבוש את אדמתם!"
===

זא-וו
זא-וו מזהה את הגנרל המתקרב. הם שוחחו מספר פעמים. כשהוא שומע את הצעתו של אלם לצאת לקרב הוא מביט במנהיג בציפייה. אם יבקש לדעתו, הוא כמובן יתמוך בהצעה. בראשו הוא כבר מחשב כמה כוח אדם ניתן לספק לצורך הקרב הזה בלי להחליש מדי את המושבה.
===

האנגולט
עיניו של האנגולט מתרחבות בהנאה. כן! הפוטנציאל של החומר הזה עצום. הוא יודע שהמצב אולי קשה מדי כעת בשביל להתחיל להשקיע משאבים, ועל כן הוא ממתין קודם שסקירה נרחבת תערך. עליו לדעת שהשלוחה שלו עומדת שוב על הרגליים קודם. אבל בינתיים, רונצאר מודרך להתנסות בשימוש באבנים בזהירות. מוקצים לו שתי אדומות ושני לבנים לצורך העניין. הקבוצה הזאת תנסה לראות מה קורה כשחותכים את החומר, שורפים אותו, מרטיבים אותו וכולי, וכן ינסו לשים מספר אבנים בתוך שק או דבר דומה, ולהטיל אותם, בניסיון לבחון את כוחן כנשק.

אנוארק
"הכופרת הפסיקה לכפור אני מבין." אומר אנוארק, הוא בהחלט שמח שהשבט מצטרף עליו ואל האמונות שלו. אומנם הוא והשבט לא חושבים בדיוק אותו הדבר אך היום הוא הוכיח לכל מתחריו שהוא ינהיג את השבט לאזור טוב יותר וחדש. הוא שומע על דבריה של אינקו-נייט, הוא כועס מדברי הכפירה ודרישת הקורבנות הנוספים שלה.
"היא מבטיחה לכם רעב! כאב! ואמונה ריקה. אני מבטיח לכם גן עדן, מזון ואושר. רק אם תבואו איתי אל הארצות החדשות."

אינקו-נייט+אקאו-טאק
"הגיע הזמן לחסל את הכופרים! הצטרפו אליי!" אומרת אינקו-נייט כשהיא יוצאת מאוהל כל שאר השבט מחכה מחוץ לאוהל, כועסים וזועמים.
"עצרו!" היא שומעת את המתעל הזקן צועק. הוא ניגש אליה ואומר לה " את הרסת הכול, הכול. הגענו לאיזון בדיוק כמו שהאלים רצו ואת עכשיו שברת אותו. על מנת שאני אוכל להחזיר את האיזון יהיה עלי לגרום לאנוארק לבצע את מה שהוא רוצה. את הלכת נגד חוקי השבט, נגד רצון השבט ונגד מילת האלים. את תשלמי על מעשייך."
שבט
"האלים מלמדים אותנו על טעויות, הם סמכו על האלה הקטנה וטעו. לדבר זה היה מחיר יקר אך החוב נמחל. וזה מה שהאלים מלמדים אותנו על אהבת השטב וכבוד לאחר אך לא היום, היום אנו נהרוג את הכופרת, היום אנחנו נראה לאלים אמונה מלאה בהכוונתם ושליחתם של שליחו אנוארק, השליח. אינקו-נייט טעתה ולא הקשיבה לשליח התאומים.היום יגיע היום שאנו נצעד לעבר החום, וגן העדן." אומר אקאו-טאק.
"אני גוזר עלייך מוות, כי הפרת את כל כללי השבט." אומר אקאו-טאק.

