יצא לי דמות כצת מוזנחת, אבל אני חושב שהיא בסדר... כנראה שאני ארחיב את הרקע בעתיד.
שם: sureaire
גזע: קרונדרויד
גיל: אני לא ממש יודע את טווח הגילאים של הקוונדרוידים, אבל הייתי אומר שהגיל הוא 35 בערל בשנות אנוש.
כישור: לוחם (שיטת התמחות מיוחדת: עף לגובה, וצולל אל עבר היריב, פוצע אותו ונעזר בכוח התנופה)
רקע: סוראירה, נולד בריא לחלוטין, למשפחה במעמד הביניים. חורף אחד, לאחר שמלאו לו שני אביבים בלבד (שנות אדם), הייתה תאונה, בה היה מעורב איש שיכור מאוד, אביב של סוראירה, וסוראירה עצמו. איש לא יודע הרבא פרטים, אבל כל מה שידוע, הוא שסוראירה נפל ממשכנם של הוריו.
הוא נפל אל עבר הים (אביו היה דייג והם מיקמו את ביתם על צוק מעל למים). הוא עוד לא ידע לעוף, ונפל כאב בזלת כבדה. אביו זינק להצילו, הוא עף בכול כוחו אל סוראירה, אך הוא לא עף מהר מספיק. סוראירה פגע במים כאילו היו קיר עופרת. ולאחר מכן החל לשקוע. אביו של סוראירה טס למים, אך בזוית בטוחה. בעומק כשלושה מטרים הצליח לתפוש את בנו.
סוראירה נפגע קשות בתאונה הנוראית. הוא היה פצוע מאוד, חלש. מרבית העצמות בגופו הרך נשברו, רוב שריריו נפגעו קשות, ועקב הטביעה נראה שיש לו איזו שהיא בעייה מוחית.
במהרה התבררה האמת הנוראית. סוריאירה היה נכה. כמעט כל גופו של סוריאירה היה משותק לחלוטין. ובזה נכללים כל הגפיים, הכנפים, הבטן ועוד איברים. הרואים טענו שהוא ניצל בדרך נס.
סוריאירה גדל נכה. וזה לא נראה לו נס כלל וכלל. סיוט היה הרבא יותר מתאים.
סוריאירה חיי את חייו מעמדת מתבונן. הוא קרא, הוא קצת דיבר (עם קשיי דיבור), והוא הסתכל. כל חייו רצה להגשים חלומות קטנים, כאלו שכל ילד רגיל היה מגשים בכלות. הוא רק רצה לשחק בדשה הירוק. לרחוץ, אפילו למספר רגעים בודדים, במי הים הקרירים. לרוץ ולשחק עם חברים בשדות. להחזיק את האוכל שלו לבדו. לרדוף אחרי הפרפרים. לעוף.
הוא חיי את צעירותו בעצבות, כי עוד זר מעט מחייו בגיל הרך, כשעוד היה כמו כל ילד רגיל, הוא זכר איך זה ללכת, איך מרגישים מים. הוא זכר, קלושות, את גירודו המעצבן של הדשה, גרוד, שאף אליו, יחל בכול מאודו. אך הוריו היו אוהבים ותומכים, הם לקחו אותו לטיולים רבים, ורכשו ספרים רבים, בהם שקע סוראירה במקום לעשות את הדברים רגילים שילדים עושים.
בכל יומולדת, נלקח סוראירה לטיול, על כנפיו של אביו. הוא אהב את הטיולים האלו בכול מאודו.
בגיל חמש עשרה, לקח אותו אביו לטיול גדול. הם ארזו מספר בגדים, ומעט אוכל, ויצאו. הטיול הזה, היה הדבר הנהדר ביותר שעשה בחייו. הם עפו, ועפו. שעות על גבי שעות בכול יום. כך במשך שבוע. סוראירה היה מאושר.
כשחזרו, החליט סוראירה, שאין הוא נכנע למצב. הוא החליט שהוא יעוף, יהיה המחיר אשר יהיה.
סוריאירה החל באימונים, אימונים קשים ומפרחים. הוא היה שוכב, שעות על גבי שעות, בנסיון להזיז אצבע, אצבע אחת בלבד. כי הוא ידע, שעצבע אחת, תוכיח שהוא יכול לעשות זאת בכול הגוף.
הנסיונות היו קשים, המאמץ היה עילאי. כל כך השקיע בכך, עד שהוריו חששו לבריאותו. "אני אצליח!" אמר להוריו. וחזר לאימוניו.
כך התאמן יום ביומו, שמונה שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, 30 ימים בחודש, 365 ימים בשנה. עד שהוא נכנע.
הוא לא היה יכול יותר.כל כך הרבא השקיע, כחל כך הרבא התאמץ, אך מאמציו לא הניבו פרי. הוא כעס, הוא זעם, והכי, הוא התאחזב. אחזבה קשה ונוראים, מהחיים עצמם, מהעולם סביבו. שבוע הסתגר בחדרו, וגירש את כל מי שרצה לראותו, שבוע ללא מים וללא מזון. שקוע אך ורק בספרים.
