אני מזכיר שהמשחק שלנו הוא חופשיטה. אני מצפה מכם להיות לארג'ים גם אם אתם אלו שמובסים. מכל מצב שתגיעו אליו תהיה דרך למעלה. בנוסף, קריאת ספוילרים שלא ממוענים אליכם אסורה, ואני חושב שאני אוכל לזהות אם זה יקרה.
בעניין הכוחות שלכם: תוצאות ההגרלה הפתיעו אותי. בניגוד למה שציפיתי, אין ביניכם פערים משמעותיים ברוחב ובחוזק הבסיסי של התחומים, ויש שיעור גבוה מהרגיל של כוחות מורכבים. יהיה מעניין.
בהצלחה לכולם!
ריק, דינרבלו
פרנק,דרגונס
רופרט, טסוקימארו
ג'יימס, סייברראנר
בעניין הכוחות שלכם: תוצאות ההגרלה הפתיעו אותי. בניגוד למה שציפיתי, אין ביניכם פערים משמעותיים ברוחב ובחוזק הבסיסי של התחומים, ויש שיעור גבוה מהרגיל של כוחות מורכבים. יהיה מעניין.
בהצלחה לכולם!
ריק, דינרבלו
אתה יוצא מהמקלחת, מתלבש, ופותח את הדלת. מולך הסלון של דירת הסטודנטים שלכם: מרוהט בפשטות ומלוכלך, אבל עדיין מצויין בעיניך. חלק מהסטודנטים מתלוננים על כמה החדרים כאן צרים, אבל אתה גדלת בסלון צר מזה. הפוסטרים של כדורסל ומדי כדורסל המלוכלכים הזרוקים על כיסא מעידים שכאן גרים חובבים מושבעים של הספורט הזה. אתה ממש צריך לעשות משהו בקשר למדים האלו, אבל אין לך כוח; הרגע חזרת מאימון רציני, ואתה סחוט. גם ההכנות הדרושות להרצאות של מחר לא נעשו עדיין. אתה חושב שתוותר.
אתה מתיישב על הכורסה ליד ג'ייסון טן, השותף שלך לחדר. הוא רואה איזו תוכנית בטלוויזיה במבט פזור נפש.
"מה קורה, גוזל?" הוא שואל אותך. לאחרונה כולם מכנים אותך ככה, בגלל הגודל שלך. אתה קטן כמו גוזל של דינוזאור.
"אני עייף מת" אתה עונה לו בכנות. יש משהו לא נוח במושב. אולי הוא עקום? בטח יש משהו מתחת לכרית. אתה מתעלם לעת עתה.
"אז לך לישון. אני נשאר... ער פה קצת", הוא אומר. הקול שלו נשמע מאומץ יותר מכרגיל ומובן פחות באותו הזמן, כאילו לוקח לו רגע לחבר את המחשבות שלו כל פעם. מוזר, ג'ייסון ממוקד כמעט תמיד. הוא מסוג האנשים שהכל הולך להם בקלות, כשהם רק טורחים להתאמץ: יכולת אתלטית, כריזמה, שכל... אם הוא היה רוצה, הוא יכול היה להתקבל לכאן גם עם מלגה אקדמית. כששאלת אותו על זה, הוא אמר שלימודים פשוט לא מעניינים אותו.
המושב ממשיך להציק לך. אתה קם ומפשפש מתחת לכרית עליה ישבת, ומרגיש משהו. ניילון, לפי המרקם. אתה מוציא ומסתכל. שקית אטומה מלאה מריחואנה, לפי המראה. מסביר הכל.
אתה לא יודע איך להרגיש לגבי זה שהוא מפר את משטר הדיאטה החריף שנכנסתם אליו כשחקנים לקראת עונת המשחקים.
"רוצה קצת?", הוא מציע לך. אתה בקושי שומע. המבט שלך נלכד על העשבים שבשקית הניילון האטומה. משהו בתודעתך השתנה, כמו מתג שהורד, כמו חומר פסיבי שהופעל. אתה מוצא את עצמך ממשש את השקית ומריח לרגע את הריח המתקתק שנודף ממנה.
מעולם לא אהבת כימיה, אבל אתה מתמלא פתאום רצון לחקור את הדוגמית הזו תחת מיקרוסקופ, להפיק ממנה את החומרים הפעילים, ולחקור מה גורם לשילוב להם להשפיע איך שהם משפיעים. משם, אתה חושב שתוכל להרכיב סמים חדשים ואפקטיביים יותר. לא רק חומרים מדכאים כמו זה הזה, אתה חושב ללא מילים, בהעדר המילים המתאימות באוצר המילים שלך; אלא גם ממריצים, הלוצינוגנים, וסוגים אחרים.
