בלילה חלמתי חלום על בובות.
(איך גבר לא יבוש חלום זה להשמיע?)
היו להן עיניים עצובות,
כי חולי מר
בהן יגון התליע.
אהל עלי בניין. כבד ורב תאים.
כאניה בים בדרך אל לא-אנה.
כעת נזכר אני:
היה זה בית חולים...
בית חולים לעניי נרוונה.
ירדה עלי שעה הרת געגועים.
שעון הקיר צלצל שעת איבוד-לדעת.
אז גבר מבוהל ונעוה פנים
פחד באצבעו
בפני עצמו לגעת.
בלילה שעבר חלום אותי רדף.
בבית חולים אורות הבהבו לגווע.
בבות בכו בסתר קירותיו -
אחי אדם
באין להם מרגוע.
- אברהם חלפי
לא על כל האנשים זורחת השמש עם בוא היום.
החיים הם רשת של קורי עכביש, כל מי שהכרת, תכיר, מכיר בך כאדם שחי ונושם, טווה אליך וממך חוטים של רעות שבירה שמחזיקים אתכם כישויות שקיימות בעולם. יש חוטים שבריריים כשערה וחוטים איתנים כפלדה מחושלת, ולא תמיד אפשר לדעת איזה הוא איזה, על מי תוכל לסמוך ומי יכזיב אותך כנחל. יש כאלה שרוחות הגורל קרעו אותם מהרשת, השאירו אותם שברי כלי בצד הדרך וברחובות ללא מוצא.
ואנשים בלי מוצא, לפעמים, נופלים למטה.
מטה מטה לתהום, הקרביים של הארץ, שם שוכנות מפלצות רעבות לשמות וחיים. אנשי קש שיאכלו לך את המוח ואנשי פח שיעקרו לך את הלב. מושבות של חסרי כל מפעילות ביזע ודמעות גנרטורים שמספקים חשמל ואור למערכת מסועפת של נורות שבורות. דרקונים צדים את מי שירדו מנכסיהם בשביל לאגור אוצר של זכרונות של עושר לרבוץ עליו. טרולים אוספים עבדים שיבנו להם גשרים, בשביל שיוכלו לאכול עוברי אורח שיטעו בפתרון חידות. יש שם שטפונות פתע שסוחפים את האומללים שוכני התהום לקרקעית של בריכת עצמות, שם הם הופכים לדגים שצדות בתולות הים.
אבל יש יציאה. כולם יודעים זאת, השמועות עליה רצות מהר יותר מהגובלינים שתולשים שיני חלב מפיותיהם של הילדים הרכים שמצאו את עצמם בתהום הארורה הזו. יש אומרים שהיא בקצה מערת הפעמון בה גר הענק הגידם ומקרקש בקופסת צדקה של עצמות אדם. יש אומרים שהיא בקצה הנהר הלבן שכל מי ששותה ממנו שוכח את שמה של אימו. יש אומרים שאם תענה נכונה על כל החידות במכונת הטריוויה בחדר המשחקים של השד שאוסף עיניים עצומות דלת תפתח לעולם שלמעלה. יש יציאה, כולם יודעים.
(ואולי הכל שקרים)
ברוכים הבאים לתהום. מכאן לא תצאו בחיים.
---------------------------------------------------------------------------------------------
אז ככה. המשחק הזה לא עומד להיות סיפור של נצחון נגד כל הסיכויים. זה עומד להיות סיפור של כישלון טוטאלי. אני רק רוצה להבהיר את העניין מראש כדי שכן יהיו אשליות, והרבה. המשחק בנוי על היכולת שלכם לשחק בכנות דמויות אבודות לגמרי שנאחזות בלי שום סיבה הגיונית בשביבים של תקווה מטופשת, עד הגורל הנורא ממוות הידוע מראש.
מקורות ההשראה העיקריים הם לעולם לא עולם, changeling: the lost ו-pact.
יש שלושה כללים פשוטים לבניית דמות למשחק.
הדמויות שלכם הן אנשים שאיבדו הכל ונפלו לתהום שמתחת לעולם. לא בטוח שהיה מראש הרבה מה לאבד, כן? אתם יכולים להיות ילדי רחוב שבקושי כינוי ואצבעות זריזות יש להם, או אנשי עסקים מלאי גאווה פצועה שכשהבורסה קרסה כך גם חייהם. אז הכלל הראשון פשוט - אתם יכולים להיות כל אחד כל עוד אתם אף אחד
הכלל השני הוא - איבדתם דבר יקר מציאות בעסקה גרועה. התהום שוחקת את החיים דק דק. אולי קפאתם מקור כשרק הגעתם והצעתם לזר את נשמתכם בתמורה לקופסאת גפרורים, ועכשיו יש לכם אש בשפע אבל הקור שבלבכם לא עובר גם כשבשרכם נחרך מהחום. אולי אינכם זוכרים דבר מאביכם, שאהבתו אתכם היא הדבר היחיד שהשאיר אתכם שפויים, בתמורה לזוג כנפיים שצומחות מגבכם בחשכה ונמסות באור (אבל, טפשים מטופשים שכמותכם - אתם לא רואים בחושך). אולי אתם סתם לא מסוגלים לחוש כאב מאז שגובלין עשה מהפרצוף היפה שלכם, שהתגאתם בו כל כך, מסננת.
אין לכם מזל. אולי זה מה שאיבדתם. מה לעשות.
הכלל השלישי הוא הצל שלכם מנסה להרוג אתכם. משהו בא אתכם מהחיים האמיתיים שלכם, והוא רעב לבשר שלכם. זה יכול להיות היריב העסקי שלכם, הרוצח של בן הזוג שלכן, הבריון שהציק לכם בכיתה א', זה לא חשוב. הוא עוקב אחריכם, מופיע ברגעים הגרועים ביותר, ועושה מהחיים-לא-חיים שלכם יותר גיהנום ממה שהם היו בלי קשר.
אז אם אתם מעוניינים לשחק, כתבו בעץ הזה (אל תשלחו לי הודעות פרטיות, תיבת הדואר שלי טובעת ובשביל זה יש כאן עץ):
1. מי הייתם
2. מה איבדתם
3. מה רודף אחריכם
4. כל דבר אחר שנראה לכם מעניין, מפחיד, או ראוי לציון.
