היא הגבירה האפלה, מכשפת צללים, יורשת החטא.
היא בלתי מנוצחת, היא הרצון של גוקה האמיתית, היא החישכה שעורבת במקומות האפלים ביותר, מזכיר לאנשים את החטאים ואת הפחד שלהם, מזכירה להם להיות חלק מהם.
היא תוביל את צבא האוני ותחסל את הליגה הזהובה, היא תשמיד את כל מי שעומד בדרכה, כל מי שהיה חסר מחשבה מספיק בשיבל לסור הצידה, כל מי שלא מבין מספיק מה טוב בשבילו.
והסיבה שהיא לקחה את הכוח הזה היה כי היא הייתה חלשה מידי, לא יעילה, משקל עודף. סתם עוד ילדה חסרת ביטחון, שחשבה שהיא יודעת יותר טוב מכולם, כזו אשר ניסתה תמיד להיות מעל האחרים, לטעון שהיא טובה מהם, שהערכים שהיא מקדשת חשובים יותר.
והיא ראתה לאן זה הוביל אותה, לשום מקום. היא הייתה צריכה להתחנן בשביל לקבל כוח, היא הייתה צריכה להתרחק מכול מי שהיה יקר לה בשביל שאלה לא יעמדו לה בדרך.
תחילה זה היה המשפחה שלה, ברגע שהיא מצאה תירוץ לברוח, תירוץ לעזוב. היא עשתה זאת, היא עזבה את כל המחויבות שהייתה לה ופשוט עזבה, עזבה מאותה סיבה שהיא עשתה כל דבר, היא לא רצתה לעשות את מה שאמרו לה לעשות, היא תוהה האם המשפחה שלה עוד בחיים בכלל, אחותה לבטח כבר מתה מהמחלה, ה"הורים" שלה לבטח איבדו הכל. וכל זה היה בגלל שהיא החליטה לעזוב ולברוח.
בשביל יוקו, היא ידעה מה קרה לו, זה לא היה קשה להבין שכל עוד הוא נשאר בצד הלא נכון הוא ימצא את סופו בדרך הלא נכונה. היא לא יודעת איך הוא מת, אבל היא יודעת שהוא מת, היא תההתה לעומק האם הייתה שם במחשבות האחרונות שלו, כאשר הוא הקריב הכל בשביל להיות איתה, והיא בתורה דחתה אותו, רק כי סירבה להאמין באידאל שלו, ורק כי סירבה להציע לו לעבור לצד הנכון.
והחברים שלה. ברגע שיכולה הייתה לעזוב אותם היא עשתה זאת, כל פגישה מקרית עם אחד מהם נועדה להתסיים מהר, היא אמרה לעצמה שזה כדי להוכיח שהיא יכולה להסתדר לבד, אבל בפועל. זה היה כי היא לא רצתה לשתף אותם עם אור הזרקורים, היא רצתה לעשות משהו, ונמאס לה שאנשים אחרים עושים את העבודה, נמאס לה לעמוד מהצד ולתת לאחרים לפלס את הדרך. אז היא חיפשה דרך לבד.
וזה הוביל אותה לחשיכה העמוקה ביותר, למקמות בהם כף רגלה לא הייתה צריכה לדרוך, ונתן לה בדיוק מה שהיא רצתה, לעשות משהו לבד, לפעול בעצמה, ולקבל את הכוח לשנות. לעשות משהו. כל מה שהיא הייתה צריכה לשלם- היה הכל, נשמתה, הטוהר שלה. היא נתנה לפרפר הלבן להישרף, ובמקמו עלה הפרפר השחור. יצור שהיה מוכן לשחוט את אנשי גוקה כדי לשחוט את אנשי הליגה.
יצור שהיה מוכן שהעיר תישרף כדי להראות כמה הוא צודק.
ולאן זה הוביל אותה? לעמוד כאן, הר גופות מאחרויה, הר גופות מלפניה. כל פעולה וצעד שעשתה גרם למוות של חפים מפשע, של אנשים שהגנו על ביתם מפני אויב שהם לא יכלו להתמודד מולו, רק בשביל שהיא תוביל צבא אויב אחר לחסל אותם.