סמים חייבים להיות ממכרים? מה היה קורה אם היה אפשר להפיק מריחואנה שאינה ממכרת? האם אפשר ליצור סמי ספורט שיעברו בדיקות שתן? שאלות אלו ורבות נוספות עולות בראשך, ואתה מבין שתוכל לגלות את כל התשובות, אם רק תרצה. עולם שלם של חקר התודעה והחומרים שמשפיעים עליה נפתח לפניך פתאום. כל מה שאתה צריך הם מכשירים כימיים: מבחנות, בקבוקים, מבערים, מיקרוסקופ וכו'.
"הי, אתה לוקח או לא?", מעיר אותך ג'ייסון מהטראנס בו אתה שרוי.
"לא", אתה עונה. באופן אירוני, כדי לחקור סמים התודעה שלך צריכה להיות צלולה. אתה מניח את השקית מאחורי הגב שלך, מחוץ לשדה הראייה של ג'ייסון, כדי שתוכל לקחת ממנה בלי שירגיש אם תרצה, "עוד יש כמה דברים שאני רוצה לעשות הערב".
מל"ד:
התחום שלך הוא חומרים פסיכואקטיביים (#07). חומרים פסיכואקטיביים הם חומרים המשפיעים על התודעה בדרכים שונות: סמים ממריצים, סמים מדכאים, תרופות פסיכיאטריות, חומרי הזיות וכו'. עם הזמן, אתה עשוי לתמצוא את עצמך מייצר חומרים שעושים דברים שלא היו קיימים קודם.
אתה מתיישב על הכורסה ליד ג'ייסון טן, השותף שלך לחדר. הוא רואה איזו תוכנית בטלוויזיה במבט פזור נפש.
"מה קורה, גוזל?" הוא שואל אותך. לאחרונה כולם מכנים אותך ככה, בגלל הגודל שלך. אתה קטן כמו גוזל של דינוזאור.
"אני עייף מת" אתה עונה לו בכנות. יש משהו לא נוח במושב. אולי הוא עקום? בטח יש משהו מתחת לכרית. אתה מתעלם לעת עתה.
"אז לך לישון. אני נשאר... ער פה קצת", הוא אומר. הקול שלו נשמע מאומץ יותר מכרגיל ומובן פחות באותו הזמן, כאילו לוקח לו רגע לחבר את המחשבות שלו כל פעם. מוזר, ג'ייסון ממוקד כמעט תמיד. הוא מסוג האנשים שהכל הולך להם בקלות, כשהם רק טורחים להתאמץ: יכולת אתלטית, כריזמה, שכל... אם הוא היה רוצה, הוא יכול היה להתקבל לכאן גם עם מלגה אקדמית. כששאלת אותו על זה, הוא אמר שלימודים פשוט לא מעניינים אותו.
המושב ממשיך להציק לך. אתה קם ומפשפש מתחת לכרית עליה ישבת, ומרגיש משהו. ניילון, לפי המרקם. אתה מוציא ומסתכל. שקית אטומה מלאה מריחואנה, לפי המראה. מסביר הכל.
אתה לא יודע איך להרגיש לגבי זה שהוא מפר את משטר הדיאטה החריף שנכנסתם אליו כשחקנים לקראת עונת המשחקים.
"רוצה קצת?", הוא מציע לך. אתה בקושי שומע. המבט שלך נלכד על העשבים שבשקית הניילון האטומה. משהו בתודעתך השתנה, כמו מתג שהורד, כמו חומר פסיבי שהופעל. אתה מוצא את עצמך ממשש את השקית ומריח לרגע את הריח המתקתק שנודף ממנה.
מעולם לא אהבת כימיה, אבל אתה מתמלא פתאום רצון לחקור את הדוגמית הזו תחת מיקרוסקופ, להפיק ממנה את החומרים הפעילים, ולחקור מה גורם לשילוב להם להשפיע איך שהם משפיעים. משם, אתה חושב שתוכל להרכיב סמים חדשים ואפקטיביים יותר. לא רק חומרים מדכאים כמו זה הזה, אתה חושב ללא מילים, בהעדר המילים המתאימות באוצר המילים שלך; אלא גם ממריצים, הלוצינוגנים, וסוגים אחרים.