אה, וכנראה גם את השם של הדמות. אם יש לה אחד. שימו את הדמויות בספויילר. אני עשוי לשסות אתכם אחד בשני.
ו... זה הכל בשלב הזה. יש לתהום עוד חוקים, אבל אתם עומדים לגלות אותם בדרך הקשה, או פשוט לההירג בנסיון. יותר סביר. יש לי הסטוריה של לנטוש פרוייקטים באמצע ולעזוב את הפורום לתקופות ארוכות. בשביל לפתור את הבעיה הקשה הזאת החלטתי שהפעם לפני שאני נוטש את הפרוייקט אני מספק לו סיום ראוי. כלומר כנראה הורג את כולם. אני לא פוסל מראש שמישהו יזכה להגיע למנוחה והנחלה (היציאה מהתהום היא כנראה אמיתית, בסופו של דבר) אבל זה לא נשמע לי סביר במיוחד.
אני אאסוף כמות שתיראה לי סבירה של שחקנים עד יום חמישי הבא, בערב. הקבלה תהיה על בסיס כמה הדמות תיראה לי מתאימה לאווירה שאני רוצה לייצר במשחק, או כמה שהשחקנים נראים לי מוצלחים. אם דמות מסויימת לא תיראה לי מוצלחת מספיק, אני אנסה להספיק לכתוב לשחקן למה, בהודעה פרטית, ואם הוא ירצה הוא יוכל לערוך אותה.
שתהיה לכולנו הדרדרות מוצלחת לאבדון, בברכה - הזמן.
אתם בונים בתים בדויים עלי תהום ובאוויר
-אברהם חלפי
שחקנים:
ג'ושוע גרין (danny) -
ג'ים אוקוווד (dragons) -
מייק רוזנבלום (tales quit wind) -
איש זקן (2MUCH) -
שו ספרייברי (dark sith) -
בלייק ת'ורברן (Wildbow)*
(איך גבר לא יבוש חלום זה להשמיע?)
היו להן עיניים עצובות,
כי חולי מר
בהן יגון התליע.
אהל עלי בניין. כבד ורב תאים.
כאניה בים בדרך אל לא-אנה.
כעת נזכר אני:
היה זה בית חולים...
בית חולים לעניי נרוונה.
ירדה עלי שעה הרת געגועים.
שעון הקיר צלצל שעת איבוד-לדעת.
אז גבר מבוהל ונעוה פנים
פחד באצבעו
בפני עצמו לגעת.
בלילה שעבר חלום אותי רדף.
בבית חולים אורות הבהבו לגווע.
בבות בכו בסתר קירותיו -
אחי אדם
באין להם מרגוע.
- אברהם חלפי
לא על כל האנשים זורחת השמש עם בוא היום.
החיים הם רשת של קורי עכביש, כל מי שהכרת, תכיר, מכיר בך כאדם שחי ונושם, טווה אליך וממך חוטים של רעות שבירה שמחזיקים אתכם כישויות שקיימות בעולם. יש חוטים שבריריים כשערה וחוטים איתנים כפלדה מחושלת, ולא תמיד אפשר לדעת איזה הוא איזה, על מי תוכל לסמוך ומי יכזיב אותך כנחל. יש כאלה שרוחות הגורל קרעו אותם מהרשת, השאירו אותם שברי כלי בצד הדרך וברחובות ללא מוצא.
ואנשים בלי מוצא, לפעמים, נופלים למטה.
מטה מטה לתהום, הקרביים של הארץ, שם שוכנות מפלצות רעבות לשמות וחיים. אנשי קש שיאכלו לך את המוח ואנשי פח שיעקרו לך את הלב. מושבות של חסרי כל מפעילות ביזע ודמעות גנרטורים שמספקים חשמל ואור למערכת מסועפת של נורות שבורות. דרקונים צדים את מי שירדו מנכסיהם בשביל לאגור אוצר של זכרונות של עושר לרבוץ עליו. טרולים אוספים עבדים שיבנו להם גשרים, בשביל שיוכלו לאכול עוברי אורח שיטעו בפתרון חידות. יש שם שטפונות פתע שסוחפים את האומללים שוכני התהום לקרקעית של בריכת עצמות, שם הם הופכים לדגים שצדות בתולות הים.
אבל יש יציאה. כולם יודעים זאת, השמועות עליה רצות מהר יותר מהגובלינים שתולשים שיני חלב מפיותיהם של הילדים הרכים שמצאו את עצמם בתהום הארורה הזו. יש אומרים שהיא בקצה מערת הפעמון בה גר הענק הגידם ומקרקש בקופסת צדקה של עצמות אדם. יש אומרים שהיא בקצה הנהר הלבן שכל מי ששותה ממנו שוכח את שמה של אימו. יש אומרים שאם תענה נכונה על כל החידות במכונת הטריוויה בחדר המשחקים של השד שאוסף עיניים עצומות דלת תפתח לעולם שלמעלה. יש יציאה, כולם יודעים.
(ואולי הכל שקרים)
ברוכים הבאים לתהום. מכאן לא תצאו בחיים.
---------------------------------------------------------------------------------------------
אז ככה. המשחק הזה לא עומד להיות סיפור של נצחון נגד כל הסיכויים. זה עומד להיות סיפור של כישלון טוטאלי. אני רק רוצה להבהיר את העניין מראש כדי שכן יהיו אשליות, והרבה. המשחק בנוי על היכולת שלכם לשחק בכנות דמויות אבודות לגמרי שנאחזות בלי שום סיבה הגיונית בשביבים של תקווה מטופשת, עד הגורל הנורא ממוות הידוע מראש.
מקורות ההשראה העיקריים הם לעולם לא עולם, changeling: the lost ו-pact.
יש שלושה כללים פשוטים לבניית דמות למשחק.
