The Fool
פונדקאי פעיל
כל הזכויות על היסוד הרעיוני של סדרת סיילנט היל וכל פירותיו, דמויותיו, מושגיו וכל אלמנט כזה או אחר של המערכה, כולל דמויות פרי יצירתי, שייך לחברת Konami ו-כמובן- לכל יוצריו המקוריים, ואיני מתיימר לכל בעלות על שום כלום, נראה לי שזה מספיק בולשיט משפטי. מתחילים.
בני אדם צועדים קדימה, זו האמת, היא אינה מוחלטת- אך בהחלט דומיננטית, ובתור "מישהו" ש"ראה" הרבה ב"חייו", הרשו לי לומר לכם שאפילו הסוג הזה של אמיתויות הוא מצרך די נדיר. אבל זה נכון, בני אדם, על פי רוב, צועדים קדימה, ונדרשות נסיבות די מיוחדות כדי לגרום להם, למשל, לצעוד לאחור, לצדדים או במעגלים.
מאז...אי איזו נקודת מפנה בהתפתחות המוח האנושי, בני אנוש החלו לצעוד קדימה עם מטרה, עם נחישות. אני יכול לספק, אולי, אלפי דוגמאות שונות כדי להוכיח את זה, אבל כל מה שהאידיוט הממוצע צריך לעשות כדי לראות את היישום של התיאוריה בחיים האמיתיים זה להביט ברחוב ראשי בכל עיר גדולה, בשעות העמוסות של היום:
הרבה צעידה, כמעט תמיד קדימה, עם מטרה.
עד כאן אתם, עכשיו תורי. בזמן שאתם צועדים לכם קדימה, עם מטרה, לא יזיק אם מדי פעם תביטו סביבכם, ותבחנו את אלו שאינם. הקבצנים, למשל. אז יש את האישה אפורת השיער ששוכבת לה על שמיכה, בגדיה דהויים ופניה חרושי קמטים, בדרך כלל היא נותנת בכם מבט לא נעים שגורם לחלקכם להישיר מבט קדימה ולאחרים לעצור ולהוציא איזה שטר של חמש או עשר. ויש את הזקן עם הרגליים הקטועות, שכבר לא ניתן לראות את פניו דרך הזקן המדובלל והמצהיב, לרוב אתם תראו סביבו קופסאות אוכל חצי אכולות, כמעין מחווה של 'הנה, כדי שלא תקנה עם הכסף שלי אלכוהול"/"זה בסדר, איבדתי את התיאבון". שני אלו טיפוסים מאוד נפוצים, אך מדי פעם אתם תיתקלו במשהו שונה...
כמו נער לבוש בגדים טובים, שהתלכלכו והשתפשפו קצת, ומכנסיו משוכות עד לירכיו, חושפות צמד רגליים שזופות, ובהן פצעים עגולים ומדממים, כה מודלקים עד שהבשר בהם נראה כאילו חפרו בו באצבעות חשופות, עתיר נפיחויות ומוקף כוויות משונות, והנער יושב לו על מצע קרטונים ובוהה אל הכביש הסואן, ולידו אין כל ארגז, קופסה, כוס או כל כלי קיבולת אחר לאיסוף מטבעותיכם, ואינו חש במבטיכם המזועזעים או סר להצעות העזרה השונות שלכם, פשוט בוהה אל הכביש ורק חזהו העולה ויורד מונע מכם לצלצל לחדר המתים העירוני.
כעת אציע רעיון שונה. אולי אני לא בוהה בכביש, אולי אין לי שום עניין במכוניות המזדחלות זו אחר זו בפקק העירוני, אולי אני מביט אל מקום אחר, אל עולם אחר, אולי קיים אני בעולמכם כמעבד מחשב, או מערכת שרתים עתירת כבלים, תופס חלל- אך כל תודעתי ועיסוקיי נתונים למימד אחר, הנחבא מעיניכם. אולי אני יושב שם ומביט באותו מחזה רוטט ופועם, משתנה ונע, של סחרחרה ססגונית ועליזה. אולי עיני החומות עוקבות אחר תנועתם הגלית והסיבובית של סוסי הפיברגלס הצבעוניים, אל הסרטים המסולסלים, עמודי הזהב הספיראליים, הפרסות השועטות וצהלות הפלסטיק והמתכת. אולי ריכוזי נתון לאותן קריאות שמחה ילדותיות, למבטיהם הדואגים של ההורים, עיניהם החולקות סוד של האוהבים הצעירים, וילדה אחת קטנה ושחורת שיער, הישובה על הסוס הגבוה ביותר ומשתמשת בתנועת הקרוסלה כדי לבחון את קהל הצללים, מחפשת בחרדה פנים אבודות.