זה מצחיק, מלאך מרומים נתגלתה בפניה ונצמדה אליה. ובמקום לקבל אותה ולמצוא בעזרתה את היכולת לעשות את הדבר הנוכן, היא דחתה אותה. ורק בשביל לשתות מבקבוק החטא ההוא. שהחטים אותה.
ואז השנאה שלה גרמה לה לעשות את הטעות הזו, להסתער בחוסר מחשבה לעבר מישהו שהיא לא ידעה מיהו, לשתות את הזעם שהדמות שלו העניקה לה כאילו הייתה הסאקה האפל ששתה לילה קודם. אם היא תסתכל לאחור היא תראה את שובל המתים שהשאירה, את האוני הורגים בני אדם - ולא לשם ההגנה על העיר. אלא לשם השעשוע של אותו שחור משחור שהחטיא אותה.
היא עוצמת את עייניה, מרגישה את הארס רץ בגופה, היא מרגישה אותו בדמה, היא מרגישה אותו בכוחה. נוגס בה בקצב שגם הלחש החזק ביותר שלה לא ירפא, היא יודעת שהיא תיפול בעוד רגע, ואיתה האוני יעבדו שליטה. הקרב הזה לא יגמר לטובת אף צד, לא הליגה ולא היורש יזכו בעיר. רק האוני יזכו להגדיל את תאוות הדם האין סופית שלהם, ולהרוג עוד ועוד בשביל האופל.
והיא הובילה אותם.
סבסטיאן היה צוחק עליה, הוא משתמש במילים החדות שלו כדי לנווט אותה להודות בכך שהיא טיפשה, הוא היה שואל אותה מה המטרה שלה וכיצד היא מנסה להגשים אותה. ואז הוא היה שואל "האם לוהביל צבא שדים אפלים בלב העיר הגדולה בטיאן-שיה יעזור לך להביא צדק לעולם ולהגן על החפים מפשע?"
והיא הייתה עונה שלא.
היא רוצה ליפול, מזמזמת בראשה שיר, אחד מהאחרונים של סבסטיאן, הוא מעולם לא אמר לה מאיפה למד אותו. או על מי הוא מדובר, הוא רק אמר שהוא נכון.
אני שוב כאן, בכל מקום ובכל זמן
נסתרת מהעולם, במעשי.
אותו סיפור, אותה איבה לגדל, אותו אויב לחסל.
מה ההבדל?
ימן ושמאל נעה מטוטלת הדם, גורלות היא חורצת
כי תם עידן בני האדם, עת מלחמה כאן פורצת
מרחוק הזאב קורא, "קומי אורי ציידת" כי בא אורך זוהי שעתך
עת מלחמה כאן פורצת
רוחות המלחמה, גודעות כל סיכוי לתקווה
עוצמה אפלה
מאבדת שליטה
רוחות מלחמה, גודעות כל תקווה לתחושה
עם שחר נכריז מתקפה.
הייתי כאן,
הצלתי אלף ממלכות, חיסלתי אלף מפלצות.
במו ידי
ריקוד משחית, מיום אתמול לחזור, לשוב רק לאחור
ממעשי.
ימן ושמאל נעה מטוטלת הדם, גורלות היא חורצת
כי תם עידן בני האדם, עת מלחמה כאן פורצת
"האר את הזאב בזעקה רמה" כך קבעה הציידת
זוהי שעתו שוב לצאת לקרב, עת מלחמה כאן פורצת
רוחות המלחמה, גודעות כל סיכוי לתקווה
עוצמה אפלה
מאבדת שליטה
רוחות מלחמה, גודעות כל תקווה לתחושה
עם שחר נכריז מתקפה.
סיפור אגדה, מספר על תקופה
ובה קללה נוראה, תפיל גיבורה
ובשעת המלחמה, תשוב לה תקווה חדשה.
בקור האור.
.
רוחות המלחמה, גודעות כל סיכוי לתקווה
עוצמה אפלה
מאבדת שליטה
רוחות מלחמה, גודעות כל תקווה לתחושה
עם שחר נכריז מתקפה.
ימין ושמאל נעה מטוטלת הזמן, גורלות היא חורצת
כי אדנה את כולם הוא דן, עת מלחמה כאן פורצת
ימין ושמאל נעה מטוטלת הזמן, גורלות היא חורצת
כי אדנה את כולם כבר דן, עת מלחמה כאן פורצת