הדמויות שלכם הן אנשים שאיבדו הכל ונפלו לתהום שמתחת לעולם. לא בטוח שהיה מראש הרבה מה לאבד, כן? אתם יכולים להיות ילדי רחוב שבקושי כינוי ואצבעות זריזות יש להם, או אנשי עסקים מלאי גאווה פצועה שכשהבורסה קרסה כך גם חייהם. אז הכלל הראשון פשוט - אתם יכולים להיות כל אחד כל עוד אתם אף אחד
הכלל השני הוא - איבדתם דבר יקר מציאות בעסקה גרועה. התהום שוחקת את החיים דק דק. אולי קפאתם מקור כשרק הגעתם והצעתם לזר את נשמתכם בתמורה לקופסאת גפרורים, ועכשיו יש לכם אש בשפע אבל הקור שבלבכם לא עובר גם כשבשרכם נחרך מהחום. אולי אינכם זוכרים דבר מאביכם, שאהבתו אתכם היא הדבר היחיד שהשאיר אתכם שפויים, בתמורה לזוג כנפיים שצומחות מגבכם בחשכה ונמסות באור (אבל, טפשים מטופשים שכמותכם - אתם לא רואים בחושך). אולי אתם סתם לא מסוגלים לחוש כאב מאז שגובלין עשה מהפרצוף היפה שלכם, שהתגאתם בו כל כך, מסננת.
אין לכם מזל. אולי זה מה שאיבדתם. מה לעשות.
הכלל השלישי הוא הצל שלכם מנסה להרוג אתכם. משהו בא אתכם מהחיים האמיתיים שלכם, והוא רעב לבשר שלכם. זה יכול להיות היריב העסקי שלכם, הרוצח של בן הזוג שלכן, הבריון שהציק לכם בכיתה א', זה לא חשוב. הוא עוקב אחריכם, מופיע ברגעים הגרועים ביותר, ועושה מהחיים-לא-חיים שלכם יותר גיהנום ממה שהם היו בלי קשר.
אז אם אתם מעוניינים לשחק, כתבו בעץ הזה (אל תשלחו לי הודעות פרטיות, תיבת הדואר שלי טובעת ובשביל זה יש כאן עץ):
1. מי הייתם
2. מה איבדתם
3. מה רודף אחריכם
4. כל דבר אחר שנראה לכם מעניין, מפחיד, או ראוי לציון.
אה, וכנראה גם את השם של הדמות. אם יש לה אחד. שימו את הדמויות בספויילר. אני עשוי לשסות אתכם אחד בשני.
ו... זה הכל בשלב הזה. יש לתהום עוד חוקים, אבל אתם עומדים לגלות אותם בדרך הקשה, או פשוט לההירג בנסיון. יותר סביר. יש לי הסטוריה של לנטוש פרוייקטים באמצע ולעזוב את הפורום לתקופות ארוכות. בשביל לפתור את הבעיה הקשה הזאת החלטתי שהפעם לפני שאני נוטש את הפרוייקט אני מספק לו סיום ראוי. כלומר כנראה הורג את כולם. אני לא פוסל מראש שמישהו יזכה להגיע למנוחה והנחלה (היציאה מהתהום היא כנראה אמיתית, בסופו של דבר) אבל זה לא נשמע לי סביר במיוחד.
אני אאסוף כמות שתיראה לי סבירה של שחקנים עד יום חמישי הבא, בערב. הקבלה תהיה על בסיס כמה הדמות תיראה לי מתאימה לאווירה שאני רוצה לייצר במשחק, או כמה שהשחקנים נראים לי מוצלחים. אם דמות מסויימת לא תיראה לי מוצלחת מספיק, אני אנסה להספיק לכתוב לשחקן למה, בהודעה פרטית, ואם הוא ירצה הוא יוכל לערוך אותה.
שתהיה לכולנו הדרדרות מוצלחת לאבדון, בברכה - הזמן.
אתם בונים בתים בדויים עלי תהום ובאוויר
-אברהם חלפי
שחקנים:
ג'ושוע גרין (danny) -
ג'ושוע גרין היה איש רגיל, פקיד בדואר, בעל דירת סטודיו, מכונית ישנה של טויוטה וחיים שקטים, רק שביום רגיל, נשלח אליו מכתב, במכתה היה בול של חתול שחור עם עיניים תכולות, במכתב היה כתוב:
'' שלום ג'ושוע, דודה שלך אליזבת פרקינס נפטרה והיא מורישה לך 000, 123 דולר וגם מצורף שעון כיס''.
משרד עורכי דין חתול הציישיר.
על השעון היה כתוב א.פ. ''הזמן מחכה לאף אחד''.
כנרגש ג'ושוע פתח חנות תכשיטים זולה ונהיה להיט, עד שיום אחד שנכנס בבוקר לחנות התכשיטים שלו ''הנצנוץ של ג'ושוע'' היה שם פרוץ, כל התכשיטים נעלמו, הוא היה הרוס, הוא מכר את מכוניתו ואת דירתו כדי להשיג קצת כסף מאז הוא חי ברחוב, בקופסה.
יום אחד נכנסה אישה זקנה בברדס סגול כהה ושאלה אותו: ''אתה ג'ושוע?'' והוא ענה לה כן, היא הציעה עסקה, ראיית עתיד בתמורת השעון של דודתו, הוא הסכים בגלל שחשב לעצמו, ''אם אוכל לראות את העתיד אוכל לדעת את המספרים ללוטו'' וכך הוא הסכים איתה אבל זו לא הייתה ראיית עתיד רגילה אלא הוא היה רק יכול לראות מוות של אנשים, ביודעין שלא יוכל למנוע זאת, הוא נהיה פרנואיד ויום אחד ראה בור, הוא קפץ במטרה להתאבד רק שגילה שהוא חי ושהחיים שם הרבה יותר גרועים.
הצל שלו הוא אדוארד סטול, מוכר תכשיטים יריב שג'ושוע השמיד בזכות מחירים זולים.
'' שלום ג'ושוע, דודה שלך אליזבת פרקינס נפטרה והיא מורישה לך 000, 123 דולר וגם מצורף שעון כיס''.
משרד עורכי דין חתול הציישיר.
על השעון היה כתוב א.פ. ''הזמן מחכה לאף אחד''.
כנרגש ג'ושוע פתח חנות תכשיטים זולה ונהיה להיט, עד שיום אחד שנכנס בבוקר לחנות התכשיטים שלו ''הנצנוץ של ג'ושוע'' היה שם פרוץ, כל התכשיטים נעלמו, הוא היה הרוס, הוא מכר את מכוניתו ואת דירתו כדי להשיג קצת כסף מאז הוא חי ברחוב, בקופסה.