ריזטל שלוש נשיכות
ריזטל מדריך את הלוחמים שלו בזהירות. הם מנסים לתפוס אחד מהם שהוא רחוק מהאחרים. הם יקיפו אותו, ולא נראה שהיצור חמוש, אז הם יתקפו אותו כמו קובולדים. הנשקים של הקובולדים קשורים בחבלים, ויש להם גם חבלים בלי קשר. הם מעבירים אותם ביניהם, מכשילים את האויבים בזמן הקרב ומפילים אותם לאזורים בהם יש חבל מתוח, או קושרים להם את הרגל באמצע ואז מסתערים מאחורה שהם מנסים לשחרר את הרגל. ריזטל ינסה לעלף אותו, או שהוא יהרוג אותו אם הוא לא יצליח לעלף אותו, ולאחר מכן הם מיד ימלטו חזרה אל השבט. אין להם עניין בשאר היצורים.
==
מלרין לוחשת הלהבות
מלרין מבינה שהם צריכים לשלוח משלחת למקום בו היה לב הסערה, רק יש לחכות שהאנשים של ריזטל יחזרו...
בינתיים מלרין עוזרת לטבחים הקובולדים ומעבירה את הימים באכילת תולעי מגפה. זה נשמע מגעיל, זה באמת מגעיל בעצם. תולעי מגפה זהו זן מוזר של תולעים גדולות במיוחד שנראה שפשוט משתלט על אזורי מחייה של תולעים קטנות יותר ומכחיד אותן לחלוטין. ויש הרבה מהן בהרי הכפור, ושקובולד חסר מוח הכניס אחת לפה... הוא גילה שיש לה טעם די טעים. למען האמת, זה אחד מהדברים הכי מתוקים במטבח הקובולדי, למרות שאם אתה לא קובולד אתה כנראה תקיא למשך שבוע אם אכלת אחת.
בכול מקרה, מלרין אוהבת להכין אותם. ובלהכין אותם אני בעצם מדבר על פשוט לחתוך כמה חלקים שהם קצת דוקרים בתולעת ולסדר בצלחת. אולי לזרוק לאש אם רוצים את זה בגרסה השרופה. מלרין אוהבת לאכול את תולעי מגפה, זה יכול לעזור לה גם ביום קשה.
==
אזלין חיוך אכזר
בניגוד למלרין, אזלין באמת עושה משהו בשבט.
היא בודקת את מספר הביצים, ודואגת לטיפול בהם. היא בודקת את מלאי המזון (שמלרין כרגע מחסלת, חסרת הבושה), ודואגת לנזוף בכמה ילדים שבונים מלכודות באזורים שכרגע מסוכן לעשות את זה בהם. ובערב היא גם נענית לקריאה הבראשיתית שלה, זו עונת החיזור בסופו של דבר... היא הולכת למקום שכנראה פעם היה לו שם יותר מכובד אבל כרגע הסלנג השבטי מכנה אותו בשם 'מערות ההנאה', ששם... טוב, מייצרים את הדור הבא של השבט.

ריזטל
בהנהגתו של ריזטל, הקובולדים מצליחים לעלף את היצור המשונה. הוא צווח ושואג, אבל לא נראה שמישהו שומע אותו, ולאחר כמה רגעים, אחד החבלים נתחב בפיו של היצור. הקובולדים מעט מפוחדים, אבל הם אוזרים אומץ ומתחילים לשחק איתו, לדקור אותו ולהפיל אותו. הם נהנים, ולא נראה שהיצור הזה הוא מסוכן.
לבסוף, המשלחת חוזרת אל המאורה, עם השבוי.
===
מלרין
"השאמאנית רבת הידע ומקורבת הדרקונים!" אחת מנושפות הלהבות של מלרין רצה לעברה, מתנשפת. "הצ'יף רב המעלה החשוב בהחלט חזר ממשלחת הציד והביא איתו יצור משונה ולא ידוע. אולי את, עם ידע הדרקונים. תוכלי לזהות מהו ומה לעשות עם הדבר הזה!"

נושפת הלהבות מובילה אותה אל היצור השבוי, כלוא במלכודת בור. הוא נראה מוזר. גודלו בערך כגודלו של קובולד בוגר, אולי אפילו קצת יותר גדול. הוא הולך על שתי רגליים, והוא מכוסה בפרווה אפורה. הוא שואג וצועק לעבר התקרה, מנופף בזרועותיו הפרוותיות וב3 הטלפיים שיוצאות מכפות ידיו. כל פעם, הוא עושה צליל אחר. האם זוהי שפה?

===
אזלין
"אם קן חרוצה מוחלטת!" קובולד צעיר מגיע אל אזלין לאחר שהיא מסיימת את עיסוקיה ב"מערות ההנאה" כפי שהן מכונות. "משלחת הציד צפתה ביצורים משונים ולא מוכרים לנו במהלך הציד, ולקחו בשבי אחד מהם!"