קול נקישה העיר אותי משנתי. בתחילה הבטתי אל עבר הדלת, אך אז ראיתי את הציפור הקטנה שעמדה על אדן החלון. הבטתי בה. דרור קטן, נוצותיו חומות, וכנפיו הקטנות מרפרפות לכול עבר. אהבתי להסתכל על ציפורים. הן הזכירו לי חופש. אבהתי לדמיין שאני ציפור קטנה, עפה באוויר הפתוח.
אימי דפקה על הדלת, כפי שעשתה כל עשר דקות כדי לבדוק את שלומי ולהציע לי אוכל. החלטתי להכנע לרעבי. "בואי" אמרתי בקול חלוש, צרוד ויבש. הוא לא נשמע כמו קולי שלי.
היא קראה לאבי, והוא אסף אותי בידיו. לא יכולתי לחוש בהן. הוא הרים אותי באוויר, וראשי נשמט לאחור. ננשאתי למטבח, שם היה כיסא מוחד עם רצועות שנועדו להחזיק אותי. אבא לקח כפית, ואסף איתה מעט חיטה מבושלת ומעוכה, הוא הגיש אותה לפי. כך הוא האכיל אותי. כשסיימתי הוא נתן לי מרק, ואז לחם עם גבינה.
כל הזמן הייתי צריך לשתות, גם כשכבר לא רציתי. לאחר מכן אבא החזיר אותי למיטה.
ישבתי בחדרי, תוהה על מר גורלי. לפתע החלטתי. 'עכשיו אני מצליח' הצמתי את עיני, וריכזתי את כל כוחי, רצוני ורוחי באחת מאצבעותי, הרגשתי את כל רוחי מכווצת כוח לתוך האצבע. לפתע, רעדה האצבע.
הוריו של סוראירה היו מאודרים, והוא, אף יותר. ההצלחה המסחחרת נתנה לו תקווה חדשה, תקווה לחיים טובים.
כך החל סוראירה להתאמן, בתקוות מחודשןת, ובתחושה של הצלחה. לאחר חמש שנים, היה יכול ללכת. כנפיו היו קטנות מאוד, מקומטות, ומנוונות. הוא החל לחזק אותן, באימונים מפרחים, הזיז אותן, אימץ אותן, וטיפל בהן.
צעדתי על הדשה הרך, צולע קלות, כנפי, ששוקמו בזמן האחרון, היו כעת בגודל גופי כל אחת מהן. הלכתי לעבר הצוק. רוחות הגבהים נשבו בגבי, ודחפו אותי לכיוון התהום. נעמדתי בקצה הצוק, במקום בו האדמה נפערה, וחמש מאות מטרים מתחתי רחשו הגלים, אותו המקום פו פעם נפלתי. פרשתי את כנפי, וקפצתי מהצוק. חשתי את האוויר נושא אותי קדימה באיטיות, בעודי מאבד גובה. טפחתי בכנפי, וזינקתי קדימה, באוויר חלף על אוזני בשריקה, זה היה הרגע המאושר בחיי
בשנים הבאות עבד על התעופה. בעוד שאר בני גזעו, חשבו על התאופה כדבר טבעי, וכדרך לנוע ממקום למקום, גילה סוראירה את אהבתו גדולה ביותר. בזכות התעופה, עשה את מה שחלם, שחה בים, שיחק בדשה, והרגיש שלם שוב. אך היה לו חלום חדש. הוא ביקש להיות המעופף הטוב ביותר, והמהיר ביותר, שאפשר. הוא ביקש להיות המעופף המושלם.
הוא התאמן על הטיסה בכמעט טירוף. הוא היה מבלה יום וליל באימון, ובלמידת תרגילים חדשים.
הוא למד לעוף מרחק קצר מפני הקרקע ובכך לעוף בכלות רבה יותר, הוא למד לדאות ללא מאמץ כלל, הוא למד לשלוט על מהירותו באופן מושלם כמעט, הוא למד לישון בתאופה, הוא למד לנצל את המהירות כדי לצלול לים, ולתפוש דגים בעומק גדול, הוא אף למד, במחיר מר (הוא איבד שליטה, ונפצע קשה מאוד פעמים רבות בעודו מתאמן), לעלות לגובה רב, ולשעוט מטה, ולהגיע למהירות מדהימה של ארבע מאות קילומטרים בשעה.
מלחמה פקדה את גזע הקרונדרוידים, וסוראירה גויס. הוא לא ידע להלחם, ולכן כל זמן המלחמה רק למד לחימה בחרב וקשת, ושימש כתצפיתן. המלחמה נגמרה, אך ארץ הקרונדרואידים נשארה מפולגת לאיזורי התישבות מבודדים, בין ארצות של פרא ואופל. אז שמע סוראיסה על שליחי הנדריקס, סוראיסה, שלא שירט במלחמה, והרגיש מעת מאוחזב מעצמו, הצתרף לשליחי הנדריקס. הוא ביצע מעת שליחויות בודדות, ולא עשה אף שליחות עם קבוצה. כאשר נקרא למשימה הנוחכית באמצע ביצועה של משימה אחרת.
אני מקווה שהרקע לא מסובך מדי..
***עריכה***
אני רק רוצה לציין שהוא מאוד התאמן, ולרוב נלחם רק בשיטת הצלילה מגובה.. הוא אף מורח עצמו בשמן כדי להחליק את מגעו עם האוויר.
הוא גם נושא זוג חרבות :http://www.swordsofhonor.com/avaquar.html