יום אחד נכנסה אישה זקנה בברדס סגול כהה ושאלה אותו: ''אתה ג'ושוע?'' והוא ענה לה כן, היא הציעה עסקה, ראיית עתיד בתמורת השעון של דודתו, הוא הסכים בגלל שחשב לעצמו, ''אם אוכל לראות את העתיד אוכל לדעת את המספרים ללוטו'' וכך הוא הסכים איתה אבל זו לא הייתה ראיית עתיד רגילה אלא הוא היה רק יכול לראות מוות של אנשים, ביודעין שלא יוכל למנוע זאת, הוא נהיה פרנואיד ויום אחד ראה בור, הוא קפץ במטרה להתאבד רק שגילה שהוא חי ושהחיים שם הרבה יותר גרועים.
הצל שלו הוא אדוארד סטול, מוכר תכשיטים יריב שג'ושוע השמיד בזכות מחירים זולים.
ג'ים אוקוווד (dragons) -
שם : ג'ים אוקוווד (oakwood)
מי הוא היה- שומר ראש. הוא גדל בבית קשה ועני, ובילה את רוב זמנו ברחובות במשחקים עם ילדים אחרים. הוא למד מעט מאוד בבית ספר לפני שנאלץ לעזוב כי הוריו לא יכלו לשלם. הוא עבד במה שיכל כדי לעזור לפרנסה, והתגייס לצבא האמריקני בגיל 18.
כוחו הפיזי, קשיחותו ויכולתו לתפקד במצבים קשים הביאו אותו ליחידות עילית, שהביאו לו מספיק כסף בשביל לממן את משפחתו. בגיל עשרים ושמונה פרש מהצבא, כאשר התחיל לעשות מבוגר מדי בשביל הפעולות והוא סירב להצעה לקבל דרגת קצין ולהיות מפקד עורף (שלא נלחם עם חייליו).
עם זאת, הוא רצה לנצל את כישוריו למחייתו, ולכן הציע את עצמו כשומר ראש. במשך חמש שנים הוא שמר על אישים שונים ומשונים- וצבר לו מוניטין בתחום. כלוחם עבר ביחידת עילית לא הייתה לא בעיה לקבל עבודה.
בתחילת השנה השישית, הוא קיבל לקוח מיוחד. אתגר מיוחד. איש קונגרס שערך מלחמה אדירה במאפיה. עשרות מתנקשים נכשלו בנסיותייהם לחסלו, והוא גויס כשומר הראש המובחר שלו.
הוא נכשל.
הוא הדף כבר שלושה בחודשיים הראשונים, והרגיש שהוא מתחיל להסתדר. הוא ערך את הסיור הקדמי הרגיל שלו, צועד חמישים מטרים לפני איש הקונגרס בלבוש של בני המקום, בודק בסתר את האנשים והאם יש מטעני נפץ באזור. ואז מטר רימוני עשן נחת באזור, והכאוס התחיל.
הוא שלף את הרובה שלו מייד, דורך אותו תוך כדי ריצה לכיוון הלקוח. הוא תפס אותו והפיל אותו לקרקע מאחורי כמה פחי זבל.
אש רובים נשמעה לכיוונם. הוא השיב אש, מנסה לאתר דרך יציאה מהאזור. אך הכל היה מכוסה עשן.
הוא העמיס את הסנאטור על גבו והתחיל לרוץ, בעודו מחליק משקפי ראיית לילה על עיניו. גם כך הוא בקושי ראה, מכוון רק לכיוון הכללי של העשן המעט דליל יותר. הוא השתמש במכסה של פח זבל כמגן, שהצליח להגן מכמות מפתיעה של קליעים לפני שהתרסק.
אש הרובים נשמעה מקרוב יותר.
הוא המשיך לרוץ, מזגזג. העשן בבירור היה דליל יותר כאן. רק עוד כמה עשרות מטרים...
הוא שמע קול צעדים רצים מאחוריו, וסכין שורק.
ואז הוא עשה טעות איומה.
הוא הסתובב.
הוא העיף את הסכין מידו של המתקיף בקלות, אך ברגע הזה שתשומת ליבו הייתה ממוקדת בבריון עם הסכין, צלף אחד ניצל את הרגע שבו הוא האט מעט, באופן אוטומטי, להדיפת הסכין- וירה.
ההדף העיף את הסנאטור מגבו, ומבט אחד בו הבהיר לג'ים שהוא מת. הכדור עבר היישר דרך המוח. לא היה לו סיכוי.
הוא הסתכל בכיוון ממנו באה הירייה, וראה פרצוף מגחך בשמחה שטנית.
הוא יזכור את הפרצוף הזה לעולם.
הדבר הבא שהוא זוכר זה לקום בבית חולים, כמה שבועות לאחר מכן, ולגלות שכולם אומרים שהוא חטף קליע בצד הראש בתחילת הקרב, שלא נכנס לא לראש והרג אלא רק עילף. כל מי שסיפר לו מה הוא ראה שקרה קרה לו שקרן, מסומם והוזה. מתברר שכל שאר העולם חושב שהיה שם רק מתנקש יחיד.
אבל הוא יודע את האמת! הוא נלחם באומץ! הוא כמעט והצליח, אך הם היו רבים מדי! הוא לא שתה או לקח סמים! הוא לעולם לא היה עושה דבר כזה! שומרי ראש מקצועיים לא עושים דברים כאלה!
לפי הדיוקן המעורפל שראה בטלוויזיה, הוא ידע שהחלק הזה היה אמיתי. אותו פרצוף מגחך.
הוא לא קיבל שום עבודות מאז.
הוא חי בעוני בדירה קטנה, על הפנסיות מהצבא, כשכל חייו התרסקו.
ואז הוא חלם שהוא נופל, נופל, נופל... וקם לגלות שהוא בתוך מערה ענקית, אליה נפל בחלום...
זה לא היה חלום.
כוח מיוחד :אומללות, בדידות, וירי למרחקים ארוכים
ציוד : פיג'מה, אקדח עם 13 כדורים
אם זה לא בסדר שהדמות נמצאת בתהום קצת זמן, אז אולי עדיף להתחיל מנקודת עזיבת היצור, כי אני קצת עייף אז אולי קצת התעצלתי בכתיבה ובתיאור.
צל : נו, זה די ברור. אותו צלף שהרס את חייו.
מי הוא היה- שומר ראש. הוא גדל בבית קשה ועני, ובילה את רוב זמנו ברחובות במשחקים עם ילדים אחרים. הוא למד מעט מאוד בבית ספר לפני שנאלץ לעזוב כי הוריו לא יכלו לשלם. הוא עבד במה שיכל כדי לעזור לפרנסה, והתגייס לצבא האמריקני בגיל 18.