"אתה לא רציני." החרא הקטן אמר.
פניתי להביט בבעל העיניים השחורות, שכחתי שהוא היה שם בכלל. שם ולא שם. "תזכיר לי."
"'ציניקן'?" הוא שאל, "אתה עולב בי, ידיד ותיק, הרי אין מאמין גדול ממני באנושות."
"האמנם." מלמלתי ביובש והפניתי את מבטי בחזרה לקרוסלה.
"אכן כן, אני מאמין שלמין האנושי יש קיבולת מרשימה של קנאה, מרירות, נקמנות ואדישות, כושר הדחקה מרשים ויכולת בלתי נדלית לרשע שהוא, במקרה האידיאלי, בלתי ניתן למדידה."
"אתה במצב רוח בדחני היום." ציינתי.
"אני בסך הכל מתאים את עצמי לנסיבות, לאירועים העדכניים." חיוכו התעקל בשובבות.
"אה, אתה משועשע."
"בהחלט."
"ישויות נצחיות מוצאות את סופן הדביק משעשע..." פייטתי במילים שיבשו את לשוני, "יהיה זה חטא אם לא נודיע על כך לפקולטות לפילוסופיה, הבטלנים האלו לא זכו לראות תגלית מאז ימי אפלטון."
"אתה לא מעריץ גדול של קונפוציוס, אני מבין."
"תמיד מצאתי את הפילוסופיה של המזרח הרחוק...לעגנית מעט, די מתנשאת כשחושבים על זה." הודיתי.
"ואתה בכלל לא מתנשא." העיניים השחורות פנו להביט בקרוסלה, עוקבות אחרי הילדה בעלת השיער השחור.
"ציניקן."
"תפסת אותי." הוא גיחך.
"עדיין לא. אבל בקרוב."
"אתה בוודאי מתבדח." הוא פנה להביט בי שוב, "בגלל השטות הזו?"
"השטות הזו היא נבואה."
הוא צחק, צחוק ילדותי ומצמרר, "בתור יצור שאני עצמי בראתי, אתה ממהר להסתמך על ברבור מעורפל של חבורת זקנים סנילים, על פני מילתי שלי."
"זה לא סוד." הטעמתי, "שאתה נוטה לשקר."
"אני מגן האמת!"
"כפי שמרפא בימי הביניים הגן על מוגלה עם סכין מוכת חלודה ומוט מלובן." זקרתי גבה.
הוא חייך בגעגועים.
נחרתי בבוז.
"ואיך תעשה את זה? באמצעות הנפש האומללה הבאה? אתה מצפה מהם ליותר מדי." הוא נחר.
"אני מצפה לאותם דברים שאתה מצפה." אמרתי, "עם מטרה שונה."
"להשמיד את הבורא שלך." הוא מלמל ביובש.
"האם זו סנטימנטליות שאני שומע?" לא אפשרתי לו לענות על כך, "אולי כדאי שנעלה את ההימור."
הוא זקר גבה, עיניו השחורות ברקו, "הילד רוצה לשחק.." גרגור של רעב התגנב אל קולו.
"שבע נפשות." אני אומר, "בבת אחת, אני אזכה לכוח מתוגבר, ואתה-"
"לארוחה גדולה שבעתיים, פשוטו כמשמעו." חיוכו התרחב, "אני אוהב את קו המחשבה שלך, בן."
"מן הסתם."
"היזהר," הוא ייעץ, והביט בחזרה בקרוסלה, "אתה מסתכן, אתה שוכח שהסיכויים נוטים לטובתי, מה שאומר שהתוצאה הסבירה תהיה שתיאלץ לצרף שבע נשמות אומללות ל...צעצוע המסתחרר הזה שלך." חשתי את האדמה מתקלפת סביבי, כעלי צבע שהתייבש, בזמן שהתאורה על הקרוסלה התעמעמה, וסוסי הפיברגלס האטו...דם החל לנטוף מנחיריהם המצויירים.
הפניתי את פניי אליו בחדות,
הוא צחק ונסג, מחזיר את החיזיון לקדמותו, "אין צורך לאיים, כולנו ידידים כאן."
"בין השאר."