סמים חייבים להיות ממכרים? מה היה קורה אם היה אפשר להפיק מריחואנה שאינה ממכרת? האם אפשר ליצור סמי ספורט שיעברו בדיקות שתן? שאלות אלו ורבות נוספות עולות בראשך, ואתה מבין שתוכל לגלות את כל התשובות, אם רק תרצה. עולם שלם של חקר התודעה והחומרים שמשפיעים עליה נפתח לפניך פתאום. כל מה שאתה צריך הם מכשירים כימיים: מבחנות, בקבוקים, מבערים, מיקרוסקופ וכו'.
"הי, אתה לוקח או לא?", מעיר אותך ג'ייסון מהטראנס בו אתה שרוי.
"לא", אתה עונה. באופן אירוני, כדי לחקור סמים התודעה שלך צריכה להיות צלולה. אתה מניח את השקית מאחורי הגב שלך, מחוץ לשדה הראייה של ג'ייסון, כדי שתוכל לקחת ממנה בלי שירגיש אם תרצה, "עוד יש כמה דברים שאני רוצה לעשות הערב".
מל"ד:
התחום שלך הוא חומרים פסיכואקטיביים (#07). חומרים פסיכואקטיביים הם חומרים המשפיעים על התודעה בדרכים שונות: סמים ממריצים, סמים מדכאים, תרופות פסיכיאטריות, חומרי הזיות וכו'. עם הזמן, אתה עשוי לתמצוא את עצמך מייצר חומרים שעושים דברים שלא היו קיימים קודם.
פרנק,דרגונס
אתה יושב על הברכיים בפינת בחנות הקומיקס וקורא, תיק צמוד לברכים וראש רכון אל תוך החוברת. זה יום איטי היום: מלבדך ומלבד המוכר יש רק עוד בחור אחד, והוא ילך בקרוב. אתה מנסה להחליט אם לקנות את החוברת הזו או לא כשאתה שומע צליל מוזר, מעין רשרוש.
אתה מרים את הראש מהקריאה, ומוצא את עצמך פנים מול פנים עם ג'וק גדול. המקק ממהר לברוח אל מתחת למדפים, אבל מתהפך בדרך, רגליים מפרכסות באוויר. הבטן שלו מלאה גבשושיות ורגליים פרוקות, והיא מרתקת באופן דוחה. מרתקת כל כך שאתה לא קורא מיד לבעל החנות שיפנה אותו, אלא בוהה בו נאבק על חייו.
אתה נזכר שקראת פעם שכאשר קוטעים למקק את אחת הרגליים, הוא משנה לחלוטין את תבנית ההליכה שלו כדי להסתגל לשינוי. יש לו תבניות שונות להליכה גם אם קוטעים לו שתיים, שלוש או ארבע רגליים. הוא מסוגל מסוגל ללכת אפילו על שתי רגליים בלבד.
מחשבה דוחה, אבל יש בה משהו יפיפה בעיניך, משהו שמצית את דמיונך. האם זו העמידה של החיים מול קשיים עצומים? העקשנות העיוורת לחיות מצידו של יצור עלוב כמו הג'וק? לא, זה רק חלק מהעניין. יש משהו בסיסי יותר שהוא לב ההתרגשות שלך.
לוקח לך זמן לנסח את זה בראש שלך: היכולת של החלקים בגוף המקק לקחת על עצמם תפקידים של אלו שנהרסו, היא זו שמאפשרת לו הישרדות גם בתנאים הקיצוניים ביותר. זהו עקרון פשוט, אבל חמקמק. אתה מרגיש שתוכל לישם אותו לעוד דברים. האפשרויות עצומות, לא רק באורגנזימים חיים אלא גם בחומר דומם.
אתה קונה את חוברת הקומיקס, ומשתמש בה כדי להרים את הג'וק. אתה קובר אותו באדמת העץ שנטוע ליד החנות, ועולה על האופניים שלך.
כדי לעשות משהו, תצטרך כלי עבודה. איך תשיג אותם?
מל"ד
התחום שלך הוא מערכות גיבוי (#14). אתה מסוגל ליצור מערכות מכל הסוגים, אבל התכונה שמרוממת אותן מעל התעשיה הרגילה היא היכולת של חלקים שונים בהן להסתגל לתפקידים של אחרים אם הם כושלים. באופן זה אתה יוצר יצירות עמידות, סתגלתניות ורב תכליתיות.
אתה מרים את הראש מהקריאה, ומוצא את עצמך פנים מול פנים עם ג'וק גדול. המקק ממהר לברוח אל מתחת למדפים, אבל מתהפך בדרך, רגליים מפרכסות באוויר. הבטן שלו מלאה גבשושיות ורגליים פרוקות, והיא מרתקת באופן דוחה. מרתקת כל כך שאתה לא קורא מיד לבעל החנות שיפנה אותו, אלא בוהה בו נאבק על חייו.