כוחו הפיזי, קשיחותו ויכולתו לתפקד במצבים קשים הביאו אותו ליחידות עילית, שהביאו לו מספיק כסף בשביל לממן את משפחתו. בגיל עשרים ושמונה פרש מהצבא, כאשר התחיל לעשות מבוגר מדי בשביל הפעולות והוא סירב להצעה לקבל דרגת קצין ולהיות מפקד עורף (שלא נלחם עם חייליו).
עם זאת, הוא רצה לנצל את כישוריו למחייתו, ולכן הציע את עצמו כשומר ראש. במשך חמש שנים הוא שמר על אישים שונים ומשונים- וצבר לו מוניטין בתחום. כלוחם עבר ביחידת עילית לא הייתה לא בעיה לקבל עבודה.
בתחילת השנה השישית, הוא קיבל לקוח מיוחד. אתגר מיוחד. איש קונגרס שערך מלחמה אדירה במאפיה. עשרות מתנקשים נכשלו בנסיותייהם לחסלו, והוא גויס כשומר הראש המובחר שלו.
הוא נכשל.
הוא הדף כבר שלושה בחודשיים הראשונים, והרגיש שהוא מתחיל להסתדר. הוא ערך את הסיור הקדמי הרגיל שלו, צועד חמישים מטרים לפני איש הקונגרס בלבוש של בני המקום, בודק בסתר את האנשים והאם יש מטעני נפץ באזור. ואז מטר רימוני עשן נחת באזור, והכאוס התחיל.
הוא שלף את הרובה שלו מייד, דורך אותו תוך כדי ריצה לכיוון הלקוח. הוא תפס אותו והפיל אותו לקרקע מאחורי כמה פחי זבל.
אש רובים נשמעה לכיוונם. הוא השיב אש, מנסה לאתר דרך יציאה מהאזור. אך הכל היה מכוסה עשן.
הוא העמיס את הסנאטור על גבו והתחיל לרוץ, בעודו מחליק משקפי ראיית לילה על עיניו. גם כך הוא בקושי ראה, מכוון רק לכיוון הכללי של העשן המעט דליל יותר. הוא השתמש במכסה של פח זבל כמגן, שהצליח להגן מכמות מפתיעה של קליעים לפני שהתרסק.
אש הרובים נשמעה מקרוב יותר.
הוא המשיך לרוץ, מזגזג. העשן בבירור היה דליל יותר כאן. רק עוד כמה עשרות מטרים...
הוא שמע קול צעדים רצים מאחוריו, וסכין שורק.
ואז הוא עשה טעות איומה.
הוא הסתובב.
הוא העיף את הסכין מידו של המתקיף בקלות, אך ברגע הזה שתשומת ליבו הייתה ממוקדת בבריון עם הסכין, צלף אחד ניצל את הרגע שבו הוא האט מעט, באופן אוטומטי, להדיפת הסכין- וירה.
ההדף העיף את הסנאטור מגבו, ומבט אחד בו הבהיר לג'ים שהוא מת. הכדור עבר היישר דרך המוח. לא היה לו סיכוי.
הוא הסתכל בכיוון ממנו באה הירייה, וראה פרצוף מגחך בשמחה שטנית.
הוא יזכור את הפרצוף הזה לעולם.
הדבר הבא שהוא זוכר זה לקום בבית חולים, כמה שבועות לאחר מכן, ולגלות שכולם אומרים שהוא חטף קליע בצד הראש בתחילת הקרב, שלא נכנס לא לראש והרג אלא רק עילף. כל מי שסיפר לו מה הוא ראה שקרה קרה לו שקרן, מסומם והוזה. מתברר שכל שאר העולם חושב שהיה שם רק מתנקש יחיד.
אבל הוא יודע את האמת! הוא נלחם באומץ! הוא כמעט והצליח, אך הם היו רבים מדי! הוא לא שתה או לקח סמים! הוא לעולם לא היה עושה דבר כזה! שומרי ראש מקצועיים לא עושים דברים כאלה!
לפי הדיוקן המעורפל שראה בטלוויזיה, הוא ידע שהחלק הזה היה אמיתי. אותו פרצוף מגחך.
הוא לא קיבל שום עבודות מאז.
הוא חי בעוני בדירה קטנה, על הפנסיות מהצבא, כשכל חייו התרסקו.
ואז הוא חלם שהוא נופל, נופל, נופל... וקם לגלות שהוא בתוך מערה ענקית, אליה נפל בחלום...
זה לא היה חלום.
כוח מיוחד :אומללות, בדידות, וירי למרחקים ארוכים
ציוד : פיג'מה, אקדח עם 13 כדורים
אם זה לא בסדר שהדמות נמצאת בתהום קצת זמן, אז אולי עדיף להתחיל מנקודת עזיבת היצור, כי אני קצת עייף אז אולי קצת התעצלתי בכתיבה ובתיאור.
צל : נו, זה די ברור. אותו צלף שהרס את חייו.
מייק רוזנבלום, זה השם. פקיד בירוקרטי קר ומאובק שטיפס לאט בדרגות מינהל העסקים, תוך כדי שהוא מזניח את אשתו ואת ילדו, ג'ונתן. הוא עדיין לא בטוח איך זה קרה אבל יום אחד הוא מצא את עצמו מפוטר, עם בית מעוקל, אישה שברחה וילד קטן בן שמונה. הלילה הראשון ברחוב היה קר ורטוב, אבל בלילה השני הם כבר לא היו ברחוב- מייק מצא את עצמו בהתגלמות הסיוטים עלי אדמות: התהום. הוא מעולם לא האמין בכוחות על טבעיים, תמיד היה רציונלי ומחושב, אבל נראה שהמציאות מתנפצת לנגד עיניו. בימים הראשונים שלו, לאחר שהחליפה כבר הפכה לסמרטוט ועבר זמן רב מאז שהתקלח, וילדו הקטן כבר נהיה למעמסה רצינית, הוא הסכים לעסקה עם יצור צללים נאלח כלשהו, אותו בקושי ראה; הוא נתן את ג'ונתן- בתמורה לאישור מעבר לאיזורים מסווגים בתהום. "יהיו כמה שיחוסו על חייך אם תראה להם את זה", אמר היצור בקול צורמני ומגחך לפני שחטף את הילד. האישור היה מעט מעורר חלחלה- מין קלף עשוי עור אדם מיובש ועליו כתובות באדום דהוי אותיות שאינן מן העולם הזה. מייק רק רצה לצאת מהסיוט הזה. בתור הפקיד שהיה פעם הוא היה בטוח שיש סדר במקום הזה, וכל מה שצריך זה להתלונן לאנשים הנכונים. המפלצות לא יעשו לא כלום אם הן יראו שיש לו אישור, נכון? אבל נראה שאישור מעבר הוא לא מה שיצליח להוציא את מייק מהתהום- בינתיים הוא רק הסתבך ותעה, מגיע עמוק יותר ויותר, ואישיותו הקרה החלה להתנפץ כאשר קלט שסחר בילדו- עסקה עליה הוא מתחרט בכל לילה. לא שיש יום בתהום, זאת אומרת.