"האם תרצה לבחור אותם בעצמך הפעם, בן?" הוא שאל בנדיבות מעושה, "יהיה זה אימון טוב, אם אתה אי פעם מקווה לרשת אותי."
"זה לא עובד כך." אמרתי בנוקשות, "אתה בוחר אותם. אלה החוקים."
בעל העיניים השחורות צחק וקם, "אלה החוקים..." אז הוא צחק עוד, והחל צועד הרחק ממני.
חתיכת חרא קטן ומטונף.
פניתי בחזרה להביט בקרוסלה, מסתחררת לה סוב וסוב, מסע בלתי פוסק ללא התחלה או סוף.
בני אדם צועדים קדימה. עם מטרה, עם נחישות.
נשמות אבודות נעות במעגלים.
שחקנים (ומידע שטחי על הדמויות):
The Time - דניאל כריס. ניו יורקי, בחור צעיר, לבוש רוקיסטי, שיער ירוק צעקני.
ODDin - אמיל לפבר. צרפתי, לבוש בגדים איכותיים, שפם דק.
Lazaros L. - ויויאן. בחורה צעירה. יש לה אח, אריק, הוא חסר.
דב"שים:
הבלש דון או'קיף. בלש אירי במשטרת מטרופוליטן, לונדון. ג'ינג'י חיוור בשנות הארבעים לחייו, מעיל גשם ארוך, אקדח, תג. נהרג בקרון מס' 14.
קורי- בחור גמלוני (כלומר גבוה ורזה מאוד), בשנות העשרים לחייו, שיער חום-אפור חלק בתספורת פטרייה, אף ארוך, בגדים יקרים, שעון תואם.
ג'ורג' רובינסון- גבר בשנות החמישים לחייו, חייל ותיק, עיניים כחולות, עצמות לחיים גבוהות וגאות, סוודר, מעיל חום ומכנס אפור. חסר מקל.
אריק- אחיה של ויויאן, ככל הנראה נסע איתה ברכבת, כשהיא התעוררה הוא כבר לא היה שם.
רמזים:
בני אדם צועדים קדימה, זו האמת, היא אינה מוחלטת- אך בהחלט דומיננטית, ובתור "מישהו" ש"ראה" הרבה ב"חייו", הרשו לי לומר לכם שאפילו הסוג הזה של אמיתויות הוא מצרך די נדיר. אבל זה נכון, בני אדם, על פי רוב, צועדים קדימה, ונדרשות נסיבות די מיוחדות כדי לגרום להם, למשל, לצעוד לאחור, לצדדים או במעגלים.
מאז...אי איזו נקודת מפנה בהתפתחות המוח האנושי, בני אנוש החלו לצעוד קדימה עם מטרה, עם נחישות. אני יכול לספק, אולי, אלפי דוגמאות שונות כדי להוכיח את זה, אבל כל מה שהאידיוט הממוצע צריך לעשות כדי לראות את היישום של התיאוריה בחיים האמיתיים זה להביט ברחוב ראשי בכל עיר גדולה, בשעות העמוסות של היום:
הרבה צעידה, כמעט תמיד קדימה, עם מטרה.
עד כאן אתם, עכשיו תורי. בזמן שאתם צועדים לכם קדימה, עם מטרה, לא יזיק אם מדי פעם תביטו סביבכם, ותבחנו את אלו שאינם. הקבצנים, למשל. אז יש את האישה אפורת השיער ששוכבת לה על שמיכה, בגדיה דהויים ופניה חרושי קמטים, בדרך כלל היא נותנת בכם מבט לא נעים שגורם לחלקכם להישיר מבט קדימה ולאחרים לעצור ולהוציא איזה שטר של חמש או עשר. ויש את הזקן עם הרגליים הקטועות, שכבר לא ניתן לראות את פניו דרך הזקן המדובלל והמצהיב, לרוב אתם תראו סביבו קופסאות אוכל חצי אכולות, כמעין מחווה של 'הנה, כדי שלא תקנה עם הכסף שלי אלכוהול"/"זה בסדר, איבדתי את התיאבון". שני אלו טיפוסים מאוד נפוצים, אך מדי פעם אתם תיתקלו במשהו שונה...