אתה נזכר שקראת פעם שכאשר קוטעים למקק את אחת הרגליים, הוא משנה לחלוטין את תבנית ההליכה שלו כדי להסתגל לשינוי. יש לו תבניות שונות להליכה גם אם קוטעים לו שתיים, שלוש או ארבע רגליים. הוא מסוגל מסוגל ללכת אפילו על שתי רגליים בלבד.
מחשבה דוחה, אבל יש בה משהו יפיפה בעיניך, משהו שמצית את דמיונך. האם זו העמידה של החיים מול קשיים עצומים? העקשנות העיוורת לחיות מצידו של יצור עלוב כמו הג'וק? לא, זה רק חלק מהעניין. יש משהו בסיסי יותר שהוא לב ההתרגשות שלך.
לוקח לך זמן לנסח את זה בראש שלך: היכולת של החלקים בגוף המקק לקחת על עצמם תפקידים של אלו שנהרסו, היא זו שמאפשרת לו הישרדות גם בתנאים הקיצוניים ביותר. זהו עקרון פשוט, אבל חמקמק. אתה מרגיש שתוכל לישם אותו לעוד דברים. האפשרויות עצומות, לא רק באורגנזימים חיים אלא גם בחומר דומם.
אתה קונה את חוברת הקומיקס, ומשתמש בה כדי להרים את הג'וק. אתה קובר אותו באדמת העץ שנטוע ליד החנות, ועולה על האופניים שלך.
כדי לעשות משהו, תצטרך כלי עבודה. איך תשיג אותם?
מל"ד
התחום שלך הוא מערכות גיבוי (#14). אתה מסוגל ליצור מערכות מכל הסוגים, אבל התכונה שמרוממת אותן מעל התעשיה הרגילה היא היכולת של חלקים שונים בהן להסתגל לתפקידים של אחרים אם הם כושלים. באופן זה אתה יוצר יצירות עמידות, סתגלתניות ורב תכליתיות.
רופרט, טסוקימארו
עוד ארוחת ערב מדכאת עם החברים מהמעבדה. כולם צעירים עם עתיד מקצועי רחב משלך, או מבוגרים עם שם שלא סביר שאי פעם תצליח לבנות לעצמך. אתה לא בטוח במי אתה יותר מקנא.
אתה ידוע כ"רופרט רוח הרפאים", כשטורחים בכלל לדבר עליך מאחורי הגב. זה שעושה הכל כמו שצריך, אבל לא מתבלט בכלום. סתם טכנאי בלי אמביציה.
איך זה קרה? הרי פעם היית אחד מאותם צעירים בעלי עתיד. איכשהו אף פעם לא שיחק מזלך, מעולם לא הצלחת להצטיין באופן שבו שמו אליך לב. אף אחד הפרויקטים שהשתתפת בהם לא נעשה מפורסם, ואף אקדמאי בכיר לא לקח אותך תחת כנפיו. האם זה משהו באישיות שלך? משהו שעשית? הלוואי שידעת.
אתה מאלץ את עצמך לצאת מהמחשבות השחורות האלו. אסור להראות מדוכא ליד כולם.
"וואו, אני לא מאמינה שלקחת אותנו למסעדה כל כך יוקרתית", אמרה אלי. רק בת עשרים וארבע, וכבר כוכב עולה בשמי האקדמיה. היא הצטרפה לצוות שלכם כדי להיות חתומה על פרויקט קבוצתי לפני שהיא מתחילה עם עבודת הדוקטורט שלה.
היא בהחלט צדקה כשקראה למסעדה יוקרתית. אתם יושבים ליד שולחן עץ מצוחצח למשעי עליו לחמים טובים ומטבלים, מוקפים במוזיקה איטלקית שקטה, קרקוש וקולות שיחה שבאים מהשולחנות האחרים, וריח נעים של עגבניות, גבינה ופטרוזיליה.
"בשבילך הכל, אלי. את יודעת, 'בלו מילאן' נחשבת למסעדה האיטלקית הכי טובה בניו רדהאם", התפאר ג'ין, ראש הצוות שהביא אתכם לכאן. הוא פרופסור מכובד באוניברסיטת ניו רדהאם, מרצה מוערך וחוקר מוכשר. לפי היכרותך איתו, ההתפעלות הזו היא בדיוק הדבר אליו כיוון כשבחר את המסעדה הזו. הוא רוצה ששתכם, הכפופים לו לכמה שנים הקרובות, תכבדו אותו ותהיו חייבים לו טובה.