צל- מייק עוד לא פגש אותו, אבל מדובר בהתגלמותו האפלה של ג'ונתן, רעבה לנקמה וכועסת מאוד. רוחו של ילד קטן לעולם לא תסלח למי שנטש אותה!
המסדרון היה ארוך אבל מעט אור מקצהו גרמה לצלליהם של מייק וג'ונתן להתארך כמותו. הרצפה הייתה מלאה ברמשים שחורים מתפתלים ולמרבה הזוועה כפות ידיים הגיחו מהקירות, זעות באי נחת. ג'ונתן שיהק; הוא בדיוק בכה ואביו שפך עליו את עצביו. "...מתנהג כמו ילד קטן! אתה כבר בן שמונה, ואתה רק מפריע לי במקום הנוראי הזה. רואים שירשתה את כל המגרעות של אמא שלך! עכשיו תשתוק ותיתן לי לחשוב!"
קול הלחישה עלה מכל עבר. מייק מחה את מצחו עם מטלית שחורה מרוב שימוש. זו רק טעות, טעות נוראה. הוא לא אמור להיות במקום הזה. המקום הזה לא אמור להתקיים בכלל. זו לא אשמתו שפיטרו אותו. ארורה אימו של הילד. ארור כל העולם... "אבא..." לחש ג'ונתן. "אני מפחד."
"תהיה בשקט!" נהם מייק. הוא ניסה להרגיע את עצביו ולהיו תשוב אדם שקול ומחושב. לרוע מזלו הוא ניסה לעשות זאת בכך שנשען על הקיר, שם דגדגו אותו כמה כפות ידיים והוא קפץ בבהלה.
זוג עיניים נדלקו בחשיכה למולו, לבנות ורעבתניות. "כמה ששששנאה..."
"אבא..." לחש ג'ונתן במצוקה. "תסתום את הפה!" גער בו מייק וצעד קדימה. "מי אתה? אתה אחראי למקום הנוראי הזה?"
היצור צחקק. "אחראי? אני? בוודאי... אני אחראי... עליך..."
"אבא?" אמר ג'ונתן בחרדה כשמייק נשם בהקלה. "שקט, ילד. טוב שסוף סוף מישהו אחראי מגיע," אמר ליצור. "המקום הזה נורא. קרתה איזו תקלה, אני מבקש לחזור מייד למציאות הנורמלית."
היצור מצמץ. "טעות... נוראה..." הוא משך את המילה. "טוב, אנחנו יכולים להנפיק לך... אישששור. איששור מעבר... יהיו כמה שיחוסססו על חייך אם תראה להם את זזזה..."
"יופי," נשם מייק בהקלה והושיט את ידו. לידו, ג'ונתן משך במכנסיו. "אבא, אני מפחד!"
"לא כל כך מהר..." לחשש היצור
"מה?" שאל מייק מעט רוגז. "אין לי כאן כסף, אם זה מה שאתה רוצה."
"לא כסססף... הילד..."
"אה! אמר מייק בהבנה. "אתה תשמור לי על הילד בזמן שאני אצא החוצה! רעיון נפלא. אני אצא ואז אשלח לך מייל כדי שנוכל לתאם-"
אבא!" צעק ג'ונתן.
"לשששמור?" אמר היצור בפליאה. "לא, לא לשששמור... הילד בתמורה לאיששששור..."
"אבא?" אמר ג'ונתן בלחץ ובקול גבוה.
"די כבר!" התפרץ מייק, ההתפרצות האמיתית הראשונה שלו בתהום. הידיים בקירות נשאבו פנימה במהירות. "אתה מחרפן לי את השכל! כל הדרך כאן אתה חופר ומציק- בדיוק כמו האמא שלך! נמאס לי ממך כבר! אתה תלך עם האדון הזה- ואחרי שאני אצא מפה אני אדבר איתו! וגם אם תשאר אצלו, לי זאת לא תהיה אבידה גדולה כל כך! מה אמא שלך חושבת, שהיא יכולה לזרוק אותך אצלי וללכת? לי נשבר, עד כאן הגעת לי!"
"אבא!" צעק ג'ונתן בהתחננות, אבל מייק הפנה לו את גבו ואמר ליצור, "בסר."
יד שחורה ארוכת אצבעות השתלחה מהחושך ואחזה בג'ונתן. היד והילד התפוגגו לערפל שחור, ופיסת קלף נחתה משום מקום על הרצפה מכוסת הרמשים.
מייק היטיב את צווארונו והתכופף להרים אותה. סוף סוף, חשב. הדרך להגיון של המקום הזה.
צל- מייק עוד לא פגש אותו, אבל מדובר בהתגלמותו האפלה של ג'ונתן, רעבה לנקמה וכועסת מאוד. רוחו של ילד קטן לעולם לא תסלח למי שנטש אותה!
המסדרון היה ארוך אבל מעט אור מקצהו גרמה לצלליהם של מייק וג'ונתן להתארך כמותו. הרצפה הייתה מלאה ברמשים שחורים מתפתלים ולמרבה הזוועה כפות ידיים הגיחו מהקירות, זעות באי נחת. ג'ונתן שיהק; הוא בדיוק בכה ואביו שפך עליו את עצביו. "...מתנהג כמו ילד קטן! אתה כבר בן שמונה, ואתה רק מפריע לי במקום הנוראי הזה. רואים שירשתה את כל המגרעות של אמא שלך! עכשיו תשתוק ותיתן לי לחשוב!"