OUT
אשמח אם תבנה דמות חדשה.
IN
אנוראק
הימים עוברים מאז המשפט. השבט מתחיל לנדוד. לנדוד דרומה. ואז, יום אחד, משהו קורה.
אנוראק מתעורר באמצע הלילה מקול הצרחות והצעקות.
הוא רץ החוצה מהאוהל בבהלה, ומוצא שדה קרב.
נראה שבני האלטוס נלחמים באויב לא מוכר. אנוראק לא מצליח לזהות את היצור, הוא נראה שונה מכל דבר שבו הם נתקלו עד עכשיו.
היצור הזה קטן יותר מהם, זה ברור. הוא בערך בגובה של נונאווט צעיר, אבל הוא נראה אחר לגמרי. ליצור יש זוג כנפיים עצומות שיוצאות מהשכמות שלו, והגוף עצמו נראה חלש בהרבה. הוא רזה, העצמות שלו בולטות, והוא... חד. זוויתי מאוד. הרגליים שלו גם הן דומות לשל ציפור, יש לו זנב נוצות- נראה שנוצות מעטרות את כל גופו- וזרועות ארוכות עם טפרים חדים להפליא, כאלה שיכולים לחתוך בקלות את בשרם של האלטוס.
אנוראק מסתער לקרב בעצמו, בן זוגו איתו, ולאחר זמן לא ידוע, הקרב מסתיים. אנוראק חוזר לצורתו הרגילה מותש, אבל הוא המנהיג, אסור לו להראות את התשישות שלו. לאחר בדיקה, נראה שאין הרבה מתים. רבים מבני האלטוס פצועים, אך לא בסכנת חיים.
כמו כן, מעדויות של מספר בני אלטוס, נראה שהיצורים הללו לא חוסלו אלא נסוגו. עפו להם אל עבר הירח.
מה אנוראק עושה? וחשוב יותר, כיצד בני האלטוס מכנים את היצורים הללו? או את הלילה הזה?
===
אקאו-טאק
המוות עזר לאקאו-טאק. מותם של היצורים המכונפים שבאו מהשמיים. משתמש בכוח החיים שלהם, הוא חיזק את עצמו אף יותר, אבל הכוח הזה עזב אותו במהירות שבו הגיע. הוא היה צריך להשתמש בו כדי להלחם, להציל, להגן.
בסוף הקרב, אקאו-טאק עצמו רואה את היצורים נסוגים. נמלטים מבני האלטוס החזקים בהרבה. הקרב אומנם היה קשה, ואומנם רבים נפצעו, אבל זה היה בגלל שליצורים הללו היה את יתרון ההפתעה.
האלטוס חזקים.
מה אקאו-טאק עושה אחרי הקרב?

אלם
"כן." מהנהן לייער, "השמדת בני האדם תחזק את דברי. היא תבסס את העוצמה שלנו. קח לך 5 ירוקים ואת החיילים שלך- שלושים במספר, ותמחץ את בני האדם."

===
זא-וו
"אתה חושב שפעלתי בחוכמה, זא-וו?" לייער שואל את היועץ לאחר שהגנרל עוזב למשימתו. "מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, לדעתך?"

===
האנגולט
הימים עוברים, המושבה נבנית, וניסויים נוספים נעשים על האבנים הללו.
מתגלה שהן נהיות רכות מאוד כאשר נחשפות לחום האש, וניתן לחתוך ולעצב אותן כך. אבל עדיין, ככל שהאבן קטנה יותר, הפיצוץ גם הוא חלש יותר.
נראה גם שכאשר הן רטובות, כוח האש של האבנים חלש יותר. נראה גם שאם אתה מחמם אותן בתחילה והופך אותן לרכות, ואז מקפיא אותן במהירות בשלג, כוח האש שלהן מתחזק.
"וזה מסכם את מה שגילינו." אומרת דאין, אחת האדומות שהוקצו להאנגולט.
כיצד תקראו לאבנים הללו?

ריזטל שלוש נשיכות
ריזטל חוזר לשבט, על הגב של חבריו יש חיות מתות, והוא- גורר יצור קשור ומתפתל מתוך שינה על הקרקע. הקובולדים מתחילים להתאסף, מסוקרנים, וריזטל מכניס אותו אל הבור בזהירות. 'זהירות', הוא עדיין מפיל אותו מגובה מספיק בשביל שהיצור יתעורר, אבל לא מגובה מספיק בשביל לרסק אותו.