כמו נער לבוש בגדים טובים, שהתלכלכו והשתפשפו קצת, ומכנסיו משוכות עד לירכיו, חושפות צמד רגליים שזופות, ובהן פצעים עגולים ומדממים, כה מודלקים עד שהבשר בהם נראה כאילו חפרו בו באצבעות חשופות, עתיר נפיחויות ומוקף כוויות משונות, והנער יושב לו על מצע קרטונים ובוהה אל הכביש הסואן, ולידו אין כל ארגז, קופסה, כוס או כל כלי קיבולת אחר לאיסוף מטבעותיכם, ואינו חש במבטיכם המזועזעים או סר להצעות העזרה השונות שלכם, פשוט בוהה אל הכביש ורק חזהו העולה ויורד מונע מכם לצלצל לחדר המתים העירוני.
כעת אציע רעיון שונה. אולי אני לא בוהה בכביש, אולי אין לי שום עניין במכוניות המזדחלות זו אחר זו בפקק העירוני, אולי אני מביט אל מקום אחר, אל עולם אחר, אולי קיים אני בעולמכם כמעבד מחשב, או מערכת שרתים עתירת כבלים, תופס חלל- אך כל תודעתי ועיסוקיי נתונים למימד אחר, הנחבא מעיניכם. אולי אני יושב שם ומביט באותו מחזה רוטט ופועם, משתנה ונע, של סחרחרה ססגונית ועליזה. אולי עיני החומות עוקבות אחר תנועתם הגלית והסיבובית של סוסי הפיברגלס הצבעוניים, אל הסרטים המסולסלים, עמודי הזהב הספיראליים, הפרסות השועטות וצהלות הפלסטיק והמתכת. אולי ריכוזי נתון לאותן קריאות שמחה ילדותיות, למבטיהם הדואגים של ההורים, עיניהם החולקות סוד של האוהבים הצעירים, וילדה אחת קטנה ושחורת שיער, הישובה על הסוס הגבוה ביותר ומשתמשת בתנועת הקרוסלה כדי לבחון את קהל הצללים, מחפשת בחרדה פנים אבודות.
"אתה לא רציני." החרא הקטן אמר.
פניתי להביט בבעל העיניים השחורות, שכחתי שהוא היה שם בכלל. שם ולא שם. "תזכיר לי."
"'ציניקן'?" הוא שאל, "אתה עולב בי, ידיד ותיק, הרי אין מאמין גדול ממני באנושות."
"האמנם." מלמלתי ביובש והפניתי את מבטי בחזרה לקרוסלה.
"אכן כן, אני מאמין שלמין האנושי יש קיבולת מרשימה של קנאה, מרירות, נקמנות ואדישות, כושר הדחקה מרשים ויכולת בלתי נדלית לרשע שהוא, במקרה האידיאלי, בלתי ניתן למדידה."
"אתה במצב רוח בדחני היום." ציינתי.
"אני בסך הכל מתאים את עצמי לנסיבות, לאירועים העדכניים." חיוכו התעקל בשובבות.
"אה, אתה משועשע."
"בהחלט."
"ישויות נצחיות מוצאות את סופן הדביק משעשע..." פייטתי במילים שיבשו את לשוני, "יהיה זה חטא אם לא נודיע על כך לפקולטות לפילוסופיה, הבטלנים האלו לא זכו לראות תגלית מאז ימי אפלטון."
"אתה לא מעריץ גדול של קונפוציוס, אני מבין."
"תמיד מצאתי את הפילוסופיה של המזרח הרחוק...לעגנית מעט, די מתנשאת כשחושבים על זה." הודיתי.
"ואתה בכלל לא מתנשא." העיניים השחורות פנו להביט בקרוסלה, עוקבות אחרי הילדה בעלת השיער השחור.
"ציניקן."
"תפסת אותי." הוא גיחך.
"עדיין לא. אבל בקרוב."
"אתה בוודאי מתבדח." הוא פנה להביט בי שוב, "בגלל השטות הזו?"
"השטות הזו היא נבואה."
הוא צחק, צחוק ילדותי ומצמרר, "בתור יצור שאני עצמי בראתי, אתה ממהר להסתמך על ברבור מעורפל של חבורת זקנים סנילים, על פני מילתי שלי."
"זה לא סוד." הטעמתי, "שאתה נוטה לשקר."
"אני מגן האמת!"
"כפי שמרפא בימי הביניים הגן על מוגלה עם סכין מוכת חלודה ומוט מלובן." זקרתי גבה.
הוא חייך בגעגועים.
נחרתי בבוז.
"ואיך תעשה את זה? באמצעות הנפש האומללה הבאה? אתה מצפה מהם ליותר מדי." הוא נחר.