קול הלחישה עלה מכל עבר. מייק מחה את מצחו עם מטלית שחורה מרוב שימוש. זו רק טעות, טעות נוראה. הוא לא אמור להיות במקום הזה. המקום הזה לא אמור להתקיים בכלל. זו לא אשמתו שפיטרו אותו. ארורה אימו של הילד. ארור כל העולם... "אבא..." לחש ג'ונתן. "אני מפחד."
"תהיה בשקט!" נהם מייק. הוא ניסה להרגיע את עצביו ולהיו תשוב אדם שקול ומחושב. לרוע מזלו הוא ניסה לעשות זאת בכך שנשען על הקיר, שם דגדגו אותו כמה כפות ידיים והוא קפץ בבהלה.
זוג עיניים נדלקו בחשיכה למולו, לבנות ורעבתניות. "כמה ששששנאה..."
"אבא..." לחש ג'ונתן במצוקה. "תסתום את הפה!" גער בו מייק וצעד קדימה. "מי אתה? אתה אחראי למקום הנוראי הזה?"
היצור צחקק. "אחראי? אני? בוודאי... אני אחראי... עליך..."
"אבא?" אמר ג'ונתן בחרדה כשמייק נשם בהקלה. "שקט, ילד. טוב שסוף סוף מישהו אחראי מגיע," אמר ליצור. "המקום הזה נורא. קרתה איזו תקלה, אני מבקש לחזור מייד למציאות הנורמלית."
היצור מצמץ. "טעות... נוראה..." הוא משך את המילה. "טוב, אנחנו יכולים להנפיק לך... אישששור. איששור מעבר... יהיו כמה שיחוסססו על חייך אם תראה להם את זזזה..."
"יופי," נשם מייק בהקלה והושיט את ידו. לידו, ג'ונתן משך במכנסיו. "אבא, אני מפחד!"
"לא כל כך מהר..." לחשש היצור
"מה?" שאל מייק מעט רוגז. "אין לי כאן כסף, אם זה מה שאתה רוצה."
"לא כסססף... הילד..."
"אה! אמר מייק בהבנה. "אתה תשמור לי על הילד בזמן שאני אצא החוצה! רעיון נפלא. אני אצא ואז אשלח לך מייל כדי שנוכל לתאם-"
אבא!" צעק ג'ונתן.
"לשששמור?" אמר היצור בפליאה. "לא, לא לשששמור... הילד בתמורה לאיששששור..."
"אבא?" אמר ג'ונתן בלחץ ובקול גבוה.
"די כבר!" התפרץ מייק, ההתפרצות האמיתית הראשונה שלו בתהום. הידיים בקירות נשאבו פנימה במהירות. "אתה מחרפן לי את השכל! כל הדרך כאן אתה חופר ומציק- בדיוק כמו האמא שלך! נמאס לי ממך כבר! אתה תלך עם האדון הזה- ואחרי שאני אצא מפה אני אדבר איתו! וגם אם תשאר אצלו, לי זאת לא תהיה אבידה גדולה כל כך! מה אמא שלך חושבת, שהיא יכולה לזרוק אותך אצלי וללכת? לי נשבר, עד כאן הגעת לי!"
"אבא!" צעק ג'ונתן בהתחננות, אבל מייק הפנה לו את גבו ואמר ליצור, "בסר."
יד שחורה ארוכת אצבעות השתלחה מהחושך ואחזה בג'ונתן. היד והילד התפוגגו לערפל שחור, ופיסת קלף נחתה משום מקום על הרצפה מכוסת הרמשים.
מייק היטיב את צווארונו והתכופף להרים אותה. סוף סוף, חשב. הדרך להגיון של המקום הזה.
איש זקן, מהסוג שיושב בכיכר, מאכיל יונים וניזון מזכרונות העבר. המתבונן לאורך זמן עשוי להבחין שהבגדים שלו היו יקרים פעם, ושהמבט בעיניים שלו חד כתער. העיינים האלו מעידות על ראיית הנולד, אותה הוא קיבל בעסקה שטנית.
מגיל צעיר, האיש הזקן הזה פחד מהגורל. אביו נהרג בתאונת דרכים כשהיה קטן, והוא פחד שהגורל יכה בו כך גם, באקראיות. הוא רצה לפגוש את הגורל בעיניים פקוחות ולראות אותו כשהוא בא.
כשהיה בן שלושים, הוא פגש מכשף. המכשף נכנס למשרד שלו והציע לו את ראיית הנולד. בתמורה הוא ביקש את היכולת שלו לאהוב. זיכרון התאונה של אביו רדף אותו, והוא ידע שיוכל להסתדר בלי היכולת הזו. כשהביט אל עתידו, הוא ראה שחייו מעתה יהיו ארוכים ועריריים.
עכשיו הוא זקן, עשיר למדי בזכות השקעות משתלמות בבורסה, אבל ללא חברים ועם משפחה ששונאת אותו. הוא יושב בגינה הציבורית, מאכיל יונים, ונזכר בשגיאות העבר.
מטה מטה לתהום הוא נושא איתו מחלה ניוונית שמאכלת את הגוף שלו, וזקנה שגורמת לגוף שלו לבגוד בו.
מגיל צעיר, האיש הזקן הזה פחד מהגורל. אביו נהרג בתאונת דרכים כשהיה קטן, והוא פחד שהגורל יכה בו כך גם, באקראיות. הוא רצה לפגוש את הגורל בעיניים פקוחות ולראות אותו כשהוא בא.
כשהיה בן שלושים, הוא פגש מכשף. המכשף נכנס למשרד שלו והציע לו את ראיית הנולד. בתמורה הוא ביקש את היכולת שלו לאהוב. זיכרון התאונה של אביו רדף אותו, והוא ידע שיוכל להסתדר בלי היכולת הזו. כשהביט אל עתידו, הוא ראה שחייו מעתה יהיו ארוכים ועריריים.
עכשיו הוא זקן, עשיר למדי בזכות השקעות משתלמות בבורסה, אבל ללא חברים ועם משפחה ששונאת אותו. הוא יושב בגינה הציבורית, מאכיל יונים, ונזכר בשגיאות העבר.
מטה מטה לתהום הוא נושא איתו מחלה ניוונית שמאכלת את הגוף שלו, וזקנה שגורמת לגוף שלו לבגוד בו.