החברים של ריזטל מריעים. אוזורג מבתר העורות, ברינוראן ראש אבן, והבחורה היחידה במשלחת הציד- וגם קובולדית נעלית- קיטינה ארבע מכות. היא נקראת ככה על שם הכנפיים שלה, בהן היא מעולם לא הצליחה להשתמש לתעופה, אבל היא פיתחה יכולת די נדירה בקרב קובולדים שהיא פשוט היכולת להשתמש בכנפיים בתור גפיים נוספות בקרב- בשביל לתת עוד מכות. אין ספק, קיטינה הרוויחה את מקומה בין הציידים, וריזטל די חיבב אותה. אבל אם נעזוב את קיטינה לרגע, כול החברים של ריזטל הריעו לו, והוא חייך. אלו הרגעים שהוא אהב.

בזמן שכולם מריעים, ריזטל בינתיים מסתכל מלמעלה, חושד, למקרה שהיצור יזנק החוצה. תמיד צריכים להיות זהירים שמתמודדים עם יצורים לא מוכרים, ריזטל למד זאת בדרך הקשה, ומוכן לזנק על היצור אם הוא יצא מהבור.
==
אזלין חיוך אכזרי
"תודה ילדון" אומרת אזלין לצעיר בחיוך- שגורם לזה להסתלק מהמקום בפחד- והולכת לפני שהיא פונה ללכת לראות את היצור לאוהל שלה. היא תמיד רגועה יותר אחרי 'בילוי' שכזה, ונראה שריזטל עשה משהו יעיל, אז בכלל מעולה. היא לוקחת את השוט שלה, חבל עשוי עור שנראה שממש כואב ליצורים שהוא פוגע בהם. אף אחד מהלוחמים לא טורח להשתמש בנשק, אבל אזלין אהבה אותו, הוא היה מעולה בשביל להחדיר בקובולדים משמעת- וכך גם ביצור.
==
שלושת המנהיגים
אזלין ומלרין מגיעות במהירות אל הבור, ומסתכלות על היצור. אזלין חמושה בשוט שלה, מה שגורם לכול קובולד שאי פעם טעם את מגעו מיד לקחת צעד אחורה. קבוצת הציידים מפסיקה להריע, יש עוינות ביניהם למלרין ואזלין- שהם מרגישים שמנסות לקחת לחברם הטוב ריזטל את הכוח שלו.

אזלין מצליפה בשוט ומחייכת, "עבודה טובה ריזטל, אבל היצור הזה רועש מידי, אולי תשתיק אותו" היא מציעה.
מלרין בינתיים מסתכלת על היצור, "תקשיבו לו" היא אומרת, "הוא מנסה לדבר!"
אזלין מתעלמת ממנה, וריזטל גם לא בדיוק מאמין. הוא מזנק אל הבור, נעמד אל מול היצור, ותופס את החבלים הקושרים אותו, מושך אותו אליו ושואג מול הפנים שלו. מסתכל על היצור במבט מאיים, ואז מחייך, ומזנק החוצה אל הבור. הוא הראה ליצור, והקובולדים, מי השולט כאן.
מלרין בינתיים מסתכלת על תולעת המגפה שבידה, היא מיהרה לפה כול כך שהיא לא אכלה אותה. היא חושבת שאולי היא תיתן אותה ליצור, תראה אם הוא יכול להיות פחות תוקפני.
אזלין בינתיים מתכוננת שהיצור יעז לנסות לטפס החוצה מהבור, ואז היא תצליף בידיים שלו בכול כוחה.

OUT
קין-קאי הוא המנהיג החדש של השבט
אנוארק
"עלינו להגן על עצמנו. מעת והלאה כל הזמן חלקנו ישארו ערים להשגיח על המחנה העצירה. מחר בבוקר נקיים את טקסי הקבורה ולאחר מכאן אני אצא עם קין-קאי וקבוצה קטנה מאיתנו וננקום את הטקאי-ניט שהיה, אנחנו נשמיד את ההוו-הו, ואת האל של ההוו-הו! "אומר אנוארק וקולות שמחה נשמעים בשבט לאחר ליל אמש.
אנוארק ניגש אל חברי השבט, הוא עוזר בהכנות בין אם אלו הכנות לשמירה, לצאת איתו לחםש נקמה או סתם בני שבט שמתחילים את טקס המוות.
הוא מתחיל להתכונן לצייד, הוא לובש את השריון המוזר, משחיז את כלי הנשק שלו באבן אקראית ושר את מילות הגסיסה של האלים התאומים תוך כדי ההכנה לקרב.
רבים מבני השבט אומרים את המילים יחד איתו, נקמה וכאב במילים המוכרות כל כך שנהגו לראשונה על ידי הלאים-הגוססים.