אתה מזהה את המהלך, ואין לך בעיה להשלים איתו. להפך, אתה נאחז בשבריר תקווה להתחבב עליו כדי לקבל חלק גדול יותר מהקרדיט למחקר. למרבה הצער, אתה מתקשה לזייף התלהבות.
הנה האוכל בא, ומסיח את דעתך מקו המחשבה המסוים הזה. אתה מסתכל בשעון, ורואה שעברו רק עשרים דקות מכשהזמנתם. השירות כאן בהחלט מתאים למסעדה יוקרתית, אתה מתרשם. מניחים מולך מנה גדולה של לזניה עם פטריות.
הטעם של לזנית הפטריות הזו לא דומה לשום דבר שאכלת מימיך. אתה מוצא את עצמך מרגיש בו זמנית לא רק את טעם האטריות, הגבינה, העגבניות והפטריות, אלא גם מבין כל אחד מהם לעומק: הטמפרטורה מדויקת בה התבשלו האטריות ומשך הזמן, סוגי הגבינות שבהן נעשה שימוש, תנועת היד של הטבח כשחתך את העגבניות, הכמות המדויקת של הפטריות ונוכחותם של שמן זית, מלח ופרמזן בדיוק במידה.
לוקח לך זמן להבין מה אתה חווה. לא רק הבנה במובן התחושתי והקולינרי, אלא גם ניתוח שיטתי ומודע של כל שניה בתהליך ההכנה. אתה נוגס, ובראש נבנה לך המתכון.
התחושה עוברת אחרי כמה זמן, ואתה נשאר לנסות להסביר לעצמך מה היא הייתה. יתכן שפשוט האוכל פה מדהים, יכול להיות שההארה הזו הייתה רק פרי דמיון, ויש אפשרות שלישית.
האפשרות השלישית היא טובה מכדי להאמין בה, אבל אתה חייב להיות בטוח שזה לא זה.
כאדם משכיל ומעורה, אתה קראת אודות מחקרים שנעשו בטכנולוגי-על לאורך השנים. מסתבר שהיכולת שלהם היא לא גאונות פשוטה, אלא סוג של אינטואיטיציה על טבעית שאף אחד לא מסוגל להסביר. היתכן שמה שהרגשת עכשיו היה אירוע ראשון המבשר על הופעתו של כוח כזה? שנים חלמת על האפשרות להיות טכנולוג-על באותו האופן שחלמת על לזכות בלוטו: מעין מפלט בלתי אפשרי ממצוקות החיים. האפשרות שזה באמת מה שקרה- והאירוע שקרה לך עכשיו הוא בהחלט כמו מה שקראת, אתה משכנע את עצמך- היא כל כך טובה שאי אפשר לתת לה להעלם בלי לבדוק אותה.
"לאן אתה הולך?", תמה ג'ין כשאתה קם.
"אני...אה, צריך ללכת הביתה מוקדם. הבטחתי". אתה מסתלק לפני שמישהו מתשאל את השקר העלוב הזה. למרבה המזל, הם רק מסתכלים זה על זה וחוזרים לקשקש ביניהם.
אתה יוצא מהמסעדה. ומעז להתרגש בגלוי. איזו אפשרות! אולי המזל שלך ישתנה בכל זאת לטובה, אחרי שנים שבהם אתה הרגשת כאילו העולם האקדמי כולו מועך אותך. כמה אירוני זה יהיה אם תשתמש ביכולות של כל האנשים שהתקדמו על גבך אי פעם כדי להתעלות עליהם בבת אחת!
ישנן רק שתי אפשרויות: הוזה או טכנולוג-על. הגיע הזמן ללכת למעבדה ולברר.
מל"ד
התחום שלך הוא הנדסה הפוכה (#04). כשאתה משתמש בכוח שלך כטכנולוג-על, אתה מסוגל ללמוד מכשירים שבנו אחרים, כולל יצירות של טכנולוגי-על אחרים, להבין את העקרונות שפועלים מאחוריהם ולבנות יצירות דומות.
אתה ידוע כ"רופרט רוח הרפאים", כשטורחים בכלל לדבר עליך מאחורי הגב. זה שעושה הכל כמו שצריך, אבל לא מתבלט בכלום. סתם טכנאי בלי אמביציה.
איך זה קרה? הרי פעם היית אחד מאותם צעירים בעלי עתיד. איכשהו אף פעם לא שיחק מזלך, מעולם לא הצלחת להצטיין באופן שבו שמו אליך לב. אף אחד הפרויקטים שהשתתפת בהם לא נעשה מפורסם, ואף אקדמאי בכיר לא לקח אותך תחת כנפיו. האם זה משהו באישיות שלך? משהו שעשית? הלוואי שידעת.