"אני מצפה לאותם דברים שאתה מצפה." אמרתי, "עם מטרה שונה."
"להשמיד את הבורא שלך." הוא מלמל ביובש.
"האם זו סנטימנטליות שאני שומע?" לא אפשרתי לו לענות על כך, "אולי כדאי שנעלה את ההימור."
הוא זקר גבה, עיניו השחורות ברקו, "הילד רוצה לשחק.." גרגור של רעב התגנב אל קולו.
"שבע נפשות." אני אומר, "בבת אחת, אני אזכה לכוח מתוגבר, ואתה-"
"לארוחה גדולה שבעתיים, פשוטו כמשמעו." חיוכו התרחב, "אני אוהב את קו המחשבה שלך, בן."
"מן הסתם."
"היזהר," הוא ייעץ, והביט בחזרה בקרוסלה, "אתה מסתכן, אתה שוכח שהסיכויים נוטים לטובתי, מה שאומר שהתוצאה הסבירה תהיה שתיאלץ לצרף שבע נשמות אומללות ל...צעצוע המסתחרר הזה שלך." חשתי את האדמה מתקלפת סביבי, כעלי צבע שהתייבש, בזמן שהתאורה על הקרוסלה התעמעמה, וסוסי הפיברגלס האטו...דם החל לנטוף מנחיריהם המצויירים.
הפניתי את פניי אליו בחדות,
הוא צחק ונסג, מחזיר את החיזיון לקדמותו, "אין צורך לאיים, כולנו ידידים כאן."
"בין השאר."
"האם תרצה לבחור אותם בעצמך הפעם, בן?" הוא שאל בנדיבות מעושה, "יהיה זה אימון טוב, אם אתה אי פעם מקווה לרשת אותי."
"זה לא עובד כך." אמרתי בנוקשות, "אתה בוחר אותם. אלה החוקים."
בעל העיניים השחורות צחק וקם, "אלה החוקים..." אז הוא צחק עוד, והחל צועד הרחק ממני.
חתיכת חרא קטן ומטונף.
פניתי בחזרה להביט בקרוסלה, מסתחררת לה סוב וסוב, מסע בלתי פוסק ללא התחלה או סוף.
בני אדם צועדים קדימה. עם מטרה, עם נחישות.
נשמות אבודות נעות במעגלים.
שחקנים (ומידע שטחי על הדמויות):
The Time - דניאל כריס. ניו יורקי, בחור צעיר, לבוש רוקיסטי, שיער ירוק צעקני.
ODDin - אמיל לפבר. צרפתי, לבוש בגדים איכותיים, שפם דק.
Lazaros L. - ויויאן. בחורה צעירה. יש לה אח, אריק, הוא חסר.
דב"שים:
הבלש דון או'קיף. בלש אירי במשטרת מטרופוליטן, לונדון. ג'ינג'י חיוור בשנות הארבעים לחייו, מעיל גשם ארוך, אקדח, תג. נהרג בקרון מס' 14.
קורי- בחור גמלוני (כלומר גבוה ורזה מאוד), בשנות העשרים לחייו, שיער חום-אפור חלק בתספורת פטרייה, אף ארוך, בגדים יקרים, שעון תואם.
ג'ורג' רובינסון- גבר בשנות החמישים לחייו, חייל ותיק, עיניים כחולות, עצמות לחיים גבוהות וגאות, סוודר, מעיל חום ומכנס אפור. חסר מקל.
אריק- אחיה של ויויאן, ככל הנראה נסע איתה ברכבת, כשהיא התעוררה הוא כבר לא היה שם.
רמזים:
קרון מס' 6-
בובת שוטר
בובת פרוצה
קרון מס' 7-
4 בובות של בני אמיש
בובה של זקנה בכותונת לילה
קרון מס' 10
כיסא נדנדה גדול
4 בובות של חיילים
שני ילדים עם קופסא מחוררת
אישה עם תינוק
קרון מס' 11
עגלת מזון תקועה בתוך חוטי התיל
בובת שוטר
בובת פרוצה
קרון מס' 7-
4 בובות של בני אמיש
בובה של זקנה בכותונת לילה
קרון מס' 10
כיסא נדנדה גדול
4 בובות של חיילים
שני ילדים עם קופסא מחוררת
אישה עם תינוק
קרון מס' 11
עגלת מזון תקועה בתוך חוטי התיל