מי שהייתי:
שו ספרייברי (shoo sprayberry). נער מוצלח בכל דבר, חכם, ספורטיבי ויפה. חלומה הרטוב של כל אמא. היה לו הכל. ואז כלום. בתאונת דרכים שבה הוא נפגע הוא שקע בקומה לשנתיים, וכשהתעורר הכל היה סיוט בשבילו. אביו רצח את מי שפגע בו ונרצח בכלא. אמו השתגעה ונכנסה למוסד. הוא נשאר לבד. בלי דודים ודודות, עם סבתא בבית אבות וסבא וסבתא אחרים שמכחישים אותו. הוא לא רכש השכלה מלאה ולא סיים את בית הספר, משום שנכנס לקומה בגיל 17 והתעורר בגיל 19 וחצי. כל זכר לשריר נעלם מזמן. כל תווי הפנים היפות שלו נעלמו מאחורי שלל צלקות. רק עיניים כחולות שמביטות בהכל. הוא שונא את עצמו. כל אחד שפגש אותו אמר לו שיש לו עיניים יפות. רק עיניים. הוא איבד חשק לחיים. גם אם יפתח שרירים מחדש, וזה יהיה קשה בגלל הצליעה, הוא לעולם לא יהיה יפה. הוא לאט לאט התחיל להרגיש שאין טעם לחיים. ואז הוא נפל. הוא לא זכר אם זו הייתה נפילה מוחשית או נפילה רוחנית, אבל הוא הגיע לתהום. ואז זה הכה בו. לא משנה כמה גרוע היה למעלה, למטה הרבה יותר גרוע.
מה שאיבדתי:
למרות ששו פספס שנתיים מהתיכון ומעולם לא השלים אותן, הוא עדיין פיקח.
העסקה שלו הייתה על צבע עיניו. הוא עשה עסקה עם אדם שאוסף צבעים. תמורת צבע העיניים הוא קיבל סכין, שבעזרתו הוא רצח את האדם שלקח לו את צבע העיניים, לצערו הוא לא הצליח לקחת את צבע העיניים בחזרה. שו לא יודע, אבל הוא מקווה שכאשר הוא יחזור למעלה, הוא יקבל את הדברים שאיבד בחזרה.
מי שרודף אחרי:
הצל מופיע כשלוש דמויות. אחת, האדם שהכניס את שו למצב הביש הזה. האדם שפגע בו עם הרכב והרס לו את החיים.
הדמות השנייה היא האקסית של שו, שרצת לזרוק אותו לפני התאונה, אבל לאחר התאונה פחדה מהתגובות של האנשים ולא נפרדה ממנו. ורק אחרי שהתעורר נפרדה ממנו.
הדמות השלישית היא החבר הכי טוב שלו לשעבר, ששנא את שו כל התיכון בגלל שהוא היה טוב הרבה יותר ממנו בכל דבר.
פרטים נוספים- שו חשדן. הוא איבד את כישוריו החברתיים לאחר התאונה, או שהוא רק מתנהג ככה. הוא חסר טאקט בצורה הכי מעליבה שיש ונהנה לצחוק על אחרים. (הוא כבר לא חלש פיזית. אבל הוא לא חזק ויפה כמו פעם).
שו ספרייברי (shoo sprayberry). נער מוצלח בכל דבר, חכם, ספורטיבי ויפה. חלומה הרטוב של כל אמא. היה לו הכל. ואז כלום. בתאונת דרכים שבה הוא נפגע הוא שקע בקומה לשנתיים, וכשהתעורר הכל היה סיוט בשבילו. אביו רצח את מי שפגע בו ונרצח בכלא. אמו השתגעה ונכנסה למוסד. הוא נשאר לבד. בלי דודים ודודות, עם סבתא בבית אבות וסבא וסבתא אחרים שמכחישים אותו. הוא לא רכש השכלה מלאה ולא סיים את בית הספר, משום שנכנס לקומה בגיל 17 והתעורר בגיל 19 וחצי. כל זכר לשריר נעלם מזמן. כל תווי הפנים היפות שלו נעלמו מאחורי שלל צלקות. רק עיניים כחולות שמביטות בהכל. הוא שונא את עצמו. כל אחד שפגש אותו אמר לו שיש לו עיניים יפות. רק עיניים. הוא איבד חשק לחיים. גם אם יפתח שרירים מחדש, וזה יהיה קשה בגלל הצליעה, הוא לעולם לא יהיה יפה. הוא לאט לאט התחיל להרגיש שאין טעם לחיים. ואז הוא נפל. הוא לא זכר אם זו הייתה נפילה מוחשית או נפילה רוחנית, אבל הוא הגיע לתהום. ואז זה הכה בו. לא משנה כמה גרוע היה למעלה, למטה הרבה יותר גרוע.
מה שאיבדתי:
למרות ששו פספס שנתיים מהתיכון ומעולם לא השלים אותן, הוא עדיין פיקח.
העסקה שלו הייתה על צבע עיניו. הוא עשה עסקה עם אדם שאוסף צבעים. תמורת צבע העיניים הוא קיבל סכין, שבעזרתו הוא רצח את האדם שלקח לו את צבע העיניים, לצערו הוא לא הצליח לקחת את צבע העיניים בחזרה. שו לא יודע, אבל הוא מקווה שכאשר הוא יחזור למעלה, הוא יקבל את הדברים שאיבד בחזרה.
מי שרודף אחרי:
הצל מופיע כשלוש דמויות. אחת, האדם שהכניס את שו למצב הביש הזה. האדם שפגע בו עם הרכב והרס לו את החיים.
הדמות השנייה היא האקסית של שו, שרצת לזרוק אותו לפני התאונה, אבל לאחר התאונה פחדה מהתגובות של האנשים ולא נפרדה ממנו. ורק אחרי שהתעורר נפרדה ממנו.
הדמות השלישית היא החבר הכי טוב שלו לשעבר, ששנא את שו כל התיכון בגלל שהוא היה טוב הרבה יותר ממנו בכל דבר.
פרטים נוספים- שו חשדן. הוא איבד את כישוריו החברתיים לאחר התאונה, או שהוא רק מתנהג ככה. הוא חסר טאקט בצורה הכי מעליבה שיש ונהנה לצחוק על אחרים. (הוא כבר לא חלש פיזית. אבל הוא לא חזק ויפה כמו פעם).
rcshock: D