אתה מאלץ את עצמך לצאת מהמחשבות השחורות האלו. אסור להראות מדוכא ליד כולם.
"וואו, אני לא מאמינה שלקחת אותנו למסעדה כל כך יוקרתית", אמרה אלי. רק בת עשרים וארבע, וכבר כוכב עולה בשמי האקדמיה. היא הצטרפה לצוות שלכם כדי להיות חתומה על פרויקט קבוצתי לפני שהיא מתחילה עם עבודת הדוקטורט שלה.
היא בהחלט צדקה כשקראה למסעדה יוקרתית. אתם יושבים ליד שולחן עץ מצוחצח למשעי עליו לחמים טובים ומטבלים, מוקפים במוזיקה איטלקית שקטה, קרקוש וקולות שיחה שבאים מהשולחנות האחרים, וריח נעים של עגבניות, גבינה ופטרוזיליה.
"בשבילך הכל, אלי. את יודעת, 'בלו מילאן' נחשבת למסעדה האיטלקית הכי טובה בניו רדהאם", התפאר ג'ין, ראש הצוות שהביא אתכם לכאן. הוא פרופסור מכובד באוניברסיטת ניו רדהאם, מרצה מוערך וחוקר מוכשר. לפי היכרותך איתו, ההתפעלות הזו היא בדיוק הדבר אליו כיוון כשבחר את המסעדה הזו. הוא רוצה ששתכם, הכפופים לו לכמה שנים הקרובות, תכבדו אותו ותהיו חייבים לו טובה.
אתה מזהה את המהלך, ואין לך בעיה להשלים איתו. להפך, אתה נאחז בשבריר תקווה להתחבב עליו כדי לקבל חלק גדול יותר מהקרדיט למחקר. למרבה הצער, אתה מתקשה לזייף התלהבות.
הנה האוכל בא, ומסיח את דעתך מקו המחשבה המסוים הזה. אתה מסתכל בשעון, ורואה שעברו רק עשרים דקות מכשהזמנתם. השירות כאן בהחלט מתאים למסעדה יוקרתית, אתה מתרשם. מניחים מולך מנה גדולה של לזניה עם פטריות.
הטעם של לזנית הפטריות הזו לא דומה לשום דבר שאכלת מימיך. אתה מוצא את עצמך מרגיש בו זמנית לא רק את טעם האטריות, הגבינה, העגבניות והפטריות, אלא גם מבין כל אחד מהם לעומק: הטמפרטורה מדויקת בה התבשלו האטריות ומשך הזמן, סוגי הגבינות שבהן נעשה שימוש, תנועת היד של הטבח כשחתך את העגבניות, הכמות המדויקת של הפטריות ונוכחותם של שמן זית, מלח ופרמזן בדיוק במידה.
לוקח לך זמן להבין מה אתה חווה. לא רק הבנה במובן התחושתי והקולינרי, אלא גם ניתוח שיטתי ומודע של כל שניה בתהליך ההכנה. אתה נוגס, ובראש נבנה לך המתכון.
התחושה עוברת אחרי כמה זמן, ואתה נשאר לנסות להסביר לעצמך מה היא הייתה. יתכן שפשוט האוכל פה מדהים, יכול להיות שההארה הזו הייתה רק פרי דמיון, ויש אפשרות שלישית.
האפשרות השלישית היא טובה מכדי להאמין בה, אבל אתה חייב להיות בטוח שזה לא זה.
כאדם משכיל ומעורה, אתה קראת אודות מחקרים שנעשו בטכנולוגי-על לאורך השנים. מסתבר שהיכולת שלהם היא לא גאונות פשוטה, אלא סוג של אינטואיטיציה על טבעית שאף אחד לא מסוגל להסביר. היתכן שמה שהרגשת עכשיו היה אירוע ראשון המבשר על הופעתו של כוח כזה? שנים חלמת על האפשרות להיות טכנולוג-על באותו האופן שחלמת על לזכות בלוטו: מעין מפלט בלתי אפשרי ממצוקות החיים. האפשרות שזה באמת מה שקרה- והאירוע שקרה לך עכשיו הוא בהחלט כמו מה שקראת, אתה משכנע את עצמך- היא כל כך טובה שאי אפשר לתת לה להעלם בלי לבדוק אותה.
"לאן אתה הולך?", תמה ג'ין כשאתה קם.
"אני...אה, צריך ללכת הביתה מוקדם. הבטחתי". אתה מסתלק לפני שמישהו מתשאל את השקר העלוב הזה. למרבה המזל, הם רק מסתכלים זה על זה וחוזרים לקשקש ביניהם.