אנו נשוב ונפגש
אינני יודע מתי
אינני יודע היכן
כל שאני יודע הוא שביום אחד מלא שלג.
אנו נשוב ונפגש
השיר מסמל בקרב השבט תקווה לעתיד לאחר הקרב, תקווה להישארות בחיים.

אקאו-טאק
אקאו-טאק ניגש לאנוארק לאחר הנאום:" כל הכבוד אנוארק, תשיג לנו נקמה. רק אני רוצה שתזכור השבט צריך עבדים חדשים, לאחר הסופה והלילה רבים מהעבדים שלנו נמחקו. אני אצטרך חדשים אם תצטרך אותי." אומר אקאו-טאק.
הוא מתחיל לעבור שוב בין חברי השבט, הוא בודק פצועים, ומעניק מוות שקט לגוססים.
הוא מרגיש את ריח המוות שבאוויר, וכאשר השיר נשמע הוא מצטרף גם לשירה.

מילון מושגים-
הוו-הו: שבט הציפרוים שתקפו בלילה הן נקראות ככה על שם צליל קריאות הקרב שלהן ההוו-הוו הציפורי
טקאי-ניט- השם של הלילה הנורא, המילה מסמלת בשפתם של בני שבט הנונאווט מוות לא מכובד.

שומרים מוצבים לצד הבור, מחליפים אחד את השני. עדיף לא לקחת סיכון. ומבלי שתשימו באמת לב, עובר שבוע, והיצור לא מטפס. כלומר, הוא מנסה. פשוט לא עובד לו. כל פעם שהוא מטפס הוא נתקע על מלכודת אחרת ששומר משועמם הניח שם.

ריזטל ואזלין
ריזטל בדיוק מבקר את אזלין כששליחים מגיעים. לבנים ומכונפים. הם חלק ממשלחת ציד שיצאה לא מזמן. אחת בה ריזטל לא משתתף, לצערו הרב.
"אם קן חשובה מוחלטת!" שני הקובולדים, קובולדיות ליתר דיוק, צועקות כשהן נכנסות. ואז הן שמות לב לריזטל ומזכות אותו בהנהון. "צ'יף רב מעלה חשוב בהחלט." הן אומרות.
"הציידים ראו יצורים נוספים כמו זה שבבור. הם הרבה, יותר משלושים, ונראה שהם מרחרחים את השלג ומחפשים משהו." אחת אומרת.
"אני חושבת שהם מחפשים את היצור שבבור." השנייה אומרת.

מלרין
למלרין לא הייתה הזדמנות בכלל לנסות להתחבב על היצור. אבל עכשיו, היא הצליחה להשיג מהשומר 10 דקות לבד בבור עם היצור. בחור אדוק. מאמין אמיתי בדרקונים וגם בה. מלרין מרגישה מעט רע כשהיא מנצלת אותו.
יש לה שקיק מלא בתולעי מגפה ביד, מה היא עושה בעשר הדקות האלה? האם היא זורקת את תולעי המגפה מלמעלה או יורדת למטה אל היצור?

אנוראק
למחרת, אנוראק יוצא. מרגיש מחוזק לאחר השיר. כמעט כאילו האלים התאומים עצמם הפיגו את עייפותו מהקרב.
אבל עכשיו, מגיעה הבעיה. על מנת לתקוף את ההוו-הו, צריך למצוא אותם קודם.
בפעם האחרונה שראו אותם, הם עפו אל הירח, שהיה הרחק הרחק בשמיים. יהיה קשה להגיע לשם, אם לא בלתי אפשרי...

אקאו-טאק
אין לי באמת מה לעשות לאקאו-טאק, מה המתעל עושה? אני בטוח שיש לו עוד תפקידים בשבט. בטח עכשיו, כשה"כוהנת" הגדולה הוצאה להורג.