אתה יוצא מהמסעדה. ומעז להתרגש בגלוי. איזו אפשרות! אולי המזל שלך ישתנה בכל זאת לטובה, אחרי שנים שבהם אתה הרגשת כאילו העולם האקדמי כולו מועך אותך. כמה אירוני זה יהיה אם תשתמש ביכולות של כל האנשים שהתקדמו על גבך אי פעם כדי להתעלות עליהם בבת אחת!
ישנן רק שתי אפשרויות: הוזה או טכנולוג-על. הגיע הזמן ללכת למעבדה ולברר.
מל"ד
התחום שלך הוא הנדסה הפוכה (#04). כשאתה משתמש בכוח שלך כטכנולוג-על, אתה מסוגל ללמוד מכשירים שבנו אחרים, כולל יצירות של טכנולוגי-על אחרים, להבין את העקרונות שפועלים מאחוריהם ולבנות יצירות דומות.
ג'יימס, סייברראנר
התעשיה העיקרית ניו רדהאם היא רכבות. בשל מיקומה המרכזי בתוך ארצות הברית, ניו רדהאם משמשת תחנה להעברת סחורות בין הערים הגדולות של הצפון, הדרום, המזרח והמערב.
אם הרכבות הם הלב של העיר, אז רובע המחסנים הוא השומן: מבנים מוצקים, גדולים ומלוכלכים משקיפים על רחובות מצטלבים ישרים כמוטות ברזל. לאורכם, גדרות משתרעות ושערים גדולים נפערים כל יום בשש בבוקר, ארבע אחר הצהריים ושמונה בערב כדי להוציא ולהכניס פועלים קשי יום.
במגרש ריק ברחוב בלוסום עושים הפועלים במחסנים הסמוכים "קיצור דרך" מסוים; פסולת נזרקת לכאן מעבר לגדרות ומובאת לכאן על כפות של מלגזות וטרקטורים, במקום להלקח לאתר ההשלכה הראוי. הדבר מתקיים בהסכמה שבשתיקה בין הפועלים ומפקחי העבודה ממספר מחסנים בסביבה. מגיע לכאן כמעט כל סוג של דבר שבור או מיותר: קורות עץ, מיכלי פלסטיק, תבניות קלקר, שקיות ניילון ובקבוקי שתיה, רכיבי אלקטרוניקה ומוצרי חשמל.
הולם שכאן בחרת לגור בשבוע האחרון, בחור שבור ומיותר. הסיבות שמהן באת לכאן הן בעיקר המחסה שמספקת לך מכולה קטנה שמי יודע למה נזרקה לכאן, ושאריות המזון שאפשר למצוא. נדבות אתה מקבץ בחלק אחר של העיר.
היום מצאת כאן משהו משונה: פרוסות של נייר דבק שזבובים רבים דבוקים אליהן. אתה דג אותן מהאשפה להסתכלות: מה גורם לזבובים להמשך אליהן? אתה מרגיש דקירה של סקרנות. מוזר לך להרגיש כזה רגש: לאחרונה כל מה שאתה מרגיש הוא יאוש, שלפעמים מתלווה אליו גם רעב, אשמה ובושה. אתה נאחז בחוט האחרון של הכבוד עצמי שלך כדי לא ללכת אל ההורים שלך ולבקש מהם אוכל וכסף, אבל לא תחזיק עוד הרבה במצב הזה.
אתה מגיע למסקנה שיש לנייר איזה ריח שמושך את הזבובים, ומפתה אותם אל מותם. זוהי מלכודת, ואתה מבין כעת שלכל מלכודת יש שני מרכיבים: מרכיב המושך את הטרף המיועד, והטכנולוגיה שלוכדת או הורגת. כמו מטעני הצד ההם שנתקלתם בהם בעיראק, בפעם ההיא שהנגמ"ש שנסע לפניכם התפוצץ פתאום ובשמשה פגעו...
לא, אסור לחשוב על זה. לוקח לך רגע לגרש את המחשבה הזו מהראש, ולהתמקד חזרה בנייר הזבובים. האמת היא שעכשיו אתה מבין את הגאוניות שבמלכודת ההיא. כל כך פשוטה וכל כך קטלנית באותו הזמן בדרך שבה היא מנצלת את התלות של הצבא האמריקאי בדרכים כדי לפגוע בו.
אתה מרגיש, משום מה רצון ליצר מלכודות כמו המלכודת ההיא. אתה מרגיש גם את היכולת, המתבטאת במאה אלף רעיונות שמתרוצצים בראש שלך באותו הזמן. אך מה תעשה עם המיומנות הזו? מאיפה תשיג חומרים?
התשובה לשאלה השנייה, לפחות, נמצאת ממש מתחת לרגליך, באדמת המזבלה.
מל"ד:
התחום שלך הוא מלכודות (#14). אתה מסוגל לבנות כל דבר כמעט ברמה סבירה אם צריך, אבל רק המכאניזמים הקטלניים של מלכודות מציתים את הרוח היצירתית שלך. היצירות שלך יכולות להיות מכאניות, אורגניות או שילוב של שניהם, כל עוד הן מלכודות.
אם הרכבות הם הלב של העיר, אז רובע המחסנים הוא השומן: מבנים מוצקים, גדולים ומלוכלכים משקיפים על רחובות מצטלבים ישרים כמוטות ברזל. לאורכם, גדרות משתרעות ושערים גדולים נפערים כל יום בשש בבוקר, ארבע אחר הצהריים ושמונה בערב כדי להוציא ולהכניס פועלים קשי יום.
במגרש ריק ברחוב בלוסום עושים הפועלים במחסנים הסמוכים "קיצור דרך" מסוים; פסולת נזרקת לכאן מעבר לגדרות ומובאת לכאן על כפות של מלגזות וטרקטורים, במקום להלקח לאתר ההשלכה הראוי. הדבר מתקיים בהסכמה שבשתיקה בין הפועלים ומפקחי העבודה ממספר מחסנים בסביבה. מגיע לכאן כמעט כל סוג של דבר שבור או מיותר: קורות עץ, מיכלי פלסטיק, תבניות קלקר, שקיות ניילון ובקבוקי שתיה, רכיבי אלקטרוניקה ומוצרי חשמל.
הולם שכאן בחרת לגור בשבוע האחרון, בחור שבור ומיותר. הסיבות שמהן באת לכאן הן בעיקר המחסה שמספקת לך מכולה קטנה שמי יודע למה נזרקה לכאן, ושאריות המזון שאפשר למצוא. נדבות אתה מקבץ בחלק אחר של העיר.
היום מצאת כאן משהו משונה: פרוסות של נייר דבק שזבובים רבים דבוקים אליהן. אתה דג אותן מהאשפה להסתכלות: מה גורם לזבובים להמשך אליהן? אתה מרגיש דקירה של סקרנות. מוזר לך להרגיש כזה רגש: לאחרונה כל מה שאתה מרגיש הוא יאוש, שלפעמים מתלווה אליו גם רעב, אשמה ובושה. אתה נאחז בחוט האחרון של הכבוד עצמי שלך כדי לא ללכת אל ההורים שלך ולבקש מהם אוכל וכסף, אבל לא תחזיק עוד הרבה במצב הזה.
אתה מגיע למסקנה שיש לנייר איזה ריח שמושך את הזבובים, ומפתה אותם אל מותם. זוהי מלכודת, ואתה מבין כעת שלכל מלכודת יש שני מרכיבים: מרכיב המושך את הטרף המיועד, והטכנולוגיה שלוכדת או הורגת. כמו מטעני הצד ההם שנתקלתם בהם בעיראק, בפעם ההיא שהנגמ"ש שנסע לפניכם התפוצץ פתאום ובשמשה פגעו...
לא, אסור לחשוב על זה. לוקח לך רגע לגרש את המחשבה הזו מהראש, ולהתמקד חזרה בנייר הזבובים. האמת היא שעכשיו אתה מבין את הגאוניות שבמלכודת ההיא. כל כך פשוטה וכל כך קטלנית באותו הזמן בדרך שבה היא מנצלת את התלות של הצבא האמריקאי בדרכים כדי לפגוע בו.
אתה מרגיש, משום מה רצון ליצר מלכודות כמו המלכודת ההיא. אתה מרגיש גם את היכולת, המתבטאת במאה אלף רעיונות שמתרוצצים בראש שלך באותו הזמן. אך מה תעשה עם המיומנות הזו? מאיפה תשיג חומרים?
התשובה לשאלה השנייה, לפחות, נמצאת ממש מתחת לרגליך, באדמת המזבלה.
מל"ד:
התחום שלך הוא מלכודות (#14). אתה מסוגל לבנות כל דבר כמעט ברמה סבירה אם צריך, אבל רק המכאניזמים הקטלניים של מלכודות מציתים את הרוח היצירתית שלך. היצירות שלך יכולות להיות מכאניות, אורגניות או שילוב של שניהם, כל עוד הן מלכודות.
